למה לא מאה, קורט?

בשבת שעברה עולם הרוק ציון עשרים שנה להתאבדותו של אחד מעמודי התווך הגדולים שלו, קורט קוביין כמובן. פאק, עשרים שנה עוברות מהר, מסתבר... אני עדיין זוכר את עצמי בתור ילד בן פחות מאחד עשרה, עוד לא יודע לנגן גיטרה, רק התחלתי להבין מי זה קוביין, רק התחלתי לשמוע את נירוונה, רק התחלתי להבין שאני אוהב רוק וגיטרה ומוזיקה בכלל...וכבר הבנזונה מתאבד וזהו, אין יותר. השאיר לנו איזה שלושה אלבומים וחצי ואלבום הופעה אנפלאגד, והלך לנגן בגיג הגדול בשמיים. במובנים מסוימים קוביין היה אחרון הנפילים, ומאז לכתו לא קם גיבור גיטרה כמותו. או כמו שהיטיבו להגיד סאונדגארדן ב-“Black Hole Sun”, במשפט אחד שאחותי כתבה על דלת חדרה כאשר קוביין התאבד- No-one screams like you anymore.

באיחור של כמעט שבוע (אני מצטער, נסחפתי עמוקות לתוך הספר המופתי "אמריקן פסיכו" של הגאון ברט איסטון אליס, בלי ספק הספר החולני ביותר שקראתי בחיי, והייתי חייב לסיים אותו ולהוציא אותו מהמערכת לפני שאתפנה לכל דבר אחר) אני רוצה להתייחס ל"חגיגות" מותו של קוביין. יכולתי לכתוב את אותם דברים בנאליים שבטח כבר קראתם בווינט, עכבר העיר וכו', אבל בא לי להאיר את קוביין באור אחר. לא קוביין הזמר, המוזיקאי, הגיטריסט, הרוקר, הטראבל מייקר, הנרקומן וכו', אלא קוביין המאזין.

קורט קוביין לא בא מוואקום; הוא היה חובב מוזיקה מושבע, מאזין ומעריץ שרוף של להקות רבות. היה לו טעם מוזיקלי נרחב ביותר ומגוון ביותר, ואפשר היה להרגיש את זה בעיקר במופע האנפלאגד, שם הפתיע קוביין רבים כאשר ביצע שירים של אמנים כמו לדבלי, דיוויד בואי, צמד ה-Vaselines וכמובן המיט פאפטס שאף התארחו באותו מופע מפורסם. אז כן, קוביין היה פריק של מוזיקה, מאלו שפוקדים חנויות תקליטים ומזמינים את המוכרים לדו קרב של בוטלגים. וכמו כל פריק של מוזיקה, גם קוביין עשה רשימות אובססיביות של אלבומים אהובים. בקובץ רשומות שהתפרסם אחר מותו, Journals, התפרסמה בין השאר רשימה בכתב ידו של קוביין, ובה הוא מדרג את חמישים האלבומים האהובים עליו. אפשר ללמוד מהרשימה הזו הרבה, היא מרתקת, ועליה אני רוצה לדבר בפוסט.

קחו אוויר, הנה זה בא:

Iggy & the Stooges - Raw Power (1973)

Pixies - Surfer Rosa (1988)

The Breeders - Pod (1990)

The Vaselines - Dying for It (1988, listed as Pink EP)

The Shaggs - Philosophy of the World (1969)

Fang - Landshark (1982)

MDC - Millions of Dead Cops (1981)

Scratch Acid - Scratch Acid (1984, listed as 1st EP)

Saccharine Trust - Paganicons (1981, listed as 1st EP)

Butthole Surfers - Pee Pee the Sailor (1983)

Black Flag - My War (1984)

Bad Brains - Rock for Light (1983)

Gang of Four - Entertainment! (1979)

Sex Pistols - Never Mind the Bollocks, Here's the Sex Pistols (1977)

The Frogs - It's Only Right and Natural (1989)

PJ Harvey - Dry (1992)

Sonic Youth - Daydream Nation (1988)

The Knack - Get the Knack (1979)

The Saints - Know Your Product (1978)

Kleenex - "anything by:" (1978-1983, possibly referring to 1993's Kleenex/LiLiPUT compilation)

The Raincoats - The Raincoats (1979)

Young Marble Giants - Colossal Youth (1980)

Aerosmith - Rocks (1976)

Various Artists - What Is It. (1982, erroneously listed as What Is This?)

