המפץ המלוכלך

אני מזדקן.

סתם, לא באמת. אבל אני כבר מגיע לגיל שבו לדברים שקרו כשהייתי ילד קטן מציינים עשרים שנה, עשרים וחמש שנה, שלושים שנה. בחודש שעבר העולם ציין בדיוק עשרים וחמש שנה לאירוע כזה שקרה כשהייתי ילד. האמת שלהגיד "העולם" זו הגזמה פרועה מאוד מאוד מאוד מאוד. למען האמת- אף אחד לא ציין את האירוע הזה. חוץ ממני. כי ברטרוספקטיבה, כשאני חושב על האהבה שלי למוזיקה, על מה אני אוהב במוזיקה, מדובר בסוג של מפץ, אולי לא המפץ הגדול ביותר שלי אבל בהחלט אחד מהגדולים. אני מדבר על האלבום Dirty של סוניק יות', שיצא ב-21 ליולי, ארבעה ימים לפני יום ההולדת התשיעי שלי. רציתי לכתוב פוסט ממש באותו יום אבל חודש שעבר הייתי עמוס עד צוואר במיליון ואחת דברים, אז אני מציין את היומולדת 25 שנה שלו בחודש איחור.

אני לא סבור שצריך להציג לחובב הרוק הממוצע את סוניק יות'. אני לא חושב שאני באמת צריך לדבר על הרקע שלהם, מאיפה הם באו, ומה מיוחד בהם. אני חייב גם לסייג שאני לא באמת מעריץ כל כך גדול של סוניק יות'. על האלבומים הגדולים שלהם משנות השמונים, אלה שחובבי מוזיקה אלטרנטיבית חייבים לסמן וי עליהם, אני לא כל כך משתגע, ואת האלבומים שלהם משנות האלפיים ועד הפירוק (רשמי? לא רשמי?) אני בכלל לא מכיר. אני כן מכיר את כל האלבומים שהוציאו דווקא בניינטיז, שלהבנתי זו לא התקופה שנחשבת הכי טובה שלהם. והאלבום Dirty, שיקר כל כך לליבי, נחשב להבנתי לאלבום הכי סאחי שלהם, הכי Sell out ואני בטוח שיש אנשים שיטנפו עליו ועלי, הסאחי שכותב עליו.

אבל כל זה רעש רקע לא מעניין. מה שחשוב לי לדבר בהקשר של Dirty הוא החוויה שלי כמאזין לאלבום הזה כמעט בזמן אמת. אני מדבר על גיל 10-11, קצת אחרי שהוא יצא.

הייתי ילד בחדרה, עם כמה חסרונות בולטים. חננה על, אשכנתוז מת (ובשכונה שגדלתי בה זה ממש לא היה יתרון), ולא יודע לרכב על אופניים. לא הייתי מקובל ולא היו לי הרבה חברים. זה לא Sob Story, זה פשוט מה שהיה. לא הרגשתי שהשתלבתי במיוחד במארג החברתי של הסביבה, וכבר בגיל צעיר הרגשתי שמעניינים אותי דברים אחרים לגמרי. אחד הדברים האלה היה מוזיקת רוק. מי שהביאה את הבשורה הייתה אחותי הגדולה, שהייתה מבוגרת ממני בכמעט ארבע שנים. היא כבר הייתה בסוף החטיבה-תחילת תיכון, ואנחנו מדברים על שנות הגראנג'.

קצת קשה להאמין אבל זו הייתה תקופה שבה לרוק היה מעמד אדיר. אנשים אשכרה היו יושבים מול המסך, פותחים MTV וממש מחכים שיגיע הקליפ שהם אוהבים. אולי אני נאיבי, אולי אני נוסטלגי, אולי הזיכרון שלי משטה בי, אבל לרוק הייתה תחושה של קדושה מסוימת. אני זוכר למשל שבפעם הראשונה שקורט קוביין ניסה להתאבד, אחותי הסתגרה בחדר וכמעט הכריזה על יום אבל לאומי (ואז כמובן הגיע ניסיון ההתאבדות שהצליח; היא מילאה את החדר בנרות ותלתה בחדר שלט עם המשפט “No one sings like you anymore” מתוך השיר “Black hole sun” של סאונדגארדן; אגב, היום היא מכחישה במרץ שכל העניין קרה, ואני לא יודע להגיד מי מאיתנו צודק). אני זוכר שמעריב לנוער וראש אחד היו מלאים- מפוצצים!!!- בכתבות על להקות רוק, גראנג' או לא גראנג', והיינו גוזרים אותם ואוספים בקלסרים באובססיביות.

