כמו בסיפור העם ההוא, גם עמוס ישב כל חייו ליד שלט שכתוב עליו
"מועדון ויכוחים" ואמר לחברו "יאללה, בוא ניכנס, אני
נגד."
יהונתן גפן
החודש מציינים שנתיים למותו של
איש האשכולות ואחד האנשים הכי מרתקים ושנויים במחלוקת שאי פעם חיו פה בארץ, עמוס
קינן. עמוס קינן הוא בעיקר חידה גדולה, איש שיש עדיין פער עצום בין פועלו הרב
תחומי- ספרים, פזמונים, שירים, מחזות, תסריטים, טורים בעיתון, פסלים, האיש פשוט
עשה הכל חוץ מבלט קלאסי- לבין האלמוניות היחסית שלו. נראה שכולם יודעים מי זה עמוס
קינן, אבל הרבה פחות מה הוא עשה. נראה אתכם נוקבים בשם של ספר אחד בולט שלו. בסופו
של דבר, רוב פועלו של קינן עדיין עלום, וגם שנתיים אחרי מותו עדיין מאוד קשה למצוא
ספרים שלו בחנויות ספרים, למשל. זה מפתיע- קצת כמו בן דורו, יורם קניוק הגאון,
קינן כתב בצורה קשה לעיכול וחדשנית ביותר, וספריו לא זכו מעולם להצלחה גדולה. אבל
קניוק עובר בעשור האחרון רנסאנס מדהים ובצדק לחלוטין, והוא הפך לסופר קאנוני, בעוד
שהספרים של קינן עדיין מחכים שיגלו אותם.
קינן היה איש קשה מאוד, מלא
סתירות וניגודים- האיש שהיה כמעט טרוריסט בלח"י וכמעט הפך למתנקש פוליטי, היה
גם פעיל שלום ואקטיביסט בלתי נלאה. שמאלן על גבול הקיצוני שגם תמך במשא ומתן
ו-ויתורים וגם אהב בכל נשמתו את ארץ ישראל. קינן רב עם כולם, שנא את כולם, שתה עם
כולם. אני מכיר רק שני ספרים של האיש- הדיסוטופיה החריגה "הדרך לעין
חרוד" והספר הסמי-אוטוביוגרפי המדהים "ואת והב בסופה", שני ספרים
פשוט אדירים שמתארים מין חשבון נפש כואב וישיר ביותר של קינן עם המדינה שעזר להקים
בתש"ח ודי התפוצצה לו בפרצוף, ועם השדים שלו עצמו. הספרים האלו כתובים בשפה
סופר-ישירה, שפת דיבור יומיומיות של משפטים קצרים, לאקונית, כמעט מינימליסטית,
בסגנון הכי לא מתיפייף וכנה שאפשר, ולמרות שהם מאוד קצרים- את שניהם אפשר לגמור
בערך בשעתיים- הם כמו בעיטה אדירה בבטן. אם אתם יכולים להשיג אותם- תשיגו. מאז
שקינן טלטל אותי בשני הספרים האלו אני מחפש עוד ספרים שלו ביד שנייה במחירים
נורמליים ולא כל כך מוצא ( פעם נכנסתי לחנות הספרים הוותיקה "קדמת עדן"
ושאלתי את קובי קמין האם ידפיסו מחדש את ספריו של קינן והוא אמר ביובש וברגישות
האופיינים לו "אני מתאר לעצמי, עכשיו כשהוא התפגר"). ציפיתי שאחרי מותו
פתאום יגלו את ספריו מחדש, אבל השיח שאחרי מותו נסב בעיקר סביב האיש עצמו ולא על
ספריו ושיריו. יכול להיות שעבודתו של קינן היא עדיין תפוח אדמה לוהט מדי, בהתחשב
בביוגרפיה הקשה של האיש. כולי תקווה שזה עוד יקרה, כי זה באמת מגיע לו. כרגע המצב
הוא שנותנים לקינן המון כבוד אבל בפועל ספריו, שיריו ומחזותיו לא באמת זוכים לקהל.
אני חושב שהדבר שקינן הכי
הצטיין בו הוא כנות. קינן היה אידיאליסט גדול, כמעט נאיבי, וכשהמדינה שרצה להקים
לו "יצאה" כמו שרצה הוא לקח את זה מאוד קשה. הספרים של קינן אמנם עוד לא
נכנסו לפנתאון, אבל יש לו כמה שירים, יותר נכון פזמונים, שכן: "אהבה
ראשונה" של החלונות הגבוהים או "שיר סתיו" של אריק לביא עולים בראש
באופן כמעט מיידי. שיר אחד שבו הכנות והישירות הזו, היכולת בכמה מילים פשוטות אך
טעונות להעביר את המסר באופן שלא משתמע לשתי פנים, הוא השיר הנהדר "פתחי לי
את הדלת" של אחרית הימים, להקתו של זוהר לוי שכתבתי עליו קצת בערב ההוקרה
ל"מלכת האמבטיה". השיר הזה מופיע באלבום היחיד של אחרית הימים, אחד
האלבומים העבריים הכי טובים אי פעם, וזוהר לוי אמר עליו:
"המילים של 'פתחי לי את הדלת' זה הכי עמוס קינן שיש. עמוס שתה הרבה, וזה
שיר על מישהו ששותה הרבה. בהתחלה הביא לי את הטקסט הזה בני אמדורסקי, שאלחין אותו
בשביל הדודאים, ואז לקחתי אותו לאחרית הימים. זה לא התאים להם, לדודאים. זה השיר
שלי".
