בין המבריק למטומטם

ממש לאחרונה הסתיימה (?) אחת האודיסיאות היותר יצירתיות, מקוריות, מתישות, מפרכות, משונות, מדהימות, מפוצצות מח, מטופשות, מגוחכות, הכל נכון וגם הרבה יותר מזה- הלא היא העונה השלישית של "טווין פיקס". בעקבותיה מצאתי את עצמי צולל בתוך האוקיאנוס הייחודי שנקרא המח של דיוויד לינץ'- כלומר היצירה שלו שהיא שיקוף MRI של המתחולל שם בפנים. אחד הדברים המפתיעים שגיליתי לגבי האיש, דבר שלא אמור להפתיע אף אחד שבאמת נבר ביצירה שלו: הוא גם מוזיקאי של ממש, אבל בעת ובעונה אחת כפי שהגדיר זאת בעצמו גם “Non Musician”.

לפני שניגש לעניין, אני רוצה לתת את שני הסנט שלי בנוגע ליוצר הייחודי הזה באופן כללי. אני חושב שהמוטיב הכי מרכזי בעבודה של לינץ', מה שמאפיין יותר מכל את הסגנון האישי שלו, מה שהביא לו מעריצים רבים שסוגדים לכל דבר שהוא מוציא וגם משמיצים רבים שרואים בו שרלטן בלתי נלאה, הוא התנועה על הציר בין המבריק למטומטם. סצנה של לינץ' יכולה להיות מבריקה ברמה מעוררת השתאות, אבל יכולה גם להיות מטופשת בצורה בלתי נסבלת, והיא יכולה להיות גם דבילית וגם גאונית בו-זמנית, שזה הכי מבלבל ואולי גם הכי מתגמל.

אם ניקח את הדוגמא הכי טרייה- טווין פיקס בעונתה השלישית, אולי הבייבי הכי גדול של לינץ' שביים את כל 18 הפרקים שלה, אפשר למצוא בה המון הברקות והמון טמטום והמון שילובים שלהם. כשקופר מדבר בחדר האדום עם עץ שמולבש עליו מעין איבר אנושי רוטט- ולעץ הזה, כמו לקופר עצמו, יש כפיל מרושע- זה גם מבריק אבל גם, הי, די מטומטם. זה בבת אחת עץ מדבר, ו....עץ מדבר. תחליטו אתם אם זה יותר מבריק או יותר מטומטם. ויש עוד המון דוגמאות כאלה: כשגורדון קול, הלוא הוא לינץ' עצמו (שאולי החזיר את כל הסדרה רק כדי לשחק את התפקיד הנהדר הזה שוב), מספר על "עוד אחד מחלומות מוניקה בלוצ'י" שלו בכיכובה של בלוצ'י בתפקיד עצמה- זה ממש מבריק, וגם קצת מטומטם. כשאודרי הורן ובעלה הגמד רבים במשך כמה סצנות שנמשכות מינימום עשר דקות ומתווכחים האם לצאת לחפש או לא לחפש איזו דמות בשם בילי שאודרי שוכבת איתה וכלל לא מופיעה בסדרה (אלו היו סצנות שממש סבלתי לצפות בהן)- זה ממש מטומטם, וגם קצת מבריק. מעריצי לינץ' מדגישים את ההברקות, שונאי לינץ' את הטמטום, אבל היופי הוא שאי אפשר באמת להפריד בין השניים.   

עכשיו נתמקד במה שלכבודו התכנסנו כאן- וזה, היצירה המוזיקלית של לינץ', כשהמוקד שלי הוא האלבום המצוין The Big Dream. אחד המאפיינים הסגנוניים המזוהים עם לינץ' הוא האספקט האודיטורי של הסרטים, מה שמתאפיין הן בבחירת המוזיקה שנלווית לסרטים, ולא פחות  מכך- בעיצוב הסאונד, תפקיד שבדרך כלל לינץ' עושה בעצמו. אם נחזור לטווין פיקס עונה 3, היא מאוד עשירה בסאונד- למשל, הצליל הזה של החשמל שיוצא משקעים, כמו אותו שקע שקופר יצא ממנו מהחדר האדום אל העולם האמיתי (עוד רגע מבריק ומטומטם בעת ובעונה אחת). בזמן שהעונה השלישית שודרה ביליתי כמה ימים במלון בפירנצה ואני מוכן להישבע שבחדר היה בדיוק רעש כזה משקעי החשמל!

