לא זזים מכאן

היום יש לי משהו מאוד משמח לספר- אחרי כמעט חמש שנים של עבודה, ושנתיים אחרי Decomposing Composers, אני מוציא אלבום סולו חדש בשם They Do Not Move. הפעם כל החומרים מקוריים, והפעם הקונספט שונה בתכלית- האלבום הוא מוזיקה שיצרתי בהשראת המחזאי, הסופר והמשורר האירי הדגול, סמואל בקט. 

יש כמה סיבות למה לעשות אלבום שקשור לבקט. סיבה ראשונה היא שאני נורא אוהב אותו, ולטעמי לקהל הישראלי הוא לא מוכר מספיק; וכמו שאני כותב בלוג כדי להכיר לאנשים מוזיקה שאני אוהב, החלטתי לעשות אלבום שמבוסס, או שואב השראה, מבקט כדי שאולי אנשים יכירו אותו יותר. הרבה אנשים שמעו בוודאי על "מחכים לגודו" אבל זה ממש קצה הקרחון של היצירה הנפלאה של האיש, אולי כי "מחכים לגודו", כמה שהוא מחזה מוזר ותמוה, הוא אחת היצירות הקלות יותר לעיכול וידידותיות למשתמש של בקט, בטח בהשוואה לפרוזה שלו (נראה אתכם שורדים את The Unnamable) או למחזות הלא ייאמנו שכתב בשנים מאוחרות יותר.

סיבה השנייה היא התוכן ה"בקטי" ואיך אני רואה אותו בחיים שלי, בהקשר מקומי, ובהקשר נרחב יותר, ובכלל- מדינת ישראל 2018. קודם כל, היצירות של בקט תמיד עושות רושם שהן מתרחשות ביקום מקביל או בשום יקום, ולא בעולם המוכר לנו; הדמויות, אם בכלל ניתן לקרוא להן כך, תלושות ומנותקות מעולמנו שלנו. את זה אני מאוד מאוד אוהב- יוצרים שבוראים עולם או יקום אחר, אלטרנטיבי, עם חוקי טבע אחרים. את זה גם ניסיתי לעשות באלבום עצמו- לברוא עולם אחר של סאונד ויצירה.

מעבר לפן האישי, כמו שאמרתי, אני מרגיש שהיצירה של בקט מאוד נוכחת ורלוונטית במקום ובזמן שבו אנו חיים. המוטיב המרכזי ביותר והחוזר תמיד ביצירה של בקט נעוץ בפער עצום בין דיבור ומעשה; הדמויות של בקט לא זזות (כמו הוראת הבימוי החוזרת בסוף כל אחת משתי המערכות של "מחכים לגודו", שממנה שאלתי את כותרת האלבום), הרבה פעמים נכות או שרויות במעין לימבו שלא מאפשר להם לזוז (במחזה “Endgame” יש הורים זקנים שתקועים בתוך כדים ענקיים, במחזה “Happy Days” הדמות המרכזית תקועה בתוך ערמת חול, וכו' וכו'), אך לא מפסיקות לדבר ולו לשניה אחת. אני מדבר- משמע, אני קיים. הדבר הזה לדעתי מאוד נוכח בישראל; אנחנו תקועים עם אותו הלך רוח ואותן בעיות כבר עשורים על עשורים בהמון תחומים, ושרויים בלימבו הזה, אבל ממשיכים לדברר את עצמנו עד אינסוף- כי מי יודע מה יקרה כשנחדל.

מעבר לכך, מאז 2009 נדמה לי שהזמן בישראל קפא מלכת- האם עכשיו 2018, או 2012, או 2015? אין כמעט הבדל- וגם זה מתקשר לאבדן מימד הזמן בעולם הבקטי. היום כבר ילדים נולדים לתוך המציאות הסטטית והקפואה הזו ונאלצים לקבל אותה כמעין אקסיומה, חוק טבע, בלי שהכירו שום מציאות אחרת וקשה לראות מתי כל זה ישתנה, אם בכלל. וזו מציאות בקטית לחלוטין.

מעבר לבקט, זה אלבום מאוד מאוד חשוב בשבילי, כי הוא סוג של נקודת שיא, וגם סיכום מסוים, של פעילות מוזיקלית של כמה שנים, שמתחילה אי שם ב-2010. עד אותה שנה חיפשתי כל הזמן מוזיקאים לנגן איתם את מה שהיה לי בראש, ומעבר לכמה ניסיונות מוצלחים לא התגבש משהו ארוך טווח. הייתי מאוד מתוסכל. בצר לי, קניתי לופר של חברת Boss. הצעד הפשוט הזה (הקדמתי את נטע ברזילי בכמה שנים!! LOL) אפשר לי סופסוף להתחיל לבנות את המוזיקה שלי. בעצם, כל מוזיקה שאי פעם יצרתי משם והלאה התבססה על הלופר הזה, שגם שירת את המוזיקה וגם הכתיב אותה בעצם. התחלתי להופיע לבד, עובד על המוזיקה שבסופו דבר יצרה את האלבום החדש (חלק מהלחנים באלבום נכתבו כבר ב-2010). במקביל התחלתי לעבוד, בהתחלה באמצעים פרימיטיביים להחריד ולאט לאט באמצעים טיפה פחות פרימיטיביים, על Decomposing composers, ואז נוצרו גם קשרים עם מוזיקאים אחרים- דורון אור שאיתו עשיתי את חונקי כמרים, שי דיאמנט (שהיה זה שמכר לי את הלופר!) ודור סיני כמובן, שאיתם עשיתי את זפת ועם דור במשך השנתיים האחרונות של Rukshin, ניר מטראסו שאיתו ניגנתי קצרות אבל שמרתי על קשר מתמשך עם השנים. אבל איכשהו הכל עדיין הדהד מהלופר ההוא של Boss.

