מחוות, חלק א': ומי יקליט שניים לבראון?

לא כתבתי כאן הרבה זמן. התגעגעתי...החיים הולכים ונהיים יותר צפופים וסבוכים. אני יכול לספר לכם שבקרוב דברים גדולים הולכים לקרות- גם בחיים האישיים שלי וגם בסו-קולד "קריירה" המוזיקלית שלי- אלבום סולו חדש דנדש ממשמש ובא. חשוב לי למרות העומס להמשיך לנהל ולכתוב את הבלוג הזה ואני תמיד שומר בראש נושאים לכתיבה, כך שלא נעלמתי (לא שאני מדמיין חלילה שאתם מפסידים שינה בלילה בגללי....).

אחד הדברים היפים במוזיקה ובמוזיקאים היא ההערצה והאהדה שהם חשים אחד לשני. זה גם חלק מהמיתולוגיה, או המיתיזציה, סביב מוזיקה פופולארית, איך כל כך הרבה אמנים הושפעו מאותו אמן אחד וכו'. אני רוצה לפתוח סדרה של כתבות בנושא מחוות מוזיקליות של אמנים לאמנים אחרים. נתחיל בענף שבו מחוות מוזיקליות וקרדיט על השראה והשפעה מאוד מקובלים, וזה ג'אז. היום נדון במחווה כפולה- כלומר, אמן אחד עושה מחווה לאמן אחר, ואמן שלישי בתורו "מחקה" את המחווה לאמן השני. זהו אלבום המחווה Four for Trane של ארצ'י שפ, שהוא כמובן מחווה לג'ון קולטריין, ובתורו האלבום Three for Shepp של סקסופוניסט מוכר הרבה פחות משניהם, מריון בראון, שהוא חצי מחווה לשפ.

ג'אז יותר מהכל זו מוזיקה של קהילה. מוזיקה סוציאליסטית אפילו אם תרצו, סוג של משק קולקטיבי. יש המון שיתופי פעולה, ומאוד נפוץ הנושא של Sideman, אמן שמנגן תפקיד יותר משני בהרכב של האמן ה"גדול" יותר, ובתורו מנהיג הרכב עצמאי שגם בו יש סיידמנים שבתורם יהפכו למנהיגי הרכב וכו'. דבר יפה נוסף שקיים בג'אז הוא נושא החניכות, שבו אמן בכיר הופך לפטרון של אמן צעיר יותר. זה בעצם מה שהפוסט הזה מדבר עליו, כי ככה בעצם השרשרת של הג'אז מנציחה את עצמה, כמו חברה שבטית.

בשנות הארבעים, מיילס דיוויס היה חניך של צ'ארלי פארקר. דיוויס העריץ את פארקר, שבתמורה גנב ממנו ורימה אותו בהזדמנויות שונות, אבל נתן לו את הספוט. בשנות החמישים, דיוויס קיבל להרכב שלו סקסופוניסט צעיר ולא ממש מרשים בזמנו, ג'ון קולטריין. בין השאר הוא גם העיף לו איזה אגרוף מפעם לפעם, אבל הוא חנך אותו. קולטריין עצמו טיפח וחנך המון כשרונות, ביניהם צעיר חצוף ומבריק, ארצ'י שפ. וכששפ הפך למנהיג הרכב, הוא לקח סקסופוניסט אלט צעיר בשם מריון בראון וחנך אותו. מאוחר יותר בראון עצמו הפך למנהיג הרכב וגם הוא חנך אחרים, וכן הלאה וכן הלאה. זו השושלתיות הזו, מלשון שושלת, שמשמרת את המסורת של הג'אז חיה, למרות מיעוט הקהל.