אני לא זוכר בדיוק מתי זה קרה, אבל באיזשהו שלב הגיעה אלינו הביתה הקסטה של Dirty. תארו לכם שאני פאקינג בן 10-11 מחדרה. אני לא חושב שהיה לנו אינטרנט אז, זה הגיע בגיל 12-13. אין לי מושג מי זו הלהקה הזו ומה הם עשו קודם. אני לא יודע שום דבר על נויז, פוסט פאנק, פרי ג'אז, נו וייב, לואר איסט סייד, לא שמעתי על שום דבר מהדברים האלה. אבל כשאחותי שמה בפעם הראשונה את הקסטה של Dirty ולחצה פליי, קרה בדיוק מה שלו ריד מתאר בשורה המיתולוגית בשיר I heard her call my name- “My Mind split open”.

היו שם המון רעשי גיטרה, אבל שום סולו מסודר אחד לרפואה. היו שם שירים שבאמצע נשברו, הפסיקו, נמסו לתוך עיסת רעש מבעבעת וחזרו. הייתה שם זמרת שברור היה שאין לה שום רצון לשיר- היא יותר הקיאה בצלילים. היו שם זיופים, חריקות, צפצופים. יצאו דברים מהרמקולים שלא יכולתי אפילו לדמיין בתור אותו ילד. הבאס נשמע כמו חרגול מיוסר או כמו אותו פרפר שיכור שהופיעו באחד השירים, והגיטרות מרוסקות, שבורות, כאילו קודחים בהם חורים ומנסרים אותן בזמן אמת. אפילו העטיפה הייתה בלתי מתקשרת בעליל. מה זה הדבר הזה בכלל? זה קצת הזכיר את הטרק הנסתר ההוא ב-Nevermind שפעם כתבתי עליו, אבל כאן זה היה אלבום שלם. ועדיין זה לא דמה לשום דבר ששמענו באותו זמן.

אבל, וזה אבל גדול, היו שם בהחלט שירים. שירים ברורים, מלודיים, קליטים. זה לא היה במקרה. מכיוון שהייתי סקרן וחקרן וחננה על, טרחתי לקרוא בזמנו בכל דיסק ודיסק את הפרטים הקטנים- מי חברת ההוצאה, מי המפיק, מי הטכנאי. חברת ההוצאה, כך למדתי, הייתה גפן, והמפיק היה אחד, בוץ' ויג. היי, זו אותה חברה ואותו מפיק של Nevermind! ואכן, זה היה אלבום שיועד להיות עם סאונד יותר מסחרי, והיה אמור להפוך את סוניק יות' לשמות גדולים, לכוכבים גדולים. זו הסיבה שכל מיני מעריצי סוניק יות', מי יותר סנוב ומי פחות, אוהבים לזלזל באלבום הזה, ה"מסחרי" כיביכול.

איזה מסחרי ואיזה נעליים. בשבילי, הילד מחדרה, זה היה התגלות, התעלות. בפעם הראשונה שמעתי משהו שהיה באמת פורץ גבולות, באמת שונה, באמת Out There. אהבתי את הגיטרות המזייפות, את מבני השירים המשונים, את הסולנית המקיאה הלא היא קים גורדון האגדית, ובעיקר בעיקר בעיקר את הסאונד. את מה שאפשר לעשות עם גיטרה שלא היה לי מושג שאפשרי, מותר, חוקי. כנראה שת'רסטון מור ולי רנלאדו לא ידעו לעשות סולואים במהירות מאך 3 כמו גיטריסטים אחרים, אבל מה שהם עשו שם לגיטרות פשוט שינה לי את הכימיה במח. ועוד משהו: בזכות ה"מסחריות" של האלבום, יכולתי, מתחת לכל הנויז המוזר, גם להתחבר למלודיות שמתחת. אם הייתי נתקל למשל באלבום Confusion is Sex סביר להניח שלא הייתי מתחבר והיינו זורקים את הקסטה לפח וכל זה לא היה קורה בכלל.

עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, אני יכול להגיד שהאלבום הזה היה אחד הדברים הכי משפיעים על הטעם המוזיקלי שלי, טעם באמנות בכלל, אפילו האישיות. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהבנתי שאפשר לעשות דברים אחרת וגם לעשות את זה טוב. שאפשר וצריך לחפש דרכים אלטרנטיביות, אינדיבידואליות. שהגדרות מקובעות ונוקשות ניתנות לפירוק והרכבה מחדש לפי צרכים. אני לא יודע להגיד אם זו הפעם הראשונה שנתקלתי במשהו מוזר, לא מתפשר, ביזארי ולוהט כזה, אבל זו בהחלט הייתה אבן דרך במסע שממשיך כל החיים בחיפוש אחרי דברים ביאזריים ולוהטים אחרים.

והייתה גם השפעה ישירה עלי כנגן. אני חושב שקצת אחרי המפגש עם האלבום הזה קניתי גיטרה. מהר מאוד נסחפתי למחוזות משונים איתה. נהניתי הרבה יותר לעשות פידבקים לצלילים מוזרים מאשר ללמוד סולואים של גיטריסטים אחרים לפי טבלטורה (טבלטורה, ילדים וילדות, היא פשע נגד האנושות, לא פחות). אמנם אחר כך עברתי למסלול הרבה יותר מסודר של גיטרה קלאסית אבל אחר כך הייתה חזרה לגיטרה חשמלית. Dirty היה הפעם הראשונה שנתקלתי בנויז ועד היום היסודות האלה קיימים בנגינה שלי (בשילוב הרבה השפעות אחרות כמובן).

