עושים איימי

כשאיימי ווינהאוס, ענקית הסול/ אר-אנ-בי הבריטית-יהודית, עשתה את הצפוי מכל והלכה לעולמה באופן טראגי, כיאה לאגדת רוק אמיתית, היה ברור שהיא הולכת להיזכר לדורות. מופע המחווה לווינהאוס, שארגנה עמותת "לב אוהב" בבמה המכובדת של התאטרון הלאומי, לב הקונצנזוס הישראלי, הוא ממש לא אירוע של מה בכך. בין רשימת המכובדים אפשר היה לראות את ציפי לבני לדוגמא. מעניין אותי מה ויינהאוס, לא בדיוק דמות חינוכית שהמילה שמתחילה ב-f מופיעה תכופות בשיריה, הייתה אומרת אם הייתה יודעת שיו"ר אופוזיציה ומועמדת לראשות ממשלה לשעבר יושבת ושומעת מופע משיריה. אם הייתה חסרה גושפנקא לכך שווינהאוס השאירה חותם על תרבות הפופ של זמננו, על אף פועלה הקצרצר, המופע ניפק אותה בענק.

אמנית מסוגה של ויינהאוס, אגדה עוד בחייה, זמרת גדולה מהחיים שיש לה סגנון והגשה ייחודיים לחלוטין, היא מלכודת לא פשוטה: נראה שכאשר מנסים לשיר ויינהאוס קל מאוד להיגרר ולנסות לשיר כמוה. כמובן שזה אזור מסוכן להיכנס אליו, משום שיש מעט מאוד זמרות (וזמרים הרפתקניים) שיכולים להיתלות באילנות גבוהים כאלה. למרות שווינהאוס לא המציאה את הקול השחור וגם לא את הניסיון הלבן לשיר מוזיקה שחורה, טביעת האצבע המוזיקלית שלה ובעיקר העומק והכנות שלה בלתי ניתנים לחיקוי. הסיבה העיקרית שבגללה המוזיקה של ויינהאוס עובדת טוב כל כך היא החיבור האדיר שלה לשירים. כשבקליפ ל-“Back to black” היא הולכת להלוויה של ליבה שלה, אי אפשר שלא להאמין לזה. לא מספיק לשיר את השירים האלה, צריך גם לחיות אותם.

המופע התבסס, כראוי למופע מחווה לדיווה, בעיקר על זמרות, ובעיקר על יוצאי תכניות ריאליטי שירה- "כוכב נולד" והיריבה הגדולה “The Voice”. כמחווה לויינהאוס, המופע נתן הרבה כבוד למקור, מה שהתבטא בעיקר בלהקת הליווי המצוינת שהייתה נאמנה להרכב שליווה את ויינהאוס, מחטיבת כלי הנשיפה דרך זמרי הליווי האנרגטיים ועד לרמת הכובעים והחליפות ששידרו את אותה גרוביות וכיפיות של המוזיקה של ויינהאוס, שבדרך כלל היא עליזה גם כשהטקסטים קודרים. אבל כמובן שזה לא הכל- התפקיד הגדול היה כמובן של הזמרים ובעיקר הזמרות. כאן אפשר היה לראות חלוקה לשני סוגי ביצועים: אלו שהסתמכו בעיקר על המקור הווינהאוסי, בשירה, בסגנון ההגשה ובלבוש, ואלו שניסו לתת פרשנות אחרת. לדעתי, מי שניסה לעשות ויינהאוס לפי הספר נקלע למחוזות של מנייריזם, כמו בביצוע של סיוון בנהם ל-“Wake up alone” או של מיכל שפירא ל- “Take that box”. גם אפרת גוש, שעשתה סוג של ויינהאוס בעברית וזה עבד לה מצוין בשירים כמו "אה אה אה" ו"ממחר דף חדש", נקלעה לאותו מקום בביצוע פושר ל-“Amy Amy Amy”. מי שלא הצליחה לעשות ויינהאוס, למרות הופעה מוצלחת כפרפורמנס, הייתה לירז צ'רכי שהופקדה על “Back to black”, אולי גדול שירי ויינהאוס; צ'רכי הייתה בולטת מאוד על הבמה אבל לא הצליחה, לטעמי, להתמודד עם הטון הקודר והאפל של השיר.