ועוד לפני שנדבר על האלבומים עצמם, בואו נסתכל מי המוזיקאים שמשתתפים בהם, ומה הקשרים ביניהם. ב-Four for Trane של שפ משתתפים בין היתר הסקסופוניסט ג'ון צ'יקאיי והטרומבוניסט רוזוול ראד. ב-Three for Shepp של מריון בראון משתתף טרומבוניסט אחר, גראצ'ן מונקור. שפ, צ'יקאיי ובראון השתתפו כולם באלבום המופת האדיר בגודלו, המובי דיק של הפרי ג'אז, Ascension של קולטריין. גם רוזוול ראד וגם גראצ'אן מונקור ניגנו אצל שפ, לבד ואפילו ביחד, בהרכב של שני טרומבונים, ובהמון אלבומי פרי ג'אז אחרים. ג'ון צ'יקאיי ניגן גם בהרכב מוקדם ששפ הנהיג, New York Contemporary five. בThree for Shepp מתארח פסנתרן בשם דייב בורל, שגם שפ וגם גראצ'ן מונקור התארחו באלבומים שלו, וכן המתופף ביבר האריס, שגם הוא תופף אצל שפ. בקיצור- הכל זו פקעת מאוד מורכבת של אינטראקציות בין נגנים שמתארחים זה אצל זה ובעצם גדלים כנגנים ומוזיקאים יחד, ובטח שכחתי עוד כמה עשרות שיתופי פעולה והופעות אורח בין קבוצת הנגנים הזו, המצומצמת למדי בסך הכל.

Four for trane הוא לא סתם אלבום מחווה לטריין, הוא גם אלבום הבכורה של שפ כמנהיג הרכב, ולדעתי הלא מלומדת אלבום המחווה הראשון אי פעם לטריין. מה שיפה באלבום הזה הוא שאי אפשר כמעט להרגיש את המחווה. טריין הוא אחד המוזיקאים עם הסאונד הכי אישי בג'אז, ועם הכי הרבה חקיינים; אפשר לזהות פראזות שלו מחוקות ע"י אחרים מקילומטרים. אבל הגישה של שפ לסאונד ואלתור שונה בתכלית וכמעט לא ניתן לזהות אצלו, בעיקר בסגנון המוקדם הזה שלו, כמעט שום השפעה ישירה; מצד אחד, נראה ששפ מושפע הרבה יותר מסקסופוניסטים טרום-קולטריינים, אולד סקול כאלה, כמו קולמן הוקינס, או בכלל מהפסנתרן תלוניוס מונק בסגנון הנגינה המקוטע, ומצד שני מבני דורו כמו אלברט איילר ופרעה סנדרס, מאשר קולטריין. בנוסף, רוזוול ראד תפקד כמעבד של האלבום, וביחד עם שפ הם לקחו קטעים של טריין, פירקו אותם לגורמים והרכיבו מחדש בהרכב שונה לגמרי ובאור שונה לגמרי. אבל ברור שבלי הרוח הגבית של טריין, האיש שהחליט לאמץ את ה- New Thing כמו שקראו לפרי ג'אז בזמנו, שפ לא היה בכלל עושה את האלבום המצוין הזה.

Three for Shepp הוא אלבום יותר קיצוני; אם טריין ושפ היו מאנשי ה"מעגל הראשון" של הפרי ג'אז, ושפ לקח נגנים שהם מה"מעגל השני", כמו בראון, הרי שבראון עצמו כבר לוקח נגנים מה"מעגל השלישי". במילים אחרות, זה אלבום יותר קשה ופחות מתקשר. ב-Four for Trane המאזין יכול היה להיעזר בעובדה ששפ עבד עם קטעים מוכרים של טריין (למעט קטע אחד מקורי שלו), בעוד שב-Three for Shepp רק שלושה מתוך ששת הקטעים הם של שפ (השאר מקוריים של בראון), וגם הקטעים האלו לדעתי לא יצאו באלבומים של שפ. שימו לב לעטיפות- ב-Four for Trane אנחנו רואים את שפ ואביו הרוחני טריין, ב-Three for Shepp אנחנו רואים את בראון והפטרון שפ. המסר ברור- יש כאן המשכיות ויש כאן שושלת, וחבל שאף אחד לא הרים את הכפפות לעשות אלבום בשם Two for Brown או משהו בסגנון. האלבום של בראון לטעמי פחות סוחף מזה של שפ, ובראון גם הפך לסקסופוניסט הרבה פחות מפורסם משפ, אם כי מוערך מאוד.

