לא ממש מוזיקת לאונג'

 ג'ון הוא מהאנשים האלה שאם תלך איתם בשדה הם ימצאו צינור ישן ויתחילו לנגן איתו ולהוציא ממנו סאונד ממש טוב. הוא מאוד מוזיקלי, עובד עם הכי טובים, אבל אף פעם אל תלך לדוג איתו.

-טום וויטס

הדבר שאני הכי אוהב בבלוג הזה הוא לכתוב על מישהו שלא כתוב עליו בעברית כמעט כלום. אפשר למצוא חומרים על כל אחד בכל מקום בעולם, אבל לקורא העברי יש עדיין המון טריטוריות לא מוכרות. טריטוריה לא מוכרת כזו היא המוזיקה הנפלאה של איש רנסנס אמיתי, אייקון דאונטאון ניו יורקי אסלי, איש שאולי חלקכם מכירים את הפרצוף שלו אבל מעטים מכם שמעו אותו מנגן, וזהו ג'ון לורי(John Lurie) . בהתגלגלות אחרת של הדברים, לורי יכול היה להיות גדול ומוכר לפחות כמו זורן, אבל כמו איוב נפלו על לורי הרבה צרות בחיים- מחלה כרונית (ליים) שפוגמת קשות בתפקוד שלו, התנהלויות מסובכות עם חברות תקליטים, ואפילו תקרית עם סטוקר שירד לחייו (!). הצרות האלו גרמו לכך שכבר כ-15 שנה לורי לא מנגן, אם כי מצבו ככל הנראה משתפר.

 לורי הוא גם הרבה יותר ממוזיקאי- הוא גם שחקן (שאולי אתם זוכרים אותו מהמאסטרפיסים הראשונים של ג'ים ג'ארמוש ועל כך המשך), צייר (מה שהוא עושה לפרנסתו גם היום) ואף יצר סדרת טלוויזיה אוונגרדית-קאלטית-ביזארית בשם Fishing With John, שזה בדיוק מה שמתרחש בה- לורי, שאין לו שום ניסיון בדיג, יוצא לדוג עם חבריו הקרובים- ג'ארמוש, וויטס, דניס הופר- והחוויות המוזרות שהם חווים. בכל מקרה, מפעל חייו של לורי הוא הרכב הג'אז-Pאנק-פיוז'ן המופלא שלו, The Lounge Lizrads, ומוזיקה שעשה לסרטים. אתם מוזמנים!

לורי הוא סוג של התגלמות של כל מה שאני אוהב במוזיקה ובמוזיקאים ובאיזשהו מקום אולי המוזיקאי שהייתי רוצה להיות (ואני לא). יש לו את התשוקה הנכונה, את הכיוון הנכון, הוא מוכשר להחריד והוא Cool בטירוף. בזמן ההכנה (הארוכה מאוד) לפוסט הזה קראתי ראיונות איתו וראיתי את הסרטים של ג'רמוש והתאהבתי יותר ויותר (מהקישור לג'רמוש נולד גם הפוסט הקודם, זה עם ניל יאנג והפסקול ל-“Dead Man”). רק את הסדרה Fishing with John מצאתי די משעממת- לורי לא טוב  כמו ג'רמוש בלעשות סדרה או סרט על כלום. אבל לא נורא, לא חייבים להצליח בהכל.

לורי עצמו מנגן מגוון כלים, אבל ההתמחות שלו הוא סקסופון אלט. תמיד הייתה לי בעיה עם סקסופון אלט כי הוא סוג של נופל בין הכסאות- אין לו את העומק והעוצמה של סקסופון טנור, ואין לו את הייחודיות של סקסופון סופרן. ובאמת, אין הרבה נגני אלט שאני אוהב, אבל לורי מנגן נפלא על הכלי- ומה שהכי יפה הוא שניתן לשמוע את ההתפתחות שלו עם השנים- באלבום הראשון של הליזרדס הוא חורק בכוונה, ובאלבומים שאחרי הוא מנגן מאוד מלודי עם צליל הרבה יותר עגול ומלא. להפתעתי אני מוצא שהצליל ה"בוגר" שלו יותר יפה. בכל מקרה הוא תמיד שומר על הראש ה"לורי"- היצירות שלו תמיד עקומות באיזו צורה, עם חוש הומור קצת מעוות ואפל, בעיקר בתחילת הדרך.