האלבום הזה הוא בעצם סיכום של יצירת הסולו העצמאית שלי משמונה השנים האחרונות, וכולו חומר מקורי לגמרי. במקור הרעיון היה לעשות אלבום מחווה של ממש לבקט, במתכונת של ספוקן וורד, ותירגמתי כמה יצירות בעצמי והתכוונתי לקריין אותן. אבל אז החלטתי שהרבה יותר מעניין ליצור אלבום ללא מילים שמושתת באופן אסוציאטיבי ואישי על בקט והיצירות שלו, אבל בלי יותר מדי רמזים מקדימים שייכפו על המאזין את המשמעויות שלי. חוסר הצורך להתפרנס מיצירה, מה שהתווה אווירה רגועה ונטולת לחצים וחרדות, והיכולת לעבוד בבית (ובנסיעות רכבת) בצורה בלתי תלויה כמעט לחלוטין, אפשרו לי חופש יצירתי מוחלט שליטה מוחלטת בכל תו ותו- וזה הדבר הכי טוב שאני יכול לאחל לכל מוזיקאי שהוא. בהרבה מובנים, האלבום הזה הוא אני, או יותר נכון- האני המוזיקלי שלי. אם כי אני בדיוק מתכוון להתחיל להשתנות.

שקלתי האם לכתוב על כל קטע וקטע בנפרד ולהפנות את הקוראים ליצירות המקוריות של הסופר כולל יוטיובים רלוונטים, אבל אני חושב שזה קצת להאכיל אנשים בכפית, מה שלא כל כך נאמן לרוח היצירה הבקטית; נראה לי הרבה יותר כיף ומסקרן למי שלא מכיר את היצירות לחפש אותן בעצמו ולנסות למפות את המוזיקה שלי אליהן. בעמוד הבנדקמפ אני מפנה ליצירות עצמן, אבל גם גיגול פשוט של כותרות השירים בתוספת השם Beckett יביא אתכם לשם בקלות. אני סומך על מי שמספיק הרפתקן לשמוע את האלבום שלי, שיהיה גם מספיק הרפתקן לחפש את היצירות בעצמו, כמו שאני עשיתי בעצמי.

אז האלבום הזה הוא מעין סיכום ביניים של כל מה ששמעתי ויצרתי בשנים האחרונות. לא סתם אמרתי שזה סיכום. אחרי האלבום הזה וכל המאמץ המוזיקלי מהשנים האחרונות, אני מרגיש צורך בשינוי כיוון. יש לי כל מיני סקיצות חדשות ורעיונות חדשים אבל אני לא מעוניין לעשות עוד מאותו דבר. בהזדמנות זו אספר שאני גם הולך לעבור לחו"ל בעוד כמה חודשים, לתקופה לא קצרה, וזו הזדמנות מצוינת להשתנות. חלק נרחב מאוד מהציוד שלי כבר נמכר ואיננו איתי, ויש לי תוכניות ללמוד כלים חדשים ולהמשיך להתפתח כמוזיקאי בדרכים אחרות לגמרי. אז בפעם הבאה שאוציא אלבום זה כבר תהיה אופרה אחרת לגמרי.

אני רק רוצה להודות פה לאנשים טובים שבזכותם האלבום בחוץ- דור סיני, שותף לדרך בשנתיים וחצי האחרונות ומתופף שכולכם צריכים להכיר הרבה הרבה יותר; ניר מטראסו, שהקליט את דור אצלו בבית, עם סט התופים של יונתן נעים ז"ל (אני אפילו לא נכחתי בחדר); עדו להנה, איש מתוק ומקסים ביום וגיטריסט פרוע במיוחד של Steve Morris בלילה, שעשה ימים כלילות בעבודת המיקס והמאסטר באלבום; ידידי היקר עוד מימי ירושלים, רועי פדידה, שצילם את צילום העטיפה שעדיין מדהים אותי בכל פעם שאני מסתכל עליו; ארז סייג, אנציקלופדיית מוזיקה מהלכת, שאמנם לא יודע לנגן תו אחד בחיים שלו אבל תרם תרומה לוגיסטית חשובה ביותר- הלווה לי גיטרה באס; והאנשים הטובים והיקרים ב"קמע", אסף וחיים רחמני, שהאלבום מצא חן בעיניהם מספיק כדי שיסכימו להפיצו דרך הלייבל המשובח שלהם.

