חמש שנים עברו בריקודים

אתה סנוב מוזיקלי על פי רוב הסטנדרטים המקובלים, אך למרבה המזל אתה לא שמוק מושלם.

-התוצאה שלי בשאלון "עד כמה אתה סנוב מוזיקלי?"

היום הוא תאריך מאוד מיוחד עבורי אישית- הבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו חוגג חמש שנים. קשה להפריז עד כמה הבלוג הזה חשוב בחיים שלי. יש משהו נרקיסיסטי-אקסהיביציוניסטי בכתיבת בלוג, ויש גם משהו מציצני בקריאת בלוג, אבל הבלוג שלי בסופו של דבר בא ממקום מיסיונרי- לא לפאר את עצמי אלא לדבר על מה שחשוב לי כל כך. לאהוב מוסיקה, לכתוב על מוסיקה, אולי אפילו להטיף מוסיקה, בכל אלה אני רואה סוג של שליחות. כשהייתי תיכוניסט, חנות הדיסקים הייתה עבורי כמו מקדש; הייתי נוסע מחדרה לתל אביב אך ורק כדי לקנות דיסקים, שאותם הייתי פותח מאריזת הצלופן עוד באוטובוס חזור בחרדת קודש, ביראה גדולה, בהשתוקקות וציפיה, ואני עושה את זה עד היום. אם הצלחתי בחמש השנים האחרונות להדביק מישהו בתחושה הזו ולו קצת, הבלוג הזה עשה את שלו.

בשנה הראשונה של הבלוג כתבתי המון המון המון. היה חודש אחד שכתבתי כמות בלתי נתפסת של עשרה פוסטים. מאז הרבה מאוד דברים השתנו ואחד מהם הוא תדירות הכתיבה שלי כאן, שנעה כעת בין אפס לשני פוסטים בחודש. הבלוג כבר נסגר לכמעט שנה ואפילו שקלתי לסגור אותו עכשיו, בפוסט הזה שאתם כותבים, בגלל שאני מתקשה יותר ויותר למצוא זמן בשבילו; אבל אני מרגיש מחויב אל הבלוג ואל מי שטורח לקרוא אותו, וגם אל עצמי, זה עדיין כיף גדול, ויש עוד המון על מה לכתוב ויש לי רשימה מאוד ברורה של פוסטים עתידיים.

במאמר מוסגר- אחת הסיבות שאני כותב פה פחות היא שיש לי משרת כתיבה קטנה וחדשה, בתחום אחר לגמרי שבעצם מתקשר למקצוע שלי (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע) ולעיסוק היומיומי שלי- שזה מחקר ומדע. בהשכלתי אני דוקטור לביולוגיה ואני כעת בפוסט-דוקטורט במכון ויצמן, והתחלתי לכתוב מדע פופולארי בעמוד האינטרנט החדש של מכון דוידסון, השלוחה החינוכית של מכון ויצמן. העיסוק במחקר משליך בהחלט גם על העיסוק שלי במוזיקה ולהיפך- הרבה פעמים כשאני מנגן ומקליט ומופיע ולא בדיוק יודע מה אני עושה ברגע נתון ואיך יישמע הרגע הבא, זה מזכיר לי את העבודה שלי במעבדה, שבה ברוב הזמן אתה באמת משוטט באפלה; וכמו במוזיקה שאני אוהב, גם במדע לפעמים הדרך יותר מעניינת ויותר חשובה מהיעד. בכל מקרה, אתם מוזמנים לקרוא גם את מה שאני כותב שם- אני מאמין שקהל הקוראים כאן ימצא עניין גם בכתבות המדע שלי.

חשבתי מה אפשר לעשות לרגל ציון חמש שנים של כתיבה על מוזיקה, ומתחשק לי לעשות את המתבקש- הרשימה הסודית והפרטית שכל חובב מוזיקה עורך לעצמו, עשרה אלבומים לאי בודד. בעידן בו כל מוסד האלבום הולך לפח ואף אחד לא קונה יותר דיסקים, הדבר הזה הוא שריד לתקופת הדינוזאורים; ובכל זאת, אני דינוזאור גאה (שעדיין קונה דיסקים! לא וינילים!). לא ערכתי בדיקה מדוקדקת אבל נדמה לי שדנתי ברוב, אם לא בכל האלבומים האלו בבלוג ואתם מוזמנים להמשיך לקרוא הלאה. כמו כל גיק\סנוב של מוזיקה אני עושה רשימה כזו בראש לפחות אחת לחודש, זה מין עיסוק אובססיבי-נרקסיסטי בפני עצמו, מין כתיבת בלוג אישי בזעיר אנפין. 

