‏הצגת רשומות עם תוויות יענקלה רוטבליט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יענקלה רוטבליט. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 7 באוגוסט 2012

פעם למעלה, פעם למטה



שמוליק קראוס הוא אחד הגיבורים הגדולים שלי. אם דיברתי לפני כמה פוסטים על אריס סאן, קראוס וסאן נמנים עם הרוקסטארים האמיתיים הבודדים שהיו לנו בארץ. כמו אריס, גם החיים של קראוס רצופים בשערוריות שקשורות לשילוש הקדוש סקס-סמים-רוקנרול, שנדמה כבר שכולם מכירים ולכן אין לי צורך אמיתי למנות אותן כאן. במקרה של קראוס, מה שעושה את דמותו כל כך מיוחדת הוא הניגוד. הקונטרסט הגדול בין ההלחנה הרגישה, העדינה, המרגשת, השירים היפים כל כך, עם האישיות המסוכסכת, הכואבת, הקרועה. פרא האדם הזה ידע ליצור מוזיקה שפורטת על כל המיתרים הנכונים. ד"ר שמוליק ומיסטר קראוס. בגלל הבעיות האישיות, ולמרות הכשרון הגדול, הקריירה של קראוס פתלתלה ומתסכלת, ומכילה שיאים גדולים שמרוחקים זה מזה מרחק רב. בהנחה שקראוס כנראה לא יוציא עוד אלבומים בגילו ובמצבו הבריאותי, הוא הוציא בסך הכל אלבום אחד עם החלונות הגבוהים, אלבום נוסף משותף עם ג'וזי כץ, אלבום אולפן מאולתר שנותר גנוז שנים רבות ויצא רק לפני כמה שנים, ארבעה אלבומי סולו, ועוד כמה שירים שהתגלגלו לאוספים שונים. הספק לא רב ל-35 שנות קריירה, למרות שהוא טען כי מספיק לו האלבום של החלונות הגבוהים. מה שמעניין זה לא הכמות אלא האיכות הנדירה של השירים. שתי אפיזודות מרתקות בקריירה של קראוס, התרחשו פחות או יותר לפני 30 ו-20 שנה: אלבום הסולו פרופר הראשון שקראוס מוציא, רק בגיל 47, "גלגל מסתובב", שיצא ב-1982, הופעת ה"קאמבק" של קראוס בפסטיבל ערד 1992, מול כמה אלפי בני נוער שגילם חצי מגילו, אחרי כמעט עשר שנים מאז הופעתו האחרונה. בשתי האפיזודות האלו, קראוס הוא אדם לא צעיר, אחרי הרבה שנים בשטח על אש קטנה, אש שבוערת בעצמותיו.


הסיפור של "גלגל מסתובב", לטעמי אחד מגדולי האלבומים הישראליים בכל הזמנים, מגולל בתוכו את כל היצירה של קראוס. זה לא שקראוס לא היה פעיל ב-15 השנים שבין אלבום זה לחלונות הגבוהים, אבל כל פעם שהיה נראה שהוא עולה סופסוף על המסלול, חייו המתסובכים הכו אותו שוב ושוב ("החיים מכים אותך כואב, ואין לך איך להחזיר", שר קראוס שנים אחר כך). "גלגל מסתובב" הוא למעשה האלבום הראשון של קראוס עם הצוות הכי משמעותי עבורו- יענקלה רוטבליט ככותב שירים (קראוס כתב מילים לעיתים נדירות מאוד), שפשוט כותב עבור קראוס את המילים שקראוס היה אמור לכתוב בעצמו, רוטבליט מצא דרך להזדהות לחלוטין עם אורח החשיבה ורחשי הלב של קראוס עצמו, הוא ממש כותב מגרונו של קראוס; והאיש השני הוא המעבד והמפיק אילן וירצברג, ששיתף עם קראוס פעולה לאורך שלושה אלבומים וגם ניהל אומנותית את ההופעות החיות המעטות של קראוס. איש נוסף שתרם להצלחת האלבום הוא כותב המילים השני באלבום, המשורר הבוהמייני וחברו של קראוס לכמה וכמה כוסיות ב"כסית", יבי. הכתיבה של יבי מאוד שונה מזו של רוטבליט, הוא לא מנסה לכתוב את קראוס אלא כותב את עצמו, בסגנון קצת יותר פיוטי ומליצי, פחות אישי ויותר גלובאלי.