אז בכלל לא אכפת לי אם Dirty הוא סל אאוט, בגידה, התחנפות לכסף הגדול. לא מעניין אותי ש-Daydream nation הרבה יותר חשוב, ש-EVOL  הרבה יותר נאמן לדרך המקורית, ש-Washing machine  הרבה יותר איכותי, וש-A thousand leaves הרבה יותר מרגש (אני כמובן לא בהכרח מסכים עם הקביעות האלה אבל אילו כל מיני דיעות ששמעתי עם השנים). Dirty  חשוב בשבילי אישית הרבה יותר מכל אלה. למה? כי יצאתי בן אדם שונה אחרי ההאזנה אליו. ופאק איט, האלבום הזה התבגר (הזדקן?) נפלא. אני שומע אותו בזמן כתיבת שורות אלה. הוא עדיין נפלא ועדיין Kick ass. הכל חורק ושבור ומזייף ונמס לתוך עצמו וקים עדיין מקיאה את ארוחת הבוקר. העולם עדיין הגיוני.

יומולדת שמח!

ממשיכים לנצרת

אני מבלה ארבעים שעות בחודש בתוך קרון רכבת, כבר שש שנים וקצת. אני גר בשרון ועובד ברחובות. דאמיט, אני יושב בתוך קרון רכבת כשאני כותב את השורות האלה. ארבעים שעות בחודש זה נשמע כמו זמן אבוד, אבל בשבילי זה זמן פנוי מדהים שבזכותו הספקתי הרבה מאוד דברים בשנים האחרונות. את רוב הבלוג אני כותב משם, את האלבום שלי – ופרויקטים עתידיים שמתבשלים עכשיו ובקרוב תשמעו עליהם גם- אני עורך משם, אני קורא, אני צופה בסרטים וסדרות, וזה גם הזמן העיקרי שלי ביום לשמוע מוזיקה.

בחודשים האחרונים נתקלתי באלבום שמלווה את נסיעות הרכבת שלי בצורה מושלמת, והוא הפך לאחד האלבומים האהובים עליי בכלל. אורכו של האלבום הוא בדיוק שעה, כך שאני שם אותו באוזניות בתחילת הנסיעה והוא גם מסיים לי אותה. אני מוצא שזו יצירה גאונית, ומה שהכי יפה הוא שזה אלבום שאם הייתי שומע לפני שנתיים שלוש הייתי מבטל אותו בזלזול מוחלט; אבל היום הוא מתחבר לי בול לכל כך הרבה דברים אחרים שגדלתי עליהם, וגם מתחבר לי בול למה שאני מנסה להשיג במוזיקה היום. אורכו של האלבום הוא כאמור שעה, אבל הוא מכיל רק שיר אחד. האלבום הזה הוא האלבום השלישי של הטריו Sleep, שיש לו לפחות שני שמות וכמה גרסאות, אבל בגרסה הדפיניטיבית שלו הוא נקרא Dopesmoker.

אני אוהב מאוד מאוד מינימליזם. אמנם גדלתי על פרוג, שזו מוזיקה שמחייבת מעברים בין מבנים מאוד מורכבים, אבל בסופו של דבר חזרתיות במוזיקה מדברת אליי היום הרבה יותר. בשנים האחרונות, וכבר כתבתי על זה, נפתחתי לדיסטורשן ולמטאל, ולתדהמתי מצאתי להקות שמיישמות את הקו המינימליסטי על מטאל- ובנקודה הזו המח שלי התחיל לצרוח "ג'אקפוט!!". זה שילוב מרתק בין אסתטיקה לסאונד. כתבתי בעבר על הלהקות המייסדות של ז'אנר הדרון מטאל, Earth ו-Sunn O))), ועכשיו Sleep  סוג של תשלים מין שילוש קדוש- למרות שסליפ לא מנגנים דרון ומה שהם מנגנים מוגדר סטונר (אגב, עוד מישהו שמתייחס לשלושת הלהקות האלה יחד הוא ג'ים ג'ארמוש, שלדבריו המוזיקה שלהם השפיעה על סרטו The limits of control ושלושת הלהקות מופיעות בפסקול. לא ראיתי אותו עדיין).

Sleep הרבה יותר מסורתיים משתי הלהקות האחרות, אבל אולי חזון המינימליזם מטאל שלהם הוא הכי שלם, והדבר הזה בא לידי ביטוי בצורה מושלמת ביצירת הפאר Dopesmoker, אלבום שהרבה פעמים מקבל את התואר "אלבום הסטונר האולטימטיבי". אותי לא מעניינות כל כך ההגדרות והאובר-קיטלוגים האלה ואין לי דרך באמת לדעת אם זה סטונר או סלאדג' או דום או דרון- למי אכפת, Dopesmoker, כמו כל חתיכת מוזיקה טובה וחסרת גיל, הוא פשוט מה שהוא.