הרשימה הזו בוודאי שונה מהרשימה שהייתי מכין לפני עשר שנים (שבטח הייתה מורכבת בחלקה הגדול מאלבומי פרוג- ברשימה של 2016 יש אולי רק שניים) והיא תהיה שונה מהרשימה בעוד עשר שנים (שאני מנבא שתכלול יותר דיסטורשן); בכל מקרה אפשר ללמוד מהרשימה הזו על הטעם שלי, על המוזיקה שאני עושה ועל הבלוג הזה בכללותו. כמובן שהרשימה הזו סופר מצומצמת וחסרים שם כאן כך הרבה ואיך בכלל אפשר לעשות משהו כל כך טיפשי ומיותר, ואיפה קולטריין ופרעה סנדרס ומינגוס וקינג קרימזון וניקו ודיוויד בואי ולו ריד ושמוליק קראוס וג'רג' ליגטי ועוד ועוד ועוד ועוד; בעצם הרשימה האמיתית והמלאה נמצאת בתגיות של הבלוג. הסתפקתי באמת בצמצום של הצמצום של הצמצום, באלבומים המייצגים ביותר ואלו שאני באמת לא יכול בלעדיהם.אפשר לומר שהרשימה הזו היא סוג של ה-BEST OF של הבלוג ומייצגת נאמנה את הטעם, האישיות וההשכלה המוזיקלית שלי.

אז נתחיל:

Peter Hammill- In Camera

אלבום שהוא אי בודד או יקום בודד בפני עצמו. בעצם זה לא אלבום, זה החבר הדימיוני שלי שמלווה אותי לפחות מחצית מחיי הבוגרים. האמיל הוא מוסד, הוא אנציקלופדיה מהלכת או ספריית בבל של בורחס- מאגר ידע בפילוסופיה, מדע, פסיכולוגיה, ספרות, מוזיקולוגיה. אין גבול למה אפשר ללמוד ממנו, ואני עד היום מנסה כמה שיותר.

The Incredible String Band- The Hangman’s Beautiful daughter

גם האלבום הזה הוא מין יקום בודד, אולי מהכוכב הקטן של הנסיך הקטן, זה עם עצי הבאובב. מישהו הגדיר את האלבום הזה כמוזיקה שחירשים מדמיינים כשהם מדמיינים מוזיקה. קסם שלא מהעולם הזה, ומי שיכול להתחרות ברובין וויליאמסון ומיק הארון במתת כתיבת השירים והנגינה במיליארד כלים- יירש גן עדן.

The Birthday Party- Live 80-81

פשוט מאוד סאונד הרוק מחוספס המושלם, בשילוב עם כתיבת שירים גאונית. המפגש המושלם בין צ'אק ברי, ביפהארט ,ג'וני רוטן ואיגי פופ. אחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות המוזיקה (ניק קייב, אם עוד לא ירד האסימון) מקיא את איבריו הפנימיים, וגיטריסט אחד גדול גדול, רולנד ס. הווארד. ראשים יתגלגלו.

(קטע הפתיחה)

Soft Machine- 3^rd

אלבום שהציל אותי פשוטו כמשמעו מדיכאון וניוון בכאפה המצלצלת של תחילת השירות הצבאי. אלבום שאני חוזר אליו כל כמה זמן, לוודא שהוא באמת קיים. התשובה הניצחת לכל מי שתמה איך מוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לרגש, ובו בעת- השיא של רוברט וויאט כנגן וכותב שירים.

Frank Zappa- Uncle Meat

אין שום דבר שהם לא יודעים לנגן, גם אם חלקם לא ממש יודעים לנגן. השילוב המושלם בין תרבות נמוכה לגבוהה, בין מוסיקה קלאסית של המאה העשרים לדו-וופ זול של שנות החמישים, ומלחין\מעבד\גיטריסט\מושך בחוטים שהוא קונצרן מוזיקה מונומנטלי, שהאלבום הזה הוא מיקרוקוסמוס לקוסמוס שלו. מה היינו עושים בלעדיו?

