‏הצגת רשומות עם תוויות sonic youth. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות sonic youth. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

המפץ המלוכלך


אני מזדקן.
סתם, לא באמת. אבל אני כבר מגיע לגיל שבו לדברים שקרו כשהייתי ילד קטן מציינים עשרים שנה, עשרים וחמש שנה, שלושים שנה. בחודש שעבר העולם ציין בדיוק עשרים וחמש שנה לאירוע כזה שקרה כשהייתי ילד. האמת שלהגיד "העולם" זו הגזמה פרועה מאוד מאוד מאוד מאוד. למען האמת- אף אחד לא ציין את האירוע הזה. חוץ ממני. כי ברטרוספקטיבה, כשאני חושב על האהבה שלי למוזיקה, על מה אני אוהב במוזיקה, מדובר בסוג של מפץ, אולי לא המפץ הגדול ביותר שלי אבל בהחלט אחד מהגדולים. אני מדבר על האלבום Dirty של סוניק יות', שיצא ב-21 ליולי, ארבעה ימים לפני יום ההולדת התשיעי שלי. רציתי לכתוב פוסט ממש באותו יום אבל חודש שעבר הייתי עמוס עד צוואר במיליון ואחת דברים, אז אני מציין את היומולדת 25 שנה שלו בחודש איחור.


אני לא סבור שצריך להציג לחובב הרוק הממוצע את סוניק יות'. אני לא חושב שאני באמת צריך לדבר על הרקע שלהם, מאיפה הם באו, ומה מיוחד בהם. אני חייב גם לסייג שאני לא באמת מעריץ כל כך גדול של סוניק יות'. על האלבומים הגדולים שלהם משנות השמונים, אלה שחובבי מוזיקה אלטרנטיבית חייבים לסמן וי עליהם, אני לא כל כך משתגע, ואת האלבומים שלהם משנות האלפיים ועד הפירוק (רשמי? לא רשמי?) אני בכלל לא מכיר. אני כן מכיר את כל האלבומים שהוציאו דווקא בניינטיז, שלהבנתי זו לא התקופה שנחשבת הכי טובה שלהם. והאלבום Dirty, שיקר כל כך לליבי, נחשב להבנתי לאלבום הכי סאחי שלהם, הכי Sell out ואני בטוח שיש אנשים שיטנפו עליו ועלי, הסאחי שכותב עליו.

אבל כל זה רעש רקע לא מעניין. מה שחשוב לי לדבר בהקשר של Dirty הוא החוויה שלי כמאזין לאלבום הזה כמעט בזמן אמת. אני מדבר על גיל 10-11, קצת אחרי שהוא יצא.

הייתי ילד בחדרה, עם כמה חסרונות בולטים. חננה על, אשכנתוז מת (ובשכונה שגדלתי בה זה ממש לא היה יתרון), ולא יודע לרכב על אופניים. לא הייתי מקובל ולא היו לי הרבה חברים. זה לא Sob Story, זה פשוט מה שהיה. לא הרגשתי שהשתלבתי במיוחד במארג החברתי של הסביבה, וכבר בגיל צעיר הרגשתי שמעניינים אותי דברים אחרים לגמרי. אחד הדברים האלה היה מוזיקת רוק. מי שהביאה את הבשורה הייתה אחותי הגדולה, שהייתה מבוגרת ממני בכמעט ארבע שנים. היא כבר הייתה בסוף החטיבה-תחילת תיכון, ואנחנו מדברים על שנות הגראנג'.

קצת קשה להאמין אבל זו הייתה תקופה שבה לרוק היה מעמד אדיר. אנשים אשכרה היו יושבים מול המסך, פותחים MTV וממש מחכים שיגיע הקליפ שהם אוהבים. אולי אני נאיבי, אולי אני נוסטלגי, אולי הזיכרון שלי משטה בי, אבל לרוק הייתה תחושה של קדושה מסוימת. אני זוכר למשל שבפעם הראשונה שקורט קוביין ניסה להתאבד, אחותי הסתגרה בחדר וכמעט הכריזה על יום אבל לאומי (ואז כמובן הגיע ניסיון ההתאבדות שהצליח; היא מילאה את החדר בנרות ותלתה בחדר שלט עם המשפט “No one sings like you anymore” מתוך השיר “Black hole sun” של סאונדגארדן; אגב, היום היא מכחישה במרץ שכל העניין קרה, ואני לא יודע להגיד מי מאיתנו צודק). אני זוכר שמעריב לנוער וראש אחד היו מלאים- מפוצצים!!!- בכתבות על להקות רוק, גראנג' או לא גראנג', והיינו גוזרים אותם ואוספים בקלסרים באובססיביות.