מאחל לכם האזנה נעימה ואני מאוד מעודד אתכם לחפש את בקט ולקרוא עוד ועוד. בעיקר את המחזות- יש לי את ה-complete dramatic works שלו וזה סוג של תנ"ך אישי. חומרים מדהימים שהקהל הישראלי לא מכיר אותם כמעט בכלל. מקווה שתאהבו את מה שבישלתי פה, וגם אם לא, אם בזכות זה נתתם הצצה קטנה על בקט, עשיתי את שלי.

נגד אלפקה

בשנתיים האחרונות יש לי את העונג (...) לעבוד באופן מאוד אינטסיבי בלהקה. או שנאמר כת- כת של שני אנשים, וזו רוקשין (Rukshin), שמורכבת מעבדכם הנאמן על גיטרה, סקסופון, ושמונצים שונים שעושים "פינג!", ודור סיני, מתופף, בעל מצילות שבורות גאה, תסריטאי ואיש שחי בספרות אחרות מאלו המוכרות לנו כאן.

בראשית היינו טריו, עם שי דיאמנט על באס, והתקראנו זפת. במאי שנה שעברה קבענו הופעה, ואז שי לא יכול היה לבוא. כדי לא לבטל החלטנו שאני ודור נעלה כצמד, מה שעשינו- וכך נולדה רוקשין, מהופעה שהייתה מאה אחוז מאולתרת. אחרי שתי הופעות דור סיפר לי את הקונספט, המיתולוגיה מדע-בדיונית שהמציא, שעליה מבוססים הקטעים של רוקשין: סיפורו של רוקשין, החייזר הפולש, ברחבי הגלקסיות, כובש אנדרומדות מסוגים שונים, כשהוא חובר לגוסטבוס, התמנון האנושי, ומלחמתם באלפקה הגנרל הלום הקרב שלצידו קצין המבצעים הנאמן שלו.

דור שיכנע אותי להקליט אלבום שחציו מוזיקה שמבוססת על הקונספט, שנוצרה כולה מאלתורים שלנו בהופעות (שכולם צולמו ותועדו ונותחו שניה אחרי שניה, ומתוכם חילצנו טיוטות שהפכו לקטעים של ממש), וחציו- תסכית שיציג פרק במיתולוגיה של רוקשין. אני לא יכול להגיד שהבנתי הרבה מזה אבל החלטתי לזרום איתו להרפתקאה הכי משונה של החיים המוזיקליים שלי. עשינו מין מישמש של מטאל-נויז-קראוטרוק-ספייסרוק-אלתור חופשי-פרי ג'אז- פוסט פאנק-גריינדקור-סטונר מופרע ומופרך, בלי מילים. לפעמים צריך לתת לידיים פשוט לנגן. זה לא שניסינו בכוונה לנגן ככה- לא יכולנו אחרת.

וכך עשינו. אחרי אי.פי. שהוקלט בתנאי גרילה ונשמע כמו תאונת דרכים בין מכבש לבולדוזר, ואחרי עשרים הופעות בחורים של החורים (בין השאר הופענו בלילה הכי קר בשנה בתל אביב מאחורי מגרש חניה) הלכנו לעשות אלבום באורך מלא- סופר מלא, 73 דקות, שזה כמו ארבעה אי.פים של להקות אחרות. את החצי הראשון הקלטנו באולפני הבי סטודיוס ז"ל בנובמבר-דצמבר שעברו. לאחר גלגולים שונים ומשונים, ההקלטות מוקססו ע"י ניר מטרסו ועברו מאסטרינג ע"י עדו להנה. זה אולי נשמע לפעמים כמו מטאל או נויז אבל הגישה שלנו תמיד הייתה ג'אזית ביסודה, שפשוט עולים לנגן עם מינימום הכנות מוקדמות, או אם לצטט את הגיטריסט הנפלא של קפטן ביפהארט, זוט הורן רולו: Plug it in and play the shit. הקטעים נכתבו על בסיס התקשורת והנגינה המשותפת שלנו והאינטראקציה שהייתה בחדר, כשכל ביצוע שונה לגמרי מקודמו. חלק מהקטעים אולתרו לחלוטין באולפן עצמו. נראה אתכם מזהים מה אולתר ומה נכתב מראש (על בסיס מה שגם אולתר).

החצי השני הוקלט במה שקרוי "אולפני גגף" ומורכב מ-26 דקות של מלל שהוקלט ע"י דור בטייק אחד רציף. דור עבד שנים על פיתוח העלילה והדמויות של רוקשין וזה פשוט יצא לו בנאגלה אחת מרוכזת. רוקשין וגוסטבוס יוצאים לכבוש את העיר והכוכב של אלפקה והקצין, מתחולל קרב שבמהלכו הקצין נשבה, מה שמגייס את אלפקה להצילו. דו הקרב בין רוקשין ואלפקה, מה שנתן לאלבום את שמו- Rukshin Vs. Alpacka, עומד במרכז התסכית. את הליווי המוזיקלי הקלטתי בבית והוא מורכב מגיטרות, סקסופון, חליליות, מלודיקה, אפליקציות חינמיות בפלפון, לפטופ, צעצועים של הבן שלי, והאיי-רובוט הביתי שהוקלט במהלך נקיון בית שגרתי.