Carla Bley- Escalator over the hill

הממותה המפלצתית הגדולה של הג'אז, אבל זה אלבום שהוא הרבה יותר מג'אז ואולי הרבה יותר ממוסיקה, המקבילה המוזיקלית של Finnegans Wake לג'ויס, אלבום שאפשר לכתוב עליו בלוג שלם, שכמו זאפה גם הוא התבשל במוחה הקודח של אמנית אחת גדולה. מרכז את כל הכח היצירתי בג'אז ובמוזיקה בכלל בשנות השישים.
(זו ממש לא העטיפה המקורית)

Miles Davis- Get up With it

האלבום האחד ברשימה הזו שפיתח אותי בעיקר כמוזיקאי. גם זה מקוטלג למען הנוחות כג'אז אבל אני שומע פה כל כך הרבה דברים אחרים- ממוזיקה מינימליסטים ודרונים ואמביינט דרך קראוטרוק ופסיכדליה וכלה בFאנק וג'יימס בראון. השראה בלתי נגמרת וראש פתוח לנצח. 
(רק הקטע הראשון- ובלי העטיפה)

Igor Stravinsky- The Rites of Spring

המפץ הגדול של כמעט כל המוזיקה שאני אוהב לשמוע ולנגן, הסינגולריות שממנה כל היקום הזה פרץ ובעבע החוצה. בלי היצירה הזו העולם כולו היה דל ועלוב יותר. מופת של המצאה, יצירתיות, תעוזה, והכי חשוב- Passion אינסופי.

Michael Nyman- Drowning by Numbers

כנראה המוזיקה הכי עגולה ויפה ושלמה שבני אנוש מסוגלים ליצור. גם כאן אני שומע כל כך הרבה דברים במקביל ובמשולב- מהאלגנטיות של באך ועד הנוקשות של המינימליזם. בהלוויה שלי אני רוצה שהאלבום הזה ינוגן.
 (קטע אחד בלבד- אחד הקטעים הקלאסיים האהובים עליי ביותר ושיא האלבום)
 

מאיר אריאל- ירוקות

השיא הגדול של הנביא הגדול. קצת סוגר מעגל עם האלבום של האמיל- גם זה חבר, אולי לא בדיוק דימיוני אבל חבר למסע או מורה דרך. דמות מופת בתרבות הישראלית-יהודית והאלבום הזה מתחיל במדרש משיר השירים ומסיים בשיר השירים עצמו, והוא גם ההוכחה שמדובר גם במלחין ענק, לא רק דברן-תמלילן-ממלמלן.
(שיר הפתיחה)

וזה הסוף. למי שהיה לו ספק, הבלוג לא נסגר ולא ייסגר. במילותיו האלמותיות של סמואל בקט, במה שהוא המוטו של חיי, I can’t go on- I’ll go on.

הייה שלום, אריק

ג'אז הוא סגנון מוזיקלי שמאופיין בהרבה גאונות ובהרבה שיגעון. ממינגוס והטירוף האלים שלו, שכלל קונטרבס שבור, אצבעות שבורות של פסנתרן קולגה ושן שבורה של חבר טרומובוניסט; דרך הסכיזואידיות ההזויה של תלוניוס מונק, שנהג ללוות את סולואי הסקסופון בהרכב שלו בריקוד מעגלי מוזר; אלברט איילר שהיה מוברג חזק בסמים פסיכדליים והיה מרופף במיוחד בחיים הארציים שלנו; ועד באד פאוואל המשוגע והמאני דפרסיבי. בין אלו יש גאון משוגע אחד שאני אוהב במיוחד, ומשום מה הוא לא שם מוכר כמו החבר'ה למעלה, וזה אריק דולפי (Eric Dolphy). דולפי היה גאון ללא ספק, אבל הוא עצמו לא היה משוגע; אבל המוזיקה שלו בלי ספק הייתה מהמשוגעות שהוקלטו.

