שיבה זרקה במלך

 

הפוסט הנוכחי הוא הפוסט ה-100, בדיוק נמרץ, שאני כותב בבלוג. זה היה אמור להיות ארוע חגיגי, אני מניח, אבל כשאחד מהגיבורים הכי גדולים שלי, הכי נערצים עליי, שהכי מרגשים אותי, הולך לעולמו, קשה להיות שמח. אני מדבר כמובן על שמוליק. אני מקווה לא להישמע קיטש וקלישאתי אבל משהו קטן, קטנטן, זעיר, מת ממני יחד עם שמוליק. הרגשתי כך גם כשקפטן ביפהארט מת לפני כמה שנים; ביפהארט לא יצר שום דבר כמעט שלושים שנה, וגם הפעם האחרונה שיצא שיר של שמוליק הייתה לפני עשר שנים, ובכל זאת, תמיד קיוויתי לשמוע מכל אחד מהם עוד משהו, עוד איזה תו או מילה. זה כבר לא יקרה. והעולם שלי הוא מקום קצת יותר ריק בלעדיהם.

הרשת מלאה עכשיו בכל מיני סיכומים והספדים של קראוס. קראתי את כולם, נדמה לי. כולם די זהים: היוצר הרגיש\ פרא האדם שהיה מחוספס מבחוץ ורך בפנים, שילוב של רגישות ועדינות עם אלימות ובוטות, האיש המוכשר שהרס לעצמו כל הזדמנות להצליח, פגע בעצמו ובקרוביו, וכו'. הכל נכון והכל כבר נאמר מזמן. אני לא הולך לכתוב הספד כזה, משום שאין צורך. השירים של שמוליק מדברים בעד עצמם, ואני הולך לתת להם את המקום לעשות את זה: לספר את הסיפור של שמוליק. שמוליק תמיד היה אמן שמתעסק בחומרים שמרכיבים את חייהם, וקצת כמו גבריאל בלחסן (עוד יוצר הסובל מהפרעה דו קוטבית), לא מפחד להיחשף ולכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, גם אם אחרים לרוב כתבו עבורו את המילים. בחרתי כאן עשרה שירים, או יותר נכון תשעה שירים וקליפ אחד, שמספרים את החיים של שמוליק ומתארים את הדמות המאוד מורכבת ומיוחדת הזו. אני מבטיח להתערב בצורה מינימלית ככל הניתן. אילו לא בהכרח השירים האהובים עליי של שמוליק או הכי טובים שלו, אבל ביחד, השירים האלו מספרים סיפור.

השיר הראשון, שמתחיל מעגל שייסגר עם השיר האחרון, הוא "בית הערבה". זהו אחד משיריו הראשונים של קראוס, והראשון שייכתב במתכונת לפיה אדם אחר כותב עבור שמוליק את המילים שהוא עצמו היה אמור לכתוב. שמוליק רצה להקדיש שיר לאביו, שהיה ממקימי קיבוץ בית הערבה שהוקם ב-1939 ונכבש ע"י הירדנים במלחמת השחרור, והיה לדברי שמוליק "בית שני" בילדותו. שמוליק לא כתב את המילים אלא ביקש משני חבריו, חיים חפר ועמוס קינן, בעצמם עמודי תווך תרבותיים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות, לחבר אותם עבורו. השיר אמנם מזוהה עם אריק איינשטיין, אך שמוליק ביצע אותו בעצמו לראשונה רק ב-1994, באלבום הנשכח "ידידותי לסביבה". זה געגוע לא רק לאדם שאיננו, אלא למקום שאיננו ולזמן שאיננו.

אחד הדברים הכי משמעותיים בחיים של שמוליק היה הרומן, הנישואים וכל הדברים הרעים שהיו קשורים אליהם, עם ג'וזי כץ. מה שהתחיל כרומן גדול ובין-תרבותי הפך לפרידה מכוערת, כשג'וזי ממש בורחת מחמת זעמו של שמוליק. השיר הזועם, האלים, הזועף, השבור, ומלא החרטה "באמצע הרומאן" ששר קראוס באלבומו האינטימי ביותר, "אחרי עשרים שנה", מתייחס ישירות לבריחה של כץ לארה"ב. שיר אחר שמדבר על פרידה לבלי שוב, "שוב חלמתי", אחד השירים הכי קורעי לב שנכתבו בעברית, מתוך האלבום "יום רודף יום", נשמע כבר יותר כמו פרידה מהחיים עצמם.