החזון המקורי של לורי היה לשלב את מה שהתחולל בלואר איסט סייד בניו יורק של תחילת שנות השמונים- הסצנה התוססת של ה-No Wave, בעיקר בהשפעת ג'יימס צ'אנס והקונטורשנס- עם הג'אז העקום של תלוניוס מונק מצד אחד ואלברט איילר מצד שני. לורי היה מהראשונים שהבינו שאפשר לנגן ג'אז חזק כמו הופעות פאנק, ושאפשר להמשיך מאיפה שהסקסופון המטורף ב- Fun House של הסטוג'ס הפסיק. ביחד עם אחיו אוון הוא הקים את ה-Lounge Lizards, שעשו סנסציה לא קטנה בזמנו בשילוב הלא אורתודוקסי של אוונגרד-Pאנק-ג'אז-נויז-ווט דה פאק- הפאנקיסטים שהיו באים להופיע נהנו עד השמיים, מבקרי הג'אז חמורי הסבר של ניו יורק טענו שזו רק פארודיה על ג'אז. בהמשך העשור לורי עידן  ושכלל יותר ויותר את הסאונד וההלחנה עד לרמות שכמעט לא ייאמנו. במקביל הוא הופיע בסרטים "זרים" ו"נרדפי החוק" שפרסמו את ג'ארמוש והביאו לו תהילה, כשהוא כותב את המוזיקה לסרט הראשון ומשחק לצד וויטס ורוברטו בניני בשני (שהוא אחד הסרטים האהובים עליי, כשראיתי אותו בפעם הראשונה רציתי שהוא לא ייגמר לעולם). ובשנות התשעים הוא החל להיות פחות פעיל והתרכז בעיקר במוזיקה לסרטים (Get shorty) ובאלבום קונספט מוזר שבו הוא המציא לעצמו דמות של זמר אפרו-אמריקאי-יהודי (!!!!!!!!!1). החל משנות האלפיים לורי פרש ממוזיקה כאמור, וזה עצוב מאוד.

לורי התעניין באוונגרד ג'אז והיה עד לסצנת הלופטים בניו יורק של אמצע שנות השבעים, אבל התאכזב מהנישתיות של הסצנה. אחר כך עבר ללונדון, בדיוק לחזות בעליית הפאנק, אבל גם שם התאכזב. אחר כך חזר לדאונטאון ניו-יורק ונקלע לאחת הסצנות המרגשות והמסעירות ביותר- להקות כמו הקונטורשנס שהוזכרו לעיל, DNA  המעולים וזורן. אחיו אוון הצטרף אליו והם החליטו להקים להקה שתישמע ככה:

הייתה לי בראש הרבה זמן להקה שתוכל לנגן מנגינות כמו אלו של מלחינים קלאסיים מתחילת המאה העשרים- וארז, ווברן, מסיין, אבל גם תוכל לאלתר ושיהיה לה Feel היפנוטי של מוזיקת עולם, כמו מבאלי ואפריקה. אבל באותו זמן זו תהיה ממש להקה שהנגנים בה יעבדו אחד עם השני, לא סתם להקה של נגנים שכירים, אלא קצת כמו שהביטלס היו. והכי חשוב שמעל הכל, רציתי שכשנופיע זה יהיה כמו טקס פולחני ולא סתם הופעה.

עכשיו תגידו, נכון שזה נשמע כמו להקת החלומות שלכם? מי לא רוצה להקה כזו?