המפתח להבין את Dopesmoker נעוץ בעטיפה שלו כפי שיצאה בגרסה האחרונה והדפיניטיבית בה יצא ב-2012, שש עשרה שנה מאז שהאלבום הוקלט (ועל ההיסטוריה המשונה שלו- בהמשך). בעטיפה, גם היא אחת העטיפות האהובות עלי, מצוירות דמויות עטויות גלימות חומות, משהו בין הג'אוות של Star Wars לתושבי Dune עוטי חליפות הזקק, במסע מדברי, תוך שהן מעשנות באנגים עצומים מתוך תרמילים שהן נושאות על גבן. ברקע התכול אפשר לראות ירח ואולי אפילו שניים, והתחושה היא לחלוטין של סצנה תוך סרט מדע בדיוני או מערבון אסיד בסגנון אלחנדרו חודורובסקי. זה בעצם הקונספט וסיפור הרקע של Dopesmoker- מסע צליינות ועלייה לרגל לארץ הקודש (!) שעורכים היצורים בעטיפה, הקרויים “Weedians”.

אפשר להרחיב שהאלבום והסיפור הזה הוא אלגוריה לאורח החיים הסטלני הכבד של חברי הלהקה, שצרכו קנאביס בצורה כמעט דתית, ואכן השירה של באסיסט וסולן הלהקה, אל ציזנרוס, נשמעת לחלוטין כמו מזמור דתי (מי שנכח בהופעה האגדית בת החמש שעות בירושלים של  Om, להקת הבת של Sleep שמורכבת מאותו הרכב מינוס הגיטריסט מאט פייק, מספר שזה הרגיש ממש כמו טקס פולחני). Dopesmoker באמת נשמע ומנוגן כמו מסע צליינים במדבר, במקום שבו הזמן עומד מלכת.

Dopesmoker הוא כאמור שיר אחד שאורך שעה. השימוש במילים "טקס" ו"פולחן" הוא התיאור הכי מדויק של המוזיקה הזו, כי אני חושב שלא שמעתי הרבה דוגמאות למוזיקה שתובעת כל כך הרבה מסירות ונחישות ממי שמנגן אותה (למעט אולי סוואנס והחמישייה המאוחרת של ג'ון קולטריין). הם עבדו על השיר האחד שמרכיב את האלבום בין שנתיים לארבע שנים, תלוי את מי מהלהקה שואלים וכמה הוא עישן לפני ששאלתם. הם גם לא ניגנו שום דבר מהאלבום לייב לפני ההקלטות, ואז- כפי שאספר בהמשך- האלבום בסופו של דבר נגנז במקור והלהקה התפרקה, כך שההופעות הראשונות של החומרים ב-Dopesmoker בוצעו הרבה אחרי הקלטות האלבום, בהופעות איחוד.

 חברי Sleep מנגנים שעה של ריפים כבדים, נמוכים, איטיים, שמשתנים מאוד לאט וחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב ושוב ולא מאבדים אפילו מילימטר של עוצמה ועניין. אחת האגדות הרבות סביב האלבום היא שהוא תודלק ע"י כמויות עצומות של קנאביס; אני לא מצליח להבין איך הם הצליחו להתרכז. היופי הגדול ב-Dopesmoker, כמו בכל יצירה מינימליסטית מופתית, הוא אבדן מימד הזמן- ואבדן העולם שמסביב. הם מנגנים כל כך לאט וכל כך רפטטיבי ועל פני כל כך הרבה זמן שקשה מאוד לשים לב למהלך התפתחות של השיר- אבל למעשה זה שיר מאוד מורכב (ניתוח שלו אפשר לקרוא כאן) שמכיל הרבה מאוד חלקים. קשה מאוד לשים לב למשל שריף הפתיחה האימתני של האלבום, שמתחיל בגיטרה של פייק ששועטת לתוך הרמקול כמו נשר במדבר ומנגנת כמו שירה של נזיר מונגולי את שתיים וחצי דקות הראשונות של האלבום לבד לגמרי, שונה לחלוטין במשקל מזה שמגיע אחרי 8 דקות לתוך האלבום, כשציזנרוס עצום המימדים פותח את גרון האדירים שלו ושואג במונוטוניות את שורות הפתיחה של האלבום ואולי המוטו לחיים של Sleep:

Droooooooop out of liiiiiiiife with boooooong iiiiiiiin haaaaaaand

Fooolowww the smooooke towaaaard the riff fiiiiiiiiled laaaaaaand

חייבים לומר ש-Dopesmoker הוא אלבום ממש קשה להאזנה. הוא תובע מהמאזין מסירות עצומה- אותה מסירות של זן שחברי Sleep תובעים מעצמם. כל מכה של דיסטורשן כותשת את המאזין שוב ושוב, זה מה שנותן את אפקט היעדר הזמן , בדיוק כמו המסע במדבר. כשאני שומע אותו אני מרגיש שאני הולך לאיבוד. איפה אני בכלל? אני בדקה התשיעית או בדקה החמישים ושבע? מה לעזאזל קרה שם באמצע? וכשאני נוסע ברכבת עם האלבום באוזניות הסנהייזר שלי, מבודד ביחד איתו מהעולם החיצון ומהשיחות הטפלות והרעשים האחרים בקרון, אני גם הולך לאיבוד במרחב, לא רק בזמן- מה קורה, אני בהרצליה או בכפר חב"ד? אני נוסע לרחובות או בעצם חוזר אחורה לבית יהושע? והאם זו תל אביב הגנה או אוניברסיטה? אני מאוד מאוד אוהב את התחושה הזו, שמוזיקה מבלבלת אותי ומוציאה אותי מאיפוס; אבל מיותר לציין שרבים לא יוכלו למסע הזה.

אני חושב שיצירות אמנות גדולות באמת הם כאלה שזורקות אותך החוצה מהעולם, מהמקום ומהזמן שאתה נמצא בו, ושותלות אותך במארג הזמן-חלל הפרטי שלהן, שהן עצמן יצרו. זה מאפיין את הסרטים של לינץ' וגיליאם וקובריק, את הספרים של בקט וג'ויס, את הפואמות של גינסברג ואדגר אלן פו, את האלבומים של פיטר האמיל וזאפה וביפהארט, וכן- זה כולל גם את Dopesmoker. הוא חי ביקום משלו, בגרסה המעושנת של Dune, כשבמקום סם המרקוח שמכחיל את העיניים, כורים שם שיטלואדס של גראס, והגיטרה הרפטילית של מאט פייק מחליפה את שייח' חולוד האגדי.  

הקושי הרב בצליחת המדבר אפוף עשן הקנאביס של Dopesmoker קשור באופן ישיר להיסטוריה של האלבום והמיתולוגיה סביבו. חברי הלהקה הקליטו אותו ב-1996 עבור חברת התקליטים London Records. החברה הבטיחה ללהקה חופש אומנותי מלא ומימון מלא. אבל כששמעו אנשי החברה איזה מין אלבום בישלו הסטלנים הישנוניים הם חטפו רגליים קרות וסירבו להוציא את האלבום. הם לא הבינו מה ניסו חברי הלהקה להשיג, ומה זה לעזאזל Weedians. תהליך החזרות, ההקלטות, המיקסוס של האלבום ואז הסירוב להוציא אותו היו יותר מדי עבור הלהקה והם התפרקו- מאט פייק הלך להקים את High on Fire, ציזנרוס והמתופף כריס הקיוס המשיכו לעבוד יחד ולחקור את קסמי הרפטציה כותשת המוחות והמיתולוגיה היודו-נוצרית תחת השם Om.

 במהלך השנים האלבום יצא לא פחות מארבע פעמים בגרסאות שונות, כולל גרסה שנקראה Jerusalem שבה נחתכו 52 דקות מההשיר המקורי לתשעה קטעים קצרים יותר. רק ב-2012 יצא ריאישו של הגרסה האולטימטיבית ביותר של Dopesmoker, אצל חברת Southern Lord שמנוהלת ע"י חברי Sunn O))). עבור הריאישו החגיגי הזה הוכנה העטיפה החדשה, זו שמציגה סופסוף את ה-Weedians, מה שמשלים סופית את החזון של הלהקה, 16 שנים אחרי הקלטת האלבום. אפשר אפילו לרכוש היום בובות של ה-Weedians אם אתם בעניין של Action figures, ויש גם מעריצים של הלהקה שמתחפשים לדמויות האלה.

את האלבום אפשר לשמוע כאן, מהבנדקמפ של הלהקה, מחולק לשלושה חלקים בני עשרים דקות כל אחד:

אבל אני חושב שהחלוקה של האלבום לשלושה טרקים מיותרת- צריך לשמוע אותו כפי שתוכנן, שעה אחת רציפה:

והנה מיני דוקומנטרי על האלבום:

וכאן יש ביצוע לייב של עשרים הדקות הראשונות, כולל מאט פייק בלי חולצה- וזה לא מראה יפה במיוחד:

ורק לסיום- קטע קצר יחסית מתוך חזרה על Dopsmoker רגע לפני שאל ציזנרוס מתחיל לשיר:

Proceeds the Weedian Nazareth….

נ.ב.- הפוסט מפורסם גם בפודקאסט במשובח מטאל וחיות אחרות. 

לא ממש מוזיקת לאונג'

 ג'ון הוא מהאנשים האלה שאם תלך איתם בשדה הם ימצאו צינור ישן ויתחילו לנגן איתו ולהוציא ממנו סאונד ממש טוב. הוא מאוד מוזיקלי, עובד עם הכי טובים, אבל אף פעם אל תלך לדוג איתו.