R.E.M. - Green (1988)

Shonen Knife - Burning Farm (K Records version, 1985)

The Slits - Typical Girls (1979)

The Clash - Combat Rock (1982)

The Faith/Void - The Faith/Void (1982)

Rites of Spring - Rites of Spring (1985)

Beat Happening - Jamboree (1988)

Tales of Terror - Tales of Terror (1984)

Leadbelly - Leadbelly's Last Sessions Volume One (1953)

Mudhoney - Superfuzz Bigmuff (1988)

Daniel Johnston - Yip/Jump Music (1983)

Flipper - Album – Generic Flipper (1982)

The Beatles - Meet the Beatles! (1964)

Half Japanese - We Are They Who Ache with Amorous Love (1990)

Butthole Surfers - Locust Abortion Technician (1987)

Black Flag - Damaged (1981)

Fear - The Record (1982)

Public Image Ltd - The Flowers of Romance (1981)

Public Enemy - It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back (1988)

Marine Girls - Beach Party (1982)

David Bowie - The Man Who Sold the World (1970)

Wipers - Is This Real? (1980)

Wipers - Youth of America (1981)

Wipers - Over the Edge (1983)

Mazzy Star - She Hangs Brightly (1990)

Swans - Young God (1984, erroneously listed as Raping a Slave)

בואו נעיף מבט ברשימה. דבר ראשון הוא המספר- חמישים. בדרך כלל נהוג לדרג עשרה אלבומים אהובים, עשרה סרטים אהובים, עשרה ספרים אהובים וכו'. לא קוביין; הוא הלך על חמישים אלבומים, כאילו לבחור רק עשרה זו מגבלה שלא ניתן להתגבר עליה. דבר שני שמרשים כאן הוא- אקט הדירוג עצמו; קוביין כל כך מגובש על הטעם שלו, על מה שהוא אוהב ומה שהוא לא אוהב במוזיקה, שהוא יודע לתת לחמישים האלבומים האלו דירוג. הוא יודע להעריך שהאלבום Green של  אר-אי-אם ראוי להיות מדורג במקום 25, ו-The Flowers of Romance של פאבליק אימאג' לימטד מגיע רק למקום ה-42. תארו לעצמכם כמה רשימות כאלו בוודאי קוביין ערך בימי חייו עד שהגיע לדירוג הנוכחי, כמה זמן הוא השקיע בהתחבטויות ובלבטים מי יהיה במקום ה-33 ומי במקום ה-34, ומעניין כמה רשימות הוא עשה לאחר הדירוג הזה.

לגבי אופי הרשימה. יש אלבום אחד משנות החמישים, שניים משנות השישים, 10 אלבומים משנות השבעים, ארבעה משנות התשעים- וכל השאר משנות השמונים. אני אישית מכיר רק חצי משמות האמנים ובערך רבע מהאלבומים עצמם. השמות שאני לא מכיר רובם באים מסצנת הפאנק-רוק-הארדקור של האייטיז האמריקאי. זה לא מפתיע משום שזה הלחם והחמאה של קוביין; יש ברשימה הזו שני אלבומים של בלאק פלאג, שני אלבומים של באטהול סרפרז, שלושה של הוויפרז. סוניק יות' והפיקסיז, אולי שתי ההשפעות המרכזיות ביותר במוזיקה של נירוונה, כמובן מיוצגות. שימו לב לאלבומים Pod של הברידרז (מקום שלישי, לא פחות!) ו-surfer rosa של הפיקסיז; שניהם כמובן הופקו ע"י סטיב אלביני, שיפיק בתורו של In Utero, יצירת המופת הגדולה של נירוונה. גם השמות מהסבנטיז מעניינים; ארוסמית' היו השפעה לא קטנה על נירוונה, הסקס פיסטולס וכמובן היהלום שבכתר, נומרו אונו- איגי והסטוג'ס במקום הראשון והמוצדק כל כך. כך שבגדול, הרשימה הזו די נאמנה למוזיקה שקוביין עצמו יצר, והיא נראית כמו טביעת אצבעות, או אולי אפילו השלד, של מה שאחר כך ייהפך לסאונד של נירוונה. הפתיעה אותי הבחירה ב-Gang Of Four, איכשהו לא הייתי חושב שקוביין יאהב את האלבום הזה.