זה לקח לנו כמעט שנה שלמה מהחיים אבל Rukshin Vs. Alpacka רואה סופסוף אור. לא ברור אם העולם מוכל לעכל מפלצת מתנגשת חזיתית כזו של 73 דקות אבל אתם מוזמנים לשמוע מה רקחנו לכם. הכל כאן.

הנה גם האי.פי. שלנו:


וכמה סרטונים מייצגים (אגב, כ-ל ההופעות שלנו אי פעם מתועדות באורך מלא ביוטיוב!)

לפלוש!

דה-הלחנה של מלחינים

קודם כל- שנה טובה לכולם....

מי שקצת בקיא בבלוג יודע שאני גם עושה מוזיקה בעצמי. לא אגדיר את עצמי "מוזיקאי" כי הפרנסה שלי מגיעה ממקצוע אחר, וגם כי בסופו של דבר אני לא משקיע 8 שעות ביום באימונים אינטנסיביים וכו'. ובשנתיים וקצת האחרונות, מאוקטובר 2013, ממש מתי שבני הבכור נולד, התחלתי לעבוד בבית על אלבום, שרואה השבוע סופסוף אור, Decomposing Composers שמו (קישור לבאנדקמפ כאן). עשיית מוזיקה היא משהו שאני עושה כבר כמה שנים, לפחות מאז שהבלוג נוצר; הופעתי כמה פעמים, לבד ועם חברי דורון אור בדואו "חונקי כמרים" (שמאז מבצע צוק איתן הוא בהקפאה עמוקה, כנראה לעד), והעליתי כמה וכמה הקלטות לבאנדקמפ ולמקומות אחרים, אבל בהרבה מובנים Decomposing Composers הוא אוסף ההקלטות הראשון שלי שראוי להיקרא אשכרה "אלבום". הפוסט הזה מוקדש לו- וגם לעצמי (נרקיסיסט עלוב שכמוני); על אף שהאלבום מורכב כולו מחומרים שמלחינים אחרים הלחינו, זה אלבום מאוד מאוד אישי והוא תעודת זהות או תמונת רנטגן של העצמי המוזיקלי שלי. הוא לא יכול היה להיעשות לולא עשרים ומשהו שנים של האזנה אובססיבית למוזיקה והשפעות אחרות, התנסות בכלים מוזיקליים ובהפקות מוזיקליות שונות ומשונות, ומפגשים מוזיקליים עם אנשים מוכשרים מאוד.

קודם כל- אני לא באמת חייב להלאות אתכם בפירוט על האלבום, ואתם לא חייבים לקרוא את כל הפוסט הזה כדי לצרוך אותו. האלבום כולו ניתן לצריכה, באיזה אפיק שתרצו, בבאנדקמפ שלי. אפשר לשמוע אותו חינם, אפשר גם לרכוש אותו בתשלום לבחירתכם בפורמט דיגיטלי, וניתן גם לרכוש עותק קשיח (שיוכן ויישלח בהקדם האפשרי). בפוסט אני כותב על כל קטע וקטע הוא מצרף לנוחותכם את הקטע המקורי ואת העיבוד שלי.

לגב האלבום. הרעיון להקדיש אלבום שלם למוזיקה של מלחינים לא הגיע אליי במקרה. אני לא חובב ענק של מוזיקה קלאסית אבל ההכשרה שלי כגיטריסט היא קלאסית (ואני עד היום מנגן בציפורניים ולא במפרט, גם בגיטרה חשמלית), והתשוקה שלי לאוונגרד ולמוזיקה ביזארית הביא אותי לאהוב ולהעריך בעיקר מוזיקה של המאה העשרים. המלחינים שבחרתי לבצע מיצירותיהם הם חלק בלתי נפרד מה-DNA המוזיקלי שלי, לא פחות מקולטריין, פינק פלויד, זאפה או מאיר אריאל. זה התחיל מרעיון פשוט והפך ליצור עצמאי, שמצד אחד משתמש כפיגום ביצירות המקוריות ומצד שני לקח אותן לכיוון אחר, הרבה יותר אישי.