במילים אחרות, ללינץ' יש אוזן וחוש לסאונד מרהיבים, ובכל מה שקשור לחוויה האודיטורית ביצירה שלו- הן פסקול והן סאונד- הוא שם דגש חשוב מאוד. אי אפשר היה למשל לפספס בעונה השלישית שבסוף כמעט כל פרק התארחו מוזיקאים מפורסמים יותר ופחות, כשהשיא היה בפרק אחד של הסדרה שכבר הפך לדעתי מיתולוגי- פרק 8- שבו, באמצע שום מקום, מבליחים ניין אינץ' ניילס ושרים באמצע הפרק שיר שלם. זה היה רגע אדיר, לא בגלל שאני מעריץ את הלהקה (אני לא), אלא בגלל שאני מעריץ את לינץ' שפשוט עושה מה שבא לו, ואם הוא רוצה לעצור את כל הסדרה בשביל לשים שיר של הרכב שהוא אוהב הוא פשוט יעשה את זה. ככה נראה חופש יצירתי ואומנותי מלא וזה ההישג הכי גדול של העונה השלישית ושל לינץ', לטוב ולרע.

וכאן סופסוף אני מגיע לאלבום הנהדר The Big Dream. זהו האלבום השלישי שלינץ' עשה- קדמו לו Crazy clown time ועוד כמה פרויקטים מוזיקליים שיתופיים. אף שהאלבום נחשב כאלבום סולו, לינץ' עשה את האלבום יחד עם מוזיקאי בשם דין הארלי. שניהם כתבו את כל השירים- למעט שיר אחד בולט של לא אחר מבוב דילן, ושניהם מנגנים בכל הכלים. כל מי שמכיר ולו בקצת את היצירה של לינץ' יודע עד כמה לחלומות יש בה מקום מרכזי. בין אם זה קופר וגורדון קול, או הסקסופוניסט מ-Lost Highway, או חלקים חשובים ביותר מ"מלהולנד דרייב" ואולי בעצם כל הסרט עצמו, אינספור דוגמאות אחרות- לינץ' שואב השראה עצומה מחלומות. למרות זאת, The Big Dream הוא דווקא אלבום שבאופן די מפתיע נעוץ חזק דווקא במוזיקה מאוד ארצית- בלוז. אבל כמו הטייק של ניק קייב והבאד סידס על בלוז ואמריקאנה באלבום המופת The Firstborn is dead,  אל תצפו פה לחיקויי בליינד למון ג'פרסון- זו בלוז כמו שלינץ' מבין ועושה אותו.

לינץ' והארלי יצרו כאן מין מיקס מאוד מעניין בין בלוז וסגנונות אמריקאנה וינטג'יים אחרים- רוקאבילי, בלאדות טיפשעשרה בסגנון שנות החמישים- עם אלקטרוניקה והפקה מאוד מודרנית. זה יוצר משהו שנע בין המאוד חדש למאוד ישן, רעיון שאני מאוד אוהב- למשל, העיצוב של גות'הם סיטי בקומיקס ובסרטי באטמן למשל, וגם מאוד מתאים ליצירה של לינץ', וגם לקונספט של מבריק מול מטומטם. מעבר לחומרים עצמם, יש אלמנט נוסף והוא השירה של לינץ', שמאוד מפתיעה לטובה: הקול המאנפף שלו איכשהו מתאים לערפל הבלוזי שהוא והארלי רקחו כאן.

מהפתיחה המהוססת של שיר הנושא, דרך הרוקאבילי המוחץ של שירים כמו “Star Dream Girl” ו-“Sun can’t be seen no more” שבו מתארח גם בנו של לינץ', ריילי, על גיטרה (ריילי גם מבליח באחת הלהקות שמנגנות בעונה השלישית של טווין פיקס), דרך בלאדות כמו “Cold wind blowin’” ו-“The line it curves” שממש מצמררות, והרוק העירוני הנוקשה של שירים כמו "Say it" ו-“We rolled Together”, לינץ' והארלי יוצרים אלבום דחוס מאוד, עמוס בדימויים, עם טאץ' אפל ומהפנט. אני מצאתי את עצמי נמשך ומתמכר אליו מאוד מהר, אל סאונד הגיטרות המשובח במיוחד, ובעיקר נמשך אל קול הסבתא המשוגעת של לינץ'.

ויש גם את הקאבר לדילן, לשיר “The ballad of Hollis Brown”, לא פחות. זה אחד השירים האהובים עלי ביותר של דילן ואפילו הקדשתי לו פעם פוסט שלם. באופן מעניין, לינץ' טען כי הקאבר אינו לביצוע של דילן, אלא דווקא לביצוע של נינה סימון לשיר. אני פחות ראיתי את הקשר, אבל גדול עלי להבין את המח של לינץ'. בכל מקרה מדובר בקאבר מצוין, כשהביצוע האוטיסטי משהו של לינץ' תפור על הטקסט המדמם והכואב של דילן.