אולי רק לסיים, אני חייב לציין ששושלת הג'אז והפרי ג'אז לא הסתיימה, וממש בחודשים האחרונים פורחת כאן בארץ סצנה נפלאה של הופעות סלון, בראשות האדמו"ר והאיש שיזם ומארגן את הערבים האלו, ארנון גלבוע. ארנון עצמו אינו "נגן" אבל הוא איש יקר מאוד שמוזיקה זורמת לו בעורקים, ואפשר לומר די בוודאות שמעולם לא הייתה למיקרוסצנה של הפרי ג'אז הישראלי עדנה כל כך גדולה. ואם שנים נגנים כמו אלברט בגר והרולד רובין היו כמעט בודדים בסצנה הזו, בהופעות הסלון מככבים בעיקר הבנים והנכדים הרוחניים שלהם.

הם לא נחמדים

השנה מסתיימת לה עוד כה ימים ספורים. החדשות הטובות הן שבני המאיה טעו בחישוביהם והעולם עוד לא נחרב. החדשות הרעות הן שאין לנו עכשיו יכולת להעריך מתי זה יקרה. בכל מקרה, סוף שנה הוא תמיד זמן שבו עושים כל מיני רשימות ניימדרופינג עמוסות של אלבומי השנה וכו'. אין לי הרבה מה לתרום בנושא, יש בלוגרים שעושים את זה טוב בהרבה ממני. אבל אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לזמנים מוזיקליים טובים יותר, טובים בהרבה. אני רוצה לחזור לשנה שהתייחסתי אליה כמה פעמים בבלוג, וזו שנת 1972, 40 שנה אחורה. זו שנה עמוסה בכל טוב, והתייחסתי אליה לפחות שלוש פעמים ב-2012, כשכתבתי על "טרנספורמר" של לו ריד, על “Thick as a Brick” של ג'טרו טאל ועל “Obscured by clouds” של פינק פלויד. מכיוון שממש עוד כמה ימים עוברים ל-2013, ואז יתחיל גל חדש של "ארבעים שנה ל...", אני רוצה להספיק לדבר על שני אלבומים שיצאו ב-1972, שהמרחק הגיאוגרפי בינם הוא בערך 20,000 קילומטר, והם גם לא דוברי אותה שפה, אבל יש להם שפה מוזיקלית דומה והם עוסקים באותו נושא- אפליית האדם השחור בארה"ב. האחד, מהאלבומים המפורסמים ביותר שעסקו בנושא, הוא Attica Blues של הג'אזיסט הזועם ארצ'י שפ, והשני הוא המחזמר "אך תקרא לי שחור" שנעשה כאן בארץ. האלבום של שפ הוא תולדה ותגובה ישירה של מאבקם של השחורים לשיוויון זכויות, ו"אל תקרא לי שחור" הוא הזדהות ישראלית די מפתיעה, ואלבום מצוין אך נשכח למדי.

קצת כתבתי על שפ, אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, בפוסט על "משפחת" קולטריין. Attica Blues  שלו הוא אחד מאלבומיו המפורסמים ביותר, המרתקים ביותר, והטובים ביותר; מלבד היותו נגן בולט מאוד באותה תקופה, שפ היה גם מאוד מעורב פוליטית. הוא הקדיש קטעים וקינות מוזיקליות גם למלקולם אקס וגם למארטין לותר קינג, ובחלק מאלבומיו מופיעים קטעי ספוקן וורד חברתיים בביצועו הדראמטי. Attica Blues הוא בעצם האלבום הראשון של שפ שכולו על טהרת מחאת השחורים והכח השחור (אם כי בהחלט לא הראשון אי פעם, מאקס רואץ' למשל הוציא כבר ב-1960 אלבום חלוצי בנושא שנקרא We Insist! Freedom now). בנוסף לחידוש הזה, שפ עשה כאן צעד מוזיקלי גדול ודי נועז על עבר המוזיקה השחורה הפופלארית. זהו למעשה אלבום קרוסאובר שכזה, הכלאה בין ג'אז, אוונגרד, בלוז, סול, אר אנ בי, סווינג וFאנק, מין אלברט איילר פוגש את ג'יימס בראון. שפ מנסה להוכיח שכל הסגנונות השונים האלו מתמזגים למורשת שחורה אחת. זה פרויקט גרנדיוזי ביותר שמשתתפים בו לא פחות מארבעים מוזיקאים שונים- זמרים, זמרות, גיטריסטים, באסיסטים, פסנתרנים, סקסופוניסטים, כנרים, נגני Brass, כותבי ומקריאי טקסטים, כשמעל כולם מנצח שפ, לפעמים על הטנור שלו, שאין זועף ממנו, ולפעמים על סקסופון הסופראן שבידיו נשמע שבור ומעוקם. לשפ יש סאונד ויכולת הבעה נפלאים, אבל המוזיקה המצוינת שיוצר כלל האנסמבל הענק ששפ ריכז כאן היא העניין. מעבר לבלנד המופלא של מוזיקה שחורה לסוגיה, יש כאן גם גישה חריפה שלא לוקחת שבויים. שם האלבום הוא רפרנס ברור למהומת אסירים בכלא בג'ורג'יה, יש כאן קטע שמוקדש לחבר "הפנתרים השחורים" ג'ורג' ג'קסון, וטקסטים ישירים מאוד. זו מוזיקה שחורה בשיאה.