אני לא זוכר בדיוק מתי זה קרה, אבל באיזשהו שלב הגיעה אלינו הביתה הקסטה של Dirty. תארו לכם שאני פאקינג בן 10-11 מחדרה. אני לא חושב שהיה לנו אינטרנט אז, זה הגיע בגיל 12-13. אין לי מושג מי זו הלהקה הזו ומה הם עשו קודם. אני לא יודע שום דבר על נויז, פוסט פאנק, פרי ג'אז, נו וייב, לואר איסט סייד, לא שמעתי על שום דבר מהדברים האלה. אבל כשאחותי שמה בפעם הראשונה את הקסטה של Dirty ולחצה פליי, קרה בדיוק מה שלו ריד מתאר בשורה המיתולוגית בשיר I heard her call my name- “My Mind split open”.


היו שם המון רעשי גיטרה, אבל שום סולו מסודר אחד לרפואה. היו שם שירים שבאמצע נשברו, הפסיקו, נמסו לתוך עיסת רעש מבעבעת וחזרו. הייתה שם זמרת שברור היה שאין לה שום רצון לשיר- היא יותר הקיאה בצלילים. היו שם זיופים, חריקות, צפצופים. יצאו דברים מהרמקולים שלא יכולתי אפילו לדמיין בתור אותו ילד. הבאס נשמע כמו חרגול מיוסר או כמו אותו פרפר שיכור שהופיעו באחד השירים, והגיטרות מרוסקות, שבורות, כאילו קודחים בהם חורים ומנסרים אותן בזמן אמת. אפילו העטיפה הייתה בלתי מתקשרת בעליל. מה זה הדבר הזה בכלל? זה קצת הזכיר את הטרק הנסתר ההוא ב-Nevermind שפעם כתבתי עליו, אבל כאן זה היה אלבום שלם. ועדיין זה לא דמה לשום דבר ששמענו באותו זמן.




אבל, וזה אבל גדול, היו שם בהחלט שירים. שירים ברורים, מלודיים, קליטים. זה לא היה במקרה. מכיוון שהייתי סקרן וחקרן וחננה על, טרחתי לקרוא בזמנו בכל דיסק ודיסק את הפרטים הקטנים- מי חברת ההוצאה, מי המפיק, מי הטכנאי. חברת ההוצאה, כך למדתי, הייתה גפן, והמפיק היה אחד, בוץ' ויג. היי, זו אותה חברה ואותו מפיק של Nevermind! ואכן, זה היה אלבום שיועד להיות עם סאונד יותר מסחרי, והיה אמור להפוך את סוניק יות' לשמות גדולים, לכוכבים גדולים. זו הסיבה שכל מיני מעריצי סוניק יות', מי יותר סנוב ומי פחות, אוהבים לזלזל באלבום הזה, ה"מסחרי" כיביכול.


איזה מסחרי ואיזה נעליים. בשבילי, הילד מחדרה, זה היה התגלות, התעלות. בפעם הראשונה שמעתי משהו שהיה באמת פורץ גבולות, באמת שונה, באמת Out There. אהבתי את הגיטרות המזייפות, את מבני השירים המשונים, את הסולנית המקיאה הלא היא קים גורדון האגדית, ובעיקר בעיקר בעיקר את הסאונד. את מה שאפשר לעשות עם גיטרה שלא היה לי מושג שאפשרי, מותר, חוקי. כנראה שת'רסטון מור ולי רנלאדו לא ידעו לעשות סולואים במהירות מאך 3 כמו גיטריסטים אחרים, אבל מה שהם עשו שם לגיטרות פשוט שינה לי את הכימיה במח. ועוד משהו: בזכות ה"מסחריות" של האלבום, יכולתי, מתחת לכל הנויז המוזר, גם להתחבר למלודיות שמתחת. אם הייתי נתקל למשל באלבום Confusion is Sex סביר להניח שלא הייתי מתחבר והיינו זורקים את הקסטה לפח וכל זה לא היה קורה בכלל.




עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, אני יכול להגיד שהאלבום הזה היה אחד הדברים הכי משפיעים על הטעם המוזיקלי שלי, טעם באמנות בכלל, אפילו האישיות. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהבנתי שאפשר לעשות דברים אחרת וגם לעשות את זה טוב. שאפשר וצריך לחפש דרכים אלטרנטיביות, אינדיבידואליות. שהגדרות מקובעות ונוקשות ניתנות לפירוק והרכבה מחדש לפי צרכים. אני לא יודע להגיד אם זו הפעם הראשונה שנתקלתי במשהו מוזר, לא מתפשר, ביזארי ולוהט כזה, אבל זו בהחלט הייתה אבן דרך במסע שממשיך כל החיים בחיפוש אחרי דברים ביאזריים ולוהטים אחרים.

והייתה גם השפעה ישירה עלי כנגן. אני חושב שקצת אחרי המפגש עם האלבום הזה קניתי גיטרה. מהר מאוד נסחפתי למחוזות משונים איתה. נהניתי הרבה יותר לעשות פידבקים לצלילים מוזרים מאשר ללמוד סולואים של גיטריסטים אחרים לפי טבלטורה (טבלטורה, ילדים וילדות, היא פשע נגד האנושות, לא פחות). אמנם אחר כך עברתי למסלול הרבה יותר מסודר של גיטרה קלאסית אבל אחר כך הייתה חזרה לגיטרה חשמלית. Dirty היה הפעם הראשונה שנתקלתי בנויז ועד היום היסודות האלה קיימים בנגינה שלי (בשילוב הרבה השפעות אחרות כמובן).

אז בכלל לא אכפת לי אם Dirty הוא סל אאוט, בגידה, התחנפות לכסף הגדול. לא מעניין אותי ש-Daydream nation הרבה יותר חשוב, ש-EVOL  הרבה יותר נאמן לדרך המקורית, ש-Washing machine  הרבה יותר איכותי, וש-A thousand leaves הרבה יותר מרגש (אני כמובן לא בהכרח מסכים עם הקביעות האלה אבל אילו כל מיני דיעות ששמעתי עם השנים). Dirty  חשוב בשבילי אישית הרבה יותר מכל אלה. למה? כי יצאתי בן אדם שונה אחרי ההאזנה אליו. ופאק איט, האלבום הזה התבגר (הזדקן?) נפלא. אני שומע אותו בזמן כתיבת שורות אלה. הוא עדיין נפלא ועדיין Kick ass. הכל חורק ושבור ומזייף ונמס לתוך עצמו וקים עדיין מקיאה את ארוחת הבוקר. העולם עדיין הגיוני.

יומולדת שמח!







יום רביעי, 31 במאי 2017

חודש ביהפארט, חלק א': ח-ח-ח-ח-ח-ח-ח-ח-שמלללללללל



ואו, לא יצא לי לכתוב שום דבר פה חודשים על גבי חודשים. השנים עוברות ואני לא נעשה פנוי יותר, ליהפך. אבל לשם כך התכנסנו היום- השנים עוברות ואיתן גם השנה המיתולוגית 1967, שאנו חוגגים לה חמישים שנה בכל מיני אספקטים ואופנים. אני בוחר לציין אותה במשהו שלא עשיתי המון זמן בבלוג, וזה- להקדיש חודש שלם לאמן אחד, שמציין ממש החודש חמישים שנה לאלבום הבכורה שלו, נושא הפוסט הנוכחי. האמן הזה הוא אולי מבחינתי ה-אמן בה' הידיעה, וכמו שקורט קוביין מציין באנפלאגד של נירוונה שלדבלי הוא ה-Favorite performer שלו, יכול להיות שכאן מדובר ב-Favorite performer שלי, וזה המאסטרו הגדול דון ואן ולייט, 1941-2010. קפטיין ביהפארט, ילדים וילדות, קפטיין ביפהארט.


 ההערכה והאהבה שלי לאיש הזה רק גוברת עם השנים. אני נובר שוב ושוב בדיסקוגרפיה הענפה שלו ותמיד מוצא משהו חדש. בניגוד לאימאג' הציבורי של ביפהארט, לא הכל שם מוזר ואוונגרדי ולא מתקשר- יש לו אפילו אלבומי פופ, שכבר כתבתי עליהם בעבר. כך או אחרת, ביפהארט הוא מן האמנים האלה שיצרו משהו באמת מקורי- כל כך מקורי שאין לביפהארט ממשיכי דרך מוזיקליים ממשיים, אין לו חקיינים- כי אי אפשר לחקות אותו. הגישה שלו למוזיקה, המתודות הביזאריות שבהן ניהל את הלהקות שלו, היצירתיות הילדותית שלא יודעת גבולות, אין דברים כאלה בשום מקום.