איך נבחרו היצירות שנבחרו- קודם כל, כאמור, אני לא מוזיקאי קלאסי; בחרתי קודם כל יצירות שאני אשכרה יכול ללמוד לנגן אותן בעצמי ולהעלות על פני טייפ. למשל, נורא רציתי והשתדלתי להכין עיבוד לפרק משישיית המיתרים המוקדמת של ארנולד שנברג האימתני, "ליל הוד". שנברג זה שם שמפחיד אנשים בגלל האקספרסיוניזם הא-טונלי שהוא מפורסם בו, אבל היצירה הנפלאה הזו היא דווקא לחלוטין א-א-טונלית. בכל מקרה, היא לא נכנסה לאלבום מפאת העבודה שפשוט לא הצלחתי ללמוד אותה. באופן דומה ניסיתי, בלי ספק בטמטום אדיר, להכין עיבוד ל"קינה לקורבנות הירושימה" של קשישטוף פנדרצקי, אחת מפסגות מוזיקת המאה העשרים כולה; חשבתי להכין עיבוד לגיטרות חשמליות אבל המורכבות של היצירה וחוסר היכולת להשיג פרטיטורה קריאה גרמו לי לוותר. לבסוף, השתוקקתי בכל מאודי לעבד את אחת הסוויטות המופלאות והלא-ייאמנו מתוך "סוויטות ואינטרלודים לפסנתר ממוכן" של ג'ון קייג'; כמובן שרציתי לא להשתמש בפסנתר, וניסיתי להכין כמה עיבודים לכמה סוויטות, לגיטרה, סקסופון, קול ומה לא, ולבסוף ויתרתי. קייג' עדיין נוכח באלבום- הוא מככב על איור העטיפה הנהדר שהכין חברי היקר אחי לוין. הנסיונות המשונים האלו, חלק בלתי נפרד מתהליך העבודה הכאוטי שיצר את האלבום, היו מהסיבות שגרמו למשך העבודה האיטי.

אז קודם כל, הייתי צריך לדעת לנגן את הקטעים האלו. אחר כך, רציתי שמישהו ירצה לשמוע אותן. למרות אהבתי הרבה לאוונגרד לא בחרתי יצירות אוונגרד הארד-קור לאלבום הזה, אלא הקפדתי דווקא לבחור יצירות מלודיות ומתקשרות יחסית. מי שמכיר למשל את המלחין ההונגרי הנודע ג'רג' ליגטי, שהמוזיקה האוונגרדית שלו המבוססת על Sound Clusters- אקורדים דיסוננטיים וכרומטיים שמנגנת תזמורת שלמה- עלול להיבהל כשיראה שליגטי מתארח באלבום שלי, אבל בחרתי דווקא יצירה מוקדמת ומלודית שלו. גם במקרה של אוליבייה מסיין, מלחין אטונלי בהחלט, בחרתי לבודד נעימה או יותר נכון מוטיב ספציפי אחד מתוך יצירת ענק שלו שהיא בהחלט מתקשרת. כך שבהחלט כיוונתי ליצור אלבום מתקשר ככל הניתן (במושגים שלי). והיה לי כלל אחרון- למרות שבמקור למדתי גיטרה קלאסית נמנעתי לחלוטין מקטעים לגיטרה קלאסית.

קצת על תהליך העבודה עצמו. לפחות תשעים אחוז מהאלבום הוקלט בבית שלי, בציוד מאוד מינימלי. למעשה, רוב האלבום הוקלט בתהליך סיזיפי ומייגע על גבי מכשיר הלופר Boss שלי, שיכול גם להקליט, כמובן ערוץ אחד כל פעם, ולאחר ההקלטה הייתי צריך להוריד ערוץ ערוץ ללפטופ ושוב ע"י תוכנה פשוטה לערוך ולהכין מיקס. כמעט כל האלבום נערך ומוקסס בחדר עריכה אקסלוסיבי בהחלט- הקרונות של רכבת ישראל; במסגרת שגרת החיים שלי אני מבלה כארבעים שעות בחודש בנסיעות רכבת וזה בהחלט הרבה זמן פנוי. אבל לא עשיתי הכל לבד- רתמתי כמה חברים ואנשי מקצוע לפרויקט, שכולם השתתפו ותרמו ביד רחבה ובלב פתוח, כולל הקלטות שעשו בביתם שלהם, ועל כן אני חייב להם תודה לעד. לגבי המיקס והמאסטרינג- עידן קאלו עשה את המיקס לקטע אחד, הקטע הפותח את האלבום, ומאסטרו הראל שרייבר, שבימים כתיקונים מפצל את זמנו הן כאמן עצמאי תחת השם Mule Driver והן מתפקד כנגן הבאס של ההרכב מוג'הידין, עשה לאלבום מאסטרינג שבעיניי שדרג אותו מאוסף הקלטות ממחושבות למשהו שנשמע כמו אלבום של ממש, וגם סייע לי לעבודת המיקס.

ועכשיו לקטעים\ יצירות עצמם. היצירה הראשונה שעובדה והוקלטה היא זו שפותחת את האלבום, העיבוד לגנוסיין מספר אחד של אריק סאטי הגדול, שהולחן בסוף המאה ה-19. במקור יצירה לפסנתר, מאוד מוכרת, בוצעה אינספור פעמים. למדתי לנגן אותה משמיע על גיטרה קלאסית ולא יכולתי שלא לחוש שיש לה טעם כמעט ים-תיכוני, אריס-סאני שכזה. בסופו של דבר עשיתי כאן מיקס של קצת אריס סאן והרבה מוזיקת סרף, בעזרת הפנדר ג'גואר שלי. מכיוון שזו הייתה ההקלטה הראשונה שעשיתי לאלבום היא לקתה בבעיות טכניות רבות ועל כן נעזרתי בעידן קאלו על המיקס. הקטע הזה גם הועשר ע"י אורח יקר מאוד- חברי הותיק מירושלים שי דיאמנט על תפקיד באס נהדר. 