וממש בצד השני של העולם, המחאה השחורה ואולי אפילו קולות כמו זה של שפ עצמו נופלים על אוזניים שמאזינות להם בקשב רב. קודם כל, קמה כאן תנועת "פנתרים שחורים" מקומית שמנהיגיה שאבו השראה ואפילו נפגשו עם מנהיגי התנועה האמריקאית המקורית. חוץ מזה, דן אלמגור הנמרץ ראה לנכון להתייחס למחאה ולמוזיקה השחורה, וביחד עם המעבד והמלחין בני נגרי (שממש אינו מוכר מספיק) החליט לכתוב מחזמר בנושא. המוזיקה שבני נגרי כתב לא נשמעה עדיין באוזני הקהל הרחב בישראל, פתאום היה שם Fאנק וג'אז וגרוב וכל אות סגנונות שחורים נפלאים ששפ עירבב באלבום שלו. במחזמר השתתפו שבעה זמרים שהופקד עליהם לבצע את השירים החדשניים האלו, בינם עוזי פוקס, רותי נבון (המדהימה, אחת הזמרות הכי טובות שהיו אי פעם בארץ), אברהם פררה בעל קול הבאריטון הבלתי נלאה ולא אחר ממאסטרו דודו זר, שמתגלה כאן כזמר סול מבוזבז לחלוטין. למרות שהמחזמר הזה זכור בעיקר בגלל השיר "יום יבוא", השירים כאן גם כתובים וגם מבוצעים בצורה נהדרת, ויש משהו מרגש בעובדה שמישהו טרח לכתוב מחזמר שמתעסק בבעיות של אחרים. את האלבום של שירי "אל תקרא לי שחור" שמעתי לפני שנים רבות וחיפשתי אחריו הרבה, וכבר היה מי שטען בפניי שהאלבום לא מיוצר יותר כדיסק, ולשמחתי ממש לפני כמה ימים נתקלתי בו בת"א, ופתאום נזכרתי גם באלבומו של שפ. רק חבל שאין בעטיפת "אל תקרא לי שחור" קרדיט לנגנים המעולים המשתתפים באלבום, אם למישהו יש מושג מי אלו אנא הגיבו.  עדכון מה-20 באפריל- כותב לי מלונדון בני נגרי, וחושף קצת מהמסתורין סביב נגני האלבום:

"חלק מהשירים הוקלטו באולפני "קולינור" המפוארים עם נגני אולפן, אם זכרוני אינו מטעני, אלונה טוראל ניגנה פסנתר, יגאל חרד ניגן גיטרת לווי. שני השירים שנכתבו ממש בסוף - "יום יבוא" ו"שחורה ונאווה" הוקלטו באולפן קטן ברח' הירקון, אולפני גָארֶט) שהייה בבעלותם של שני היפיס אנגליים, ביגס ו-ווֹלי. בהקלטות אלה השתתפו חברי "הסיגנונות" (מעוזי והסיגנונות"). אני זוכר את השם אייב אורצ'ובר... מי שניגן חליל ב"קליפסו בשחור ולבן" ו"מי רצח את בסי סמית" היה עבדך הנאמן, כותב שורות אלה.כמו כן אני הוא זה המנגן חליל גם ב"עד מתי" וגם נגן אורגן ההאמונד ב"יום יבוא". מאיר ישראל היה המתופף של עוזי שהשתתף בהקלטת "יום יבוא" ו"שחורה ונאוה",  ואם הסניליות מוותרת לי היום, אז ייתכן כי המתופף בסשנים של קולינור היה יוסי (פפו) לוי."