מעבר לצוות, מי שעושה את האלבום לבולט כל כך הוא קראוס עצמו, שבאחת הפעמים הבודדות בקריירה שלו נשמע בבית, שולט בעניינים. הוא ממוקד, הוא ברור, הוא בפרונט, והוא רעב. בחלונות הגבוהים הוא אמנם היה המנוע והמח מאחורי ההרכב, אבל אריק וג'וזי בשירה לקחו לו את הפוקוס. ב"מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", הג'אם הענק והחד פעמי ההוא, קראוס היה זועם ובוער אבל לא מיושב בדעתו. ב"אחרי עשרים שנה", האלבום אחרי "גלגל מסתובב", וגם ב"יום רודף יום", אלבומו האחרון ככל הנראה קראוס נשמע בעיקר מובס וכואב, ובאלבום השכוח והחלש "ידידותי לסביבה" קראוס סתם לא נשמע בעניינים. אבל כאן, הוא בשיאו, השיר החצי-שיכורה שתמיד מחליקה למטה את התו האחרון בכל משפט יושבת בול, הלחנים פוגעים, הטקסטים של יבי ורוטבליט הם הטובים ביותר באלבום של קראוס אי פעם, וההפקה של וירצברג עושה את מלאכתה נאמנה.

קראוס והצוות רוטבליט-יבי-וירצברג גוללים סריה של שירים מנצחים, בזה אחר זה. מהפתיחה עם השיר "גלגל מסתובב" הציני והמפוכח, דרך "שיר שמש" שהוא כמעט המנון אצטדיונים, השירה אוהבת האדם והארץ של יבי ב"פרחים" ו"ארצי", "חייכי" החריג בעיבוד הג'אז הכובש שלו, וכלה בשלושת השירים האינטרוספקטיביים שמסיימים את האלבום: "חבר", אחד השירים הכי מרגשים שקראוס ורוטבליט עשו יחד, בו מתבונן רוטבליט, חד כתער ואוהב, בחברו קראוס ובידידות הכואבת שלהם, ("לא יודע איך אתה רואה אותם, את כל הדברים שעברנו, כמו אב או ילד"); "גיטרה" שגם הוא כמובן על קראוס עצמו, אולי השיר הכי חשוב להבנת הדמות של קראוס, מין התחשבנות צינית על התקשורת והחיטוט שלה בחיים המופרעים של שמוליק, ועל התחייה המחודשת שלו באלבום כולו; ו"איך עושים תקליט" שמתאר בחצי צחוק איך גובש התקליט סביב חברים והרבה שתייה (ולא לשכוח את משה איש כסית בחיקוי ענק של אביו חסקל). ואם כל זה לא מספיק, מצורף לאלבום כסוג של בונוס השיר "רואים רחוק רואים שקוף", שלא הופיע באלבום המקורי, שהוא כמובן קלאסיקה כל ישראלית (באורח תמוה אותו שיר צורף כבונוס גם ל"אחרי עשרים שנה"...).