לינץ' עשה את האלבום ב-2013, בגיל 67. אחרי כמעט 40 שנות קריירה, היום הוא הגיע למצב שבו הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו. כבר אמרנו- חופש אומנותי ויצירתי מלא. אם נחזור לציר המבריק\מטומטם, האלבום The Big Dream בהחלט יושב יותר על קצה ה"מבריק" בסקאלה הזו, עם מעט מאוד רגעים מטומטמים. מרשים מאוד שיוצר כלשהו, כל שכן לא מוזיקאי של ממש, עושה אלבום רענן כל כך בגיל 67, אבל זה הרי לינץ'. מה שהכי יפה בו הוא, שזה אלבום עם חזון ממש מגובש של סאונד כוונה אומנותית, ולא סתם אלבום של במאי שמנסה את כוחו במוזיקה. ואת האלבום הזה גם שונאי לינץ', אלה שאוהבים לשנוא אותו בגלל הטמטום, יוכלו לאהוב- בשל ה"מבריקות".

ואני חייב לסיים את הפוסט מאנקדוטה לינצ'יאנית שלא קשורה לאלבום בשום צורה ישירה. אני לא יודע למה זה קשור אבל משהו חזק ממני בכל זאת רוצה לספר את זה. בשנת 2006 סינמטק ירושלים ערך רטרוספקטיבה ללינץ', לרגל צאת סרטו Inland Empire. אתם יודעים, ארנבים מדברים וכל הג'אז הזה. היה לי את הכבוד לשהות עם לינץ' באותו חדר- הוא הוזמן לשאת דברים לפני הקרנת Wild at heart. הוא דיבר מוזר כהרגלו, עשה תנועות של קסם באצבעות הידיים והיה לא מובן. אני זוכר שהוא אמר שהמוטיבציה של הדמות של ניקולאס קייג' היא אלביס, והמוטיבציה של הדמות של לורה דרן היא מסטיק. ממש בסוף ההרצאה, מתרוממת מישהי מהקהל ואומרת לו את המשפט הבא: Mister Lynch, I want to suffer for you. התגובה הראשונה שלו הייתה What? היא חזרה על המשפט והוסיפה גם את המילה הצרפתית souffrir. מיותר לציין שכל הקהל כולל לינץ' היו בהלם. הוא שאל אותה You want to suffer for me? והיא חזרה על המשפט והמילה בצרפתית לפחות עוד כמה פעמים, כאילו כולנו נלכדנו באיזו סצנת לינץ' קלאסית. לבסוף היא ניגשה לפודיום שעליו הוא עמד, ונתנה לו איזה דיסק שכנראה היא הכינה, ובזה זה נגמר. ואז התחיל הסרט, וניקולאס קייג' כמו תמיד היה גרוע. מסך.

שתקו ותנו לניל לנגן

אני מאוד אוהב פסקולים. קולנוע טוב, בעיניי, הוא כזה שיוצר סינתזה בין החושים, ולפסקול יש חלק עצום בכך. כל הבמאים האהובים עליי משקיעים מאוד בחיבור בין סרט למוזיקה. קובריק הוא דוגמא מובהקת כמובן, דיברתי בעבר על שיתוף הפעולה המופלא בין פיטר גרינווי ומייקל ניימן, וגם על השידוך בין טים בארטון לדני אלפמן, ויש שידוכים קלאסים אחרים- סרג'יו ליאונה ואניו מוריקונה, פליני ונינו רוטה, ועוד רבים אחרים. מה עושה פסקול לפסקול טוב? לדעתי התשובה היא שפסקול טוב הוא כזה שמצד אחד עומד בפני עצמו- כלומר, ניתן להאזין לו בנפרד מהסרט- אבל הזהות שלו, במובן Identity, היא אותה זהות של הסרט. כשאני שומע את פסקול "הטוב הרע והמכוער" של מוריקונה, הוא זהה בעיניי לסרט של ליאונה, הם שני צדדים של אותה יישות, למרות שהסרט הוא כביכול "של ליאונה". לפעמים הסרט הוא גם עיבוד לספר, ואז יש אפילו שלושה צדדים לאותה יישות; למשל, הפסקול המעולה של "טריינספוטינג" מתחבר לסרט של דני בויל ולספר של ארווין וולש בצורה מושלמת והם מהווים יחידה אמנותית אחת גדולה.