אז זה כנראה הפוסט האחרון ל-2012. נתראה בשנה החדשה. וד"ש לבני המאיה, שבטח היו נורא מתבאסים אם היו יודעים שפספסו את האפוקליפסה.

כאן גרים בכיף: משפחת קולטריין

טריין היה האב, פרעה היה הבן, ואני-רוח הקודש.

אלברט איילר

אחד הארועים המכוננים בתולדות הג'אז התרחש בשנת 1961, כשהסקסופוניסט האולטרה-אגדי ג'ון קולטריין, כבר אז אגדה חיה מתגבשת , עזב את חברת הג'אז הגדולה יחסית והמכובדת Atlantic וחתם בלייבל חדש, קטן וחסר זהות ברורה בשם Impulse!. טריין היה אז בן 35 ומאחוריו כבר קילומטראז' נכבד והמון ריספקט, הן כסיידמן של מיילס דיוויס ות'לוניוס מונק, והן כמנהיג של הרכב עצמאי שהלך והתגבש, אחד ההרכבים המיתולוגיים ביותר בתולדות הג'אז. המעבר לאימפולס! מסמן את השלב המודרניסטי ביותר בקריירה של טריין, וניתן לציין שני שלבים עיקריים- ההקלטות של טריין בין 61'-64' בהן שכלל את הסגנונות שפירסמו אותו- הארד בופ וג'אז מודלי- עד גבול היכולת, עם הרביעייה המופלאה שלו; ובין השנים 65'-67' בהן קולטריין עבר לנגינת אוונגרד כסחנית, נגינה פתוחה וחסרת קצב מוגדר, וכן פירוק הרביעייה הקלאסית ומעבר לחמישייה שלו, הרכב אחר לחלוטין והרבה יותר שנוי במחלוקת. כך טריין, שהיה מבוגר בלפחות עשור משאר הנגנים בלייבל, בעצם הגדיר את הסאונד והזהות של כל הלייבל ומיתג אותו כפורץ דרך וחדשני: החל מאמצע שנות השישים, הסלוגן של הלייבל היה “The new wave in jazz is on Impulse!” . כלומר- הלייבל מזוהה עם כל מה שחדש, חתרני והרפתקני. טריין הפך לכוהן והאב המייסד של תנועה של מוזיקאי ג'אז חדשים- צעירים, פרועים, הרפתקנים וזועמים. אנחנו מדברים גם על תקופה שבה יש התעוררות בקרב צעירים אפרו-אמריקאים, שרוצים שיוויון זכויות ולגיטימציה, רוצים להכיר ולחקור את המורשת האפריקאיים שלהם, שונאים את האליטות הישנות בג'אז שטוענות שהם מנגנים "אנטי-ג'אז" (כפי שטענו נגד קולטריין עצמו).

רק אל תאפר לתוך הסקסופון. קולטריין

בקיצור, הלייבל אימפולס!, תחת הנהגתו של מפיק העל ומנהל הלייבל בוב ת'ייל, ייצג את ה"היפים" בקרב הג'אז בשנות השישים, חבורה שהורכבה בעיקר ממוזיקאים צעירים שסבבו סביב טריין- או שניגנו בהרכבים ובאלבומים שלו, או שהושפעו ממנו. במשפחת קולטריין-אימפולס! המורחבת אפשר למנות את אלברט איילר (שדווקא הוציא בלייבל את האלבומים הכי פחות טובים שלו), המתופף אלווין ג'ונס, הבאסיסט ג'ימי גאריסון, הסקסופוניסט מריון בראון, הפסנתרן מק'קוי טיינר, החצוצרן פרדי האברד ורבים וטובים (מינגוס הדגול הוציא שם שלושה אלבומים מדהימים, למרות שבין מינגוס לקולטריין לא היה שום קשר מעולם).