זה היה אלבום הסולו האמיתי הראשון של קראוס. הוא זכה להצלחה מסחרית ולהערכה גדולה, ולווה בהופעות חיות. היה נראה כי סוף סוף כוכבו של קראוס דרך, שהוא הולך לשחק אותה. וכמו שכבר קרה בעבר, קראוס שוב לא עלה על המסלול ושוב לא השכיל לנצל את המומנטום. אותן בעיות אישיות מן העבר חזרו והכו אותו שוק על ירך, כמו שגרטל אוהב לומר. קראוס הצליח, במאמצים גדולים, להקליט אלבום אחד נוסף וגדול, "אחרי עשרים שנה", אלבום כבד, אפל, כואב ומעורער בהרבה מ"גלגל מסתובב". עשר שנים חלפו להן פתאום, ובפעם המי יודע כמה, נראה היה שקראוס גמור. ובפעם המי יודע כמה, הוא חזר פתאום. הגל הגדול של רוקסן גרם לו פתאום לחשיפה מחודשת, למשל עם קאבר של זקני צפת ל"לוח וגיר". פתאום, לדוד המופרע של משפחת הרוק הישראלי נהיה ביקוש והכרה. וכך, כנגד כל הסיכויים, קראוס שינס מותניים, אסף את וירצברג ועוד כמה נגנים צעירים, והלך להופיע בפסטיבל ערד 92', ההופעה הראשונה שעשה אחרי כמעט עשור.. קראוס חשש מההופעה הזו, היא הלחיצה אותו. "הרבה שנים לא ראיתי אתכם", הוא אומר לקהל בנקודה מסוימת. כשעלה על הבמה, לא בטוח שחשב שזו תהיה הופעה מפוצצת, שכל כך הרבה אנשים יבואו לראות אותו, ושאלו יהיו אנשים צעירים ממנו בכמעט 40 שנה. הייתי רק בן 9 כשההופעה הזו התרחשה, אבל נחשפתי לגרסה מוקלטת שלה באתר "ישראבוט", והיא פשוט חייבת לעלות לדיסק בהקדם. 

קראוס עבר בהופעה הזו בכל התחנות המשמעותיות של עשרים וחמש שנות קריירה: שירים מהחלונות הגבוהים (כמו "בובה זהבה" של מרים ילן שטקליס ששמוליק כל כך גאה בו), שירים מעידן "כף התקווה הטובה" ("לוח וגיר", "בלדה לעוזב קיבוץ" שבמקור מבוצע ע"י אלי מגן), שירים שקראוס כתב ואחרים שרו ("סוס עץ", בעיניי השיר הישראלי הכי יפה בכל הזמנים, ששר איינשטיין, או "זה קורה" העוצמתי והכואב, עם טקסט נדיר ומדהים של קראוס עצמו, ששר אריק לביא), וכמובן שירים רבים מ"גלגל מסתובב" ו"אחרי עשרים שנה" (על השיר "אחרי עשרים שנה" עצמו קראוס אמר בהופעה- "פעם בעשרים שנה בא שיר כזה"). אבל מה שעושה את ההופעה הזו לבלתי נשכחת הוא קראוס עצמו- שוב הוא בבית, ב"מקום" שלו, שוב הוא רעב, שוב הוא בועט, שוב הוא מפוקס וממוקד (גם אם הוא מפספס כמה שורות פה ושם), הוא סוחב את ההופעה הארוכה הזו ועוד איך, מתקשר עם הקהל ועם הנגנים. האיש פשוט היה חיית במה, כשרצה- וכשיכול היה להיות. יותר מכל, מרגשת התקשורת של קראוס עם קהל שעדיין לא נולד כשקראוס שר את "בובה זהבה"- הם יודעים את כל השירים, בכמה מהם הם שרים אותם לבד כשקראוס משתתק בשביעות רצון, והם אוהבים את קראוס לאין קץ.

כצפוי, ולמרבה הצער קראוס לא עלה על הגל גם אחרי ההופעה הזו. הוא המשיך להופיע וגם השתתף בפסטיבל ערד ב-1993, הוציא ב-1994 את "ידידותי לסביבה", החלש ביצירתו, המשיך להסתבך, הפסיק להופיע, הקליט ב-2003 את "יום רודף יום" הקשה והדכאוני, ומאז לא הקליט וכנראה גם לא יקליט (למרות שהוא הצהיר לא פעם שהוא ממשיך לכתוב שירים). חייו המקצועיים והיצירתיים הם מהקשים שחווה מוזיקאי ישראלי, אולי משתווה רק לאפיזודות הפסיכוטיות של אביב גדג' וגבריאל בלחסן; קשה לומר שהיו לו הרבה רגעי חסד, אבל "גלגל מסתובב" וההופעה בערד, שני שיאים במרחק של עשור זה מזה וכמה עשורים מעכשיו, היו בהחלט כאלה. 