יש כאן ארבע בחירות מעניינות במיוחד. הראשונה היא ה-Vaselines במקום הרביעי. הוואזלינס היו צמד מוזיקאים מסקוטלנד, שעד היום לא ברור לי מה במוזיקה שלהם מצא חן אצל קוביין כל כך. נירוונה ביצעו שלושה שירים של הווזאלינס- Son of a Gun ו-Molly’s Lips באוסף ההקלטות Insecticide, ו-Jesus doesn’t want me for a sunbeam באנפלאגד. השניים האחרונים מופיעים באי-פי שקוביין ציין. אני חושב שלא אפריז אם אומר שאילולא קוביין, ספק אם מישהו היה זוכר את הוואזלינס היום. והם מצידם החזירו לקוביין טובה, בביצוע יפה מאוד ל-Lithium.

השנייה היא האלבום Philosophy of the world של השאגז, מקום חמישי. למי שלא מכיר, השאגז היא אחת הלהקות הביזאריות ביותר בכל הזמנים- שלוש בנות-טיפש-עשרה, מאוד לא מוכשרות, שלחלוטין לא יכלו לנגן בסינק. אבא שלהם הקליט עבורן את האלבום הזה, שכמו סרט גרוע במיוחד של ג'ון ווטרס, הפך לאלבום קאלט רציני. הבחירה של קוביין באלבום הניהיליסטי והמאוד משונה הזה, מזכירה לי מעריץ אחר של האלבום הזה- פרנק זאפה, שציין שזהו האלבום השלישי האהוב עליו בכל הזמנים. בין אם זו בדיחה מרושעת של קוביין (ושל זאפה) או שזו בחירה אותנטית- קשה לומר.

שלישית היא הביטלס בכבודם ובעצמם, מקום 37, עם Meet the Beatles. לא בטוח שהייתם עולים על זה אבל קוביין היה מעריץ ביטלס מושבע בתור ילד. אני לא זוכר איפה קראתי את זה, ולא בטוח שזה נכון, אבל קוביין גדל בעיירה מאוד קטנה בוושינגטון בשם אברדין, ובתור ילד בן 13 הוא חטף את שוק חייו כשנודע לו שג'ון לנון נרצח- משום שרק אז נודע לו שהלהקה למעשה התפרקה עשר שנים קודם לכן...

ובחירה אחרונה היא מקום 45. דיוויד בואי עם The Man who Sold The World. על האלבום הגאוני הזה כתבתי פוסט נפרד. בקצרה, קוביין בחר באלבום הכי חריג, הכי מוזר והכי לא מייצג של בואי, ובהתאמה- הכי כסאחיסטי ומסוכסך. נראה לי שהבחירה הזו מתאימה לו כמו כפפה, ובעצם קוביין עשה לאלבום האנדרייטד הזה שירות נפלא כאשר נירוונה ביצעה את שיר הנושא האלמותי שלו, בלי ספק אחד הקאברים הטובים בהיסטוריה, עד כדי כך שבואי אמר כי כשהוא מבצע את השיר אנשים חושבים שהוא עושה קאבר לנירוונה.

ואלו רק 4 אלבומים; יש פה עוד 46 אחרים, מדניאל ג'ונסטון (עוד מישהו שקוביין עשה לו שירות) ולדבלי (שקוביין הצהיר באנפלאגד שהוא "My Favourite performer") וסוואנז ופאבליק אנמי (אלבום ההיפ-הופ היחיד ברשימה) וכאמור עוד המון להקות פאנק אמריקאיות שבחיים לא שמעתי עליהם. אז זה היה קורט קוביין, המאזין.