הקטע השני היא "טרויקה" של סרגיי פרוקופייב, מתוך הפואמה הסימפונית "לוטננט קיז'ה", שלמרבה ההפתעה הולחנה במאה העשרים (על אף שאין בה שום דבר אטונלי). גם זו יצירה מאוד מפורסמת- אולי בגלל שוודי אלן השתמש בה בקומדיה האדירה "אהבה ומלחמה". אני זוכר אותה מילדותי- עיבוד רוקי שלה היה פתיח של תוכנית אקטואליה רשת ג' לפני שנים (אולי עד היום? אולי זה לא רשת ג'? ומי הייתה הלהקה המבצעת? אין לי תשובות), והמלודיה היפהפייה הזו נחרתה אצלי עמוק. מצאתי לנכון לעמת אותה עם קטע מאוד מפורסם של להקה מאוד מפורסמת, נראה אם אתם מזהים. יש דמיון רב בין השניים, בעיקר בגלל השימוש באקורד אחד לכל אורך הדרך. בקטע הזה אני עושה טריק מלוכלך בהשראת זאפה- הקלטתי סקסופון טנור במהירות איטית פי שניים ואז הכפלתי את מהירות ההקלטה פי שניים, ומה שמתקבל נשמע כמעט בדיוק כמו סקסופון סופראן...

הקטע השלישי הוא המארש מתוך "מוזיקה להלוויה של המלכה מרי" של הנרי פרסל, המלחין הקדום ביותר שמופיע באלבום ובהרבה- הלחן הוא מהמאה ה-17. עבורי היצירה הקטנה והפשוטה הזו חשובה במיוחד, משום שהיא צרובה לי עמוק בתודעה בעקבות יצירת המופת של סטנלי קובריק "תפוז מכאני". את הסרט ראיתי לראשונה בגיל 12 ולא שכחתי אותו, או את הביצוע המצמרר של וונדי (לשעבר וולטר) קארלוס לנעימה הזו של פרסל. ידעתי שאם אני עושה אלבום שמוקדש ליצירות של מלחינים אני חייב לבצע גם את היצירה הזו שמלווה אותי מילדותי. אני לא יודע למה אבל ראיתי לנכון לתת ליצירה הזו עיבוד אפרו-ביטי Fאנקי, ולדעתי זה עובד יפה. בין השאר אני משתמש כאן בהקלטת רדיו אקראית לחלוטין; באחד הימים ניגנתי בבית ופתאום גיליתי שאפקט הפאז בגיטרה שלי קולט רדיו, ושאני יכול לשנות תחנות ע"י סיבוב הכפתורים באפקט! ושוב שי דיאמנט מנגן כאן באס אפרו-ישראלי קשוח ומשובח.

אחר כך מגיע הפרק Spring Rounds מתוך "פולחן האביב" הנצחי והנפלא כל כך של סטרווינסקי. היצירה הזו נודעת באגרסיביות הרבה שלה ובדיסוננסים חריפים ביותר; אבל הפרק הספציפי הזה מתחיל דווקא מאוד בעדינות ובמלודיות ואז לקראת הסוף, במכת גונג אדירה, משתחררים כל השדים מהראש של סטרווינסקי ואקורדים דיסוננטיים אדירי מימדים מציפים את המאזין כמו גלי צונאמי. הדבר הכי מדהים בפרק הזה הוא שסטרווינסקי אשכרה משתמש פה בבאסליין- הקונטרבאסים מנגנים אוסטינטו קבוע שיש לו ממש גרוב. באיזשהו שלב גיליתי שהגרוב הזה ממש מרגיש כמו ליין באס אופייני לשירים של The Doors ומשם הדרך לבניית העיבוד הזה הייתה קצרה...זה אולי העיבוד הכי מושקע באלבום, התבססתי על הגרסה לשני פסנתרים שסטרווינסקי הכין ליצירה, וחדי האוזן יזהו כמה קטעים אחרים שבחרתי לצטט כאן לקראת סוף הקטע. בקטע הזה מארח חבר נוסף, עודד קרן, אחד האנשים המוכשרים ביותר שיצא לי לנגן איתם- עודד מנגן את סולו הפנדר רודס הממיס באמצע הקטע.