יום שבת, 7 במאי 2011

אלבום ניצחון (ליום הזיכרון)




מצחיק לחשוב הייתי מפקד מחלקה
אל תשאלו אותי מה עלה בחלקה
בבית עלמין צבאי מספר גוש וחלקה
תביא את הבקבוק לכאן, הכוס שלי ריקה
("במקום חוברת לזכרו")

יום הזיכרון לחללי צה"ל הפך בשנים האחרונות, בין השאר, ליום של נוסטלגיה מוזיקלית. כמו במערכון הגאוני של "ארץ נהדרת", בו מפנים מומי ושיר-אלללל את רדיו המוזיקה המזרחית לטובתם של חווה אלברשטיין, רבקה זוהר וכו',ליום אחד בלבד, יום הזיכרון, כך ממש במציאות- פתאום מבליחים להם אותם "שירי יום זיכרון", מתוך חזרה לאותם ימים בהם צה"ל לא רק הכתיב לנו את אורח החיים אלא גם את הפלייליסט. לי יש תמיד משהו צורם בלעיסה החוזרת ונשנית של שירי הרעות למיניהם, שבעיקר מסרסת ומעקרת את הכאב הרב, משטחת ומרדדת אותו לכדי סיסמאות וסלוגנים משוללים מאמירה. זה בעיקר מרגיש לי כמו אומנות מגויסת. בנוסף, היום יש כבר התייחסות לטקסי יום הזיכרון הגדולים כארוע מסחרי לכל דבר שאפילו גובים עליו דמי כניסה (ראו לינק בתחתית הפוסט), מה שכמובן עוד יותר מוזיל את יום הזיכרון. במובן הזה, אני מכיר אלבום אחד שמנסה להתמודד עם העניין אחרת, מתוך ניסיון אמיתי להתמודד עם טראומה צבאית, גם אישית וגם ציבורית, והאלבום הזה הוא אלבומו הראשון של יענקלה רוטבליט, "כך שחררתי את ירושלים".

רוטבליט, מגדולי הפזמונאים של ארצנו, ידוע כמובן ככותב שירים מאחורי הקלעים (מרתקת ומרגשת  אותי במיוחד הסימביוזה בינו לשמוליק קראוס, עוד אכתוב עליה בעתיד) והרבה פחות כזמר ומבצע. אבל רוטבליט אכן חוטא מדי פעם גם כאמן מבצע ואפילו מופיע, ונראה שדווקא בעשור האחרון במיוחד מדגדג לו יצר הבמה. בכל מקרה, ב-1978, אחרי עשור של כתיבה לאחרים, הוא אוזר אומץ להתמודד עם השדים שלו ולחטט בפצע פתוח, שנקרא ירושלים. רוטבליט שירת כמ"פ במלחמת ששת הימים, ובקרבות שחרור ירושלים נפצע קשה ואיבד את רגלו. רוטבליט סחב את הטראומה כעשור, וזה מעניין מאוד משום שמלחמת ששת הימים נתפסת עד היום כמלחמה הרואית שבה הבסנו את יריבנו כנגד כל הסיכויים ולא כמלחמה עקובה מדם ומייסרת, בניגוד כמובן למלחמת יום כיפור (מאיר אריאל התבטא גם הוא פעם לגבי הטראומות שלו ממלחמת ששת הימים); שטף האופוריה לאחר המלחמה, לא נתן ביטוי לאותם חיילים שצולקו מהמלחמה, כמו רוטבליט.


החייל האמיץ. רוטבליט

רוטבליט, לא זמר גדול אבל מגיש טקסטים בחסד, איגד סביבו כמה חברים מוזיקאים- מיקי גבריאלוב שהפיק את התקליט, קלפטר הבלתי נלאה, הכנר טוני ברוור (להקת "ברוש", זינגלה) ועוד רבים וטובים (בשיר אחד, "שיר לשלום מס' 2", נותנים בקולם לצד רוטבליט דני ליטני, דני סנדרסון, אריק לביא, דודו אלהרר ואפילו יהודית רביץ). חשוב לומר שרוטבליט גם הלחין את השירים בעצמו, והסגנון באלבום מאוד מאוד מושפע מהאלבומים של בוב דילן שיצאו בערך באותה תקופה, בעיקר צמד האלבומים ששום קיבוץ לא שלם בלעדיו,“blood on the tracks” ו-“desire” (יש המון רמזים ואזכורים לדילן ושיריו באלבום, והוא השפעה כל כך גדולה על האלבום עד שניתן לציינו כמפיק ומעבד בצד מיקי גבריאלוב). באופן ציני ומריר מכנה רוטבליט את האלבום "אלבום ניצחון", כאותם אלבומי תמונות מלאי חשיבות עצמית שיצאו לאחר המלחמה והציגו את צה"ל כהתגלות אלוהית. אם לחדד את המרירות, על גב התקליט מצויר שלט קטן שאומר "התדמית היא התרמית".וכדי לא להשאיר ספקות, רוטבליט מצולם על העטיפה יושב עם גיטרה ליד אנדרטה לזכר אנשי החטיבה בה שירת אשר נפלו במלחמה. בקיצור- עוד לפני ההאזנה ברור כי יש פה סגירת חשבונות.