 אבל היום אני רוצה להתרכז בשלושה "צאצאים" ישירים שאת יצירותיהם החשובות ביותר הוציאו בלייבל בשנות השישים\שבעים- אשתו השנייה של טריין, אליס קולטריין, וצמד הסקסופוניסטים שסומנו בין היורשים של טריין, דומים מאוד אך שונים מאוד- פרעה סנדרס וארצ'י שפ. השלישייה הזו הוציאה באימפולס! בשנות השישים המאוחרות\שבעים המוקדמות סדרה של אלבומים מדהימים, מאוד ברוח התקופה- מהורהרים, מרחיבי אופקים, עשירים בחופש ובחיפוש רוחני. חשוב לי רק לציין: יש לי אובססיה לכל מה שמריח קולטריין וג'אז חופשי\אוונגרדי כבר שנים, ועל טריין, פרעה סנדרס ואליס קולטריין כתבתי גם ב"שרת העיוור", כך שאני קצת חוזר לדברים ישנים שכתבתי מתוך פרספקטיבה חדשה. זה לא פוסט מיחזורי אלא סקירה של מיקרו-סצנה ומי שרוצה להעמיק במה שכתבתי בעבר מוזמן להיכנס ללינקים שאפזר פה ושם.

האיש והשיח. סנדרס

אתחיל ב"צאצא" הכי ישיר של טריין, פרעה סנדרס (Pharoah Sanders). לצד אלברט איילר, פרעה היה הסקסופוניסט הפרוע ביותר של התקופה בזמן שניגן עם קולטריין- הנגינה שלו הייתה כאוטית לחלוטין וכולה רגש מתפרץ, מאה אחוז איד. לא ניתן היה לפספס את הסאונד האלים והמתפרץ שלו ואת השאגה המפורסמת שלו אפשר לזהות מקילומטרים. פעם נורא אהבתי את פרעה, היום אני יכול להגיד שאני עדיין מאוד נהנה לשמוע אותו אבל הוא עצמו מודה שהוא מוזיקאי ומלחין קצת מוגבל, שלא לומר one trick pony; באימפולס! הוא הוציא את אחד האלבומים הכי המדהימים באמת של הסיקסטיז, Karma מ-1969 (ביקורת בשרת), ג'אם ארוך מאוד, קצבי מאוד, ועתיר משתתפים וטקסטורה שהורכב מאיזון מושלם בין נגינה "רוחניקית" לכסאח אדיר, כמעט פסיכדלי, בקיצור-מוזיקה מפוצצת מח באמת, גם עבור אנשים ששונאים ג'אז. פרעה ראה כי טוב ומאז הוציא באימפולס! כעשרה אלבומים שכולם פחות או יותר ניסו לשחזר את הנוסחה הזו, עם פחות או יותר אותם נגנים, ברמות שונות של הצלחה. מתוך המוצלחים והטובים אפשר לציין את Black Unity, שמורכב מקטע גרוב אדיר אחד בן 37 דקות שבנוי על שני מתופפים ושני באסיסטים, את Deaf, Dumb, Blind שבו לראשונה הציג יכולת נגינה מאוד מרשימה על סקסופון סופראן, ואת האלבום הכי טוב ומגוון שלו בלייבל- Thembi שבו הוא מנגן כמות בלתי נתפסת של כלים וגם חורג מהנוסחה קצת בהיותו מורכב מכמה קטעים קצרים יחסית.

ג'ון ואליס קולטריין

נמשיך באליס קולטריין (Alice Coltrane)הנהדרת. נשים בג'אז אינסטרומנטלי הן מחזה נדיר ביותר ואליס היא אחת היחידות שבולטות בתחום. ג'ון שילב את אליס כמחליפה של מק'קוי טיינר בהרכב שלו, נעליים ענקיות שאליס לא ממש חשה בהן בנוח, ובהקלטות של ההרכב בולט שאליס לא ממש מוצאת את מקומה ולא ממש באה לידי ביטוי. בשל כך, היצירות הנהדרות שהקליטה מאוחר יותר כאמנית סולו לא זוכות לתשומת לב מספקת. למעשה רק אחרי מותו של טריין התחילה אליס להקליט בעצמה, כשאלבומה הראשון, A Monastic Trio מ-1968, מורכב למעשה מהחמישייה האחרונה של טריין, מינוס טריין עצמו. אבל אליס לא שהתה בצילו של בעלה ופיתחה סגנון מובחן ואישי שמושפע רבות ממוזיקה קלאסית וממוזיקה הודית; אליס עברה תהליך של המרת דת להינדו, ומאז שילבה מוזיקת עולם בכלל ומוזיקה הודית בפרט ביצירה שלה. אליס גם התמחתה בכלי נוסף שאינו ג'אזי כלל- הנבל, שהתאים כמו כפפה להשפעות ההודיות שלה. אלבומים נוספים שאסור לפספס אם Ptah The El-Daud  עם פרעה והסקסופוניסט ג'ו הנדרסון; האלבום המדהים Journey in Sachidananda, האלבום הכי "הודי" שלה, שגם בו מנגן פרעה בסקסופון סופראן מדהים (חבל שלא ניגן יותר על הכלי), וצמד אלבומים מאוד מיוחד- Universal conciousness (עוד ביקורת בשרת) ו-World Galaxy שמסמנים את שיא ההתפתחות של אליס כיוצרת ייחודית ומכילים עיבודי כלי מיתר מאוד הרתפתקניים.