הקטע החמישי, שאם האלבום היה תקליט הוא היה זה שמסיים את צד א', הוא Sheep ‘n’ Tide של מייקל ניימן. את ניימן אני מעריץ מאוד מאוד, וגם כתבתי פוסט עליו ועל הפסקולים הנהדרים שעשה לסרטים של פיטר גרינאוואי. הקטע הזה מופיע בפסקול האלוהי לסרט Drowining by numbers. האמת היא שניסיתי לעבד ולהקליט לא פחות משלושה קטעים אחרים של ניימן אבל את שלושתם גנזתי בשלב זה או אחר... בשביל הקטע המדהים הזה החלטתי לנגן ליווי בגיטרה קלאסית (הפעם היחידה שאני מנגן קלאסית באלבום) ולהשתמש באפקט E-Bow בשביל תפקידי הכינורות. גם כאן מתארח חבר נוסף, יניב כהן, ידידי עוד מתיכון חדרה, שמנגן כאן קונטרבאס.

הקטע השישי, המפלצתי, שאפשר לומר שפותח את "צד ב'" של האלבום, הוא לא עיבוד ליצירה שלמה אלא למוטיב קצר, בן דקה, מתוך הסימפוניה אדירת המימדים (עשרה פרקים ובערך שבעים דקות אורכה) של אוליבייה מסיין, Turangalila Symphonie. כאן בלי ספק הלכתי הכי רחוק והכי רועש והקטע אורך כמעט רבע שעה, כמעט שליש מהאלבום כולו. הסימפוניה של מסיין היא אחת היצירות הגדולות של המאה העשרים בעיניי, והמוטיב הזה, שמסיין כינה אותו בכתביו “The Statue Theme” תפס אותי מיד- סדרה איטית וכבדה של אקורדים דורסניים והרסניים, שבמקור מנגנים כלי הנשיפה ממתכת בתזמורת. המוטיב הזה נשמע כמעט כמו מטאל וידעתי שאני חייב לעשות איתו משהו, הוא כל כך Devastating. הרעיון המקורי שלי היה, בניגוד לשאר הקטעים באלבום, להקליט את כולו בנגינה לייב, ללא אוברדאבים; גייסתי את דורון אור על גיטרה חשמלית שנייה, והיה לי רעיון לגייס את חברי להקה Trivial Cuts, איתה ניגנתי בעבר סקסופון לזמן קצר, כדי להקים הרכב חד פעמי שינגן את העיבוד. אנוכי, דורון, ואיתי ליבבר שמתפקד כחצי מ-Trivial Cuts עשינו חזרה חד פעמית בחדר חזרות בנתניה, כשאיתי היה אמור לנגן תופים. ממש במקרה דורון הקליט את החזרה על מכשיר Zoom פשוט, והחלק הראשון של העיבוד מתבסס על ג'אם קראוטרוקי שניגנו שם (בערך שלוש דקות מתוך הקלטה של חזרה בת שלוש שעות). איתי למעשה נוכח בחדר בזמן הנגינה, ישוב מאחורי התופים, אבל בקטע שהשתמשתי בו כאן הוא לא למעשה לא מנגן; למרות זאת אני חושב שהקטע לא היה נשמע אותו דבר בלי הנוכחות שלו, ועל כן הוא שותף מלא לעיבוד. עם דורון יש לי חיבור מיוחד ותמיד כשאנחנו מנגנים יחד משהו מעניין קורה. בחלק השני של העיבוד בניתי מקהלה של סקסופוני אלט שדורון הקליט, לפני ששנינו מתרסקים לתוך אמביינט נויז גיטרה מבעבע. ממש בסוף העיבוד אפשר לשמוע את המילים היחידות שנשמעות בכל האלבום- זו הקלטה של המלחין אוליבייה מסיין עצמו, מסביר כיצד הוא מנסה לחקות בהלחנה שלו צלילים שמפיקות ציפורים.

הנעימה עצמה היא בין דקה 1:54 ל-2:52

הקטע השביעי והלפני אחרון הוא Musica Ricercata No. 7, מאת ג'רג' ליגטי הגדול, מתוך סדרה של יצירות לפסנתר שכתבתי עליה פוסט בעבר. אני חושב שזה בערך הקטע הקלאסי האהוב עליי אי פעם לפסנתר- הוא מרהיב, וגם בו יש שימוש גאוני באוסטינטו, שהשתמשתי בו כאן. הרעיון המקורי היה דווקא לוותר על האוסטינטו ולנגן את כל היצירה כדרון (Drone) הודי, אבל בסוף לא יכולתי שלא להשתמש בו. גם כאן מתארח עודד קרן הבלתי נלאה; בסך הכל ביקשתי מעודד שיקליט לי בבית טאבלות (אין לו טאבלה, אבל יש לו קערה ענקית שגנב מצה"ל שמשמשת אותו למטרה זו בדיוק), אבל עודד דווקא הכין לי סיקוונס של תופי דראם אנד בייס בשבע שמיניות ושינה לחלוטין את הצורה שבה הקטע נשמע. לקראת הסוף אפשר לשמוע חבר נוסף- ניר מטראסו הנודע (ששחרר בשנה שעברה אלבום סולו משובח ומקורי); עם ניר ניגנתי תקופה קצרה לפני כשנתיים ואפילו הופענו פעם אחת על גג תל אביבי. ניר מנגן כאן צ'לו מעין-הודי וסחף אותי ל-Within You Without You של ג'ורג' האריסון ועל כך תודה רבה.