לעומת זאת, מי שכן הלך על זווית יותר אישית גם הצליח יותר. דיאנה גולבי הדהימה בביצוע מעולה לשיר המרטיט “Love is a losing game”, בהופעה שנראה ששאבה השראה דווקא מבריטית לבנה אחרת עם קול שחור עמוק, אדל. איה כורם, שתמיד חשבתי שיש לה קול מצוין אבל חומרים בינוניים, הוכיחה מה היא מסוגלת ב-“Me and Mr. Jones” המקפיץ. נינט, השם הגדול באירוע, סיימה את המופע כיאה למעמדה בשיר הכי מזוהה עם הדמות של ויינהאוס, “Rehab”, בעיבוד מיוחד שהתחיל א-קאפלה עם הלהקה מוחאת כפיים. מי שמאוד הפתיע לטובה היה לירן דנינו; דנינו התראיין לפני המופע והודה כי הוא לא מעריץ את ויינהאוס ולא אוהב את שיריה, והצטייר שהוא לא הולך להתאמץ במיוחד, אבל אולי דווקא בזכות חוסר ההיכרות עם ויינהאוס הוא נתן ביצוע חזק ובלתי משוחד ל-“Valerie” . הביצוע הכי טוב של המופע שייך, ובלי הרבה תחרות, לסיוון טלמור שהתחברה לגמרי ל- “Just Friends” הרגאיי-י. הביצועים האלו הצליחו להתקשר לויינהאוס בלי להיות ספוג השראה ממנה, וזה בעיניי קאבר טוב.

מילה לסיום צריכה להיאמר על מעמד הארוע. איימי ויינהאוס הייתה הכל חוץ מדמות ממלכתית: חייה היו רצף מתמשך של צרות, היא כיבסה את הכביסה המלוכלכת לעיניי כל, והמוזיקה שלה הייתה סוערת ומושכת בדיוק בגלל כל הדברים האלה. עם כל ההקפדה וההשקעה במופע לפרטיו, הממלכתיות של המעמד לא הלמה את מושא המחווה. אי אפשר לשמוע שירים סוחפים כמו “Valerie” או “Rehab” כשאתה ספון בכיסאך, אתה צריך לקום ולרקוד אותם, וזה בעיקר מה שהיה חסר במופע. בין אם בגלל הקהל עצמו או באמנים המבצעים, המופע לא התרומם וגג האולם לא עף באוויר מהאמוציות ומהאנרגיות. מופע מחווה לאיימי ויינהאוס צריך להיעשות בפורמט אחר, של יותר סקס, סמים ורוקנרול. 

ממועדון 27 למועדון 57

-->

אני כותב את הבלוג כבר כמה חודשים ומתישהו שמתי לב שלא כתבתי אפילו על אמנית אחת עד עכשיו.מה? דאמיט, אני סקסיסט, או מה? לא, אני לא סקסיסט אבל אני חייב להודות שאני שומע הרבה יותר מוזיקאים ממוזיקאיות. מעט הזמרות שאני אוהב הן לא בדיוק זמרות סטנדרטיות, ורוב השדות המוזיקליים שאני רועה בהם- ג'אז אינסטרומנטלי למשל- נשלטים ע"י גברים, מה לעשות. אך אני מתכוון לשנות זאת ולכותב יותר על המוזיקאיות שאני אוהב.

 בהקשר להחלטה זו, אי אפשר לעבור לסדר היום בלי לדבר קצת על הטרגדיה שהכתה את המוזיקה העולמית השבוע, עם מותה של איימי ויינהאוס. אודה לבושתי כי עד השבוע לא ממש הכרתי את פועלה של איימי- ידעתי שהיא מגניבה ומיוחדת ומוכשרת, את זה אפשר לזהות מקילומטרים, ומאוד אהבתי את הסגנון הוינטג'י לסול סיקסטיזי, אבל לא כל כך הקדשתי תשומת לב, ואני מניח שכמו רבים אחרים רק עכשיו אני מתחיל להקשיב- כמו שלא הקדשתי אפילו שנייה למאיר אריאל כשהיה בחיים (הייתי צעיר וטיפש), ויש עוד דוגמאות רבות. כבר עכשיו ברור לחלוטין כי איימי היא אגדת רוק לפי הספר- סקס, סמים, רוקנרול ומוות בגיל 27. יש פשוט אנשים עם תאריך תפוגה קצר- סיד בארט למשל סיים את הקריירה שלו למעשה כבר בגיל 24- ואיימי היא אחת מהם. איימי הייתה בנאדם דפוק לגמרי, וזה מה שהרג אותה (כנראה- סיבת המוות עדיין אינה מפוענחת...), אבל זה גם מה שעשה אותה לחייזר הצבעוני והמיוחד שהייתה- הכנות האדירה של לכבס את הכביסה המלוכלכת לעיניי כל, להשתמש בבעיות האישיות שלך כדלק שמזין יצירתיות. ואין מה לעשות, ככה אנחנו אוהבים את הרוקרים שלנו- הרסניים וגדולים מהחיים שמתים בבום גדול ופתאומי, כי אנחנו סך הכל אנשים פשוטים ומשעממים מהרחוב שאין להם אומץ לחיות או למות ככה. קלישאה ידועה היא שאמנות באה מסבל; והרס עצמי כמו של איימי הוא סוג של חרב פיפיות- לא ניתן לנתק את האמן מהבעיות שלו, הוא ניזון מהם ובלעדיהם היה "סתם אחד".

