חודש קרלה בליי, חלק ג': האלבום הפיקטיבי

בפוסט הקודם דובר כאן בהרחבה על יצירת המופת וגולת הכותרת של היצירה של קרלה בליי, Escalator over the hill. כאמור, את קרלה לא ניתן ממש להגדיר כמוזיקאית ג'אז, והיא לגמרי פוזלת לסגנונות אחרים, כמו רוק. היום נדבר על אלבום חריג מאוד גם בסטנדרטים של קרלה, מכמה סיבות: זה אלבום של שירי פופ ממש, אבל פופ בסגנון של קרלה; זה אלבום שאלמנט הג'אז בו מצומצם מאוד, כשרוב הנגנים בו אינם באים מעולם הג'אז; והכי ביזארי, באופן רשמי זה אינו אלבום של קרלה, למרות שהיא כתבה ועיבדה את החומרים, הובילה את ההרכב, וזה אלבום שלה בכל אלמנט חוץ מהשם שחתום על העטיפה! האלבום הזה נקרא Fictitious Sports  והוא מיוחס ללא אחר מאשר ניק מייסון, מתופף פינק פלויד.

מה לניק מייסון ולקרלה בליי, מכל האנשים? סיפור הקשר בין השניים, שגם כולל את בעלה לשעבר של קרלה, מייקל מנטלר, הוא לכשעצמו סיפור מעניין מאוד, יותר מהאלבום עצמו אפילו. לפני הכל אני רוצה להקדיש כמה מילים לניק מייסון. תמיד הייתה לי פינה חמה למייסון ולקלידן ריצ'ארד רייט, שני המוזיקאים הצנועים והנחבאים אל הכלים בפינק פלויד. מייסון כתב מעט מאוד חומרים ללהקה, ורוג'ר ווטרס באכזריות האגו-מניאקית האופיינית לו, במסגרת ההשתלטות העוינת שלו על הלהקה בסוף שנות השבעים, אפילו ניסה לפטר אותו (כמו שעשה לרייט). אבל פינק פלויד חייבת הרבה לסאונד התופים הנקי והפשוט של מייסון, מתופף שאמנם לא היה וירטואוז טכני אבל ניגן עם המון לב ורגישות. יותר מזה, מייסון אף פעם לא ראה את עצמו כמוזיקאי גדול, אלא מישהו שפשוט בא לנגן ולהינות מזה. היום בכלל נראה שהרבה יותר מעניין אותו להתחרות במכוניות מרוצים מאשר לתופף. באופן מפתיע, דווקא מייסון הוא זה שפיתח את הקריירה הכי מעניינת מחוץ לפינק פלויד. הוא הפיק לרוברט וויאט את אלבום המופת שלו Rock Bottom (ועשה שם עבודה מרהיבה), הפיק אלבום ללהקת הפאנק The Damned וכן אלבום לגרסאת הפיוז'ן של להקת גונג, והכי חשוב לענייננו- דרך רוברט וויאט חברו הטוב הוא הכיר את קרלה ואת מייקל מנטלר.

בין שלושת אלה נוצר קשר מאוד מעניין. את קרלה ואת מייקל לא עניינה העובדה שמייסון איננו "מתופף ג'אז", או איננו "מתופף גדול", ומייסון מאוד נהנה להיות בחברתם של מוזיקאים מחוץ למעגל העבודה המוכר-ופחות-ופחות נוח של פינק פלויד. מייסון השתתף כטכנאי באלבום מדהים של מנטלר בשם The hapless child and other stories (מוזיקה לשירים מאת משורר הילדים הביזארי אדוארד גורי, השתתפותם של קרלה ורוברט וויאט, אלבום מומלץ ביותר שעוד אכתוב עליו אני מניח) ב-1976. וב-1979, בזמן העבודה על The Wall של פינק פלויד, אלבום שהמעורבות של מייסון הייתה בו מינימלית (עד כדי כך שבשני שירים ווטרס השתמש במתופף אחר), מייסון החליט לנצל את זמנו הפנוי כדי לעבוד על פרויקט אישי יותר. בהיעדר חומר מקורי, הוא פנה לקרלה, ששלחה לו קלטות של חומרים שעבדה עליהם באותו זמן. מייסון התלהב והחליט שזה יהיה הפרויקט האישי שאותו רצה. כך החלה העבודה על Fictitious Sports, והשניים החליטו על חלוקת עבודה מאוד משונה: קרלה תכתוב את החומרים, תעבד, תארגן את ההרכב ותנצח על ההקלטות וגם תפיק את האלבום; מייסון ינגן תופים, יהיה שותף להפקה, והאלבום ייחשב "שלו". מבולבלים? גם אנחנו. האלבום אגב יצא לבסוף רק ב-1981.

