התמהוני מכה שנית (או: למה אריאל זילבר צריך לקבל פרס מפעל חיים)

אוקי. אחרי חודש היעדרות, לראשונה מאז שהקמתי את הבלוג, אני מקווה לחזור החודש. לא בטוח שאצליח לכתוב פוסט בשבוע כמו פעם אבל מאוד אשתדל, הבלוג הזה הוא חלק מאוד חשוב מהחיים שלי. והפעם- פוסט אקטואלי ביותר. נראה אתכם מנחשים על מי ועל מה....

אזהרה: הפוסט הבא לא מיועד לאנשים עם עצבים חלשים

בתור נער מתבגר, אתה צריך ללמוד המון שיעורים בבית הספר. המון חומר לימודי נכנס לך למח- חדוו"א, פרזנט פרוגרסיב ופרזנט סימפל, מה אמר הנביא הזה ומה עשה השופט ההוא, מספרים מרוכבים, באיזה שנה נחתם חוזה סייקס פיקו, איך מאזנים משוואה כימית וכיוצא באלה. מה שמפתיע הוא שחלק עצום מהידע הזה, עבור רוב האנשים, אינו רלוונטי לחיי היומיום כהוא זה: רובנו לא משתמשים באנגלית באופן שוטף, לא עוסקים בכימיה, לא מדמיינים מספרים במישור המרוכב וגם לא נהיה היסטוריונים גדולים. למעשה יש רק מקצוע אחד שלומדים בבית הספר שאנחנו מיישמים, או אמורים ליישם, באופן הרבה יותר שוטף, וזהו אחד המקצועות הכי זנוחים ונשכחים שקיימים- אזרחות. במדינה נורמלית, הייתי מציב את מקצוע האזרחות כמקצוע הכי חשוב, והייתי נותן לו 10 יחידות, לא חמש. בעיניי הזלזול במקצוע האזרחות הוא פשוט מחפיר. ואכן אנחנו כאזרחים לא ממש יודעים מה זה להיות אזרח, כל שכן מה זו דמוקרטיה.

והנה, השבוע היה כנראה ממש מעניין להיות מורה לאזרחות. אני מדבר כמובן על פרשת אריאל זילבר נגד אחינועם ניני נגד אקו"ם, פרשה שמקרינה על תקריות אחרות בזמן האחרון- אי מתן דוקטורט של כבוד לפרופ' ישראל אומן, ופרשת אדם ורטה. בכל המקרים האלו, הבעת דעה X  של אדם Y  עמדה על המוקד. הבעת דעה במקום כמו ישראל היא דבר קשה, היא דבר מפרך, היא דבר שרבים מעדיפים בכלל לא להיכנס אליו- או שיש להם דיעה שאינם רוצים להשמיע, או שמראש הם בוחרים בחוסר דעה, שזו בעיניי השגיאה הכי גדולה והתוצר הכי בעייתי של הזנחת לימוד מקצוע האזרחות. ישראל היא מקום מאוד לא טולרנטי להביע בו דעה, בטח ובטח בקונטקסט של אמנות. מעבר לחוסר הטולרנטיות, ובהרבה מקרים הבעת דעה היא ממש מסוכנת: הן למביע הדעה, והן למי ששומע אותה. והיו כאן דעות שהפכו לשלושה כדורים גורליים בכיכר, לרימון שמושלך בהפגנה, ועוד דוגמאות. אחרי כאלה תקדימים, הבעת דעה כאן היא עוד יותר מפחידה.