האלבום הראשון של הלאונג' ליזרדס הוא לא בדיוק להקת החלומות שלורי ייחל לעצמו, אבל הוא לא רחוק מזה, מבחינת הרעש וההשפעה שלהם. ההרכב הכיל, מעבר לבאס חשמלי ותופים, את לורי על סקסופון אלט, אחיו אוון על פסנתר, והגיטריסט המפורסם ארטו לינדזי מ-DNA. האלבום הזה, שוויטס מציין כאחד מעשרים האלבומים האהובים עליו, הוא מין יצור כלאיים בלתי-קדוש של הפאנק-פוסט פאנק-נו וייב הניו יורקי עם הארד בופ ואחריו הפרי ג'אז של שנות החמישים והשישים, עם הרבה השפעה מפסקולים של סרטים הוליוודיים ישנים, ותחושה חזקה של חוסר חשיבות עצמית. הלהקה קיבלה המון תשומת לב מהמועדונים של הלואר איסט סייד, וממסד הג'אז שנא אותם. לורי כתב וניגן קווים מלודיים עקומים, מעיקים, מגרדים כאלה, והאיש שמשך את הלהקה חזק מאוד לאוונגרד היה לינדזי- לאורך כל האלבום, לינדזי לא מנגן אפילו מנגינה נורמלית אחת, אלא רק חריקות וחרקושים רוויי אפקטים (לורי טוען כי הוא כלל לא ידע לנגן אחרת בזמנו). האלבום מאוד סוחף וכייפי בדרכו המעוותת והוא מאווווווד מייצג את הזמן והמקום שבו הוא נוצר, אבל אישית אני מעדיף דווקא את ההישגים שלורי ישיג אחר כך. בכל מקרה, כאן המקום להתחיל.

ב-1984 מגייס ג'ארמוש את לורי, ששיחק כבר בסרט הבכורה שלו Permanent vacation,  ומלהק אותו לתפקיד ראשי בסרטו המפורסם "זרים" (Stranger than paradise), אחד הסרטים המפורסמים ביותר בתולדות קולנוע האינדי. בנוסף, ג'ארמוש הפקיד בידי לורי גם להלחין את הפסקול. לורי החליט דווקא לא לקחת את הליזרדס, אלא הלחין פסקול לפאקינג רביעיית מיתרים (הוא עצמו לא מנגן). הפסקול מינימליסטי ו"מרוקן" ממש כמו הסרט עצמו, והוא מהפנט באותה מידה ומראה על הוורסטיליות האדירה של לורי. הפסקול יצא באלבום של לורי, ביחד עם יצירה נפרדת שלא קשורה לסרט בשם The resurrection of Albert Ayler, מעין סוויטה של 16 דקות המוקדשת לסקסופוניסט המיתולוגי והאהוב על לורי. ביצירה מנגנת מין מוטציה של הליזרדס, עדיין עם לינדזי על הגיטרה החורקת, וזו יצירה נפלאה גם היא- הכלאת אוונגרד-ג'אז-מוזיקה קאמרית-מודרנית-אטונלית שגם מצליחה להישמע מאוד דומה ליצירות של איילר.

חמש שנים לאחר אלבום הבכורה של הליזרדס יוצא No Pain for cakes שהוא כבר אלבום שונה לגמרי. קודם כל, ההרכב השתנה לחלוטין- מלבד האח אוון שנשאר, הצטרף סקסופוניסט נוסף, רוי נת'נזון, וטרומבוניסט בשם קרטיס פוקס שגם השתתף ביצירה לכבוד איילר, והשינוי הכי חשוב: במקום ארטו לינדזי נכנס גיטריסט לא פחות בלתי-שגרתי ואייקוני, גבירותיי ורבותיי, מיסייה מארק ריבו הגדול גדול גדול. איזה תענוג לאוזניים לשמוע את שני הגאונים האלה, לורי וריבו, מנגנים יחד. מעבר לשינוי בפרסונל, המוזיקה מאוד השתנתה- היצירות והעיבודים של לורי (ואוון) הרבה יותר מורכבים, מתוחכמים, מעודנים ובוגרים. לורי התרחק מאלמנט הPאנק ומכניס הרבה יותר ג'אז קלאסי ומוזיקת עולם, וההרכב הוא בוודאות אחד מההרכבים הגדולים של עולם הג'אז של שנות השמונים. אם כי בשלב זה שמם של הליזרדס יצא לשמצה בקרב חוגי הג'אז בגלל האלבום הקודם. בלי קשר, באותה שנה, 1986, לורי נותן הופעה מפעימה ב"נרדפי החוק" המושלם של ג'ארמוש. חתיכת שנה.