רוטבליט כאמור מתעסק באלבום בנושאים כבדים. מהתעסקות ישירה עם פצעי המלחמה הפתוחים (בעיקר בשיר קורע הלב "במקום חוברת לזכרו", בעיניי השיר המרכזי באלבום, אבל לא רק), דרך הניסיון לאסוף את השברים ולהתמודד עם המציאות,תיאור נוקב של אווירת החגיגה האסקפיסטית שמנסה לטאטא החוצה את הכבדות של לחיות פה, הפחד מאבדן הבית שלנו כאן, והרצון להתנחם באהבה ובשלום. חשוב לומר שלמרות מה שאולי משתמע כאן, המוזיקה באלבום על פי רוב היא בלוז שמח למדי- רוטבליט לא מקונן ברוב השירים את מר גורלו אלא יותר לוקח פרסונה של ליצן חצר חצי עצוב ומאוד ציני. מעניינת במיוחד מערכת היחסים בין רוטבליט לירושלים, העיר שעבורה הקריב רגל. כתבתי על יהוא ירון (שנותן הופעת אורח בפוסט הזה, ראו וידיאו למטה) שהוא מנהל יחסי אהבה-שנאה עם תל אביב; רוטבליט נוטה לאהוב את ירושלים, אבל מאוד קשה לו איתה, עם הייסורים שכרוכים בה, עם כל הקדושה וההיסטוריה והתנ"ך וכל זה. וקצת כמו שהזדהיתי עם תחושותיו של יהוא, גם עם הקשיים הקדושים של רוטבליט יש לי חיבור, לכבדות הזו, לאחריות הזו. קשה לנשום שם, למרות אוויר ההרים הצלול כיין.  

האלבום הזה, שכאמור לא מיישר קו עם האוטומטיזם של פלייליסט יום הזיכרון אלא נותן זווית ראייה אחרת, מפוקחת, חכמה, רגישה ומרירה יותר, לא התקבל בברכה בזמנו. למעשה, הוא נאסר להשמעה ברדיו, אך בניגוד ל"שיר לשלום" החתרני (שלמרבה האירוניה, הושם בפיותיהם של חיילי להקה צבאית) הוא לא ממש עשה רעש, ולמעשה רק בסוף שנות התשעים הוא עלה על דיסק אחרי זמן רב בו לא היה ניתן להשגה. וגם ביום הזיכרון לא סביר שתיתקלו בו ברדיו- כאמור, הוא למספיק "מדכא" ולא מספיק "ממלכתי" כדי להיכנס לפלייליסט. לאחרונה הוציא גם יורם קניוק, הסופר העברי האהוב עליי, את "תש"ח", ספר מטלטל ומדהים שמתמודד גם הוא עם הפוסט-טראומה של קניוק ממלחמת השחרור, שהוא ספר עצוב בהרבה מהאלבום של רוטבליט, וגם הוא מציע נקודת מבט שלא בהכרח מדברת על יפי הבלורית והתואר: היינו צעירים וטיפשים שהלכו למלחמה להיהרג, אומר קניוק. אבל על הדרך הקמנו מדינה. אז למי שמחפש להפיק קצת יותר מיום הזיכרון, תנו לאלבום הזה סיבוב, וקראו את "תש"ח", הם ייתנו לכם יותר מעוד טקס. 



וידאו בונוס- יהוא ירון מבצע את "במקום חוברת לזכרו":

קישור-