הנזיר שמכר את העולם

בפוסט הקודם נתתי את שני הסנט שלי על חגיגות ארבעים שנות קריירה של טום וויטס בדמות התמקדות באחת מהבנים הכי חריגים שלו, האלבום Real Gone. אני הולך לעשות דבר דומה גם בפוסט הזה, הפעם לאמן גדול אחר, שהיה נראה שהקריירה שלו כבר גמורה אבל הוא הגיח עכשיו כמו עוף החול וסחרר את מעריציו ואותי עם אלבום חדש. דיווי ג'ונס, הלוא הוא מייגו'ר טום, זיגי סטארדאסט, אלאדין סיין, הדוכס הלבן הרזה. דיוויד בואי. בכמה צעדים שיווקיים גאוניים (שחרור סינגל חדש בדיוק ביום ההולדת שלו, העלאת האלבום כולו לשמיעה חינם באייטיונז) בואי חזר לחיינו בסערה. נראה שבואי, איש שאינו רק גאון אומנותי אלא גם גאון שיווקי, ניצל את העובדה שכולם חשבו שהוא כבר גמור וכתוצאה כבר היה מין הייפ מסכם לקריירה שלו, שהתבטא למשל בפרסום שני ספרים בעברית אודותיו- ביוגרפיה וקובץ מאמרים בהוצאת רסלינג (שאותו קראתי והוא מצוין). ממה ששמעתי עד עכשיו מהאלבום החדש, The Next Day, הוא נשמע רענן וחי מאוד, ונראה כי בואי סוג של מתחשבן עם עצמו (כפי שניתן לראות מהעטיפה שעושה טייק על עטיפת אלבום אחר של בואי, או בשני הוידאוקליפים שיצאו לאלבום שמתייחסים לביוגרפיה ולדמות של בואי). אני בוחר להתייחס לפן מסוים של בואי  דרך אלבום מאוד מוקדם של. זהו אלבומו האהוב עליי, אלבומו השלישי, The Man Who Sold The World מ-1970.

האלבום שהקדים את The Man Who הוציא סינגל שהיה הצלחה גדולה, “Space Oddity”. האלבום אחריו, Hunky Dory, הוציא כמה וכמה סינגלים מצליחים וסלל את הדרך ל-Ziggy stardust שהיה כמובן הצלחה ענקית. באמצע, כאבן שאין לה הופכין, תקוע לו The Man Who, אלבום שנכשל מסחרית נחרצות, אלבום שטוני ויסקונטי המפיק שלו אמר עליו כי אהבו אותו רק מי שניגנו בו, אלבום שה"להיט" שלו, שיר הנושא כמובן, נעשה כזה רק 24 שנים אחרי צאתו- בזכות הקאבר שלו באנפלאגד של נירוונה; אלבום שעד היום לא ברור מה עושים איתו; אלבום שמעורר הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.

גיליתי בשנים האחרונות כי הדבר הרציף והמשותף בכתיבה שלי הוא חיפוש רוחני פשוט. נראה כי כל דבר שכתבתי, בדרך זו או אחרת, מתמקד שוב ושוב ברעיון שבו בסוף המאה העשרים נותרנו ללא האלוהים שלנו...אני חושב שהפילוסופיות הדתיות שלנו נזנחות כל כך מאחור שאנו למעשה מוצאים את עצמנו בריק רוחני, ואני חושב שזה משפיע על הצעירים במיוחד.- בואי בראיון ל-Music paper, 1997.

את זה בואי אומר כשהוא בן 50. האלבום The Man Who Sold The World יוצא כשהוא רק בן 23, והוא מדגים בדיוק את החיפוש הזה, משום שהאלבום הזה מתפוצץ מרעיונות, דימיונות, הגות ויצירתיות באופן שקשה לי למצוא לו מקביל. זה לא חיפוש ניו אייג'י כזה, זה לא “My sweet lord” של ג'ורג' האריסון, זה משהו אחר אינטלקטואלי, מנוכר, מתנשא אפילו. בואי רוצה להיות אינטלקטואל, לא מואר. איזה עוד בן 23 מערבב באלבום שלו את ההגות של ניטשה, המאגיה הלבנה ותורת הנסתר של אליסטר קראולי, עולם המטורפים והפסיכיאטריה, ניהיליזם, טוטאליטריות נוסח ג'ורג' אורוול, הביקורת האנטי-פסיכיאטרית של מישל פוקו, מדע בדיוני, מלחמת וייטנאם, מלחמת המינים, מיתולוגיות וקוסמולוגיות קדמוניות? The Man Who הוא האלבום הכי פחות מובן של בואי, בעיקר כי בואי רצה להמם את העולם ברעיונות שבחשו לו בראש ולא רצה שיבינו אותו, הוא רצה, הוא ניסה, להבין את עצמו, או יותר נכון להמציא את עצמו. השירים באלבום מטושטשים, חמקמקים, בלתי ברורים, אבסטרקטים מאוד, יומרניים מאוד, אולי אפילו מדי (בואי עצמו הודה שלא הבין לגמרי את ניטשה). בנאדם בן 23 שיוצר אלבום כזה, שמעז בכלל ליצור אלבום כזה, הוא אמן גדול.