כמו שסיפרתי בפוסט אורח לבלוג מטאל וחיות אחרות, ביפהראט הוא לא סתם  אמן אהוב, הוא גם סוג של מורה זן בשבילי. אדם שהולך עד הסוף עם החזון שלו גם אם הוא עצמו אינו יודע בדיוק מהו וכיצד לממש אותו. אדם שלא חושב מחוץ לקופסא אלא מזלזל בכל מושג הקופסא. אדם שלא נותן למגבלות טכניות טריוויאליות כמו זה שהוא לא יודע לקרוא תווים, לא למד להלחין ולא למד לנגן בשום כלי כדי ליצור את אחד מגופי היצירה הכי ייחודיים במאה העשרים כולה.


וגוף היצירה הנפלא הזה מתחיל ביוני 1967. אותו יוני 67' ידוע שבמהלכו הביטלס הרחיבו את התודעה הכללית עם סרג'נט פפר ומדינת ישראל הרחיבה את התודעה העצמית של הטריטוריה שלה. בחודש הזה יוצא אלבום הבכורה של ביפהארט והמג'יק בנד שלו, Safe as Milk. אני לא יודע מה אתם חושבים על ביפהארט, אבל מדובר באחד האלבומים הכי רעננים, חיוניים, מהנים וחדשניים שיצאו ב-67', והוא נגיש לכל אוזן לדעתי- אם כי הוא בהחלט נושא איתו את הזרעים שיהפכו, בזמן קצר, ליצירות האוונגרדיות שיותר מזוהות עם המותג "ביפהארט". הייתי אומר שבכל הקשור לאלבומי בכורה, מדובר באחד מאלבומי הבכורה הטובים ששמעתי בחיי.

ביהפארט השועל, המניפולטיבי, הדיקטטור הקטן, הצליח להרים הרכב חזק ביותר, עם סאונד שאני חושב שגם באזורי הפסיכדליה-בלוז של הסיקסטיז הוא מאוד ייחודי. האלבום הזה סימן את הסטנדרט של המג'יק בנד ברוב שנותיה- דואו של שתי גיטרות חשמליות עם סאונד וגישה מאוד דומים, שלפעמים גובלות בפרוטו-פאנק, באס חשמלי גמיש במיוחד, ובית הספר לתיפוף של המתופף ג'ון "דראמבו" פרנץ'. ואולי הדמות המרכזית באלבום אחרי ביהפראט היא ריי קודר, הגיטריסט הנודע, שביפהרט הצליח להשחיל ללהקה. קודר לא רק היה נער פלא בן 20 על הגיטרה, אלא הוא גם תמך בקפטיין בכל הקשור לעיבודים ולעבודה עם הלהקה והיה דה פקטו ה-Musical Director של האלבום- וגם זה הפך לסטנדרט, כשביפהארט תמיד נסמך על דמות מתוך הלהקה שתעשה בשבילו את עבודת העיבודים הסיזיפית.

אחרי שנזרקו מחברת התקליטים A&M  בגלל שאחד המנהלים החליט שהמוזיקה הזו תשחית את נפשה העדינה של הבת שלו, מצאו את עצמם ביפהארט ולהקתו בלייבל הקטן Buddah Records, שם יצא האלבום האלבום עצמו, כמו אספקטים רבים בקריירה של ביפהארט, שרוי בהרבה מיסתורין- כמה שירים ביפהראט באמת כתב וכמה הוא "השאיל" מאמני בלוז אחרים? כמה הוא כתב וכמה חברי הלהקה האחרים, בראשם קודר, תרמו? ומיהו אותו הרב ברמן (Herb Bermann)  שמקבל קרדיט ככותב משני ברוב השירים, ושרק בשנת 2003 הוא "התגלה" לציבור בראיון? כמה נגני אולפן יש באלבום ואיפה הם מנגנים? ועוד ועוד ועוד. וגם זה עוד סטנדרט של ביפהארט- ערפול, מסתורין, ומיתולוגיה חצי-פיקטיבית שהוא עצמו יצר ועודד ושגובלת בשקרנות פתולוגית (כמו המיתוס שביפהארט כתב את כל Trout Mask Replica בבולמוס יצירה של שמונה שעות רצופות).