במילותיו של מייסון, תראו כמה צניעות יש לאיש הזה:

האלבום הוא 'שלי' במונחים של בעלות, כלומר הוא היה תחת החוזה שלי, ואני חושב שכולם הבינו והיו שמחים עם זה. עבור קרלה זו היה עוד תרגיל בתיאבון הבלתי נגמר שלה להפיק מוזיקה, אבל ללא ספק הייתה לי שליטה על העטיפה וכו'...כמובן שזה לא אלבום סולו ממש- זה אני סולו מפינק פלויד. אהבתי את תהליך העבודה עליו, ובנוסף קרלה יכלה להגיע לקהל יותר רחב מאשר מאשר הלייבל ECM....אני בטוח שהאלבום מוזר מדי בשביל שמעריצי פלויד יאהבו אותו, אבל בשבילי זו הייתה הזדמנות לעשות משהו, ונורא נהניתי לעשות את זה. אף פעם לא ציפיתי או רציתי קריירת סולו. אני רואה את זה כך- אם אנשים אוהבים אותו, אז זה אלבום סולו שלי. אם הם לא, זה אלבום של קרלה ומייק.

ממה שנאמר כאן לעיל, ברור שיש אלמנט מסוים של "רמאות" באלבום- הוא לא באמת אלבום של ניק מייסון. ובכן, מי שמכיר את החומרים של קרלה יגלה, שזה גם לא בדיוק אלבום "רגיל" שלה. לפני שנדבר על האלבום עצמו, קצת על הנוגעים בדבר. מלבד ניק, קרלה ומייקל מנטלר, האלבום מתהדר באחד הווקאליסטים האהובים עליי, רוברט וויאט אלא מי, שמיד נותן לאלבום ניחוח של רוק מתקדם. בנוסף יש כאן גם את אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, איש שהיה אמור להיות הרבה יותר מפורסם ומצליח, גארי וינדו (Gary Windo), סקסופוניסט ממש מופלא שיודע גם לנגן ריתם-אן-בלוז בסאונד מעולה וגם לכסח בפרי ג'אז אימתני (ומעריצי וויאט בוודאי יזהו את הצליל העצום שלו מהאלבום Rock Bottom). עוד מוזיקאי בולט באלבום הוא הגיטריסט כריס ספדינג (Chris Spedding), ובנוסף לעוד כמה כלי נשיפה ממתכת, גם הפעם קרלה ארגנה הרבה חברים ומכרים בתפקידי קולות רקע אורחים.

עכשיו, למי שהתרגל לסגנון של Escalator over the hill נכונה הפתעה- השירים כאן אינם תיאטרליים- קברטיים- מחזמריים-ברכטיאנים, אלא אלו שירי פופ, עם נגיעה של רוק מתקדם אליהם. בנוסף, אלו ברובם שירים הומוריסטיים- השיר הפותח, שנקרא “Can’t get my motor to start”, עוסק בדיוק בזה- מה עושים כשהאוטו לא מניע. “I was wrong” , השיר הכי טוב באלבום, מתייחס לצלחות מעופפות וחייזרים, ושיר אחר שנקרא “Boo to you too” הוא יציאה מתריסה כנגד קהל ששורק בוז בהופעות.  שיר מעניין הוא “Do Ya?”, שמכיל טקסט מאוד משעשע- על אחד ש"מנסה" ככל הנראה להשקיע בזוגיות שלו ו"מנסה" כל הזמן לשכנע את בת הזוג בזה. כשוויאט שר שיר כזה, אי אפשר שלא להיזכר בכמה שירים הומוריסטים בסגנון דומה של וויאט עצמו. ועוד קטע נחמד הוא השיר המסיים, “I’m a mineralist” שבאמצע שלו וויאט מתחיל ניימדרופינג מאוד משעשע של מלחינים מינימליסטיים, כשבאמצע השיר פתאום הלהקה קופצת למעין פארודיה על העבודות הווקאליות של פיליפ גלאס.