את אריאל זילבר אני מאוד אוהב. רוב האנשים היום רוצים להפריד בין אריאל זילבר היוצר, האמן, הזמר, לאריאל זילבר כפי שהוא בעשר השנים האחרונות, קרי אדם המזוהה עם הימין הקיצוני מאוד. אני מעדיף דווקא לא לעשות את ההפרדה הזו, כמה שזה לא קל לי לעשות, בתור אדם שמזהה את עצמו עם השמאל הפוליטי בארץ בצורה די מובהקת. הדעות של אריאל עושות לי גועל נפש- התמיכה שלו בכהנאיזם ובשחרור יגאל עמיר הם כמובן ההיילייטס. מצד שני, להתעלם מהדעות הפוליטיות של אריאל זילבר משמעו להתעלם מחלק גדול מאריאל זילבר עצמו. זילבר תמיד היה אדם של קצוות, של קיצוניות, עוד מהימים ששם שקית על הראש כמחאה על אי נכונותם של חברי להקת תמוז להכליל את "רוצי שמוליק" בסט ליסט שלהם. הקיצוניות הזו, שהשגעונות האלה, ה"בה די בי אה" והקולות המשונים והאקסצנטריות הגדולה מוכלים בה,  היא זו שעושה אותו לאמן גדול ולהתכחש אליה זה להתכחש למה שעושה אותו אמן גדול. לכן אני מוכן ומזומן לקבל אותו כמו שהוא, הגם שמבחינה פוליטית, אולי גם מוסרית והומנית, זה מאוד לא קל לי. אולי אני מוכן לוותר לו כי אני אוהב את המוזיקה שלו, אבל יותר מזה- אני אוהב אותו, את האיש, עם כל המורכבות והשגעונות, וכן, גם עם הדיעות. אם לא הייתי אוהב אותו, לא הייתי משקיע זמן לכתוב את הפוסט הזה בכלל. זו עמדה שתרגיז הרבה אנשים אבל אני עומד מאחוריה.

מעבר לכך, עניין הדעה עצמה חשוב לי. אני מרגיש שאנחנו היום חיים במעין וואקום תרבותי; אין היום יותר כוכבים גדולים באמת, הקהל הישראלי נאחז בדינוזארים הישנים כמו אריק איינשטיין ז"ל ולהקת כוורת שחוזרת מהמתים מדי פעם, יש המון רחש בחש- מביצת האינדי מחד ומתוכניות ריאליטי שירה מאידך, אבל לא אלה ולא אלה, לצערי, משאירים חותם אמיתי על התרבות הגדולה. זה חלק מוואקום תרבותי גלובלי, הרדיו כנראה ימשיך לשדר ביטלס ואריק איינשטיין לחמישים השנה הבאות. חלק מהוואקום הזה מופיע גם באמנות עצמה, שהיא וואקומית: הרבה מהאמנים ששומעים בתרבות הפופולרית (וגם באינדי, כן כן) הם  אמנים צעירים שמחקים את גדולי העבר ברפרנסים על רפרנסים, או פשוט כותבים שירים שטוחים שלא משאירים חותם. חלק מהוואקום הזה, הוא גם וואקום של דעות. למשל, שירי הצבא של עמיר עמדי: יש בהם תיאור של מצב, אין בהם הבעת דעה או עמדה, על אף שיש בהם בהחלט פוטנציאל לכך. אני אוהב את המוזיקה שלי נשכנית, חתרנית, דעתנית; במובן הזה, ושוב זה הולך לעצבן אנשים, אני מעדיף את אריאל זילבר, עם דעותיו שהן חשוכות ואפילו מאיימות עליי, הייתי אומר שהן אפילו פסולות בעיניי, מאשר אלף  אמני גלגל"צ או זמרי ריאליטיז פלקטיים שלא אומרים שום דבר בעל משמעות לחיים שלנו. הדיעות של זילבר הן על גבול הפלילי, זה נכון; אבל אני לא יכול שלא להעריך אותו על נכונותו להביע אותן תוך כדי תשלום מחיר כואב על כך. דמוקרטיה אמנם אמורה להגן על עצמה מדיעות קיצוניות מדי; העובדה שזילבר עדיין לא יושב מאחורי סורג ובריח מעידה שהוא עדיין לא עבר את הגבול הזה, לפחות.

מעבר לכל זאת, אני חושב שאריאל זילבר צריך לקבל פרס מפעל חיים. למה? מסיבה מאוד פשוטה: זה מגיע לו. האיש, המוזיקה שלו, וכן, גם הדמות שלו, כולם השאירו חותם עמוק בתרבות שלנו. במשך כמה עשורים האיש מלווה אותנו עם שיריו, עם הופעתו האקסצנטרית. הוא נוטף אמנות מכל נקבובית, מה שהוא שכח עוד בסבנטיז עוללי הריאליטי לא יילמדו כנראה לעולם, וזה פשוט מגיע לו. טוב עשתה אחינועם ניני שסרבה לקבל את הפרס ולחלוק איתו במה; זו זכותה לקבל איזה פרס שהיא רוצה עם מי שהיא רוצה, ואני מאוד מאוד מעריך אותה על הבעת דעה ונקיטת עמדה בפומבי, בלי פחד מאלו שעכשיו מגדפים אותה כ"שמאלנית". רע עשו אקו"ם שבעקבות לחץ ציבורי הפחיתו בערך המעמד; אילולא הייתה עושה ניני רעש הם לא היו משנים או עמדתם, משמע שהם באמת ובתמים חושבים שמגיע לו פרס מפעל חיים. אריאל זילבר לא אמור היה לקבל פרס על מוסריות, על פעילות זכויות אדם, על הומניזם מופלג ועל תרומה לקהילה. אם היה מועמד על פרס כזה, הייתי אומר- בולשיט, האיש הזה אינו ראוי לפרס כזה. הוא אמור היה לקבל פרס על תרומה לתרבות הישראלית שהולכת ומדלדלת עם השנים, ועל כך הוא ראוי לו.