במאי אחד שמבין משהו בפסקולים הוא ג'ים ג'ארמוש. תמיד אהבתי את הקולנוע המוזר והחריג שלו, שנראים כמו משהו שסמואל בקט היה כותב אם היה לוקח LSD. לאחרונה עשיתי השלמת חורים ענקיים בהשכלה וראיתי כמעט את כל סרטיו (זה נעשה בעיקר לצורכי מחקר לפוסט הבא שלי- ספוילרונצ'יק). מעבר לזה שג'ארמוש אוהב מוזיקה, הוא חבר אישי של מוזיקאים שגם מתארחים בסרטיו ובפסקולים שלו. מהשימוש האובססיבי כמעט ב-“I put a spell on you” של סקרימינ' ג'יי האוקינס הגדול החד פעמי (שגם משחק תפקיד בלתי נשכח ב”Mystery train”) ב-“Stranger than Paradise”, דרך המוזיקה- והמשחק- של ג'ון לורי באותו סרט וב”Down by law” הנפלא כל כך, שכולל גם את טום וויטס במשחק ובמוזיקה, ההיפ הופ שמלווה את "Ghost Dog", המטאל הניסיוני-אוונגרדי של Earth ו-Sunn O)))  האהובים ב-“Limits of control”, ושלא נדבר על מולטו אסטטקה שמתארח בפסקול הנפלא של “Broken Flowers”. כמעט לכל סרט יש פסקול ייחודי משלו, שמתחבר באופן מושלם לזהות של הסרט. אבל אולי השיא הוא הפסקול לסרט מ-1995, “Dead man”, שעשה פלוני אלמוני, חבר מוזיקאי נוסף של ג'ארמוש, ניל יאנג שמו.

וכאן המקום להצהיר קבל עם ועדה שאני, יוחאי וולף, בן 33, גר בקדימה צורן, ואני בור ועם הארץ בכל הקשור לניל יאנג. להגיד שזה חור בהשכלה זה אנדרסטייטמנט- זה חור שחור בהשכלה, בעומק של אוקיאנוס בערך ובמשקל של כמה גלקסיות. אבל זו האמת המבישה- אין לי אף אלבום שלו ולמעשה כמעט לא שמעתי אף אלבום. למה? אין לי אפילו סיבה; לא שמעתי אותו בגיל 18- אני לא יודע אם אנשים בגיל הזה שומעים ניל יאנג- ועד היום לא חקרתי אותו. במילים אחרות- כשקראתי שניל יאנג עשה את הפסקול של “Dead man” אמרתי לעצמי "וואלה" אבל לא התרגשתי יותר מדי, ובעיקר בעיקר לא ידעתי למה לצפות.

ואיזו הפתעה נעימה ומופלאה זו הייתה. יאנג, חבר קרוב של ג'ארמוש, לא "כתב פסקול"- הוא פשוט ישב באולפן הקלטות עם גיטרה, ואלתר את הפסקול על המקום, פחות או יותר, תוך כדי צפייה בסרט הכמעט גמור של ג'ארמוש. והתוצאה פשוט מהממת. יאנג חישמל את הגיטרה שלו בסאונד גאראז'י מלוכלך עם המון ריברב, ובעיקר פורט אקורדים מהדהדים ומלאי עוצמה ונהנה מגלי הסאונד של עצמו. מה שיאנג מנגן הוא משהו בין ניסויי גיטרה אוונגרדיים- נויזיים לבין מה שדילן קארלסון עושה ב-Earth- ציורים אסרטקטיים של צלילי גיטרה. יאנג מנגן עקום ומוזר ומלוכלך וזה יפה בצורה שלא תיאמן. יש כאלה שאומרים עליהם שהם "גיבורי גיטרה", אבל יאנג מתגלה פה כמשורר גיטרה. לא ידעתי מה לצפות מיאנג- בגלל חוסר ההיכרות המביש כל כך שלי- ובגלל זה נהניתי כל כך. יצאתי מורווח.

מכיוון שהסרט של ג'ארמוש אינו עתיר בדיאלוג או בפעילות (הכל יחסי- ביחס לסרטים אחרים של ג'ארמוש יש בו דווקא המון דיאלוג והמון פעילות), למעשה רוב הסרט מורכב משוטים ארוכים של ג'וני דפ שותק, מהורהר ומיוסר, לצלילי הגיטרה האדירה הזו של יאנג. בערך באמצע הסרט קלטתי שבעצם כוכב הסרט הוא לא דפ וגם לא ג'ארמוש, אלא פאקינג ניל יאנג. הפסקול המאולתר של יאנג כל כך בולט בסרט, עד שהוא משתלט עליו כמעט, ובאיזשהו שלב יש כמעט תחושה שאני צופה בפסקול שיש לו סרט, ולא להיפך. ורציתי שזה יימשך עוד ועוד (על אף שהסרט עצמו קצת ארוך מדי, יש לג'ארמוש טובים ממנו).