למרות שיש לאלבום הרבה נתונים להיות אלבום טוב, הוא לא ייזכר כאלבום הכי טוב שקרלה, מייקל מנטלר, רוברט וויאט, גארי וינדו או ניק מייסון היו מעורבים בו. משום מה, משהו כאן חסר, והשלם כאן הוא פחות מסכום חלקיו. למה? אולי השירים לא מספיק חזקים; אולי וויאט נותן הופעה יחסית חלשה; אבל בעיקר נראה שחסר לאלבום הזה קצת עמוד שדרה או סגנון מובהק. כך ש-Ficticious sports הוא בסופו של דבר לא אלבום מעניין מאוד, אלא הסיפור מאחוריו הוא המעניין. בעיקר אני שמח בשביל ניק מייסון, שבמינימום אגו מצא את עצמו עובד להנאתו עם מוזיקאים גדולים ממנו בהרבה, בלי רגשות נחיתות. בפוסט הבא נסיים את חודש קרל הבליי, ונקפוץ כמה עשורים קדימה ונסיים את חודש קרל הבליי, באלבום האחרון (עד כה) שהקליטה, בגיל 77.

הירח של רוברט

את רוברט וויאט אני אוהב הרבה מאוד שנים. כתבתי עליו המון ב"שרת העיוור", וכתבתי עליו המון כאן. למרות שבשנים האחרונות הוא לא מפיק עבודות ברמות של פעם, וכבר דנתי בהסתייגויות שלי ממשנתו הפוליטית העכשווית, מקומו בליבי שמור לנצח. את וויאט אמן הסולו, אחרי הנפילה המפורסמת מהחלון ביוני 1973 שהותירה אותו נכה לכל חייו, רבים מכירים, וכמובן אלבומו Rock Bottom מ-1974 הוא קלאסיקה בלתי נשכחת. מה שרבים נוטים לשכוח, או פחות לזכור, הוא שלוויאט הייתה קריירה מדהימה גם לפני הנפילה. בפוסט הנוכחי אני רוצה לדבר על התקופה של וויאט כמתופף, כותב, וזמר באחת הלהקות הכי אהובות עליי, Soft Machine, ולעסוק בקטע ספציפי אחד פרי עטו של וויאט, “Moon In June”, בעיניי המאסטרפיס האולטימטיבי שלו. התרומה של וויאט בסופט משין הייתה כל כך מהותית, וסופט משין עצמה הייתה להקה כל כך מדהימה, שאני חושב שפרק הזמן הקצר שלו כחבר הלהקה, סך הכל ארבע שנים בין 1967 ל-1971, איכותי לפחות כמו כל קריירת הסולו שלו לאחר מכן. מרתק לראות את יסודות הכתיבה של וויאט כבר בתקופה המוקדמת שלו עם סופט משין.

קצת רקע למי שלא מכיר את סופט משין: הלהקה צמחה על חורבותיה של להקה שלא הקליטה אלבום מעולם בשם The Wilde Flowers, הלהקה שממנה צמחה למעשה סצנה שלמה, סצנת הקנטרברי (במשפט- אסופה של להקות רוק מתקדם\פסיכדלי עם השפעות ג'אז, אוונגרד ודאדא חזקות, מאזור קנטרברי באנגליה) עליה נמנות להקות מעולות רבות כמו גונג, קראוון, הטפילד אנד דה נורת', הנרי קאו ועוד. ההרכב הראשוני שהתגבש הכיל את וויאט על תופים ושירה, מייק רטדג' על קלידים, קווין איירז על באס ושירה, ודיוויד אלן (לימים סולן ומנהיג גונג) על גיטרה. ההרכב הראשוני הזה מקליט אצל מפיק העל גיורגי גומלסקי כמה סקיצות אולפן לא מלוטשות, שייצאו יותר מאוחר באלבום Jet-propellored photograph (עוד אדון בו), אבל אז נוסע אלן לצרפת, שם הוא מסורב לחזור לאנגליה, מה שטכנית גרם לו לעזוב את הלהקה. ההרכב מצומצם לטריו, שמוציא אלבום בכורה סופר-פסיכדלי ומרהיב ב-1968. איירז עוזב ומוחלף בבאסיסט יו הופר (שהופיע עם אלן ב-2006 בארץ, בהופעה שעד היום לא ראיתי טובה ממנה), מה שמשנה את המוזיקה של הלהקה באופן מיידי למין פרוג-ג'אז, עדיין מבוסס שירים. משם הלהקה עוברת מהפך להרכב שמנגן ג'אז-רוק, מאוד דומה לדברים שמיילס דיוויס הקליט באותה תקופה בארה"ב, כשכמי שנותנים את הטון הם רטלדג' והופר, כשוויאט נדחק הצידה ושר פחות ופחות. ב-1970 הלהקה משלבת כמה וכמה נשפנים, כאשר לבסוף הסקסופוניסט אלטון דין מצטרף כחבר קבוע, והלהקה הופכת להרכב ג'אז כמעט פרופר, כאשר וויאט למעשה לא שר יותר שירים וגם לא כותב כמעט יותר קטעים, כשמדי פעם ניתנת לו במה להתנסות בווקליזציות חסרות מילים, ומעמדו בלהקה מדרדר עוד יותר (בד בבד עם נטייה הולכת וגוברת לאלכוהוליסטיות וחוסר תפקוד).