שנתיים לאחר מכן מגיע המאסטרפיס של לורי בעיניי, האלבום השלישי של הליזרדס, Voice of Chunk. ההרכב הוא אותו הרכב מהאלבום הקודם, אבל הרוח החדשה של האלבום הקודם מגיעה כאן לשיאה. לורי מנגן כמו זהב טהור והשילוב בינו לסקסופונים של נת'נזון מדהים לגמרי, כמו למשל ביצירה המינימליסטית המהממת “A paper bag and the sun”. למעט קטע אחד אין פה את הרוח האגרסיבית של האלבום הראשון, אבל למי אכפת כשמוזיקה כל כך כל כך פאקינג טובה. 

שנות התשעים מתאפיינות בהאטה בפעילות של לורי, בד בבד עם הופעתם של בעיות הבריאות שלו. יוצא לליזרדס, באיחור של עשור, אלבום רביעי ואחרון (לא יצא לי לשמוע אותו). הוא מוציא גם את אלבום הקונספט שהזכרתי לעיל (שוב, לא יצא לי לשמוע אותו, חפשו Marvin Pontiac), ואפילו מקים טריו חדש בשם John Lurie National Orchestra. קשה מאוד להשיג את ההקלטות האלו, גם במרשתת, למרות שלורי מוכר הכל דרך הלייבל הפרטי שלו. מה שכן הצלחתי לבדוק הוא אלבום מצוין שמאגד שני פסקולים, Africa Swim and Manny & Lo, האחרון הוא סרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון הילדה. האלבום הזה מאוד מומלץ, בעיקר בגלל שלורי מנגן פה גם גיטרה ואפילו קצת שר, ובגלל מגוון מכובד של נגנים כמו ריבו  ואנשי הטריו האגדי Martin Medeski & Wood. זה אחד הדברים המוזיקליים האחרונים שלורי עשה- עם חילוף המילניום לורי פרש בצורה שקטה יחסית, ומאז הוא מסתגר לרוב בבית, מצייר הרבה ומדי פעם מתראיין, בעיקר בשנים האחרונות.

 

בקיצור, זה אמן גדול שבגלל מזל רע קצת נשכח, וכאן אני ממלא את חלקי ומנסה לגלות לכם אותו. מאוד לא סביר שלורי יחזור אי פעם לנגן אבל אם זה יקרה אני אהיה הראשון לשמוע את הקאמבק שלו. אולי לורי עוד יצליח להקים את ההרכב החלומי שלו, זה שינגן מסיין מאולתר מבאלי כמו הביטלס. עד אז, יש פה גוף מאוד מכובד של מוזיקה לשמוע אותה.

אל תתעסקו עם הזורן, חלק ג': דיוקן האמן כשלוש גיטרות

חודש זורן ממשיך בשיא הכוח, והפרויקט השלישי שאני רוצה לדבר עליו הוא אלבום שכולו מוקדש לגיטרות, וזהו אלבום המופת ואחד הדברים הכי גדולים וחשובים שהשם זורן מוטבע עליהם, Masada guitars  שמו. אם אני צריך להרכיב רשימה של עשרה אלבומי גיטרה חובה, האלבום הזה חייב להיות בראש הרשימה; זאת משום שמדובר במפגש פסגה בין שלושה ענקים- ביל פריזל (Bill Frisell), טים ספארקס (Tim Sparks) ומארק ריבו (Marc Ribot) הגדול, אולי הגיטריסט האהוב עליי בכלל, כשכבר דשתי בנפלאותיו על גבי בלוג זה.