הקטע האחרון הוא Fur Alina של ארוו פארט. אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שזה יופי טהור. הקטע המפורסם הזה של פארט בעקרון מורכב משני תפקידים מאוד פשוטים של יד ימין ויד שמאל. אני החלטתי לצמצם את הקטע עוד יותר והסקסופון שלי מנגן רק את התפקיד של יד ימין; אחרי כל מיני ניסיונות הגעתי למסקנה שזה מספיק.

זהו. מסע מוזיקלי שעשיתי בעיקר עם עצמי במשך קצת יותר משנתיים מגיע לסיומו. אחרי שזה התבשל לי בראש על אש כל כך קטנה למשך כל כך הרבה זמן, אני סופסוף מרגיש שאפשר לשתף את זה עם מי שרוצה לשמוע. שני חברים נוספים עזרו לאלבום לקרות, לא ע"י השתתפות פעילה אלא ע"י שמיעה של הקטעים ומתן עצות טובות ומילות עידוד- האחת היא נעמי חשמונאי המוכשרת ביותר, שממש עכשיו מוציאה אלבום סולו ראשון ומצוין (למען הגילוי הנאות, הסקסופון שלי מבליח שם בשיר אחד), והשני הוא יאיר יונה הבלתי נדלה, שבזכותן האלבום קצר בלפחות עשר דקות- יאיר לימד אותי לחתוך בבשר החי ולהוציא קטעים מיותרים החוצה. לבסוף, עוד מילה אישית אחרונה- התחלתי לעבוד על האלבום ממש במקביל ללידתו של בני הבכור תום. באיזשהו מובן האלבום גדל ביחד עם תום, ומסתבר שלא רק שיר נולד כמו תינוק אלא גם אלבום שלם יכול. מבחינתי הם גדלו יחד, והאלבום כולו מוקדש לו, ומי ייתן ומשאלתו של צ'ארלס מינגוס תתגשם עבור כל הילדים כולם- Let My Children Hear Music.

חונקי כמרים בדבש

טוב, זה יהיה קצר וקולע: אני וחברי היקר דורון א. אור, או כמו שאנו מכנים את עצמו- חונקי כמרים, אספנו בחודשים האחרונים והקלטנו חומרים חדשים. אנחנו מוציאים אותם עכשיו באלבום חדש ששמו "צנזורה עצמית" ואפשר לשמוע אותו כאן, וכן להוריד בבנדקמפ. המשכנו בקו של אלבומנו הקודם, סאטירה ישראלית בת-זמננו בסגנון ספוקן וורד לצלילי אקספרימנטל. הפעם שכללנו בהרבה את כישורי האולפן (דלי האמצעים והתקציב, אך עתירי רוח קרב) שלנו, וגם המוזיקה הרבה יותר כתובה ומעובדת. האלבום הוא מישמש של נושאים, אישים והשפעות מוזיקליות ופוליטיות, החל מהמלחמה הממשמשת לבוא נגד לא-משנה-מי, "רפורמת" הגיוס והערצת צה"ל, הניאו-ליברליזם מבית מדרש יאיריהו, מדיניות החוץ הישראלית, טייקוניזם, לימור לבנת, הפתיחות הישראלית לקבלתם של מגזרים אתניים מסוימים לרבות מתן זכויות,  עידוד הילודה היהודית בחסות עמותת "אפרת", נאום רבין דקות לפני הירצחו, ישעיהו לייבוביץ', סקוט ווקר, אורנט קולמן, להקת Swans, הסטוג'ס, להקת can, רוברט וויאט, שירי גוספל, חנוך לוין ו"מלכת האמבטיה", ועוד ועוד. אם לא יהיו הפתעות (משמחות), נופיע בסוג-של-הופעת-השקה-נניח בשמיני לאוקטובר ב"חנות", ויהיו עוד הופעות בעתיד...תודה למועדונים שאירחו אותנו עד היום, ובעיקר לאיילת לרמן ולארס מנואל סרגל, שמנהלים את "גלריה ברבור", המקום הכי טוב להופעות כמו "שלנו" בארץ (אתם מקסימים), שהקלטה מתוך הופעה שלנו שם התגלגלה לאלבום בדמות השיר "אל תעזוב!", וכן בהמשך נעלה הופעה שלמה שעשינו שם באפריל. תודה לכל חברינו היקרים, ולכל מי ששומע וראה וממשיך לשמוע. לא יודע אם זה תופס בתור מתנה לחג, אבל מילא. אולי רק משהו בשביל להעביר את הטעם הקלוקל של הגפילטע-פיש.

לסיום- אחרי תקופה של כתיבה די נמרצת בבלוג אני לוקח הפסקה קטנה, מסיבות אישיות של חוסר זמן וריכוז...אבל מסיבות טובות מאוד. בקרוב אחזור, full blown.

חג שמח!

יוחאי