ביהפארט משתמש בתחבולות כדי לפתות אותנו להיכנס לעולם שלו. על פניו, אפשר לחשוב שהמג'יק בנד היא, בדומה לאימאג' השגוי שזאפה עשה לראשונה עם המאת'רס שלו, שזו "סתם" עוד להקת בלוז. טובה, אבל עוד אחת. הפתיחה של האלבום, עם "Sure 'nuff and yes I do" הנפלא וגיטרות הסלייד המתפתלות של קודר והגיטריסט השני, אלכס סיינט קלייר, הן כמו נחשים שעושים אהבה. אבל השיר הזה, עם ההשאלה\גניבה הברורה כל כך מ-"Rollin' and Tumblin'" של מאדי ווטרס, עלול לגרום לנו לחשוב שזה רק More of the same. יש גם עוד שירים כאלה כמו "Grown so Ugly" שהוא קאבר בלוז של רוברט פיט וויליאמס.


ביצוע לייב מקאן, 1968, בהרכב שונה:

אבל אז באות כמה אנומליות ברורות. הראשונה מתרחשת בשיר מספר 4, "Dropout Boogie". הגיטרות בדיסטורשן, ומה שהרבה יותר מפתיע- נראה שגם השירה של ביפהארט בדיסטורשן! גם כאן, ביפהארט מושפע מאוד- או יותר נכון לומר מאוד מאוד מאוד- מהאולין' וולף האגדי. אבל אף אחד לא חשב- או חלם- לשלב את השירה ההאולין' וולפית הזו עם הגאראז'-פרוטו-פאנק הזה שהמג'יק בנד מנגנים. ואם זה לא מספיק יש בשיר גם מארימבת באס (!). דברים נהיים עוד יותר מסובכים בשיר "Abba Zabba", עם מקצב מאוד לא שגרתי והרבה כלי הקשה. למה ביפהארט שר על חטיף שוקולד אמריקאי פופולארי? ולמה זה נשמע כל כך משונה וכל כך טוב?


קאבר של dropout boogie - בביצוע הפול, שאני ממש לא מעריץ שלהם אבל זה בהחלט ירגש חלק מהקוראים:


אבל שיא האנומליה זה אולי שיר הנושא האמיתי של האלבום, אחד השירים הכי מפורסמים שלו, "Electricity". כאן מוטיב השליליות האפל שכל כך הפחיד את המנהל של A&M  בולט באופן ברור. שירת הדיסטורשן חוזרת וביהפארט נואם-נוהם-מדקלם ונשמע כמו שאמאן בטראנס. דראמבו, אחד המתופפים הכי מקוריים בכל הסיקסטיז, עושה מקצב רדוף שדים וגאוני במיוחד, ומשום מקום, כמו בסרטי הבי מוביז הכי גרועים שזאפה וביפהארט ראו יחד בתור חברי ילדות, מגיח ת'רמין! האפקט של כל הדברים האלה יחד פשוט מפוצץ שכל. השיר הזה כל כך אינטנסיבי שאחריו צריך לנוח, והוא רמז ברור לבאות.


אותו שיר בהופעה על חוף הים בקאן:
אותו שיר- בביצוע סוניק יות'!


מה שכל כך יפה באלבום הזה הוא שבניגוד לאלבומים היותר כבדים של ביפהארט הוא מאוד כיפי ויש בו גם הרבה רוגע, כמו הפאוואר-באלאד "Call on Me", או הפסאודו-קאנטרי של "Yellow Brick Road", או הדו-וופ שנעשה בלי טיפה של ציניות ב-"I'm Glad" הנפלא, והסיום במיני-אפוס הפסיכדלי במידה "Autumn's Child".


Safe As Milk גם עשוי לעילא ולעילא עם להקה מצוינת וזמר שנשמע ב-Top Form כבר באלבום הבכורה שלו (ובניגוד לאלבומים אחרים שבעיקר נעים סביב סופקן וורד, הוא ממש שר בכל הקטעים), גם כיפי להדהים, גם מוזר ומשוגע ואדג'י ומכיל את אותם אלמנטים שליליים שלא יכולים להימצא באלבום של אנשים "נורמליים", וגם כרטיס הכניסה המושלם לעולם של ביפהארט. בתוך שנה ביפהארט יקליט את Strictly Personal, אולי אלבומו הפסיכדלי ביותר, ובתוך שנתיים יתרחש סוויץ' מוחלט והלהקה, בהרכב קצת שונה, תקליט את Trout Mask Replica, אלבום שיצר ז'אנר מוזיקלי חדש- ביפהארטיזם. ועל כך (בערך)- בפוסט הבא.