כמו באלבום בו עסקתי בפוסט הקודם, גם האלבום הזה כולל לחנים מתוך ספר השירים של מסדה אותו כתב זורן. חשוב להדגיש כי העקרון שהנחה את זורן כשכתב את ספרי השירים שלו, מלבד כל מיני כללים והגבלות קומפוזיטוריות שעל פיהן כתב את היצירות, הוא שה"שירים" כתובים כך שכל כלי או הרכב מוזיקלי בכל גודל שהוא יוכל לנגן אותם. זורן תמיד מוצא כל מיני סיבות לחגוג ולציין כל מיני ארועים ואז להוציא סדרה גרנדיוזית של אלבומים. ב-2003, אם לא הספיק לו לחגוג לעצמו יומולדת 50, הוא הוציא סדרה של אלבומים שמציינים עשר שנים להרכב האגדי Masada ולספר השירים של מסדה. Masada guitars הוא הראשון מבין כמה אלבומים שיצאו לחגיגת הארוע ובהשתתפות אמנים רבים. זורן פנה לשלושה גיטריסטים אהובים עליו וחברים טובים שלו, כולם השתתפו בפרויקטים שלו בעבר וכולם הוציאו אלבומים בלייבל Tzadik, וביקש מהם לעבד 21 קטעים מתוך ספר השירים לגיטרה סולו, כמעט בחלוקה שווה (ריבו מנגן קצת יותר קטעים מהשאר). נקודה קריטית- הם לא מנגנים יחד באף קטע.

 מימין לשמאל- ספארקס, ריבו, פריזל

וזה מה שיפה- ההפרדה בין השלושה מראה בבירור את ההבדלים בין הסגנונות והגישה. טים ספארקס משתמש בגיטרה אקוסטית עם צליל מאוד Bright, משתמש בטכניקת פריטת אצבעות מרשימה ביותר (אני אף פעם לא זוכר שמות לועזיים של טכניקות נגינה בגיטרה אבל נדמה לי שלזה מתכוונים כשאומרים Fingerpicking) ומראה אוריינטציה קלאסית מאוד ברורה, והייתי אומר שהקטעים שלו הכי מרשימים טכנית. ביל פריזל, האיש עם האוריינטציה הכי ג'אזית, הוא דווקא הפחות אהוב עליי אישית מבין השלושה (למרות שיש לי כמה חברים גיטריסטים שמחזיקים ממנו אל), מנגן את הסגנון האבסטרקטי הנודע שלו, וכולל לפעמים גם גיטרה חשמלית עתירת אפקטים פסיכדליים ומספק את רגעי ההתחרעות המועטים שיש באלבום המאוד רגוע הזה. ומארק ריבו, שבדרך כלל נותן בראש בסגנונו המאוד אוונגרדי, דווקא מנגן גיטרה קלאסית מאוד בייסיק, שקולה ורגועה, סוג של חוזר למקורותיו הקלאסית, ודווקא הוא מנגן הכי שקט ומתון מבין שלושתם. מעבר להבדלים הברורים בגישה ובסגנון בין שלושתם, גם הקטעים המצוינים של זורן שנבחרו זוכים לעיבודים מאוד שונים, וכמו באלבום של Masada string trio הם מאוד ורסטיליים. כאן אני פחות מרגיש דווקא את הנוכחות של זורן עצמו; שלושת הגיטריסטים, כך נדמה, הרבה יותר אינדיבידואליסטים משלושת חברי Masada string trio, כשהכי רחוק הולך ביל פריזל עם הסגנון האישי שלו.

בפוסט הבא נסיים את חודש זורן ונעסוק באלבום משובח במיוחד מתוך ספר השירים השני של מסדה, "ספר המלאכים".