ארצ'י שפ

וכאן נעבור לארצ'י שפ (Archie Shepp), ששונה מאוד משני הרוחניקים פרעה ואליס. ארצ'י בא ממקום קצת אחר, הוא לא היה חלק מההרכב של טריין למרות שהוא ניגן באלבום פורץ הדרך Ascension וחלק עם טריין אלבום הופעה בניופורט, וגם ניגן בסשנים של A love supreme המפורסם, למרות שהקטעים בהשתתפותו לא יצאו באלבום המקורי. שפ ייצג צד אחד של מהפכת הג'אז השחורה- לא הסטלן שמחפש את עצמו, אלא הצעיר השחור, האינטלקטואל והזועם שמעריץ את מלקולם אקס. שפ הוא לא רק מוזיקאי- הוא בכלל בא מעולם הדרמה ולמד משחק ואף כתב כמה מחזות, והוא גם מורה למוזיקולוגיה- והגישה שלו היא יותר אינטלקטואלית; בהתאמה, קצת יותר קשה להיכנס למוזיקה שלו שהיא הרבה יותר זועמת. שפ גם גיבש סגנון מאוד ייחודי בסקסופון, כזה ששואב ממסורות יותר מוקדמות מקולטריין- כמו הסקסופוניסטים בן וובסטר וקולמן הוקינס- אבל עם הרבה אש בעיניים. אלבומו הראשון בלייבל, Four for trane הוא כנראה אלבום המחווה הראשון לקולטריין וכמעט כולו מורכב מעיבודים מאוד מיוחדים לקטעים של טריין. אלבומים אחרים הם Mama Too Tight, מפלצת אוונגרד במשקל כבד שכוללת הרכב גדול, Fire Music שמכיל קטע בלתי נשכח לזכרו של מלקולם אקס כולל הקראת פואמה של ארצ'י, אלבום ההופעה Live in San Francisco שמכיל הרכב מרתק של שני באסיסטים, האלבום The Magic of Ju-Ju שבו הקליט שפ את אחד הקטעים הכי מפורסמים שלו ושל תנועת הפרי ג'אז בכלל, קטע הנושא שהוא סולו סקסופון אדיר מימדים בן 18 דקות בליווי ארבעה פרקשניסטים, והפייבוריט שלי-האלבום The Way Ahead, אלבום מדהים שבו מראה שפ באופן חד משמעי שהוא מחובר למסורת הבלוז והג'אז המסורתי, למרות הרעש והזעם. ולא לשכוח את האלבום המרתק Attica Blues, האלבום הכי פוליטי של שפ שמשלב לראשונה גם רית'ם-אנד-בלוז, Fאנק וגם שירה. איך, איך פספסתי את ההופעה שלו בארץ לפני כמה שנים?

מעניין ששלושת המוזיקאים הענקיים האלו הפסיקו לשתף פעולה עם הלייבל בשנות השבעים המוקדמות, פחות או יותר באותו זמן. בנוסף, העזיבה של הלייבל התלוותה גם לשינויי סגנון- גם סנדרס וגם שפ הפכו להרבה יותר מלודיים ורכים, ואליס למעשה זנחה את הג'אז כמעט לחלוטין והתרכזה במוזיקה הודית "אסלית". במקביל בוב ת'ייל עזב את הלייבל בעצמו, כך שכל הזהות של הלייבל כפורץ דרך ואוונגרדי השתנתה. אבל התקליטים האלה של "מורשת קולטריין" הם עדיין התקליטים הכי מפורסמים וחשובים של החבר'ה האלה.