שמוליק לרוב לא כתב את המילים לשיריו בעצמו, למעט כמה מקרים חריגים. ברוב שיריו הוא השתמש במתווך כדי לכתוב את המילים שלו, שהוא עצמו לא יכול היה כנראה לכותב, והמתווך הזה היה יענקלה רוטבליט, חברו הטוב וסוג של אח רוחני (לראייה: רוטבליט הוא היחיד שנשא הספד על קבור של שמוליק). יכולת האמפתיה וההזדהות של רובליט עם שמוליק היא פשוט מדהימה. אני חושב שההישג הכי מרשים של רוטבליט בהקשר לזוגיות שלו עם שמוליק הוא השיר המרגש עד דמעות "חבר", מתוך אלבום המופת "גלגל מסתובב", שבו רוטבליט למעשה כותב את עצמו בגוף ראשון שר על שמוליק בגוף שני, כשאת השיר עצמו שר שמוליק, כלומר- שמוליק שר את רוטבליט ששר על שמוליק, והבבואות של שמוליק ורוטבליט משתקפות כך זו מול זו במין לופ.

כולם יודעים שלקראוס היה צד פרוע, צד אלים, צד שהרחיק ממנו רבים ויצר לו אויבים רבים, אפילו בתוך משפחתו שלו (ג'וזי, בניו, ואריק איינשטיין בלטו מאוד בהיעדרם מהלוויה). באלבום המדהים "מדינת ישראל נגד קראוס שמואל", אולי אלבום הרוקנרול הכי טוב שהוקלט בארץ, קראוס פשוט מציג לראווה את כל האיד שלו, את כל הטירוף והצד הפרוע החוצה. את מילות השירים, אם אפשר לקרוא להם ממש "שירים" כתב באופן חריג קראוס עצמו, בלי מתווך, וסביר להניח שהוא פשוט אלתר אותן על המקום. אבל קצת כמו כתמי רורשאך, האסוציאציות הגסות והלא מעובדות של קראוס מדווחות על המתחולל בו בזמן אמת. שני שירים כאן- "קראוס צינוק" ו"אל תשימו לב אליי"- מדברים בעד עצמם.

קראוס ידע  לא רק להתייחס לעצמו כאדם, אלא גם כאישיות ציבורית ואפילו כסלב. כמו יוצר אחר עם סיפור חיים בעייתי, אסי דיין, קראוס הכיר היטב את התדמית שלו בתקשורת וידע גם לשחק עליה. שיר שמתייחס ישירות לבעיות האישיות של קראוס ולסיקור התקשורתי שלהן, תוך זלזול וביטול של הסיקור הזה, מופיע בשיר "גיטרה". במובן אחר, השיר הזה הוא מין סיכום אמצע של הקריירה והחיים של שמוליק, כשעם כל התהפוכות והצרות, מעל לכל ולפני הכל, שמוליק מזכיר לעצמו ולנו שהוא מחויב לאמנות.

השיר הבא, "הסבון בכה מאוד", אינו שיר טוב במיוחד או חשוב במיוחד. מה שחשוב בקטע הזה הוא הוידאו עצמו, שבו שמוליק שר את השיר ב"רחוב סומסום". לשמוליק הייתה זיקה גדולה לילדים ושירי ילדים, וקשר חזק במיוחד עם משוררת הילדים מרים ילן-שטקליס ושיריה. שמוליק לא רק התחבר בכל נימי נפשו עם עולם הילדים המורכב והעצוב של ילן-שטקליס, אלא היה להם גם קשר אישי, ילן-שטקליס הייתה סוג של פטרון עבור שמוליק ואפילו הביאה לו אוכל כשישב בכלא. בקטע הזה מ"רחוב סומסום", שמוליק האלים והאכזר הופך לדב הכי רך ביער, ובעיניי אין קטע וידאו שלוכד יותר טוב את הצד הרך, האבהי אפילו, של שמוליק, ואת החיבור שלו לעולמה של ילן-שטקליס.

האלבום "אחרי עשרים שנה" הוא כנראה האלבום הכי חושפני של שמוליק. כמעט כל שיר שם מתייחס לשמוליק עצמו ולחייו (בניגוד למשל ל"חלונות הגבוהים" שאין בו ממש שירים אישיים ולכן, על אף גדולתו וחשיבותו, לא כללתי כאן אף שיר שלו). המאסטרפיס הגדול באלבום הזה ואולי השיר הכי טוב של שמוליק בכלל, הוא כמובן שיר הנושא. זיווג מושלם בין מילים עזות ומדממות של רוטבליט עם מנגינה רגישה ומלנכולית מאין כמוה, אולי המנגינה הכי יפה ששמוליק אי פעם הלחין (ולא לשכוח את ההפקה של אילן וירצברג). וכמובן, תחושות ההחמצה, התסכול, שברון הלב מהשנים שעברו, והניסיון האמיץ להמשיך הלאה, ליצור, לכתוב, לנגן.