ב-1970, כשלהקה נכנסת להקליט את אלבומה השלישי שנקרא Third, עד היום אחד האלבומים הכי אהובים עליי, אלבום כפול מדהים שמכיל 4 קטעים בני קרוב לעשרים דקות, וויאט נמצא במצב שבו הוא ושאר חברי הלהקה משדרים על תדרים שונים לחלוטין: הם רוצים לנגן רוק-ג'אז אינסטרומנטלי, בעוד וויאט רוצה לשיר שירים, מה שגורם לחיכוך בלתי נמנע שבסופו של דבר ויגרום לוויאט לעזוב  ולהקים הרכב משלו בשם Matching Mole (אבל זה כבר סיפור אחר). התרומה העיקרית של וויאט היא תיפוף, וכאן אני צריך לומר שמדובר במתופף ענק; הטכניקה של וויאט, כמו זו של אחד האלילים שלו, קית' מון (שלפי האגדות גם לימד אותו להשתכר באופן המהיר ביותר), רחוקה להיות מסורתית או מושלמת, אבל בדיוק כמו הלחנים והטקסטים של וויאט, התיפוף שלו מלא מעוף ודמיון ואנרגטיות, והוא לעולם לא חוזר על אותה מכת תוף. במובן הזה הוא עדיין היה נכס ללהקה.

Third הוא אלבום ענק בהרבה מובנים, ולי באופן אישי הוא הציל את תקופת הטירונות, בה חרשתי אותו בכל זמן פנוי שהיה לי. האלבום הוא אינסטרומנטלי כמעט כולו, למעט  קטע אחד שוויאט כתב, ולמעשה ניגן בחלקו הגדול לבדו לגמרי, ללא תמיכת חברי הלהקה שלא גילו כמעט שום עניין בכתיבה של וויאט, זהו הקטע הלא-אינסטרומנטלי האחרון שסופט משין אי-פעם הקליטה, וזהו Moon In June (שלשם הנוחות אקרא לו בקיצור MiJ) שסופסוף הגענו לדבר עליו. הקטע בנוי משלושה חלקים, קשורים זה לזה באופן רופף- חלק ראשון מילולי שהוא כולו וויאט, ג'אם אינסטרומנטלי שבו חברי הלהקה האחרים הסכימו להשתתף, שבוצע רבות בהופעות בלי השירה של וויאט כקטע עצמאי, וחלק אחרון, שוב כולו בביצוע וויאט, שהוא אופרה אחרת לגמרי. 

הנה השיר כולו:

את החלק המילולי של השיר למעשה וויאט הרכיב מכמה שירים מוקדמים קטנים, שחלקם ראו אור כבר בדמואים של המוקדמים של הלהקה: “You don’t remember” ו- “That’s how much I want you now”. ב-1968 וויאט שהה בניו יורק, שם הקליט גרסאת דמו לכל החלק המילולי של “MiJ”, קצת איטית יותר אבל די קרובה לגרסה הסופית של השיר, כשהוא מנגן בכל הכלים בעצמו- קלידים, תופים, ושירה כמובן. כאשר וויאט הציע לחברי הלהקה את השיר, הם דחו אותו בבוז, ובצר לו החליט וויאט להקליט את השיר לבדו, על אפם ועל חמתם. ואכן, שמונה הדקות הראשונות של MiJ הם וויאט טהור, ללא אף אחד משאר חברי הלהקה. וויאט מצליח לחבר בצורה חלקה כמה שירים קטנים שאין להם במשותף כמעט כלום, ורק החלק הזה לבדו נשמע קצת כמו אי.פי.