-טום וויטס

הדבר שאני הכי אוהב בבלוג הזה הוא לכתוב על מישהו שלא כתוב עליו בעברית כמעט כלום. אפשר למצוא חומרים על כל אחד בכל מקום בעולם, אבל לקורא העברי יש עדיין המון טריטוריות לא מוכרות. טריטוריה לא מוכרת כזו היא המוזיקה הנפלאה של איש רנסנס אמיתי, אייקון דאונטאון ניו יורקי אסלי, איש שאולי חלקכם מכירים את הפרצוף שלו אבל מעטים מכם שמעו אותו מנגן, וזהו ג'ון לורי(John Lurie) . בהתגלגלות אחרת של הדברים, לורי יכול היה להיות גדול ומוכר לפחות כמו זורן, אבל כמו איוב נפלו על לורי הרבה צרות בחיים- מחלה כרונית (ליים) שפוגמת קשות בתפקוד שלו, התנהלויות מסובכות עם חברות תקליטים, ואפילו תקרית עם סטוקר שירד לחייו (!). הצרות האלו גרמו לכך שכבר כ-15 שנה לורי לא מנגן, אם כי מצבו ככל הנראה משתפר.

 לורי הוא גם הרבה יותר ממוזיקאי- הוא גם שחקן (שאולי אתם זוכרים אותו מהמאסטרפיסים הראשונים של ג'ים ג'ארמוש ועל כך המשך), צייר (מה שהוא עושה לפרנסתו גם היום) ואף יצר סדרת טלוויזיה אוונגרדית-קאלטית-ביזארית בשם Fishing With John, שזה בדיוק מה שמתרחש בה- לורי, שאין לו שום ניסיון בדיג, יוצא לדוג עם חבריו הקרובים- ג'ארמוש, וויטס, דניס הופר- והחוויות המוזרות שהם חווים. בכל מקרה, מפעל חייו של לורי הוא הרכב הג'אז-Pאנק-פיוז'ן המופלא שלו, The Lounge Lizrads, ומוזיקה שעשה לסרטים. אתם מוזמנים!

לורי הוא סוג של התגלמות של כל מה שאני אוהב במוזיקה ובמוזיקאים ובאיזשהו מקום אולי המוזיקאי שהייתי רוצה להיות (ואני לא). יש לו את התשוקה הנכונה, את הכיוון הנכון, הוא מוכשר להחריד והוא Cool בטירוף. בזמן ההכנה (הארוכה מאוד) לפוסט הזה קראתי ראיונות איתו וראיתי את הסרטים של ג'רמוש והתאהבתי יותר ויותר (מהקישור לג'רמוש נולד גם הפוסט הקודם, זה עם ניל יאנג והפסקול ל-“Dead Man”). רק את הסדרה Fishing with John מצאתי די משעממת- לורי לא טוב  כמו ג'רמוש בלעשות סדרה או סרט על כלום. אבל לא נורא, לא חייבים להצליח בהכל.

לורי עצמו מנגן מגוון כלים, אבל ההתמחות שלו הוא סקסופון אלט. תמיד הייתה לי בעיה עם סקסופון אלט כי הוא סוג של נופל בין הכסאות- אין לו את העומק והעוצמה של סקסופון טנור, ואין לו את הייחודיות של סקסופון סופרן. ובאמת, אין הרבה נגני אלט שאני אוהב, אבל לורי מנגן נפלא על הכלי- ומה שהכי יפה הוא שניתן לשמוע את ההתפתחות שלו עם השנים- באלבום הראשון של הליזרדס הוא חורק בכוונה, ובאלבומים שאחרי הוא מנגן מאוד מלודי עם צליל הרבה יותר עגול ומלא. להפתעתי אני מוצא שהצליל ה"בוגר" שלו יותר יפה. בכל מקרה הוא תמיד שומר על הראש ה"לורי"- היצירות שלו תמיד עקומות באיזו צורה, עם חוש הומור קצת מעוות ואפל, בעיקר בתחילת הדרך.