בחצי הראשון של שנות השישים, כשהג'אז התחיל להיות אוונגרדי אבל עדיין לא free לגמרי, דולפי היה אחד המוזיקאים הכי בולטים בסצנה. דולפי היה אחד ממשיכי דרכו של צ'ארלי פארקר האגדי. זו אמנם אמירה קצת קלישאתית, כי פארקר השפיע בערך על כל נגן ג'אז כלשהו בשישים השנים האחרונות; אבל דולפי, כמו בני זמנו אורנט קולמאן והסקסופוניסט ג'ימי ליונס, לקח את סקסופון האלט והמשיך מאותה נקודה שפארקר עזב אותו, כשהוא מכניס לנגינה אלמנטים פרועים ואוונגרדים יותר ויותר. הגדולה של דולפי כנגן הייתה השליטה שלו לא רק בסקסופון האלט, אלא גם בחליל, ובעיקר בעיקר- בקלרינט באס (כפי שכתבתי בפוסט שלם שייעדתי לכלי המופלא הזה), שם דולפי כנראה בא הכי הרבה לידי ביטוי. הנגינה הדולפית היא גאונות משוגעת לגמרי- קפיצות אדירות בין אוקטבות, תווים מחוץ לסקאלה (מה שקרוי אלטיסימו), פראזות בי-בופיות שנשמעות כאילו פארקר ניגן אותם על ספידים, המון חריקות וצרחות כמו-אנושיות. בניגוד להרבה נגני אוונגרד ופרי ג'אז שהתמקדו בעיקר בסאונד, דולפי היה וירטואוז טכני מהסוג שמפיל את הלסת ושותל אותה עמוק באדמה.

הסגנון האישי המיוחד של דולפי והורסטיליות שלו הפכו אותו לאחד מהסיידמנים הכי מבוקשים בתקופה. ואכן, דולפי שידרג אלבומים של אמנים מובילים רבים רק מעצם השתתפותו. אצל מינגוס הוא התארח באלבומים רבים והשתתף בכמה טורי הופעות, כולל אחד ההרכבים הכי אגדיים אי פעם בעיניי, ההרכב שאיתו הופיע מינגוס באירופה באביב 1964, חודשים ספורים לפני מותו הטראגי של דולפי. דולפי גם היה גם שם עם קולטריין באחד הרגעים המכוננים בתולדות הג'אז, סדרת ההופעות האגדית בוילאג' ואנגרד בניו יורק ב-1961, שזכתה לכינוי Anti-jazz ועוררה הרבה מחלוקת ותשואות. דולפי גם ניגן עם מקס רואץ', עם אוליבר נלסון באלבומו הקלאסי The blues and the abstract truth, עם הפסנתרן מל וולדרון ורבים אחרים.

אבל דולפי ידוע קצת פחות בתור מוביל הרכב. הוא לא הקליט המון כלידר, ואף פעם לא היה לו באמת הרכב סדיר משלו. הוא גם לא הלחין הרבה קטעים. יש כמה אלבומי הופעה מעולים בהרכב שחלק עם החצוצרן בוקר ליטל(Booker Little) , כמה אלבומי הופעה שלו, כמה הקלטות אולפן ספורדיות שחלקן נעשו בארופה, וזהו. רוב החומר המוקלט של דולפי קיים באלבומים של אחרים. מעל כל הקלטות האולפן של דולפי עולה ומתנשא ברוב גאווה, מנצנץ כמו מגדלור, אלבום האולפן האחרון בהחלט שלו, שיצא ממש אחרי מותו, וזה Out to Lunch!  שהוקלט בלייבל האגדי Blue note ב-1964. אני חושב שזו אבן הפינה ביצירה של דולפי, האלבום שהכי מייצג את הגאונות החריגה שלו, ואלבום מאוד עצוב וטראגי בדרכו- לא בגלל התוכן, אלא בגלל העובדה שדולפי מת זמן קצר כל כך אחרי ההקלטות; הקריירה של דולפי רק התחילה למעשה, והפספוס וההחמצה כואבים כל כך. מה גם, שהמוות של דולפי היה מיותר כל כך- שילוב של סכרת לא מאובחנת, ושל גזענותם של הרופאים הלבנים שטיפלו בדולפי, אשר הניחו כי הוא באוברדוז של הרואין ולא טיפלו בסכרת שלו.  

מה שקורה ב-Out to lunch! הוא שדולפי ארגן סביבו הרכב חד פעמי של וירטואוזים, שלגמרי היו איתו בקטע שלו. אלו היו פרדי האברד, החצוצרן הכוכב העולה של התקופה, סוג של מקבילה של דולפי בחצוצרה- גם הוא כיכב בעיקר כסיידמן, ולשניים יצא גם לנגן כסיידמנים יחד, למשל באלבום המעולה Oleh של טריין; ריצ'ארד דיוויס על הבאס, באסיסט מצוין שידוע בעיקר דווקא בגלל השתתפותו הבולטת ב-Astral weeks המיתולוגי של ואן מוריסון; נגן הויברפון בובי האצ'רסון, בן בית של הלייבל; ואולי הכוכב הגדול של האלבום, המתופף המבריק טוני וויליאמס, שכמובן נודע כמתופף העיקרי של מיילס דיוויס בחצי השני של שנות השישים, כאן רק בן 18, ואיזה עילוי.