 

אבל בעצם, מושא הפוסט הזה הוא לא באמת איימי ויינהאוס, אלא דווקא מי שהייתה על סף אותה תהום שאיימי ויינהאוס מעדה לתוכה השבוע, וזו מריאן פיית'פול הנפלאה. פיית'פול חייתה כנראה את החיים שהיו יכולים להיות לאיימי ויינהאוס אם היא הייתה מזדקנת, ואולי נחסכו ממנה. מה לא היה שם-  הילולת סמים עם מיק ג'אגר (פיית'פול נעצרה פעם ע"י המשטרה שהיא לובשת רק שטיח פרווה), הפלה של תינוקו של ג'אגר, ניסיון התאבדות, נישואין רבים וגירושין רבים, התמכרות של כמעט שני עשורים להרואין וקוקאין, הדרדרות לחיים ברחוב, אנורקסיה, התאבדות של בן זוג. מי שהתחילה את הקריירה כילדונת תמימה בת 17 הפכה עם השנים למצולקת ומלאת נסיון חיים מהצד הנמוך שלהם. הקול הנאיבי ששר “As tears go by” ב-1964 הפך עם השנים לצרוד וחרוך, מה שמתאים בול לניסיון החיים העשיר בטרגדיות וכאב. כל הבעיות האישיות האלו גרמו לקריירה של פית'פול להיות לא כל כך סדירה- אלבום הקאמבק הגדול שלה, “Broken English” מ-1979, יצא 12 שנה אחרי האלבום הקודם שעשתה. אבל פיית'פול הצליחה להתעלות מעל הסרט הטורקי הזה, לשקם לעצמה לאט לאט את הקריירה ולגבש סטטוס מכובד ביותר של אחת שהייתה שם אבל הצליחה לשרוד, להקליט יופי של אלבומים ולקבל הרבה ריספקט מקולגות, כפי שאפשר להבין מרשימת משתפי הפעולה שלה- אנשים כמו בק, ג'רוויס קוקר, האל ווילנר, רוג'ר ווטרס ורבים אחרים. אני עוד לא כל כך מכיר את הדיסקוגרפיה של הגברת אבל יש אלבום אחד שאני רוצה להתמקד בו, וזה אלבום שנקרא “Before the poison”  מ-2004, אלבום שמציין 40 שנה (!) מאז התחילה פיית'פול להקליט. פיית'פול אינה זמרת מרשימה או חדשנית כמו ווינהאוס אבל גם היא מביאה איתה טונות של כנות, והיא גם תמיד יודעת עם מי לעבוד צמוד כדי להוציא את זה בצורה הכי טובה.

פיית'פול בתחילת הדרך, ילדה טובה מבית טוב

אחרי שפלירטטה עם ג'אז וקברט, כולל ביצועים לשירי ברכט-וויל, חוזרת כאן פיית'פול בגיל 57 לרוקנרול. באלבום, שמכיל 10 שירים, היא נעזרה בשני שותפים עיקריים שמכתיבים את הסאונד, שניים שגם מבינים משהו בכאב ובניסיון חיים עשיר ואפלולי- פיג'יי הארווי שתרמה שלושה שירים וכתבה עם מריאן עוד שניים, וניק קייב שכתב עם פיית'פול שלושה שירים (מעניין שכידוע, הארויי וקייב היו פעם זוג; אבל הם לא משתפים פעולה בדיסק). דיימון אלברן, סולן בלר, תרם שיר אחד (נפלא) ואת השיר האחרון כתבה מריאן עם המלחין ג'ון בריון (לא מכיר, מישהו יכול לשפוך קצת אור?). אבל רוב האלבום נע על הציר בין השירים של הארווי לשירים של קייב.