כיאה לשיר שמורכב מהדבקה של כמה שירים אחרים, המילים של MiJ שונות מאוד בין הבתים: תחילת השיר מתארת מערכת יחסים מתוחה בין בני זוג, שעל פניו וויאט אמור להיות מרוצה מאוד ממנה אבל זה לא בדיוק מה שהוא רוצה, או כמו שהוא אומר בשורה המבריקה שפותחת את השיר: “On a dilemma between what I need and what I just want”. בבית אחר וויאט עובר לשיר על חוויותיו בניו יורק והגעגועים שלו לעצים ולגשם הבריטי. הבית הזה ספציפית הוא בין הדברים הכי יפים שוויאט אי פעם כתב:

The sun here shines all summer

It’s nice ‘cause you could get quite brown

Oh, but I miss the rain, ticky tacky tickay

And I wish that I was home again, home again…

הוא שר שוב ושוב, וזו השורה שחדרה לי לשכל כל הטירונות שלי, בכל שמירה ותורנות מטבח: כמה הייתי רוצה לחזור הביתה. לבסוף וויאט חוזר לבת הזוג הקרובה רחוקה שלו, כשהמילים המהדהדות “Remember how distance tells us lies” מסיימות את החלק הטקסטואלי בשיר.

כאן וויאט מסיים לשיר, ושאר חברי הלהקה, למעט הסקסופוניסט דין, נכנסים, עם הבאס המתובל בפאז עצבני של יו היופר פורץ, ומתחיל חלקו השני של MiJ. זהו כבר "שיר" אחר לגמרי, כשמי שנותן את הטון הוא מייק רלטדג' בסולו מבריק. רטלדג' היה אחד המוחות הכי חריפים ברוק המתקדם הבריטי, מלחין ומאלתר גאון, והוא חיבר שניים מארבעת הקטעים שמרכיבים את Third. על אף חוסר הקשר בין חלק זה לקודמו, הוא מכניס המון מתח ובלגן; יש כאן בעצם מאבק בין וויאט לחברי הלהקה שלו, אפשר לומר שהם פולשים לתוך היצירה של וויאט, והווליום הידוע לשמצה של סופט משין פורץ החוצה. רטלדג' לא מרחם בסולו שלו, עם סאונד דיסטורשן שחברי הטוב א' הגדיר כ"סאונד של עכברושים מחושמלים", יו הופר מפציץ בבאס ששוקל 16 טון, ו-וויאט יורה צרורות של תיפוף סוער במיוחד. המתח עולה ועולה, עד שפתאום יש רגיעה מפחידה, רטלדג' מצטט שיר יפה של גונג בשם “Glad to sad to say” לכמה שניות , ואז יש פיצוץ באס-פאז אחרון של הופר....

... ומעבר לחלק האחרון. רטלדג' והופר יוצאים, ונשאר וויאט. מה שקורה כאן הוא מין הזייה של וויאט, שמנגן מין דרון (drone) על אקורד אורגן אחד מאיים ומתמשך, וקריפי במיוחד. בשלב מסוים נכנס נגן אורח, אפשר לומר אורח אישי של וויאט, וזהו כנר ג'אז בשם ראב ספל (Rab Spell) . ספל מתחיל לנגן סולו אוונגרדי מאוד, ששוב תלוש לחלוטין מהסביבה המוזיקלית בה הוא נמצא. זה לא מפליא, בהתחשב בעובדה שוויאט פשוט ביקש מספל לנגן סולו כינור בלי להשמיע לו את MiJ כלל. דברים נהיים מוזרים יותר ויותר כאשר וויאט מתחיל לשחק עם הפיץ' של סולו הכינור של ספל, וכשוויאט מתחיל להשמיע קולות מוזרים; בשלב מסוים הוא מתחיל לשיר, מאוד חלש ברקע, שני שירים של יוצא סופט משין קווין איירז. יש כאן משהו כל כך, אפל, עוכר שלווה ומהפנט. בסופו של דבר החלק הזה והשיר כולו מסתיים בפייד אאוט, ובסופה של ההזייה הזו אתה יוצא מצומרר מכף רגל ועד ראש. החלק האוונגרדי הזה מנבא דרך אגב את אלבום הסולו הראשון של וויאט, The End of an Ear, היחיד שהוציא לפני התאונה (אלבום שוויאט סוג של התכחש אליו, אם כי לדעתי הוא נפלא).