לצעיר הזה יש ביצים לפתוח אלבום בשיר בן 8 דקות שמתאר מין מפגש אולי מיני עם יצור בלתי מוסבר שהוא ספק אלוהים, ספק השטן, ספק הוא עצמו (“Width of a circle”). הוא יוצר את שיר-קן-הקוקיה המושלם ומתמודד עם מחלת הנפש של אחיו למחצה, ומתכתב עם "תולדות השגעון בעידן התבונה" של פוקו בשיר המדהים “All The Madmen” עם השורות "אני מעדיף להישאר כאן, עם כל המטורפים, מלהירקב עם העצובים שמסתובבים חופשי". את “All the madmen” מסיים קורוס של שתי שורות- האחת היא ג'יברישית, השנייה היא בכלל בצרפתית (“Zane,zane,zane, ouvre le chien”), כדי להגביר את תחושת הניכור. בשיר המטריד ביותר באלבום, “Running gun blues” הוא נכנס לתודעתו העליזה והפסיכוטית של יוצא וייטנאם משועמם שמתחיל לטבוח אזרחים להנאתו. בשיר אדיר אחר, “Saviour Machine”, הוא מתאר יישות עליונה, ספק מחשב ספק משיח ספק שליט טוטליטרי, שיוצא מדעתו ומתחנן להפסיק לשלוט (השיר בלי ספק מושפע מסיפור קצר של אסימוב בשם "כל הצרות שבעולם, וכדאי מאוד לקרוא את הפוסט הזה בנושא). ב-“The Supermen” הוא מתייחס לניטשה ומות האלוהים שלו כשתוף הטימפני בשיר מתייחס ליצירה המוזיקלית "כה אמר זרתוסטרא" של ריכארד שטראוס (מה שמיד זורק אותנו לאפוס המד"ב "אודיסאה בחלל 2001" של קובריק, שכבר השפיע על כתיבת “Space Oddity”  של בואי, ומי שעתיד להשפיע עמוקות על בואי בסרטו "התפוז המכני"). במאמר מוסגר הבנתי שהשיר גם מתייחס לכתבי ה"פ לאבקראפט והמיתוס של קאת'ולו, אני באופן אישי לא קראתי אפילו אות אחת של לאבקראפט כך שאין לי מה להוסיף בנושא.

שני שירים מאוד בולטים באלבום בעיניי: הראשון הוא “After all”, אחד השירים הכי נפלאים של בואי, וגם הכי מבלבלים. במה שנראה כמין שיר ילדים עצוב, שנראה כדן בפער בין עולם הילדים ועולם המבוגרים ("הם רק ילדים גבוהים יותר, זה הכל") הוא מצוטט את ניטשה וקונספט ה"על-אדם" שלו (השורה "האדם הוא מכשול" כפרפרזה על "האדם הוא משהו שצריך להתגבר עליו" מתוך "כה אמר זרתוסטרא") מתייחס לכתות של תורת הנסתר ("אנו צובעים את פנינו ולובשים מחשבות מהשמיים, מגן עדן, הם חושבים שאנו מארגנים נשף סודי") מצוטט ישירות את המנטרה הכי חשובה של הדת הת'למית מתוך "ספר החוק" של אליסטר קראולי (“Do what you will”) וקופץ לניהיליזם טהור ("אל תיצמד לכלום", "שכח כל מה שאמרתי"). אבל נראה ששורת המחץ בשיר היא אותו וואקום רוחני שבואי דיבר עליו 27 שנה אחר כך- "אנו ילדים של אף אחד".