החזון המקורי של לורי היה לשלב את מה שהתחולל בלואר איסט סייד בניו יורק של תחילת שנות השמונים- הסצנה התוססת של ה-No Wave, בעיקר בהשפעת ג'יימס צ'אנס והקונטורשנס- עם הג'אז העקום של תלוניוס מונק מצד אחד ואלברט איילר מצד שני. לורי היה מהראשונים שהבינו שאפשר לנגן ג'אז חזק כמו הופעות פאנק, ושאפשר להמשיך מאיפה שהסקסופון המטורף ב- Fun House של הסטוג'ס הפסיק. ביחד עם אחיו אוון הוא הקים את ה-Lounge Lizards, שעשו סנסציה לא קטנה בזמנו בשילוב הלא אורתודוקסי של אוונגרד-Pאנק-ג'אז-נויז-ווט דה פאק- הפאנקיסטים שהיו באים להופיע נהנו עד השמיים, מבקרי הג'אז חמורי הסבר של ניו יורק טענו שזו רק פארודיה על ג'אז. בהמשך העשור לורי עידן  ושכלל יותר ויותר את הסאונד וההלחנה עד לרמות שכמעט לא ייאמנו. במקביל הוא הופיע בסרטים "זרים" ו"נרדפי החוק" שפרסמו את ג'ארמוש והביאו לו תהילה, כשהוא כותב את המוזיקה לסרט הראשון ומשחק לצד וויטס ורוברטו בניני בשני (שהוא אחד הסרטים האהובים עליי, כשראיתי אותו בפעם הראשונה רציתי שהוא לא ייגמר לעולם). ובשנות התשעים הוא החל להיות פחות פעיל והתרכז בעיקר במוזיקה לסרטים (Get shorty) ובאלבום קונספט מוזר שבו הוא המציא לעצמו דמות של זמר אפרו-אמריקאי-יהודי (!!!!!!!!!1). החל משנות האלפיים לורי פרש ממוזיקה כאמור, וזה עצוב מאוד.

לורי התעניין באוונגרד ג'אז והיה עד לסצנת הלופטים בניו יורק של אמצע שנות השבעים, אבל התאכזב מהנישתיות של הסצנה. אחר כך עבר ללונדון, בדיוק לחזות בעליית הפאנק, אבל גם שם התאכזב. אחר כך חזר לדאונטאון ניו-יורק ונקלע לאחת הסצנות המרגשות והמסעירות ביותר- להקות כמו הקונטורשנס שהוזכרו לעיל, DNA  המעולים וזורן. אחיו אוון הצטרף אליו והם החליטו להקים להקה שתישמע ככה:

הייתה לי בראש הרבה זמן להקה שתוכל לנגן מנגינות כמו אלו של מלחינים קלאסיים מתחילת המאה העשרים- וארז, ווברן, מסיין, אבל גם תוכל לאלתר ושיהיה לה Feel היפנוטי של מוזיקת עולם, כמו מבאלי ואפריקה. אבל באותו זמן זו תהיה ממש להקה שהנגנים בה יעבדו אחד עם השני, לא סתם להקה של נגנים שכירים, אלא קצת כמו שהביטלס היו. והכי חשוב שמעל הכל, רציתי שכשנופיע זה יהיה כמו טקס פולחני ולא סתם הופעה.

עכשיו תגידו, נכון שזה נשמע כמו להקת החלומות שלכם? מי לא רוצה להקה כזו?

האלבום הראשון של הלאונג' ליזרדס הוא לא בדיוק להקת החלומות שלורי ייחל לעצמו, אבל הוא לא רחוק מזה, מבחינת הרעש וההשפעה שלהם. ההרכב הכיל, מעבר לבאס חשמלי ותופים, את לורי על סקסופון אלט, אחיו אוון על פסנתר, והגיטריסט המפורסם ארטו לינדזי מ-DNA. האלבום הזה, שוויטס מציין כאחד מעשרים האלבומים האהובים עליו, הוא מין יצור כלאיים בלתי-קדוש של הפאנק-פוסט פאנק-נו וייב הניו יורקי עם הארד בופ ואחריו הפרי ג'אז של שנות החמישים והשישים, עם הרבה השפעה מפסקולים של סרטים הוליוודיים ישנים, ותחושה חזקה של חוסר חשיבות עצמית. הלהקה קיבלה המון תשומת לב מהמועדונים של הלואר איסט סייד, וממסד הג'אז שנא אותם. לורי כתב וניגן קווים מלודיים עקומים, מעיקים, מגרדים כאלה, והאיש שמשך את הלהקה חזק מאוד לאוונגרד היה לינדזי- לאורך כל האלבום, לינדזי לא מנגן אפילו מנגינה נורמלית אחת, אלא רק חריקות וחרקושים רוויי אפקטים (לורי טוען כי הוא כלל לא ידע לנגן אחרת בזמנו). האלבום מאוד סוחף וכייפי בדרכו המעוותת והוא מאווווווד מייצג את הזמן והמקום שבו הוא נוצר, אבל אישית אני מעדיף דווקא את ההישגים שלורי ישיג אחר כך. בכל מקרה, כאן המקום להתחיל.