בעיניי הקטע הזה מגלם באופן מושלם את כל מה שהוא וויאט: התיפוף, השירה, ההלחנה הבלתי שגרתית, הדמיון, התעוזה, החוצפה, הילדותיות, המוזרות, החייזרות, התלישות, הדאדאיסטיות, האוונגרד, ההומור הבריטי.  הוויאטיות. כל היסודות האלו מופיעים אחר כך גם באלבומי הסולו שלו (שבחלקם הוא אפילו מתופף בצורה מוגבלת). יותר מכל, זוהי למעשה שירת הברבור של וויאט כחבר סופט משין; הוא נשאר בסביבה כדי להקליט אלבום נוסף איתם, אינסטרומנטלי לחלוטין הפעם. אחר כך עזב והקים כאמור את מאצ'ינג מול, להקה לא רעה אבל מצד אחד דומה מדי לסופט משין (אפילו השם שלה הוא משחק מילים וויאטי על האופן בו אומרים "מכונה רכה" בצרפתית) , מצד שני לא טובה כמותה, וגם שם מהר מאוד וויאט מצא את עצמו מנגן ג'אז-רוק אינסטרומנטלי ולא השירים שרצה לכתוב. אחר כך ארעה התאונה המפורסמת, ששללה ממנו את היכולת להשתתף בלהקה ולמעשה גם הכריחה אותו לפתוח בקריירת סולו מלאה וגם נתנה לו סוג של חופש אומנותי חדש. אבל זה כבר סיפור אחר. לסיום, הנה הקלטה של MiJ מהסשנים של ג'ון פיל האגדי, ללא החלק האחרון. זו הקלטה מאוד מיוחדת ומשעשעת משום שוויאט שר מילים שונות לחלוטין- נושא השיר הוא עד כמה נחמד לבוא ולנגן אצל ג'ון פיל וה-BBC! תענוג.

הציפורים היפות שפרחו מהראש

הפעם החלטתי לא סתם לכתוב על אמן או על אלבום, אלא ממש לערוך ראיון. הראיון הזה התחיל בכלל מדיון פייסבוק קצר שיזם נדב לזר, איש The Raw Men Empire ובעל הבלוג "אטמי אוזניים" לשעבר, בו נשאל על מוזיקאים ירושלמיים. גרתי בירושלים חמש שנים מאוד משמעותיות, כך שהדיון היה קרוב אליי. בין השאר בדיון, עלה שמו של מוזיקאי ירושלמי בשם אורי פנציאס. השם הזה זרק אותי שנתיים אחורה, אל פסטיבל "מוסררה מיקס" שעורך כל שנה בית הספר לאמנות חדשה מוסררה, בשכונת מוסררה שבירושלים. אני הופעתי שם במסגרת פרויקט גמר של חבר שלי, ובשלב מסוים עלה בחור מזוקן, גם הוא תלמיד בבית הספר, להעלות את הפרויקט שלו. היו שם שירים איטיים מאוד עם כינורות ואקורדיונים וכלי הודי דמוי הרמוניום שמאוחר יותר למדתי שקוראים לו שרוטי בוקס, ואני זוכר שהתרשמתי מאוד מההופעה המיוחדת ההיא, שלא ממש נשמעה כמו שום דבר ישראלי שהכרתי.

אורי פנציאס

 את פרויקט הגמר של פנציאס, שהפך לאלבום בשם "מתוך ים", אפשר לשמוע ולרכוש בבאנדקמפ במחיר סמלי, ואני מאוד מאוד ממליץ לעשות זאת. זה אלבום מאוד חריג, גם בתוך האינדי הישראלי, בגלל האיטיות הרבה שלו, החולמניות, המינימליזם והעדינות. הרבה מהשירים מורכבים מכמה שורות ספורות או הרבה פחות, אבל פנציאס בונה מהם שירים שלמים שנשמע שמכילים הרבה יותר מכך. פנציאס מנגן באלבום במגוון אדיר של כלים- קלידים שונים, תופים, באס, סקסופונים והרבה כלים ממשפחת ה-free reed, כמו האקורדיון והשרוטי בוקס. האיטיות הרבה שבה השירים מנוגנים גורמת לכל מילה, לכל צליל, להיות מאוד משמעותיים, שום דבר לא בוער באלבום של פנציאס וזה כמובן מאוד לא ישראלי, ומאוד מיוחד. המוטו של האלבום נפרש בשיר הראשון, "עולם כפשוטו", שכולו מכיל את המילים הבאות: "רגע תפקח עצמך, אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא בעתו, זהו עולם כפשוטו". העיסוק של פנציאס בזמן ריתק אותי במיוחד. הקטע הכי בולט באלבום הוא הקטע האחרון בו, "ציפורים", שכולו מורכב ממשפט מטלטל אחד בלבד: "כנראה שהתלקחתי כמו חורש, הציפורים היפות שפרחו מהראש לשמיים אינן", ומיד אחר כך מגיע משהו שמעולם לא שמעתי באלבום של יוצר ישראלי- דרון (Drone) מתמשך של כחמש דקות תמימות על אקורד אחד בשרוטי בוקס (באותה הופעה במוסררה, פנציאס וחבריו ניגנו את הדרון הזה במשך עשר דקות), חמש דקות בהן את מוצא את עצמך מהרהר במה ששמעת קודם, לוקח הרבה אוויר ומתהפנט.