לדולפי היה מזל גדול לארגן לפני מותו בטרם עת את ההרכב ואת ההקלטה הזו, שאולי בפעם היחידה בקריירה שלו מורכבת כולה מלחנים שלו. וזאת בגלל המורכבות, הגאונות והשגעון של המוזיקה של Out to Lunch!. השנה היא 1964, ואנחנו בדיוק בשנות המעבר בין ההארד בופ והג'אז המודלי, ששלטו בג'אז מאמצע שנות החמישים, לפרי ג'אז; ב-1964 איילר מקליט את אלבום המופת שלו Spiritual Unity וססיל טיילור מצידו כבר מציג לעולם את משנתו הפרי-ג'אזית הפרועה, קולטריין עושה את צעדיו הראשונים בכיוון וברור שבתוך שנים ספורות כל עולם הג'אז עומד להשתנות לבלי היכר. בהשוואה לאלבומי הפרי ג'אז הראשונים, Out to Lunch אינו כל כך רועש ואינו כל כך פרוע; להיפך אולי, הלחנים של דולפי כתובים ושקולים מאוד, ומרמזים על הרקע הקלאסי המובחן שלו. לא, מה שעושה את Out to lunch לאגוז קשה לפיצוח ולאלבום מאתגר כל כך- וגם מהנה כל כך- זו האקסצנטריות שלו, האידיוסינקרטיות שלו, זה שהוא אלבום שונה אפילו בתוך תקופת המעבר הזו; הוא פשוט אלבום מוזר, הזוי, וגאוני בדרכו המשוגעת, עם השפעה חזקה מאוד של האיש שהקטע הפותח באלבום, “Hat and Beard”, מוקדש לו- תלוניוס מונק.

דולפי יצר כאן הרכב שיוויוני לחלוטין, שמנגן כאורגניזם אחד כשבעצם כולם כל הזמן מנגנים סולואים. הלחנים המשונים, האטונליים אפילו של דולפי, משמשים כנקודות כניסה ויציאה לאלתורים שהם למעשה קבוצתיים, ומרגע שהם מתחילים אין למאזין שום דרך לנבא איך הם יסתיימו וכמה רחוק ההרכב יגיע. גם הלחנים וגם הסולואים האישיים נשמעים נטועים בקרקע, אבל זו קרקע שהיא עצמה אינה יציבה ומבעבעת, בעיקר בגלל הרית'ם סקשן של דיוויס ו-וויליאמס שמקפיצים את הקצב ואת המרכז הטונאלי שוב ושוב. וויליאמס במיוחד מותח, מעסה ולש את הקצב כמעט עד שהוא נאבד, אבל הוא לא הולך רחוק בסגנון מתופפי פרי ג'אז כמו ראשיד עלי וסאני מאריי. האווירה באלבום כל כך חופשית ומשוחררת, שהמוזיקה עצמה הופכת רופפת והזויה, כשהזוי מכולם הוא בובי האצ'רסון והויברפון שלו, שנשמעים לגמרי out of context. חמישיית הנגנים סוחפים זה את זה לכל כך הרבה כיוונים שונים, עד שכשאר הקטעים מסתיימים אתה מוצא את עצמך שואל- מה לעזאזל קרה כאן כרגע? מה הם ניגנו פה? זה מה שעושה את האלבום לכל כך חמקמק, קשה לעיכול, ופאקינג יפהפה. הם מצליחים לנגן בצורה חופשית- חופשית באמת- אבל בלי לשבור את הכלים לגמרי, כמו שקורה בפרי ג'אז (ולפעמים עובד ולפעמים לא). זו נגינה חופשית אבל עדיין in ולא Out there.