הפסנתר נעלם, על אמת

החודש אומרים יפה לטום ווייטס מזל טוב על 40 שנות קריירה.  את טום אני מאוד מאוד אוהב. בדרך כלל אנשים אוהבים לדבר על השירה של טום, על הגשת השירים, על כתיבת השירים. אבל האמת היא שמבחינתי, מה שאני הכי אוהב בטום זה את הסאונד שלו. לקח לו עשור וקצת לגבש את הסאונד הזה, את התמהיל המנצח והכל כך מוצלח הזה בין בלוז, ג'אז, בלדות פסנתר, פולקה, מוזיקת עם, קברט, וודביל ואפילו מה שבהעדר הגדרה אחרת יכונה "ביפהארטיזם". כל פעם שאלבום חדש של טום יוצא, או כשיוצא לי לשמוע אלבום שלו שאיכשהו פספסתי קודם, אני מרגיש בבית, וגם- לא בבית: אני יודע שאקבל מנה גדושה ומספקת של הסאונד הישן והטוב, עם שירים שמזכירים שירים אחרים של טום- בלדות רצח, בלוזים מקרקשים, שירה פסנתר מאוהבים, לפעמים נראה שטום רק משנה לשירים האלה את השמות כדי להבדיל אותם זה מזה- אבל, וזה אבל גדול, אני יודע שבכל זאת טום יזרוק גם משהו חדש לקלחת, משהו שלא שמעתי קודם. ווייטס חוזר על עצמו ומקליט את אותו אלבום כבר משהו כמו שלושים שנה, אבל זה אף פעם לא באמת אותו אלבום. על אותו עקרון, אין לי אלבום אחד של טום שאני יכול להגדיר אולטימטיבי. מאז המהפך הגדול שעבר ב-1983 עם האלבום המכונן Swordfishtrombones, כל האלבומים שלו נהדרים, וכולם גם פגומים באיזו צורה שמונעת מהם להיות מושלמים (הפייבוריטים שלי, ואלו שהכי מתקרבים לשלמות, הם צמד החמד Blood Money ו-Alice מ-2002).  אחד מחוספס כמו טום לא יהיה מושלם אף פעם, תמיד יהיה לו פגם כלשהו, וזה מה שיפה בו. ועוד סיבה לאהוב את טום היא שהוא הולך ומשתבח, הולך ומשכלל את הנוסחא. בתור מי שהשקיע מאמצים כבירים עוד בצעירותו להישמע כאיש מזדקן (קצת כמו דילן), וויטס בזקנותו- האמיתית הפעם- נשמע אפילו טוב יותר.

היה מתבקש להתרפק על האלבום הראשון של וויטס, Closing Time, שיצא במרץ 1973. הולך להיות גם ערב מחווה לאלבום באוזןבר בקרוב. אבל אני לא מתכוון לעשות את זה, בעיקר בגלל ש-Closing Time הוא בסופו של דבר אחד מהאלבומים הכי חלשים של ווייטס. בא לי דווקא להיות לא נוסטלגי במיוחד ולדבר דווקא על אלבום מאוחר שלו, שהייתי מהמר ואומר שהוא כנראה הכי פחות אהוב שלו, ואני לא רואה מישהו עושה לו ערב מחווה בחמישים השנים הקרובות. זה אלבום האולפן הלפני אחרון שלו, Real Gone מ-2004. אלבום שעל אף שאני מודה שהוא רחוק מלהיות מושלם, יש לי פינה חמה בלב אליו, דווקא בגלל שהוא כזה עוקצני ולא נעים ומעצבן ומתסכל וארוך כמו הגלות ונשמע כאילו הקליטו אותו בתוך פח אשפה. והכי אני אוהב אותו בגלל שטום החליט באלבום הזה לאתגר לא רק את המאזינים, אלא גם את עצמו.

ב-Real Gone וויטס עשה שתי החלטות הפקתיות בולטות, שהופכות אותו לאלבום הכי קיצוני וקשה לעיכול שהקליט מימיו: הראשונה- המכריעה ביותר- היא לוותר על הפסנתר, ידידו משכבר הימים. המשמעות לצעד כזה ברורה- וויתור על ז'אנר שלם של שירי וויטס, בלדות הפסנתר הכובשות שלו, כנראה ז'אנר השירים הכי אהוב ופופולארי שלו. ההחלטה השנייה היא הסאונד. וויטס החליט לתת לאלבום סאונד לו-פיי  מכוון שמזכיר הקלטות בלוז ישנות משנות העשרים- שלושים, עם המון היס (hiss) ורעש וחיכוך. כשמחברים את זה עם הקול המחוספס והצרוד של וייטס בין כה וכה, מתקבל סאונד גרילה קצת פאנקיסטי שהוא מצד אחד לא נעים ומצד שני מאוד אגרסיבי. אף אלבום של וויטס לא נשמע ככה. בנוסף לכל אלה, וויטס הלך על הרכב קטן יחסית, נטול כלי נשיפה, שבנוי סביבו על גיטרה מזדמנת והרבה אפקטים קוליים של ביטבוקסינג, הבאסיסט הקבוע שלו לארי טיילור (כשלס קלייפול קופץ מדי פעם לעמדת הבאס), בנו קייסי וויטס והפרקשניסט יוצא פרימוס Brain  על תופים וכלי הקשה, והכוכב של האלבום, חברו הטוב (כפיים!) מארק ריבו הגדול על גיטרות ובאנג'ו. במשפט אחד- וויטס הלך כאן על בלוז בסיסי ביותר, קשה ובלתי מתפשר ונשמע כאילו סטיב אלביני הפיק לו את האלבום.

