חופש פעולה לפרט

שלום לכולם...

עברה כמעט שנה (ליתר דיוק, עשרה חודשים) מאז כתבתי פה בפעם האחרונה. עייפות החומר ועומס גרמו לצורך להפסיק לכתוב. ליתר דיוק, לכתוב מוזיקה...בינתיים הייתי עסוק בשני דברים עיקריים:  תזת הדוקטורט  שלי (130 עמודים שבטח לא כל כך יעניינו אתכם), ואלבום חדש שאני מקליט עצמאית בימים אלו (עם קצת עזרה מחברים) ואינשאללה עד סוף השנה ייצא לאור. את התזה סיימתי, וסופסוף אני מרגיש בשל ורענן לחזור לכתוב קצת בבלוג. לאלבום צריך עוד קצת זמן. לגבי הבלוג- אני מתכנן להמשיך לכתוב בעצימות יותר נמוכה- לא פעם בשבוע כמו פעם, אלא כשיהיה לי משהו מעניין לכתוב עליו או לדבר עליו. אז ברוכים הבאים ל-Japan in a dishpan שנת 2015, והפוסט הראשון שפותח את הפאזה הנוכחית של הבלוג הוא ציון 40 שנה לאלבום הבכורה של צלילי הכרם, בזכרי ימים ימימה.

זכרי ימים ימימה נחשב בדברי הימים של המוזיקה המזרחית לאחד מהאבות המייסדים, ביחד עם אלבומה הראשון של הלהקה המתחרה, צלילי העוד (שבו מופיעים כמעט אותם שירים), והאלבום "היכן החייל" של אהובה עוזרי. אבל להגביל את האלבום לז'אנר הספציפי של מוזיקה מזרחית זה עוול בלתי נסבל, זה משהו שמבקרי מוזיקה עושים כי הם עצלנים וכי זה נוח לקטלג. משום שהאלבום הזה, הוא קלאסיקת מוזיקה ישראלית לדורותיה, ומקומו בנצח התרבות השראלית לצד כל הקלאסיקות היותר "מוסכמות" (ונגיע בסוף הפוסט למטען היותר פוליטי של מי הם אלו ש"מסכימים")- הלהקות הצבאיות, התרנגולים, האלבומים המוקדמים של אריק איינשטיין, כוורת, פלונטר לפורטיס וסצנת הפינגווין, סצנת רוקסן קצרת המועד וכו'. קל מאוד להדביק לאלבום חותמת של מוזיקה מזרחית, לדחוק אותו לגטו של כרם התימנים שנת 1975 וכו'. אבל האלבום הוא כור היתוך מופלא של התרבות הישראלית. מעבר לכך, מדובר באלבום מושלם שעשוי משמונה שירים מושלמים (אחת-עשרה ליתר דיוק- חמישה מהם  במחרוזות), עם סאונד מושלם, גיטריסט מושלם, ובעיקר- זמר מושלם.

צלילי הכרם זו לא ממש להקה אלא בסופו של דבר חזון משותף של שניים: בן מוש על הגיטרה ודקלון על מיתרי הקול זבי החלב והדבש. בן מוש הוא הצאצא המובהק ביותר של אריס סאן; באלבום הוא לא מפציץ בסולואים מרחיקי לכת כמו מורו ורבו, אבל נותן הופעה שהייתה עלולה להיחשב "סולידית" אם לא מקשיבים טוב. נראה אתכם, גיטריסטים צעירים, מצליחים לעקוב אחר הריפים ה"סולידיים" שלו. לצידו ניצב אחד הגרונות הכי יפים וזכים שאי פעם שרו בישראל. קול חם, מלטף, עגול, ועם זאת יש בו איזו זעקה. אני לא מצליח להבין איך דקלון עושה את זה, הבנאדם פנומן. הם מערבבים את היווניות האריסאנית ואת השירה המזרחית המוקדמת של ג'ו עמר עם החריף של הכרם, עם הטקסטים של האשכנזים הגמורים אלכסנדר פן ונתן אלתרמן (שמשום מה לא מקבלים קרדיט על "חסידה צחורה" ו"חנה'לה התבלבלה" בעטיפת האלבום, אך אל תתבלבלו), עם הפיוטים המקודשים הנושנים של שבזי, והתפילות החילוניות של בועז שרעבי. השעטנז הזה הופך תחת ידיהם הנאמנות למשהו שורשי, ארצישראלי במלוא מובן המילה. דקלון ובן-מוש הם היוצר הישראלי היפה, גם אם בזמנו היה מי שבז לזה, גם אם היו רבים שחשבו בזמנו שאנשים כמו דקלון ובן-מוש לא שייכים לישראליות, גם אם היה מי שניסה להקיא אותם מהממסד ולתחום אותם ל"מזרחיות".