כמו הרבה מוזיקאים מירושליים, עיר שסובלת מחוסר משווע ביחסי ציבור, חיפוש מידע על פנציאס העלה חרס בידי. התבאסתי מכך שמישהו מוציא אלבום כל כך מיוחד ומעניין אף אחד לא יודע מזה, והחלטתי להרים את הכפפה. מפה לשם יצרתי קשר עם אמיר בולצמן, עוד מוזיקאי ירושלמי יוצא מוסררה, שקישר ביננו לראיון טלפוני.

הי אורי, איך הגעת לנגן ולהקליט את האלבום?

אני תושב ירושלים, שם גם נולדתי. אני כותב ומלחין כבר עשר שנים. מגיל 25 יש לי שני כיוונים בהם אני משקיע: המוזיקה שלי עצמי, וההרכב שלי שנקרא "שייבה" שהקמתי יחד עם יאיר בר-צורי לפני 5 שנים, שזו להקת פולק ארצישראלי ירושלמי, ואנחנו מוציאים עכשיו אלבום בהפקת כפיר שטיווי בהוצאה עצמית. ב"מתוך ים", שהיה פרויקט הגמר שלי בבית הספר מוסררה, בחרתי להקליט הכל ולנגן כמעט הכל בבית בעצמי, זה סוג של התפשרות כי התנאים לא הכי אידיאליים אבל אתה יכול לקום בשתיים בלילה, לשבת מול מחשב ולהקליט שיר שלם.

מה בעצם הרקע לאלבום, מבחינת הדברים ששמעת ושהשפיעו עלייך?

כל מי שיישמע את האלבום יגיד, ובצדק, שההשפעה הישירה של האלבום זה רוברט וויאט, מעשר שנים של הקשבה רציפה. רציתי להתחבר לוויאט, במכוון ובלי להתבייש וניסיתי לקחת ממנו את מה שאני יכול, להתחבר למצב הרוח הזה שאני לא יודע להגדיר אותו, מצד אחד אפל ושטני, מצד שני מלאכי וטוב.. מלבד וויאט יש גם השפעות של ג'ון קייל, רדיוהד, דיוויד אלן, אסף אמדורסקי וגם של מוזיקה הודית.

באלבום אתה מנגן די הרבה כלים בעצמך ,למה החלטת לנגן ברוב הכלים לבד?

היה לי חשוב בעיקר שיהיה לי זמן. בשביל לנגן עם נגנים אחרים צריך המון תיאום והמון להתחשב. העדפתי לעבוד בעצמי כדי שיהיה לי את הזמן הזה, לאסוף כלי נגינה שונים ומשונים ולהשתמש ביכולת שלי להוציא מהם מה שאני יכול בלי להתעמק יותר מדי, חוץ מפסנתר וגיטרה שהם הכלים העיקריים שלי. ההלחנה הייתה לקחת סינטי ולהפוך אותו לדרון ולשים כלי נשיפה וקלרינט וחצוצרה וזהו.

הדבר הראשון שמצא חן בעיניי באלבום הוא יש באלבום מין מצב רוח מיוחד, קצב מיוחד, מאיפה זה מגיע? ככה אתה גם בחיים האישיים שלך?

אפשר להגיד שההתנהלות שלי היא כזאת. לשבת ולהקשיב לדרון כזה מדיטטיבי, שהכל זז מאוד לאט, אני מאוד אוהב את זה. את הקטע האחרון למשל, רוב האנשים לא מסוגלים לשמוע עד הסוף. אני משמיע להם והם אומרים לי די. זה משמח אותי, שאנשים מגיבים לזה בכלל. גם בהשראה של רוברט וויאט, שוב, ששיש לו דברים בקצב מאוד איטי, וגם, אתה יודע, לשבת בהודו בהופעה ולשמוע את הצליל של הטמבורה 40 דקות, לקחתי את זה משם.

הדבר השני שאהבתי הם הטקסטים שלך שמאוד מיוחדים, בעיקר בשירים שמכילים מילים ספורות או משפט אחד. איך אתה ניגש לכתוב טקסט?זה מין הייקו?

התעניינתי בהייקו אבל זה לא באמת בא משם. אני לא איש של טקסטים כל כך, זה משהו שפחות חשוב לי במוזיקה. "אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא לאיטו", אלו התמודדויות שיש לי עם החיים, להסתכל עם הדברים כפשוטים, כמו שהם, והכל בסדר.