זה אלבום שממש לא קל לצלוח. קודם כל הוא מתפרש על פני 72 דקות תמימות, שלי זה תמיד מכשול. יש בו שיר אחד, Sins of the Father, בלוז חופר שאורכו מעל 10 דקות, כנראה שירו הארוך ביותר אי פעם. בנוסף, וויטס עושה כאן דברים מאוד מפתיעים, כמו הביטבוקסינג שהוא עושה בהרבה שירים (שנשמע נהדר), הפארודיה הקובאנית Hoist that rag, או שיר כמו Shake it, אחד השירים הכי רועשים שלו אי פעם, שריף הגיטרה העקום שלו בקלות יכול היה למצוא את דרכו לאיזה אלבום פאנק זנוח. שלא לדבר על הקטע התמוה Top of the Hill שפותח את האלבום, מין נסיון ביזארי של וויטס לשיר משהו דמוי ראפ, עם הרבה ביטבוקס, סימפולים  של קייסי וויטס ובלי כמעט שום מלודיה שניתן לזהות (אחרי כמה וכמה שמיעות הקטע הזה תופס לחלוטין). בין הקטעים הרועשים  וויטס מראה שגם בלי פסנתר הוא יודע לענג ולהלביש גם בלדות גיטרה נהדרות, כמו Dead and Lovely שהוא אחד משיריו האהובים עליי בכלל.

מבחינת הליריקה, וויטס דווקא יותר מסורתי לעצמו, ויש כאן הרבה מהנושאים הוויטסים המוכרים: בלדת רצח על נערה שהסתבכה (Dead and Lovely), זירת פשע באסם ( Don’t go into the barn האדיר) או טיפוסים בוקבוסקיים לוזרים בשולי החברה והחיים (Make it rain, how’s it going to end) ואפילו קטע ספוקן וורד מסורתי שעוסק בפריק שואו נודד (Circus). דווקא בסוף האלבום מגיעה וואחד הפתעה בדמות שיר פוליטי אנטי-מלחמתי, אנטי-ג'ורג' בושי, אחד השירים הבודדים בהם וויטס משמיעה הצהרה פוליטית מובהקת (Day after Tomorrow).

ויש עוד סיבה לאהוב את האלבום הזה, וזה מארק ריבו. כבר כתבתי על ריבו פוסט נפרד ובו כתבתי כמה טוב עובד השילוב של וויטס עם ריבו. אבל באלבום הספציפי הזה וויטס נתן לריבו מקום כל כך גדול עד שכמעט ניתן להגדיר את האלבום כשיתוף פעולה שלהם: ריבו מראה את ההשפעות הקובאניות שלו ב- Hoist that Rag, מבריק בבלוז שקט ונקי ב-Sins of the father ו-Day after tomorrow, מעקם את האוזן ב-Shake it  וממיס בסולו יפהפה במיוחד ב-Dead and lovely. ריבו ו-וויטס הולכים יחד באון אנד אוף כבר 28 שנה, וזה תמיד טוב, אבל באלבום הזה הם הגיעו לשיא המשותף שלהם.

Real Gone הוא דוגמא מעולה לאיך וויטס מגיש לך את אותו נזיד עשיר שאתה אוהב, אבל לגמרי בצורה אחרת. גם אם שירים מאלבומים אחרים מצלצלים כאן מוכר, אפילו מוכר מאוד, בכל זאת אין לוויטס אף אלבום אלים ואגרסיבי כמו Real Gone (אולי Bone Machine, אבל הוא גם אלבום קודר ומלנכולי מאוד, מה שלא ניתן לומר על Real Gone). בגלל זה הוא תמיד משאיר טעם של עוד ועדיין מצליח להפתיע. מזל טוב, אלוף.