הפסקול המצוין הזה יצא גם בנפרד, כאלבום. אבל אני פחות ממליץ עליו, משום שנעשתה שם עבודת עריכה מאוד מעצבנת. קודם כל, וזה בדוק, לא כל המוזיקה של יאנג שמופיעה בסרט מופיעה באלבום; מה שיותר מעצבן הוא שבאלבום של הפסקול משובצים גם קטעי דיאלוג מהסרט, שהם נחמדים והכל אבל באתי לשמוע את יאנג מנגן ולא את האינדיאני מהסרט, ששמו "אף-אחד", מקשקש להנאתו (שלא לדבר על השיבוץ של אחת הסצנות הביזאריות ביותר אי פעם בתולדות הקולנוע, בהשתתפות איגי פופ ובילי בוב ת'ורנטון, שמופיעה באלבום במלואה- בלי שום מוזיקה). הדיאלוגים מפריעים לי להינות מהפסקול- תשתקו ותנו לניל לנגן! ואולי הכי מעצבן ולא קשור הוא השיבוץ של ג'וני דפ מקריא בקולו פואמות של המשורר וויליאם בלייק לצלילי המוזיקה של יאנג. אמנם לבלייק יש תפקיד חשוב בסרט (בלי ספוילרים), אבל זו הקלטה חיצונית שדפ עשה במיוחד בשביל האלבום, וההקראות אינן מופיעות בסרט כלל. מישהו כנראה חשב לעצמו שלשמוע את ניל יאנג חופר על גיטרה שעה בלי שום דיבורים זה כנראה משעמם מדי. הו, הטיפשות האנושית....

לכן אני ממליץ על דרך אחת לצרוך את הפסקול המעולה הזה, בעיניי אחד הגדולים אי פעם- פשוט לשבת ולראות את הסרט. לראות סרט של ג'ארמוש זה לא קל ולא כולם צולחים את זה, אז אפשר אפילו לעשות פאסט פורוורד על קטעי המשחק ולהתרכז רק בקטעים שבהם הפסקול מנגן (לדעתי זה רוב הסרט בכל מקרה). ואם ממש סובלים מהצפייה אפשר פשוט להעביר לדקה האחרונה, המופלאה והפיוטית כל כך של הסרט, כשג'וני דפ הגוסס שט לו חסר אונים בסירת הקבורה שלו, לצלילי גיטרת השאול של יאנג. זה אחד הרגעים הקולנועים הכי יפים שאי פעם ראיתי ושמעתי.

ברגומי, בארזי, אנצ'לוטי, דונאדוני

אחרי מהומת פורטיס במהלך החודש, הפוסט הכי נקרא שלי BY FAR, אני רוצה לכתוב קצת על אריק. קשה לכתוב דמעות, וקשה לכתוב על מישהו יקר שמת. אני כותב את השורות האלה, כשאבק המוות של אריק מתחיל קצת לשקוע, וטוב שכך. אחרי שראיתי (בטלוויזיה) אלפי אנשים שמנסים להשתתף בהלוויה, אחרי שארונו הוצג לראווה בכיכר העיר, משהו בי נכמר; אינני חובב הלוויות, אני חובב אנשים חיים, ולא מצא חן בעיניי כל הפורנו-מוות הזה שישראלים מתים עליו משום מה. לא נראה לי שכך אריק היה רוצה שהלוויתו תיראה. גם ההשוואות לרצח רבין והדבקת התווית "טרגדיה לאומית" נראות לי כפסיכוזת המונים, שלא לדבר על הדימיון הבלתי ניתן להכחשה להלווית מרן יוסף, שחילונים רבים ראו אותה כתמוהה. אבל על כך בוודאי כבר יכתבו אחרים. אני רוצה לדבר על אריק בקצרה ממש, עם מינימום קלישאות שכבר נטחנו ועוד ייטחנו, מזווית אישית, ובעיקר- מזווית משפחתית.