ב-1984 מגייס ג'ארמוש את לורי, ששיחק כבר בסרט הבכורה שלו Permanent vacation,  ומלהק אותו לתפקיד ראשי בסרטו המפורסם "זרים" (Stranger than paradise), אחד הסרטים המפורסמים ביותר בתולדות קולנוע האינדי. בנוסף, ג'ארמוש הפקיד בידי לורי גם להלחין את הפסקול. לורי החליט דווקא לא לקחת את הליזרדס, אלא הלחין פסקול לפאקינג רביעיית מיתרים (הוא עצמו לא מנגן). הפסקול מינימליסטי ו"מרוקן" ממש כמו הסרט עצמו, והוא מהפנט באותה מידה ומראה על הוורסטיליות האדירה של לורי. הפסקול יצא באלבום של לורי, ביחד עם יצירה נפרדת שלא קשורה לסרט בשם The resurrection of Albert Ayler, מעין סוויטה של 16 דקות המוקדשת לסקסופוניסט המיתולוגי והאהוב על לורי. ביצירה מנגנת מין מוטציה של הליזרדס, עדיין עם לינדזי על הגיטרה החורקת, וזו יצירה נפלאה גם היא- הכלאת אוונגרד-ג'אז-מוזיקה קאמרית-מודרנית-אטונלית שגם מצליחה להישמע מאוד דומה ליצירות של איילר.

חמש שנים לאחר אלבום הבכורה של הליזרדס יוצא No Pain for cakes שהוא כבר אלבום שונה לגמרי. קודם כל, ההרכב השתנה לחלוטין- מלבד האח אוון שנשאר, הצטרף סקסופוניסט נוסף, רוי נת'נזון, וטרומבוניסט בשם קרטיס פוקס שגם השתתף ביצירה לכבוד איילר, והשינוי הכי חשוב: במקום ארטו לינדזי נכנס גיטריסט לא פחות בלתי-שגרתי ואייקוני, גבירותיי ורבותיי, מיסייה מארק ריבו הגדול גדול גדול. איזה תענוג לאוזניים לשמוע את שני הגאונים האלה, לורי וריבו, מנגנים יחד. מעבר לשינוי בפרסונל, המוזיקה מאוד השתנתה- היצירות והעיבודים של לורי (ואוון) הרבה יותר מורכבים, מתוחכמים, מעודנים ובוגרים. לורי התרחק מאלמנט הPאנק ומכניס הרבה יותר ג'אז קלאסי ומוזיקת עולם, וההרכב הוא בוודאות אחד מההרכבים הגדולים של עולם הג'אז של שנות השמונים. אם כי בשלב זה שמם של הליזרדס יצא לשמצה בקרב חוגי הג'אז בגלל האלבום הקודם. בלי קשר, באותה שנה, 1986, לורי נותן הופעה מפעימה ב"נרדפי החוק" המושלם של ג'ארמוש. חתיכת שנה.

שנתיים לאחר מכן מגיע המאסטרפיס של לורי בעיניי, האלבום השלישי של הליזרדס, Voice of Chunk. ההרכב הוא אותו הרכב מהאלבום הקודם, אבל הרוח החדשה של האלבום הקודם מגיעה כאן לשיאה. לורי מנגן כמו זהב טהור והשילוב בינו לסקסופונים של נת'נזון מדהים לגמרי, כמו למשל ביצירה המינימליסטית המהממת “A paper bag and the sun”. למעט קטע אחד אין פה את הרוח האגרסיבית של האלבום הראשון, אבל למי אכפת כשמוזיקה כל כך כל כך פאקינג טובה. 

שנות התשעים מתאפיינות בהאטה בפעילות של לורי, בד בבד עם הופעתם של בעיות הבריאות שלו. יוצא לליזרדס, באיחור של עשור, אלבום רביעי ואחרון (לא יצא לי לשמוע אותו). הוא מוציא גם את אלבום הקונספט שהזכרתי לעיל (שוב, לא יצא לי לשמוע אותו, חפשו Marvin Pontiac), ואפילו מקים טריו חדש בשם John Lurie National Orchestra. קשה מאוד להשיג את ההקלטות האלו, גם במרשתת, למרות שלורי מוכר הכל דרך הלייבל הפרטי שלו. מה שכן הצלחתי לבדוק הוא אלבום מצוין שמאגד שני פסקולים, Africa Swim and Manny & Lo, האחרון הוא סרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון הילדה. האלבום הזה מאוד מומלץ, בעיקר בגלל שלורי מנגן פה גם גיטרה ואפילו קצת שר, ובגלל מגוון מכובד של נגנים כמו ריבו  ואנשי הטריו האגדי Martin Medeski & Wood. זה אחד הדברים המוזיקליים האחרונים שלורי עשה- עם חילוף המילניום לורי פרש בצורה שקטה יחסית, ומאז הוא מסתגר לרוב בבית, מצייר הרבה ומדי פעם מתראיין, בעיקר בשנים האחרונות.

 

בקיצור, זה אמן גדול שבגלל מזל רע קצת נשכח, וכאן אני ממלא את חלקי ומנסה לגלות לכם אותו. מאוד לא סביר שלורי יחזור אי פעם לנגן אבל אם זה יקרה אני אהיה הראשון לשמוע את הקאמבק שלו. אולי לורי עוד יצליח להקים את ההרכב החלומי שלו, זה שינגן מסיין מאולתר מבאלי כמו הביטלס. עד אז, יש פה גוף מאוד מכובד של מוזיקה לשמוע אותה.