נסיים עם "זה קורה", שיר שסוגר מעגל עם "בית הערבה" וסוגר בכלל את הסיפור של שמוליק. כמו "בית הערבה", גם השיר הזה קשור לאביו של שמוליק ונכתב בעקבות מותו. במקור שמוליק נתן את השיר לאריק לביא, בטענה כי נדר לא לשיר אותו בעצמו לעולם. בערוב ימיו, באלבום האחרון שלו "יום רודף יום", בגיל 68, החליט לבסוף להתמודד עם השיר הכואב בעצמו, בביצוע מרטיט במיוחד. בהתחשב בעבודה שמדובר בשיר הלפני האחרון באלבום האחרון, כשהשיר האחרון הוא קטע אינסטרומנטלי, אפשר לומר שזהו למעשה השיר האחרון של שמוליק בקריירה, וזהו אקורד הסיום המוחלט שלה. בדקה האחרונה בשיר הלב נחמץ כששמוליק מצליח להתגבר על כל הדם הרע שזרם לו בוורידים בשישים ושמונה שנות חיים, ולרגע אחד נשמע חי ורענן ממש כמו שלושים וארבעים שנה אחורה.

זה קורה שהדרך מתמשכת. תודה לך, שמוליק.  

פעם למעלה, פעם למטה

שמוליק קראוס הוא אחד הגיבורים הגדולים שלי. אם דיברתי לפני כמה פוסטים על אריס סאן, קראוס וסאן נמנים עם הרוקסטארים האמיתיים הבודדים שהיו לנו בארץ. כמו אריס, גם החיים של קראוס רצופים בשערוריות שקשורות לשילוש הקדוש סקס-סמים-רוקנרול, שנדמה כבר שכולם מכירים ולכן אין לי צורך אמיתי למנות אותן כאן. במקרה של קראוס, מה שעושה את דמותו כל כך מיוחדת הוא הניגוד. הקונטרסט הגדול בין ההלחנה הרגישה, העדינה, המרגשת, השירים היפים כל כך, עם האישיות המסוכסכת, הכואבת, הקרועה. פרא האדם הזה ידע ליצור מוזיקה שפורטת על כל המיתרים הנכונים. ד"ר שמוליק ומיסטר קראוס. בגלל הבעיות האישיות, ולמרות הכשרון הגדול, הקריירה של קראוס פתלתלה ומתסכלת, ומכילה שיאים גדולים שמרוחקים זה מזה מרחק רב. בהנחה שקראוס כנראה לא יוציא עוד אלבומים בגילו ובמצבו הבריאותי, הוא הוציא בסך הכל אלבום אחד עם החלונות הגבוהים, אלבום נוסף משותף עם ג'וזי כץ, אלבום אולפן מאולתר שנותר גנוז שנים רבות ויצא רק לפני כמה שנים, ארבעה אלבומי סולו, ועוד כמה שירים שהתגלגלו לאוספים שונים. הספק לא רב ל-35 שנות קריירה, למרות שהוא טען כי מספיק לו האלבום של החלונות הגבוהים. מה שמעניין זה לא הכמות אלא האיכות הנדירה של השירים. שתי אפיזודות מרתקות בקריירה של קראוס, התרחשו פחות או יותר לפני 30 ו-20 שנה: אלבום הסולו פרופר הראשון שקראוס מוציא, רק בגיל 47, "גלגל מסתובב", שיצא ב-1982, הופעת ה"קאמבק" של קראוס בפסטיבל ערד 1992, מול כמה אלפי בני נוער שגילם חצי מגילו, אחרי כמעט עשר שנים מאז הופעתו האחרונה. בשתי האפיזודות האלו, קראוס הוא אדם לא צעיר, אחרי הרבה שנים בשטח על אש קטנה, אש שבוערת בעצמותיו.