המוות של אריק מצטרף למוות של שלושה גיבורי תרבות אחרים שלי, שמתו השנה: הסופר יורם קניוק, שמוליק קראוס, ולו ריד, שעוד לא הספקתי לכתוב לו כלום וכבר אריק מת. למרות שכל הארבעה מתו בעשור השמיני לפחות של חייהם, למעט קראוס המוות של כולם בא לי בהפתעה; הם ליוו אותי לכל אורך חיי הבוגרים. יורם קניוק כתב על המוות המתקרב שלו באובססיביות, במין תאוות חיים מלאת תשוקה, עד שלא הייתי מוכן להאמין שזה באמת יקרה לו. לו ריד נלחם במוות, או יותר הנכון בצד הפרוע של החיים, כבר עשורים, וגם במקרה שלו הייתי בטוח שהוא כבר בחזקת בן אלמוות. שני אלו ניהלו כזה דיאלוג עם המוות, ותמיד היה נראה שידם על העליונה. אפשר להוסיף לאלה איש שגילו חצי מגילם, גבריאל בלחסן היקר, עוד אחד שניהל מאבק כל כך מתמשך עם המוות עד שהאמנתי כי לעד יביס אותו. אבל המוות של אריק הכה אותי הכי חזק, כי הוא מעולם לא ניהל מאבק כזה; בפרספקטיבה הקצרה שלי על העולם, ממרום שלושים שנותיי העלובות, אריק איינשטיין נתפס כמין סלע גיברלטר תמידי, כבן אלמוות אמיתי. ועכשיו יש חלל. חלל גדול.

זה לא סוד ששיאו של איינשטיין כאמן מאחוריו לפחות מתחילת שנות התשעים. נראה אתכם מזמזמים שיר שלו מהעשור האחרון. אבל מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היה שם אריק איינשטיין. גם בעבר וגם בהווה. אחת לאיזה זמן מוגבל היה מופיע ראיון עם אריק, או שיר חדש, או איזה טור בעיתון ספורטיבי. וזה תמיד יהיה אריק הישן והטוב, שיספר בפעם האלף למה הוא לא מופיע, ידבר על הפועל תל אביב ועל אורי זוהר ו"לול" ויספר איך אבא שלו שאל אותו לאחר ששבר שיא ספורטיבי "אם יש שיא, למה צריך לשבור אותו". וזה עוד לפני שחוזרים לאלבומים הישנים, לשירים, למילים. וזה תמיד היה כיף לקרוא, תמיד היה כיף לשמוע את אותם שירים, כיף לדעת שהוא שם. והתחושה הייתה שזה יישאר כך תמיד. כי זה היה כך תמיד.

ממש כמו סבא.

לא סתם אני משתמש במילה הזו. היה בדמות של אריק משהו מאוד אבהי- גם כלפי האמנים ששיתף איתם פעולה, שתמיד היה מבוגר ובעל ניסיון יותר מהם, אבל גם כלפי המאזינים שלו. מישהו גבוה, ספורטיבי, מגניב להחריד, סמכותי במקצת. ומפאת הבדלי הגיל ביננו, 44 שנה, הוא היה מין סבא בשבילי, ובעיקר הוא היה מין בן משפחה שלנו. האלבום "עם הייתי ילד" הוא בערך התקליט הראשון שאני זוכר מתנגן בבית הוריי. את מערכוני "לול" כל המשפחה שלי מדקלמת בעל פה. את עטיפת "שבלול", הצילום הנהדר של אלונה איינשטיין ובו איינשטיין מסתודד עם שלום חנוך, קניתי כתקליט (אין לי פטפון) ומסגרתי ותליתי בסלון ביתי. ומאז שבני הקטן נולד, אנחנו שרים לו את "אדון שוקו". אבל כנראה המעורבות הכי גדולה של אריק איינשטיין לחיי המשפחה שלי הוא הסרט הנפלא "כבלים".

אם אני זוכר נכון, אני ואבא שלי ראינו את הסרט בקולנוע. אחר כך הגיעה קלטת הוידאו, שמשום מה התפצלה לשתי קלטות, ללא הצדקה. אחרי שטחנו את הקלטות עברנו למארז הדיוידי. משנה לשנה, הסרט המשותף של איינשטיין עם מוני מושונוב וצבי שיסל (שמפגין כאן יכולות קומיות מרשימות ביותר שמראות כמה הוא מפוספס כקומיקאי) צבר אצלנו מעמד יותר ויותר מיתולוגי; אני, הוריי ואחיי צפינו בו, אני לא מגזים, עשרות פעמים. מה סוד הקסם של הסרט על משפחת וולף? אני חושב שזו העובדה שזה סרט של אנשים שאהבו לכתוב אותו, לשחק בו ולעשות אותו. כשרואים את המערכונים הגאוניים בסרט- הפארודיה המבריקה והמדויקת על סרטי פליני, על סרטי גנגסטרים (אחד המערכונים המופתיים בתולדות הקומדיה העברית), מערבון בהונגרית, פורנו סאדו מאזו גרמני, שלא לדבר על ענפי ספורט הזויים (בטוח החלק האהוב על אריק בסרט)- אי אפשר שלא לחשוב איך יכלו שם על הסט לצלם את הסצנות בלי למות מצחוק.