ודולפי עצמו, הוא כמובן מנגן כאן נפלא; בשני הקטעים הראשונים הוא מתחרע על הבאס קלרינט, בקטע השלישי הוא עובר לחליל (הכלי שהכי פחות ניגן בו, וגם הכלי הפחות מעניין מבין השלושה, יסלחו לי פה החלילנים) ובשני הקטעים האחרונים עובד לסקסופון אלט. מה שאני כל כך אוהב בנגינה של דולפי, היא שהוא מצליח גם להיות נטוע במורשת הג'אז הקלאסית, ובו זמנית להיות אלף שנות אור מעבר לזמנו (בניגוד למשל לנגנים כמו איילר ופרעה סנדרס, שבועטים לגמרי במורשת ומנגנים כאילו באו מהירח). הוא מנגן אפילו יותר נועז ויותר פתוח מההקלטות שלו עם מינגוס וקולטריין, אבל החידוש כאן הוא כאמור השימוש האקסקלוסיבי בלחנים שלו, ובאינטראקציה והפידבק מהנגנים האחרים. רק תחשבו מה היה קורה אם דולפי ו-וויליאמס היו ממשיכים לנגן יחד עוד כמה שנים. לאן הם היו מגיעים? רק אלוהי הג'אז יודעים.

אבל ההיסטוריה ידועה. אחרי הקלטת האלבום, דולפי שלא יכול היה לדעת שזמנו בעולם קצוב, הצטרף למינגוס לסיבוב הופעות קצר ומדהים. אחר כך נשאר בארופה קצת, הקליט בהולנד את אחת מהופעותיו האחרונות שיצאה תחת השם Last date, והיו לו עוד הרבה תכניות- להקליט עם איילר, להשתלב בהרכב של ססיל טיילור, להתחתן. וב-29 ביוני, 9 ימים אחרי יום הולדתו ה-36 וארבעה חודשים אחרי הקלטת Out to lunch, דולפי מת בברלין.

כבונוס לפוסט, אני רוצה להוסיף כאן קטע שאולי ישפוך אור על ההשפעה העצומה של דולפי והכשרון האדיר שלו על מוזיקאים אחרים. למרות שהבטחתי להימנע מלכתוב על הגאון המנוח פרנק זאפה כאן בבלוג, אחרי שייעדתי לו חודש שלם של פוסטים, אני לא יכול שלא לשים כאן את הקטע הנפלא של זאפה וה-Mothers of invention שמוקדש לדולפי, וקרוי, ברוח חוש ההומור הממזרי של זאפה, “The Eric Dolphy Memorial barbeque”, מתוך האלבום המפלצתי והכי קרוב לפרי ג'אז שזאפה הקליט אי פעם, Weasels ripped my flesh. שימו לב כמה הקטע הזה קרוב ברוחו ל-Out to lunch- גם כאן יש מלודיה מאוד משונה וחמקמקה, שמהר מאוד קורסת לאלתור קבוצתי שגם בסופו, כמו ב-Out of lunch,  המאזין יוצא מבולבל ונבוך (כמה אני אוהב את התחושה הזו!). חבל רק שדולפי לא חי כמה שנים כדי לנגן עם זאפה- זה כבר היה יכול להיות באמת Out there.

ובמילותיו של מינגוס- So long, Eric. 

מריח מוזר, חלק ד': שלג צהוב וזבל קוסמי (פוסט אורח!!!)

את חודש זאפה, שמאוד מאוד נהניתי ממנו ואני מקווה שגם אתם, אני רוצה לסיים עם משהו קצת מיוחד שהייתי רוצה שיקרה יותר בבלוג אבל הנה הוא קורה לפחות בפעם הראשונה- פוסט אורח!!!1 מאת חברי היקר והמוכשר כמו שד, איש "קולומבוס" העשוי ללא חת, שי דיאמנט!!!!1 ובמילותיו של זאפה:

Shay, take it away!!

תחילה אציין כי אהבתי לפרנק זאפה התגבשה הרבה בזכות יוחאי לאחר שהוא וחברנו המשותף, רועי , הזמינו אותי לפני מספר שנים לקחת חלק בניסיון נועז להקים הרכב קאברים חד פעמי לשיריו של פרנקי בשם frank zappa memorial BBQ. עשינו עשרות חזרות, הופענו פעם אחת והיו לנו אפס גרופיות. לכן וודאי שעניתי בחיוב להזמנתו של יוחאי לתרום את חלקי בחודש הזאפה בבלוג שלו ועוד בוודאי כאשר הנני הראשון להתארח בו. אז במעין נימוס של אורחים הרשו לי להשתלב בקו שהחל יוחאי ולהמשיך מהנקודה בה הוא עצר, ישר אל תור הזהב של פרנק זאפה, או יותר נכון, תורם של אלבומי הזהב.