האלבום זורם בצורה כל כך מושלמת שהוא פשוט מרגיש כמו זהב טהור שנשפך מהרמקולים. הצד הראשון של האלבום כבר סוחף: מהפתיחה הנסערת  של שיר הנושא, למחרוזת הבוערת של "בדד ארעה צאני" (מה יותר תנ"כי, צברי, חלוצי, ארצישראלי מהאימאג' הזה של רועה הצאן?) ו"נעמה" (השורה "והחום בקרבי לוהט כחמה" היא אחת משורות האהבה היפות ששמעתי בימי חיי), "חופשי המאושר" של בועז שרעבי שכל סופרלטיב שאקשור לו לא יספיק, וכלה במחרוזת הקטלנית של "חנה'לה" (ה-דוגמא לכור ההיתוך עם הטקסט האלתרמני הגאוני).

 (התמונה פה היא של צלילי העוד, בטעות)

אבל הצד השני עוד יותר טוב. זה מתחיל ב"חסידה צחורה". מדובר באחד משירי המופת הגדולים שנעשו בארצנו ואולי שיא האלבום. החיבור בין הטקסט הדכאוני, הציני, הקשה של אלכסנדר פן, משורר רדוף רוחות במיוחד, לשירה החומלת של דקלון שחי ומזדהה עם הטקסט בצורה מושלמת כאילו הוא-הוא קולו של פן, והסקסופון הזה שפתאום צץ משום מקום....חד פעמי ומופלא. חסידה צחורה מסתיים....ומיד מתחיל ה"כוכב", שיר באותו סולם ובאותו מקצב ואותו טמפו, שממשיך בדיוק מאיפה ש"חסידה צחורה" הסתיים, אפקט מדהים! שני השירים האלו הם למעשה יחידה אחת של שמונה דקות.

 (גם כאן, טעות- צלילי הכרם, לא דקלון סולו)

את סוף הצד ואת האלבום כולו מסיימת עוד יחידה של שני שירים מאוד דומים, "איילת חן", ו"חזרה למוטב". כאן יוצאים הדקמושים מכור ההיתוך ועושים כמה צעדים אחורה בזמן ורחוק רחוק במרחק, ולוקחים אותנו על מרבד קסמים היישר לתימן. "איילת חן" מורכב כולו מיחידה ריתמית מאוד פשוטה שחוזרת שוב ושוב ושוב ושוב, ודקלון שר את הטקסט במבטא תימני כבד שלאחד כמוני בלתי אפשרי להבין...מדובר באחד השירים הכי כובשים שאני מכיר, הסקסופון שחוזר שוב ומכפיל את התפקיד של בן-מוש, והשירה הגועשת של דקלון, החזרתיות של הקצב ושל השיר, כל אלו מצטרפים לגרוב פשוט בלתי ניתן לעצירה, עד כדי כך שזכורות לי כמה נסיעות באוטו ששמעתי את השיר בריפיט לכל אורך הנסיעה, אתה לא רוצה שייגמר לעולם. אליו מצטרף ומסיים את האלבום המופתי "חזרה למוטב" שבו דקלון עוד יותר מקצין את המסע חזרה לשורשים ושר בערבית, למעט בבית האחרון.

מילה לסיום על המטען הפוליטי-חברתי-תרבותי של האלבום, כי בלי זה הדיון עליו לא יהיה שלם. האלבום נחשב לאחד ממבשרי מהפכת המוזיקה המזרחית בישראל. הממסד בארץ בזמנו, שהיה מפא"יניקי- אשכנזי מבוסס, לא קיבל את האלבום בזרועות פתוחות, לא קיבל את היוצרים המזרחיים בכלליות, ויש מי שטוענים שעד היום הממסד לא קיבל אותם. אני לא מסכים עם הקביעה האחרונה, בעיקר כי מה שהיה פעם ה"ממסד" שקובע את הבון-טון הוא היום מיעוט שמשום מה מייחסים לו משקל של רוב (אני בכוונה מגביל את דבריי למישור המוזיקלי-תרבותי), וכבר כתבתי על כך פוסט בעבר. בהתאם לכך, לעיתים כשכותבים היום תשבחות על אמנים מזרחיים מוקדמים כמו אריס סאן, עולות לפעמים האשמות על אוריינטליזם, וליתר דיוק- משבחים את האמנים המוקדמים רק כדי להשחיר את פני האמנים העכשוויים של הזמר הים תיכוני (ושמעתי את הטענה הזו גם באופן אישי). בכל מקרה, האלבום של צלילי הכרם, כך אני מרגיש, מרחף כמה ספירות מעל כל הדיון והויכוח הזה- על אף המשמעות שניתנה לו בהקשר של פריצתם של האמנים המזרחיים, אין בו עצמו תוכן פוליטי שכזה, ובמרחק 40 שנה אני חושב שאפשר להינות ממנו גם בלי השיח העדתי שנפוץ כל כך היום. אני כאשכנזי, גבר לבן,  אחוס"ל, עם פריבילגיות,  You name it, נהנה ממנו מאוד מאוד, נטו. כי כשדקלון פותח את הפה ושר "האשוב לראותה עוד פעם" בסוף "חסידה צחורה", כל רעש הרקע מסביב פשוט מתגמד לכדי רגע מוזיקלי אחד מזוכך.