כששומעים למשל שיר כמו "סימה", שיש לו רק שתי שורות מאוד חידתיות ("סימה היפה מוציאה את הראש מתוך ים\סימה היפה מציירת פסים כמו חוף ים"), יש חוויה די מדהימה כי זה לא מרגיש כמו שיר שיש לו רק שתי שורות, שתי השורות האלו מחזיקות שיר שלם.

כן,הכל שם נורא איטי והכל שם נורא מינימלי. עד שאני מתחיל לשיר עוברת דקה, עד שאני שר בית עוברת עוד דקה. זה גם נובע כי אני לא מרגיש שאני כותב, אני יותר מלחין, רוב הטקסט אמור לקבל השראה ואווירה ואז אני מחפש משהו שמתאים לזה. סימה זו ספרית שהייתי עובר לידה מדי יום והמילים הם תמונה של מה שראיתי.

בעצם לאלבום יש קונספט מוזיקלי, אין לו בעצם קונספט מילולי וגם לא חיפשת אחד כזה.

נכון, שני הקטעים הראשונים שהיו לי היו הראשון והאחרון באלבום, "עולם כפשוטו" ו"ציפורים". ב"ציפורים" הייתה לי שורה אחת, ישבתי עם השרוטי בוקס שזה בעצם מין הרמוניום שאפשר לנגן עליו הרמוניה קבועה, ו"עולם כפשוטו" הולחן במקור ביחד עם אמיר בולצמן ושיניתי אותו קצת. ככה היו לי שתי קצוות, הבנתי שיש פה התחלה התחלה וסוף, ואני רואה שהשירים הם נורא מינימליסטייים ומאוד אהבתי את זה ככה, שזה בא והולך, ולא מובנה בצורה של  בית פזמון בית פזמון, זה כבר היה ההשראה לשאר הדיסק. ומשם החלטתי ללכת הלאה.

איכשהו נראה לי שיש פחות סיכוי שאלבום כזה היה נולד בתל אביב. איך אתה רואה את ירושלים בשירים שלך? יש לירושלים מקום באלבום הזה?

אני חושב שלא. זה יותר מתקשר לחדר ולבית שישבתי בו, הכל כמעט הוקלט באותו חדר וזה היה מאוד "שם", חורף-אביב בבקעה בלילה. אבל ירושלים זה לא העניין כל כך, אולי יש את זה בי ואני לא יודע את זה פשוט, זה יותר עניין של מוד פנימי כזה.

באמת כששומעים למשל את וויאט מקבלים תחושה של עולם פנימי וסגור שאין לו קיום בחוץ, וגם באלבום שלך יש את זה וזה מצא חן בעיניי. אתה עוד מופיע?

לא אני לא מופיע עדיין, זה עדיין לא בושל למרות ששטיווי הציע שנופיע יחד.לקחת גיטרה ולנגן כרגע זה רק באירוע שמופעל עליי לחץ. אני אוהב את זה, אבל לא בוער לי וגם אם זה יקרה בעוד חמש שנים זה לא נורא. אני אוהב לעשות את זה אבל לא ממש חשוב לי להתפרסם או להתפרנס מזה. גם עם האלבום אני לא כל כך יודע מה לעשות, חוץ מזה שיש לי עדיין 300 עותקים בבית שאני לא יודע מה לעשות איתם.

זאת אומרת שעשית את האלבום וכרגע מין שמת אותו בצד. מיילס דיוויס אמר פעם שהוא אף לא חוזר לשמוע שום אלבום שלו אחרי שהוא עשה אותו.

כן , זה משהו שקורה, אתה עובד על פרויקט שנה ומושקע בו וגם מתעסקים בך כל הזמן כי זה גם פרויקט גמר, ובסוף יוצא שזה נשאר בצד אחרי שאר הדברים שאתה עושה. יש איזו פנטזיה לעשות עוד אלבום אבל צריך להיות במין מוד כזה שהיה לי אותו נורא חזק.

מאוד שמחתי לדבר איתך, אני חושב שזה אחלה של אלבום ואני מקווה שאנשים יכירו אותך דרך הפוסט הזה.

כן, אחרי שנתיים ככה שלא כל כך הקשתי לאלבום ולא חשבתי מה אני אעשה איתו, ופתאום באת איתו, וזה מאוד משמח.

יש לי מומחיות כזו לשלוף דברים שנתקעו בעליית גג של מישהו, זה תחביב שלי. שיהיה בהצלחה.

תודה.