פיית'פול בגרסה הצעירה והפרועה

כמו שהודיתי שלא ממש הקדשתי תשומת לב לווינהאוס (עכשיו אני מפצה, טיפש שכמותי) כך עליי להודות שאני לא מתחבר לפולי ג'ין. בניגוד לווינהאוס, באמת שניסיתי. אני יודע שהיא מוכשרת, זמרת מעולה, אבל שמעתי את כל הדיסקים שלה ולמעט “To Bring You My Love” ו-"White Chalk" לא ממש התלהבתי. למרות זאת, החיבור בינה לפיית'פול הוא לא פחות ממרגש. פער הדורות עושה לחיבור הזה רק טוב הקול המותש והמלנכולי של פיית'פול יושב בול על הגיטרות הסליזיות של הארווי ואדריאן יוטליי, הלוא הוא שליש פורטיסהד (יש באלבום סאונד גיטרות נהדר- מרושל ומכוסח וג'אנקי לגמרי- תקשיבו לשיר “My Friends have”). כשפיית'פול שרה בשורות הפתיחה של השיר הראשון, “The Mystery of love”-

When your’e not by my side

The world’s in two, and I’m a fool

אפשר להרגיש איך כל האכזבות והטרגדיות של פיית'פול ב-57 שנים מזדקקות לשתי שורות עצובות וזה פשוט מדהים ביופיו. בשיר אחד, “No Child of mine”, מין אנטיתזה ל"עוף גוזל", השתיים משתפות פעולה בשירה והארווי אף הקליטה מאוחר יותר את השיר לעצמה.

פיית'פול המתבגרת, אחרי הצרות הגדולות

התרומה של קייב, עוד אחד שלא היה רחוק מלגמור בגיל 27 וגם התגבר על התמכרויות רבות שנים, מרגשת גם היא מאוד ואולי אף יותר. פה אני מאוד משוחד כי קייב הוא אחד האמנים האהובים עליי ביותר. ובאלבום הזה, של פיית'פול, יש למעשה הופעת בכורה, עדיין בלתי מוכרזת, של מה שייהפך ל-Grindermen, להקת הבת המופלאה של ה-bad seeds  של קייב- שמורכבת מקייב, וורן אליס הבלתי ייאמן על כל כלי אפשר בעולם (אבל בעיקר כינור), מארטין קייסי על באס וג'ים סקלוונוס על תופים, שזה בערך חצי מהסידס. כאן הם עדיין רחוקים מהרטרו-פוסט-פאנק, אם אפשר להגדיר זאת, שיעשו בשני האלבומים המעולים שלהם (לרוץ ולשמוע- שני אלה, בעיקר השני, מדהימים ומוכיחים שקייב לא נרגע וכנראה גם לא יירגע לעולם), ובשניים מתוך שלושה שירים הם מנגנים אקוסטי. אני חייב לדבר במיוחד על השיר “Crazy Love”, השיר הכי טוב והכי יפה באלבום. לקייב יש את הכישרון המינימליסטי הזה להלחין את השירים הכי יפים במינימום השקעה ומינימום מהלכי אקורדים. וכשפיית'פול שרה את הפזמון-

Crazy love is all around me,

Love is crazy, love is kind

But I know somehow you’ll find me

Love is crazy, love is blind

ו-וורן אליס נכנס עם הכינור החורקני והמיוסר שלו- זה פשוט סוחט דמעות. שיר אחד באלבום מנבא את הסגנון של grindermen- זה השיר המעולה “Desperanto”, שילוב לשוני גאוני בין שפת האספרנטו לייאוס, שבו פיית'פול עושה מין ראפ כשברקע קייב והכנופיה מכסחים וגם מצטטים בפזמון החוזר את הדורז- “Everybody knows my baby”. אגב, את השירים שקייב תרם להם הפיק קייב עם האל ווילנר, המפיק האגדי שכבר כתבתי עליו שכבר הפיק לפיית'פול כמה אלבומים והחיבור בינהם יוצר נפלאות.

פיית'פול העכשווית. old enough to know better

איכשהו האלבום המעולה הזה נפל מתחת לרדאר ולא עשה ממש רעש, ולא הייתי שומע אותו כלל אלמלא עבדתי בחנות דיסקים באותה תקופה והתאהבתי בו. פיית'פול עדיין פעילה, ולא רק במוזיקה- היא גם שחקנית קולנוע ותיאטרון (חפשו את הסרט "אירנה פאלם") וממש עכשיו הולכת להוציא אלבום נוסף. אני מקווה שתמשיך להוציא עוד דיסקים ולרגש, מה שאיימי כבר לא תוכל לעשות, לצערנו. ואיימי- מי ייתן ותמצאי מנוחה נכונה.