 השיר השני הוא שיר הנושא המיתולוגי, בו בואי שוב מתמודד ככל הנראה עם עצמו, באחד הטקסטים הכי חידתיים שלו. כמו ב-“Width of a circle” גם כאן בואי מתאר מפגש עם מישהו שלא ברור אם הוא בואי עצמו, אלטר אגו שלו, או אדם אחר. בלבול הזהות בשיר- המעבר בפזמון מגוף ראשון יחיד לגוף שני יחיד, או השורות "חשבתי שמתת לבד לפני זמן רב" לעומת "בוודאי מתנו לבד לפני זמן רב", ואף הבלבול לגבי הקיום של הדובר עצמו בשיר ("למרות שלא הייתי שם, הוא אמר שהייתי לו חבר") מעלים תהיה האם הדובר בשיר בכלל מחובר למציאות והאם לא מדובר על פיצול אישיות. ולבסוף, אתה עומד פנים מול פנים עם האיש שמכר את העולם- האם זה העולם הרוחני של בואי, שהוא מעוניין להחליף אותו בעולם רוחני אחר? ועוד משהו. אי אפשר להתכחש לקאבר המטלטל של נירוונה לשיר, שהיה כל כך מוצלח עד שבואי עצמו אמר שכשהוא שר את השיר חושבים שהוא עושה קאבר לנירוונה. אני מצרף את שתי הפרשנויות כדי לעמוד על ההבדלים ביניהם: בואי מדגיש את המסתורין בשיר, נירוונה מדגישים דווקא את העצב הגדול בו, כשאת המקהלה של בואי בסיום מחליף דואט של קוביין באקוסטית עם דיסטורשן לצד צ'לו.

בואי יחזור לנושאים דומים גם בעבודות אחרות שלו (השיר “Quicksand” מתוך “Hunky Dory” מערבב ביחד כמעט את כל עולמות התוכן שתוארו פה, עד כדי כך שחשבתי להקדיש לו פוסט נפרד), ובהמשך בואי יחקור עולמות אחרים (כמו פאשיזם, חיפוש הגביע הקדוש ונאציזם, כשהימלר מוזכר בשיר “Quicksand”). כאן מהממת העובדה שאיש צעיר כל כך לא מפחד להתעסק בדברים הכבדים האלה, ולא מפחד ליצור שירים כל כך עמומים. לא פלא שהאלבום נכשל מסחרית, אין פה אף להיט. יותר מאוחר בואי ילמד לעטוף גם נושאים כבדים ונפיצים כאלה בעטיפות מלודיות קליטות ואכילות, ממש כמו “Quicksand”.

והמוזיקה באלבום אינה מלודית, קליטה ואכילה במיוחד. גם היא כבדה כמו 16 טון. עם בואי מנגנים מפיק האלבום טוני ויסקונטי בבאס (שמלווה את בואי, בהפסקות גדולות, עד היום), מיק וודמנסי שיהיה מתופף "העכבישים ממאדים", והדמות הכי חשובה עבור בואי של תחילת שנות השבעים- הגיטריסט והמעבד הדגול מיק רונסון בהופעת בכורה עם בואי, הם מנגנים בסגנון הבי מטאל, כמעט בלאק סאבאת'י, ואולי גם קצת פרוטו-פאנקי, שלא נשמע מאז בשום אלבום אחר של בואי. זהו בלי ספק אלבומו הרועש ביותר. טוני ויסקונטי צוטט כאומר שבואי לא ממש היה מעורב מוזיקלית באלבום, אבל זה לא משנה כי זה נשמע בנזונה, בעיקר בזכות רונסון שמפציץ בגיטרה גדולה מהחיים . בולטים במיוחד “Width of a circle” שמורכב משני חלקים מאוד שונים, ו-“All the madmen”, כשלכמה שניות הלהקה קופצת למין מקצב בולארו מטאלי ונשמעת ממש כמו להקת הליווי של השטן עצמו. ולראשונה באלבום של בואי שומעים עיבודי קולות מורכבים, כמו הקורוס שמסיים את “All the madmen”, או הקולות המפחידים שבונים את “The Supermen”, או הרגע הכי נשגב מוזיקלית מבחינתי באלבום- המקהלה שמסיימת את הדקה האחרונה של שיר הנושא.

אז כמו האלבום של וויטס, זהו בן חורג לבואי, בעצמו סוג של בן חורג. אביתר בנאי אמר שהאלבום הראשון שלו היה "צעקה גדולה של חוסר תכלית". נראה שבואי לא צועק חוסר תכלית אבל בהחלט מרגיש אחת, ומנסה לחפש את התכלית בהגות פילוסופית, בתורת נסתר, במדע בדיוני, במיתולוגיה, ברוק כבד. לא היה מי שיקשיב ל-The man who sold the world בזמן אמת. בואי יילמד למכור את המשנה שלו, את החיפוש הרוחני שלו, בדרכים אחרות, קלות יותר לעיכול, להיטיות יותר. אפשר להגיד שהוא אפילו יסווה את החיפוש הזה, כך שלא באמת נרגיש שהוא מחפש.