מעבר לשאלה ראוי או לא ראוי, האופן בו הפרשה מתקבלת מראה עד כמה כל השיח הפוליטי בארץ חלול וריק מתוכן בעצם, ועד כמה הוא שבלוני ופלקטי: אנשי ימין כמו אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, אנשים שהתרבות הישראלית, האמנות הישראלית והמוזיקה הישראלית מעניינת אותם כקליפת השום (להיפך- הם כל הזמנים מתנגחים בה ומנסים להצר את צעדיה בשל התיוג האוטומטי שלה כ"שמאלנית") מגבים את זילבר באוטומטיות עיוורת (ליברמן ובנט, אתם באמת מוכנים לגבות, כאנשים פוליטים מהימין הכי ימני, מי ששר "כהנא צדק"? חשבתם על זה בכלל לפני שהוריתם לעוזר הפרלמנטרי התורן שלכם לשרבט איזו התחכמות בפייסבוק?). מנגד, אנשי שמאל כמובן מתנגדים נחרצות למתן הפרס; זה תמיד מצער אותי לראות אנשי שמאל חורטים על דגלם את חופש הבעת הדעה, כל עוד הדעה המובעת היא דעתם שלהם כמובן. אם היום זה אריאל זילבר שמשלם מחיר על הבעת דעה, אז מחר רוב הסיכויים שלא יהיו כאן יותר אדם ורטה-ים שיביעו את דעותיהם. אותו כנ"ל לגבי ישראל אומן- היום זה אומן, מחר אלו יהיו אנשי רוח מהשמאל שיישללו מהם פרסים על סמך דעותיהם. מהבחינה הזו, החרמת זילבר או ישראל אומן הם פשוט חיבוק דב שהשמאל הישראלי מעניק לעצמו, ורק נותן לגיטימציה לגל העכור האדיר של שנאה ושטנה לשמאל הישראלי, שגם כך פוליטיקאים מהימין גוזרים עליו קופון חדשות לבקרים.

כאשר מישהו כמו אריאל זילבר, או להבדיל רוג'ר ווטרס, משמיע דיעות פוליטיות שלא מתיישבות עם הקונצנזוס, יש בדרך כלל שתי דרכים שבהם הציבור מגיב- או בזעם על זילבר ה"ימני" או ווטרס ה"שמאלני", או הפעלת מנגנון הגנה לפיו "צריך להפריד בין האמן לאדם, בין המוזיקה לפוליטיקה". זו גם אחת הביקורות נגד אחינועם ניני, איך היא "העזה" לערבב בין מוזיקה ופוליטיקה, איזה מעשה נפשע. איך היא העזה אשכרה להגיד משהו בעל משמעות וערך. אני חושב שיש דרך שלישית- להבין שווטרס וזילבר הם אמנים גדולים, וחלק מזה הוא הוא האישיות שלהם, שטעונה במטען פוליטי, שאינו תואם את המטען הפוליטי שאתה מביא מהבית. אריאל זילבר ראוי למפעל חיים על פועלו האמנותי, וזה מכיל- כן כן, מכיל- את האישיות הפוליטית שהוא ואת הדעות שהוא מייצג בקשה הפוליטית. להיפך- הענקת פרס ממפעל חיים לאחד כמו זילבר מעיד על חוסן דמוקרטי, על יכולת הכלה של אחד המקרים הקיצוניים ביותר. זה קשה, זה אפילו גובל בשאט נפש, אבל כמו שאני רואה את זה- זו דמוקרטיה טובה, על אף הגבוליות בדעותיו של זילבר.

עד כאן שיעור באזרחות דמיקולו. עכשיו תורכם להביע דעה.