לאחר שקם מכסא הגלגלים ושב מהרפתקאות בארץ הג'אז, ייסד פרנק את גלגולו השלישי של הרכב הMothers, הגלגול המוכשר והמשוכלל ביותר עד כה. מעבר לנגנים מאלבומיו הקודמים שהמשיכו לעבוד איתו כמו ג'ורג' דיוק הקלידן ואיאן אנדרווד הנשפן, ההרכב כלל את הווקליסט ונגן הסקסופון  נפוליון מרפי ברוק(אשר יקבל ממני את פרס הווקליסט הטוב ביותר בהרכב האמהות לדורותיו), נגנית כלי ההקשה רות אנדרווד (אשתו של...), האחים לבית פאוולר- טום וברוס על בס וטרומבון בהתאמה ושורת מתופפים מתחלפת ביניהם אנסלי דונבר שניגן עם זאפה עוד מתחילת העשור ועד צ'סטר תומפסון שלאחר הmothers יהפך לממלא מקומו של פיל קולינס על מערכת התופים של ג'נסיס לאחר שיעבור אל קידמת הבמה. 

עם החבורה המהוללת הזאת ובעזרת עוד מבחר רחב של נגנים אורחים, הקליט זאפה ארבעה אלבומים מ73 עד 75. בראשון שביניהם, Overnite sensation, יצר זאפה סאונד שלא היה באף אחד מאלבומיו הקודמים. זאת הפקת אולפן מצוחצחת ומדויקת שנשמעת מיליון דולר. החומר באלבום הורכב משירי רוק, לכולם טקסטים,ניחוח של פופ וללא קטעים אינסטרומנטליים.אם בפוסט הראשון בסדרה כתב יוחאי על החומרים חסרי הפוטנציאל המסחרי, הרי שכאן זוהי האנטיתזה לאותם ימים. קולו של פרנק, שצנח בחצי אוקטאבה עקב הפציעה המדוברת שריתקה אותו לכסא הגלגלים ובנוסף גם ריסקה את גרוגרתו, היה הקול המרכזי וכמעט היחיד לאורך כל האלבום אשר לפעמים הורגש כאליו הובלט יתר על המידה יחסית לשאר הלהקה. אין צלילים משונים או הברות וולגריות, הכל מאופק ביתר המידה וההרגשה היא כאילו הילד התבגר. אולי קצת יותר מידי.

רבים ממעריצי זאפה רואים באלבום זה כתקופה חיוורת שלו, ומניחים כי איננו הוקרץ מהחומר הזאפאי הנכון. אך למרות אופיו הפופי זאפה לא יכול שלא ליצור תיזמורים מרתקים ומורכבים שרק מוחו הקדחתני יכול להמציא.דוגמא לכך הוא השיר zombie woof בו מתארח ריקי לונצ'לטי בעל הקול הפרוע וגם טינה טרנר ששמה נמחק מהקרדיטים לפי דרישת הבעל אייק שלא רצה ששמה של אשתו יתקשר עם "החרא הזה". בין הגיטרות המדוסטרשות והלמות התופים נדחפים להם המשפטים העקומים של כלי הנשיפה בזמן שמעליהם מרחפים צלילי הוויברפון המסתוריים וכל אלה ביחד גורמים לך לרגע לחדד את אוזניך ולשאול "וואו, מה זה היה עכשיו?". זאפה כמו תמיד נמנע מלהגדיר ולתבנת (המצאתי מילה) את מה שהוא כותב. כן, יש פה רוק וקצת ג'אז ופאנק ועוד כל מיני כאלה אבל זה לא משנה. כמו שהוא ניסה להסביר זאת: אם תיקח שיר מהוואי ותלביש עליו גיטרות עם פאז ותחבוט על התופים הרי לך שיר רוק, אבל לא באמת כי זה פשוט שיר מהוואי שנשמע כמו שיר רוק אז מה זה משנה?!.