מותו של קינן לא בא במפתיע- קינן מת מאלצהיימר מתמשך שסבל ממנו כמה שנים.
למזלו, הוא לא איש התרבות היחיד במשפחה- אשתו נורית גרץ, סופרת ומצרה לספרות
וקולנוע, כתבה את הספר "על דעת עצמו", מין תמהיל מוזר ומרתק בין
ביוגרפיה לפיקציה, שמתאר את חייו המתוסבכים והמסוכסכים של קינן עד שפגש את נורית;
ובמקביל, רונה קינן האחת והיחידה, בתו הצעירה ואחת הזמרות האהובות עליי בארץ, יצרה
את "שירים ליואל", גם הוא סוג של ביוגרפיה פיקטיבית שמהלכת בין עובדות
חיים ברורות להמצאה. העובדה שהספר והדיסק יצאו בהפרש מאוד קטן זה מזה וממותו של
עמוס יוצרים אפקט מאוד מטלטל, כשהאלבום, הספר והאיש עצמו משקפים ומכילים זה את זה.
אני מאוד אוהב את רונה. בשבילי זה די קל- היא מוכשרת באופן כמעט בלתי חוקי,
ובשבילי כל מה שהיא עושה הוא מעולה- שירה, הלחנה, כתיבה ונגינה. אבל לאנשים אחרים,
מסתבר, קצת יותר קשה איתה, ולא מאותם סיבות שהיה קשה עם עמוס. בניגוד לכתיבה
המתריסה אך היצרית של עמוס, רונה כותבת בסגנון מאוד לא מקובל בארץ- רהוט, שקול, אינטליגנטי,
מאופק וקצת קר. וזה קשה להרבה אנשים. בימים אלו היא הוציאה דיסק חדש, "המראות
ונחיתות" שמו; לא שמעתי אותו אבל כבר יצא לי לקרוא כמה ביקורות ולהתעצבן.
מוקדם מאוד בקריירה של רונה, שהתחילה בגיל 17 עם ערן צור, היא סומנה כ"הבטחה
גדולה הבאה" ע"י עיתונות הרוק
בארץ, ומאז היא אמנם הקליטה 4 אלבומים אך אף אחד מהם לא "קיים את
ההבטחה" ו"סיפק את הסחורה", וגם הפעם הוכרז כי "ההבטחה לא
קוימה". ואני שואל, למה? האם רונה הבטיחה פעם משהו למישהו, האם היא התחייבה
למשהו מסוים? זה ממש כאילו חלק מהמבקרים מנסים להתאכזב בכוח. עד עכשיו, לרונה יש
קריירה מאוד מגוונת ומרתקת, ובסופו של דבר- זו רונה היוצרת, זה האמן וזה הבנאדם,
קבלו את זה כבר ותפסיקו להיאחז בהבטחות שהבטחתם לעצמכם.
"שירים ליואל" היה אלבומה
השלישי והטוב ביותר עד היום; זהו אלבום קונספט כאמור, כלומר זה למעשה מחזור שירים
שכל אחד מהם הוא בעצם פרק בסיפור חייו של בן דמותו של עמוס, יואל (רונה אמרה
איפשהוא שהשם יואל הוא מחווה לסופר יואל הופמן. מגניב!). לא עושים הרבה אלבומים
כאלה בארץ; וגם לא עושים הרבה אלבומים כל כך מדויקים ומרגשים. קצת כמו הספר של
אימה, רונה מתבוננת בחיי מלאים האורעים של אביה- דרך הילדות לצד אב לא מתפקד ופגוע
נפשית (מכיוון שעמוס היה אלכוהוליסט גדול אני מניח שזה נכון גם לגבי רונה עצמה),
ימי הלח"י הסוערים ומלאי האידיאולוגיה, מלחמת תש"ח העקובה מדם והטראומה
של הטבח בדיר יאסין,הבדידות הגדולה בבגרות, הדעיכה ואבדן הזיכרון וההגיון כתוצאה
ממחלת האלצהיימר וחוזר חלילה. רונה עצמה, כמו נורית, מתבוננת בעיקר מהצד, לא שותפה
להתרחשות ולמעשה דמותה כמספרת של הדיסק מבליחה רק לרגע קצר אך מרגש מאוד; גם זה לא
בדיוק תואם את מה שהמבקרים ציפו שתעשה- אלבום דרמטי ומשתפך שמתאר יחסי אב-בת קשים.
שוב, רונה בוחרת בגישה המאופקת שכל כך מאפיינת אותה: רונה רוצה לדבר על אבא שלה,
לא על עצמה. זהו אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בארץ בשנים האחרונות, ואני מנבא
לרונה קריירה ארוכה ועשירה.
ועשו לעצמכם טובה; קראו ספר של עמוס קינן.