הסיפור של "גלגל מסתובב", לטעמי אחד מגדולי האלבומים הישראליים בכל הזמנים, מגולל בתוכו את כל היצירה של קראוס. זה לא שקראוס לא היה פעיל ב-15 השנים שבין אלבום זה לחלונות הגבוהים, אבל כל פעם שהיה נראה שהוא עולה סופסוף על המסלול, חייו המתסובכים הכו אותו שוב ושוב ("החיים מכים אותך כואב, ואין לך איך להחזיר", שר קראוס שנים אחר כך). "גלגל מסתובב" הוא למעשה האלבום הראשון של קראוס עם הצוות הכי משמעותי עבורו- יענקלה רוטבליט ככותב שירים (קראוס כתב מילים לעיתים נדירות מאוד), שפשוט כותב עבור קראוס את המילים שקראוס היה אמור לכתוב בעצמו, רוטבליט מצא דרך להזדהות לחלוטין עם אורח החשיבה ורחשי הלב של קראוס עצמו, הוא ממש כותב מגרונו של קראוס; והאיש השני הוא המעבד והמפיק אילן וירצברג, ששיתף עם קראוס פעולה לאורך שלושה אלבומים וגם ניהל אומנותית את ההופעות החיות המעטות של קראוס. איש נוסף שתרם להצלחת האלבום הוא כותב המילים השני באלבום, המשורר הבוהמייני וחברו של קראוס לכמה וכמה כוסיות ב"כסית", יבי. הכתיבה של יבי מאוד שונה מזו של רוטבליט, הוא לא מנסה לכתוב את קראוס אלא כותב את עצמו, בסגנון קצת יותר פיוטי ומליצי, פחות אישי ויותר גלובאלי.

מעבר לצוות, מי שעושה את האלבום לבולט כל כך הוא קראוס עצמו, שבאחת הפעמים הבודדות בקריירה שלו נשמע בבית, שולט בעניינים. הוא ממוקד, הוא ברור, הוא בפרונט, והוא רעב. בחלונות הגבוהים הוא אמנם היה המנוע והמח מאחורי ההרכב, אבל אריק וג'וזי בשירה לקחו לו את הפוקוס. ב"מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", הג'אם הענק והחד פעמי ההוא, קראוס היה זועם ובוער אבל לא מיושב בדעתו. ב"אחרי עשרים שנה", האלבום אחרי "גלגל מסתובב", וגם ב"יום רודף יום", אלבומו האחרון ככל הנראה קראוס נשמע בעיקר מובס וכואב, ובאלבום השכוח והחלש "ידידותי לסביבה" קראוס סתם לא נשמע בעניינים. אבל כאן, הוא בשיאו, השיר החצי-שיכורה שתמיד מחליקה למטה את התו האחרון בכל משפט יושבת בול, הלחנים פוגעים, הטקסטים של יבי ורוטבליט הם הטובים ביותר באלבום של קראוס אי פעם, וההפקה של וירצברג עושה את מלאכתה נאמנה.

קראוס והצוות רוטבליט-יבי-וירצברג גוללים סריה של שירים מנצחים, בזה אחר זה. מהפתיחה עם השיר "גלגל מסתובב" הציני והמפוכח, דרך "שיר שמש" שהוא כמעט המנון אצטדיונים, השירה אוהבת האדם והארץ של יבי ב"פרחים" ו"ארצי", "חייכי" החריג בעיבוד הג'אז הכובש שלו, וכלה בשלושת השירים האינטרוספקטיביים שמסיימים את האלבום: "חבר", אחד השירים הכי מרגשים שקראוס ורוטבליט עשו יחד, בו מתבונן רוטבליט, חד כתער ואוהב, בחברו קראוס ובידידות הכואבת שלהם, ("לא יודע איך אתה רואה אותם, את כל הדברים שעברנו, כמו אב או ילד"); "גיטרה" שגם הוא כמובן על קראוס עצמו, אולי השיר הכי חשוב להבנת הדמות של קראוס, מין התחשבנות צינית על התקשורת והחיטוט שלה בחיים המופרעים של שמוליק, ועל התחייה המחודשת שלו באלבום כולו; ו"איך עושים תקליט" שמתאר בחצי צחוק איך גובש התקליט סביב חברים והרבה שתייה (ולא לשכוח את משה איש כסית בחיקוי ענק של אביו חסקל). ואם כל זה לא מספיק, מצורף לאלבום כסוג של בונוס השיר "רואים רחוק רואים שקוף", שלא הופיע באלבום המקורי, שהוא כמובן קלאסיקה כל ישראלית (באורח תמוה אותו שיר צורף כבונוס גם ל"אחרי עשרים שנה"...).