והייתה שם גם מוזיקה מעולה, גם בצורת שירים "רגילים" ו"רציניים" של אריק- רפרטואר שהיה טיפה ארכאי כשהסרט יצא (1992, כמעט כל השירים הם מאלבומי האייטיז של אריק), אבל עתיר בקלאסיקות- "עטור מצחך", "צער לך", "שביר", "אוהב להיות בבית" ועוד רבים וטובים, כשבסרט אפילו מבליחים מיקי גבריאלוב ("מיקיס גבריאליס וגם אריק איינשטייניקיס אוהבימוס ת'חיימוס"), יהודה פוליקר ("יאסו יהודה!"), יוני רכטר ו....שר האוצר הנוכחי שלכם. מלבד אלה, היו גם כמה שירי מערכונים אדירים- השיר הצרפתי עם הפיאות והתלבושות המגוחכות, השיר "ים אדוני" עם הכיפה העצומה של שיסל, ועוד...ואיך אפשר לשכוח את ה-מאסטרפיס "ואלה שמות", עם שורת הסיום הכי מצחיקה בתולדות המוזיקה הישראלית- "ואסיים בחודורוב! ואסיים בחו-דו-רוב!!!"

והיה שם גם אריק. בסופו של דבר, כשאני מנסה לעכל מה יהיה לי חסר, זו לא רק המוזיקה, זה חוש ההומר הנהדר, הכריזמה, החמימות. כי זה היה סבא אריק בשבילי, מצחיק ועם חיוך ענק. אריק לא רק הנחיל שירים נהדרים, הוא גם יצר במו ידיו חלק גדול מאוד מההווי של משפחת וולף לדורותיה ובהמון משפחות אחרות. כשרואים אותו שר את שיריו בקליפים ב"כבלים" (מעניין שהוא תמיד מצולם מבצע את השירים בלייב) רואים כמה הוא לוקח את העניין ברצינות- הוא לוקח באותה רצינות את המערכונים המטופשים של "כבלים". מצד אחד מקצוען אמיתי, מצד שני הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה, ורואים את זה. זה סרט של פנומן, כשחקן, כקומיקאי וכזמר. וככה אני רוצה בדיוק לזכור אותו- מצחיק, חם ומלא אהבת אדם.

יאסו, אריק.

לא כיף

אהבתי להיות סקס פיסטול. תמיד אהיה סקס פיסטול.

-סטיב ג'ונס

מבחינתי, אין הבדל גדול בין סרט קולנוע "רגיל", סרט דוקמנטרי "רגיל" וסרט דוקומנטרי מוזיקלי; כולם צריכים לעשות את הדבר הזה, שהוא כנראה הדבר הראשון שמלמדים בשיעורי קולנוע או תסריטאות, וזה- לספר סיפור. כשאני בא לצפות בסרט דוקומנטרי מוזיקלי, למעשה המוזיקה של האמן עצמו לא משחקת תפקיד כל כך גדול, אפילו כשמדובר בתיעוד של הופעה חיה; הסיפור הוא הכל. ובתולדות הרוק, מעטים הסיפורים שמרתקים ומטלטלים כמו סיפורם של הסקס פיסטולס. למעשה, זה סיפור כל כך חזק עד שאותו במאי, ג'וליאן טמפל, בחר לספר אותו פעמיים: הפעם הראשונה היא בסרט שהוא לא בדיוק דוקומנטרי אלא מין ניסיון ביזארי לביים סרט כמו-ביטלסי בשם The Great Rocknroll Swindle, והפעם השנייה, 20 שנה אחרי, היא הסרט The Fury and The filth, שיותר נאמן לפורמט של דוקומנטרי מוזיקלי, אבל קצת אחרת. הסיבה שטמפל בחר לספר את הסיפור הזה שוב היא, שבסרט הראשון היה מעורב מאוד אמרגן הלהקה ודמות שנויה מאוד במחלוקת, מלקולם מקלרן. ב-Fury and the filth טמפל בחר לא לערב את מקלרן כלל ולהציג את הסיפור כפי שחברי הפיסטולס עצמם חוו וראו אותו. הסקס פיסטולס כ"ראשומון".