לא ברור מה פשר הקו המסחרי אשר עליו הילך זאפה באלבום הזה ובאחיו Apostrophe שבא בעקבותיו. יש האומרים כי מדובר בעניין כלכלי ועקב מחסור בכסף ניסה זאפה לברוא אווזי זהב שיביאו לו את המרשרשים, ואם כזה הוא העניין או לא הוא אכן זכה באלבומי זהב. Apostrophe המשיך את הקו של overnite אך עם עלילה משלו. גם כאן קולו של זאפה היה המרכזי והונח בקדמה לאורך כל האלבום. ממשיכים עם מבנה השירים הקצרים והטקסטים השנונים והמצחיקים החל מהסיפור על נאנוק האסקימואי והשלג הצהוב ועד לcosmic debris שצוחק על חשבונם של אנשי הניו-אייג'. יש לנו כאן גם קטע אינסטרומנטלי הנושא את שם האלבום, ג'אם יחד עם אורח מיוחד, ג'ק ברוס מcream שמפגין את נוכחותו ע"י נגינה אסרטיבית עם הפאז בס שלו. וגם את אחד השירים הכי לא זפאיים לדעתי ואם זאת אחד האהובים עלי, Uncle Remus אותו הלחין זאפה יחד עם ג'ורג' דיוק מתקשר עם trouble everyday מאלבום הבכורה freak out,שדיבר על בעיית הגזענות נגד השחורים בארה"ב ועל ההפרדה הגזעית וחוסר שוויון הזכויות. כאן זאפה כותב נגד השחורים שלדעתו וויתרו על מאבקם ויותר מתעסקים בגידול אפרו ובבגדים מחויטים ולא ממש אכפת להם שמגרשים אותם מהדשא בעזרת צינור ההשקיה כל עוד זה לא בחורף כשקר.

בroxy and elsewhere  חוזר זאפה יחד עם האמהות אל אחת הזירות האהובות עליו, הבמה. זהו אלבום הופעה נוסף שלו, אך בניגוד לקודמים כאן מוותר זאפה על האותנטיות של החיות ומעביר את ההקלטות דרך עריכת אולפן שם הוא מכפיל חלק מהתפקידים ומצרף תפקידי שירה נוספים.בדרך זאת ימשיך לערוך הרבה מהחומרים שהקליט לאורך השנים על הבמות שעליהן הופיע, כמו שניתן לשמוע בסדרת הבוטלגים שלו שנקראת you can't do that on stage. רוב החומרים בroxy, פרט לשני קטעים, לא הופיעו בשום אלבום קודם ובניגוד לקו הדי "פשוט" של overnite ו-apostrohe, זאפה מנסה לאתגר את ההרכב שלו ולהוציא מהם את המיטב. הוא נותן לנפוליון את תפקיד הזמר המוביל       (כנראה בגלל חוסר מוטוריקה בסיסית של זאפה לנגן ולשיר ביחד). ומעבר לקטעי הנונסנס ההרכב מתמודד עם צמד הקטעים שנקרא  echidan's arf (of you)/don't you ever wash that thing? שהם בין הקומפוזיציות המורכבות ביותר שלו והכפיים להאזנה.

one size fit all הוא המשך ישיר לroxy בו מותח פרנק את יכולותיו  של הרכבו הנאמן. הקומפוזיציות מורכבות וזה אולי הדבר הכי קרוב שזאפה עשה לרוק מתקדם (רק בלי הפאתוס של הלהקות מהאי הבריטי). השירה מתחלקת שווה בין פרנק ,נפוליון וג'ורג' עם הופעת אורח של אחד מגיבוריו של זאפה, ג'וני גיטר ווטסון. זוהי ההופעה ה(כמעט)אחרונה של הmothers בגלגולם הנוכחי (חוץ מאלבום אחד בו ילוו את זאפה לצד ה"קפטן") ולמעשה זאפה לא יקים עוד הרכב תחת השם mothers (אולי תחת וריאציות על השם). 

\

עד כאן שייקה, שועל קרבות וותיק שכמוך...ועד כאן חודש זאפה ואולי כבר לא אכתוב על זאפה יותר בבלוג, הוא באמת קיבל הרבה מאוד במה- כראוי לו. בחודש הבא אפצח בחודש קונספט חדש, או לכל הפחות אנסה- אין לי בדיוק הרבה זמן פנוי בימים אלו, אני פחות או יותר כותב את הבלוג תוך כדי נסיעה יומיומית ברכבת (תודה לאל על הווי-פיי, על אף שהוא איטי למדי...) אז תודה לשייקה, תודה לכם על הקריאה, תודה לזאפה על שהוא זאפה,  ונתראה בשנה הבאה!