זה היה אלבום הסולו האמיתי הראשון של קראוס. הוא זכה להצלחה מסחרית ולהערכה גדולה, ולווה בהופעות חיות. היה נראה כי סוף סוף כוכבו של קראוס דרך, שהוא הולך לשחק אותה. וכמו שכבר קרה בעבר, קראוס שוב לא עלה על המסלול ושוב לא השכיל לנצל את המומנטום. אותן בעיות אישיות מן העבר חזרו והכו אותו שוק על ירך, כמו שגרטל אוהב לומר. קראוס הצליח, במאמצים גדולים, להקליט אלבום אחד נוסף וגדול, "אחרי עשרים שנה", אלבום כבד, אפל, כואב ומעורער בהרבה מ"גלגל מסתובב". עשר שנים חלפו להן פתאום, ובפעם המי יודע כמה, נראה היה שקראוס גמור. ובפעם המי יודע כמה, הוא חזר פתאום. הגל הגדול של רוקסן גרם לו פתאום לחשיפה מחודשת, למשל עם קאבר של זקני צפת ל"לוח וגיר". פתאום, לדוד המופרע של משפחת הרוק הישראלי נהיה ביקוש והכרה. וכך, כנגד כל הסיכויים, קראוס שינס מותניים, אסף את וירצברג ועוד כמה נגנים צעירים, והלך להופיע בפסטיבל ערד 92', ההופעה הראשונה שעשה אחרי כמעט עשור.. קראוס חשש מההופעה הזו, היא הלחיצה אותו. "הרבה שנים לא ראיתי אתכם", הוא אומר לקהל בנקודה מסוימת. כשעלה על הבמה, לא בטוח שחשב שזו תהיה הופעה מפוצצת, שכל כך הרבה אנשים יבואו לראות אותו, ושאלו יהיו אנשים צעירים ממנו בכמעט 40 שנה. הייתי רק בן 9 כשההופעה הזו התרחשה, אבל נחשפתי לגרסה מוקלטת שלה באתר "ישראבוט", והיא פשוט חייבת לעלות לדיסק בהקדם. 

קראוס עבר בהופעה הזו בכל התחנות המשמעותיות של עשרים וחמש שנות קריירה: שירים מהחלונות הגבוהים (כמו "בובה זהבה" של מרים ילן שטקליס ששמוליק כל כך גאה בו), שירים מעידן "כף התקווה הטובה" ("לוח וגיר", "בלדה לעוזב קיבוץ" שבמקור מבוצע ע"י אלי מגן), שירים שקראוס כתב ואחרים שרו ("סוס עץ", בעיניי השיר הישראלי הכי יפה בכל הזמנים, ששר איינשטיין, או "זה קורה" העוצמתי והכואב, עם טקסט נדיר ומדהים של קראוס עצמו, ששר אריק לביא), וכמובן שירים רבים מ"גלגל מסתובב" ו"אחרי עשרים שנה" (על השיר "אחרי עשרים שנה" עצמו קראוס אמר בהופעה- "פעם בעשרים שנה בא שיר כזה"). אבל מה שעושה את ההופעה הזו לבלתי נשכחת הוא קראוס עצמו- שוב הוא בבית, ב"מקום" שלו, שוב הוא רעב, שוב הוא בועט, שוב הוא מפוקס וממוקד (גם אם הוא מפספס כמה שורות פה ושם), הוא סוחב את ההופעה הארוכה הזו ועוד איך, מתקשר עם הקהל ועם הנגנים. האיש פשוט היה חיית במה, כשרצה- וכשיכול היה להיות. יותר מכל, מרגשת התקשורת של קראוס עם קהל שעדיין לא נולד כשקראוס שר את "בובה זהבה"- הם יודעים את כל השירים, בכמה מהם הם שרים אותם לבד כשקראוס משתתק בשביעות רצון, והם אוהבים את קראוס לאין קץ.

כצפוי, ולמרבה הצער קראוס לא עלה על הגל גם אחרי ההופעה הזו. הוא המשיך להופיע וגם השתתף בפסטיבל ערד ב-1993, הוציא ב-1994 את "ידידותי לסביבה", החלש ביצירתו, המשיך להסתבך, הפסיק להופיע, הקליט ב-2003 את "יום רודף יום" הקשה והדכאוני, ומאז לא הקליט וכנראה גם לא יקליט (למרות שהוא הצהיר לא פעם שהוא ממשיך לכתוב שירים). חייו המקצועיים והיצירתיים הם מהקשים שחווה מוזיקאי ישראלי, אולי משתווה רק לאפיזודות הפסיכוטיות של אביב גדג' וגבריאל בלחסן; קשה לומר שהיו לו הרבה רגעי חסד, אבל "גלגל מסתובב" וההופעה בערד, שני שיאים במרחק של עשור זה מזה וכמה עשורים מעכשיו, היו בהחלט כאלה.