למה שווה לראות את The Fury and The Filth , בין אם אתם מעריצים של הסקס פיסטולס או לא? משום שהסיפור שלו כל כך טוב, ובגלל הדרך בה טמפל מספר אותו. העלילה: כמה חבר'ה בלתי יציבים חברתית (אבל עם הרבה חוכמת ביבים, ובניגוד לאגדה בהחלט יודעים לכתוב שירים ולנגן. טוב, חוץ מסיד וישס כמובן) ואמרגן ממולח אחד מקימים להקה שכמו שג'ון ליידון\ ג'וני רוטן אומר בסרט "הייתה צריכה לקרות", סוחפים ומסעירים את האומה הבריטית כולה ומעוררים גלים עצומים של הערצה מחד ושנאה מאידך, ומתפרקים בבליץ עצבני וכואב שמסתיים סופית במותו הטראגי של וישס, שירדוף את ליידון כל חייו. הדמויות: כולן גדולות מהחיים, מליידון שהוא אחד המוזיקאים הכי אינטליגנטיים ורהוטים בתולדות הרוק, דרך האמרגן הנכלולי מקלרן (שמוצג בסרט באור שלילי ביותר, כתגובת נגד ל- Great Rocknroll Swindle), סיד וישס שבסופו של דבר היה ילד אבוד ותו לא (ובסצנה שוברת לב בסוף הסרט, לאחר משפט הרצח שלו ולפני מותו ממנת יתר, וישס מודה שהוא רוצה להיות "מתחת לאדמה"), והגיבור השקט והלא מושר של הלהקה, הגיטריסט סטיב ג'ונס.

אבל מה שבאמת משדרג את הסרט הוא האופן בו טמפל מציג לנו את העלילה: הסרט אינו מציית לכמה כללים ידועים של סרטי דוקומנטרי מוזיקליים (ראה ערך סדרת "האלבומים" של קוטנר, שאמנם מציגה סיפורים מעניינים אבל שמרנית מאוד בפורמט שלה). קודם כל אין בסרט voice over, ואף על פי שהפיסטולס מרואיינים בסרט, טמפל בבחירה אומנותית מבריקה מציג אותם בפנים מוצללות, כאילו הם קורבנות אונס או חוויה טראומתית אחרת. שנית, טמפל עושה שימוש חופשי ואסוציאטיבי מאוד במגוון רחב מאוד של חומרי גלם, מסרטי הופעות ותיעודי חזרות שכמובן מאוד מתבקשים, דרך ראיונות עבר (כולל כאלה שהוא עצמו ערך עם הלהקה עוד בשנות השבעים), חומרים שונים מהטלוויזיה הבריטית של התקופה כדי להכניס את הסרט לקונטקסט תרבותי היסטורי (למשל קומיקאי סטנד אפ ותוכניות בידור שונות), ואף חומרים שאינם קשורים כלל לפיסטולס ולתקופה אלא משמשים כרפרנסים "לעיבוי העלילה", (בעיקר תוך שימוש כבד בקטעים מתוך הגרסה הקולנועית של לורנס אוליבייה ל"ריצ'ארד השלישי" של שייקספיר, על מנת להבין את הפרסונה הבימתית של ג'וני רוטן ששאב השראה מדמותו של ריצ'ארד השלישי). העריכה המאוד תזזיתית הזו מתאימה כמו כפפה לסיפור הסוער של הפיסטולס ואורך חייהם הקצר אך המשמעותי כל כך.

 

ולמזלו של טמפל, עמדו לראשותו חומרים באמת נפלאים. הסרט מספק שלושה רגעי שיא שהם בעיניי באמת בלתי נשכחים: האחד הוא ראיון טלוויזיה של הפיסטולס שבו מנחה התוכנית מתגרה בהם עד שהם שרוטן וסטיב ג'ונס מתחילים לקלל אותו להנאתו, רגע שמציג את הפן הקומי של הפיסטולס; השני הוא רוטן אכול האשמה מטיח “I’ve could have done something” ומתייפח על מות חברו וישס; והאחרון, אולי הרגע המתועד המצמרר ביותר בתולדות הרוק בעיניי, הוא תיעוד השיר האחרון בהופעה האחרונה של הפיסטולס מ-1978 בסן פרנסיסקו, ביצוע ל-“No Fun” האגדי של הסטוג'ס, שבו רוטן, מרוט עצבים, מתוסכל ומיואש, מתיישב ומתחיל לצרוח למיקרופון שוב ושוב, בכאב אמיתי כל כך, את המילים NO FUN! NO FUN!  שוב ושוב, ובסוף השיר, כשהפיסטולס יורדים מהבמה בפעם האחרונה, הוא מתיז לקהל את המילים האלמותיות “Ever get the feeling you’ve been cheated?”. הכנות הזו, הזעם הזה והתסכול, מסכמים את כל החוויה המשונה הזו שנקראת סקס פיסטולס, וזה רגע קולנועי מושלם.

פורסם לראשונה בבלוג "שיר-סיפור" של ניר גורלי