כיף לחזור.

להתפורר מרוב אהבה, חלק ג': דוקרת כצור, צורבת כעקרב

לרעייתי היפה תרצה

אהובתי האיומה והנדגלת

אני מקדיש אוסף זה

של ילדים לא חוקיים

כפיצוי מה על

שעות

גנובות

-הקדשה מתוך ספר השירים "נשל הנחש"

יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים; איומה, כנדגלות.

-שיר השירים ו', ד'

בפוסט הקודם הסדרת "להתפורר מרוב אהבה" התוודענו לאהבה החולנית והמעוותת של פיטר האמיל לגרושתו לעתיד, אהבה שהיא בלי ספק לא טובה ולא בריאה. האמיל ואליס בסופו של דבר פירקו את החבילה. הפוסט הנוכחי יעסוק בזוג שנראה שכנגד כל הסיכויים הצליח איכשהו לעקוף את כל המוקשים של הזוגיות, אולי בדרכים בלתי שגרתיות אבל בכל זאת, ותיאור המאבק הזה מתואר בשיר "מים מתוקים" מאת מאיר אריאל, מתוך האלבום "זרעי קיץ" מ-1993. מאיר שיתף אותנו במערכת היחסים הסוערת, הקשה והאוהבת שלו עם אשתו האגדית, "האיומה והנדגלת", תרצה. אני חייב להצהיר כאן קבל ועדה, שזהו לדעתי הצנועה שיר האהבה העברי הגדול ביותר שנכתב. שיר אהבה לא סטנדרטי בעליל, על שני אנשים לא סטנדרטיים בעליל.

"מים מתוקים" שייך לקטגוריה של שירים של מאיר אריאל העוסקים בזוגיות שלו עם תרצה, או מתייחסים אליה בצורה זו או אחרת. בשירים האלו מעולם לא ציין מאיר את שמה המפורש של תרצה, אלא הסווה את זהותה בשמות אחרים: בלומה, תקווה, צלילה, דורה. זה לא סוד שהזוגיות של מאיר ותרצה אריאל לא הייתה פשוטה ולא הייתה רגילה. על פי השמועות שתרצה לא הפריכה אותן, וכן על פי השירים במידה ולוקחים אותם כפשוטם, היו להם נישואין פתוחים, עם הרבה התפרפרויות והרבה התכסחויות. למשל, בשיר "תקווה", שם מתוארת זוגיות בין מחבר השיר עם אחת בשם תקווה, אבל כשנמאס לו ממנה הוא חוזר לאשתו שלו, ששמה בלומה, ואפילו לשכנה (כלומר הוא מזגזג בין שלוש נשים במקביל). בשיר הזה למשל קשה להגיד אם תרצה אריאל ה"מקורית" מיוצגת ע"י תקווה (שמתוארת בשיר כדמות סוערת, אולי אפילו גבולית, שככל הנראה מנהלת גם היא מערכות יחסים נוספות במקביל לזו של דובר השיר), בלומה האשה שיושבת בבית וכביכול לא יודעת מכלום, או שתיהן (ואולי אף אחת מהן?). בשיר "דאווין של שיר מחאה" שמתאר סצנה פסיכדלית שאולי גולשת לחילופי זוגות, משלטט הדובר בין אשתו צלילה בין דורה "רפוית הכפתור", הפתיינית, שלפחות לילה אחד בעבר קיימה איתו יחסי מין, גם כאן תרצה היא אולי בין צלילה לבין דורה.

ויש גם רגשות קשים יותר, אפלים יותר, אלימים אפילו. בשיר "ברנרד ולואיז" מתוארת גם אלימות בין בני הזוג, מילולית ופיזית. גם בלי האלימות הזו, יש שם בני זוג שמתנגחים זה עם זו בדרכים אחרות, אולי פחות כואבות פיזית אבל יותר צורבות נפשית. גם ב"נשל הנחש" יש רמז, או יותר לרמז, לאלימות כלפי בת הזוג של הדובר, בתוך מכונית. המכונית והאלימות, הפעם מילולית, ביחד עם הרבה דמעות וצער, תופיע גם ב"היכנסי כבר לאוטו וניסע". שיר יותר סטנדרטי, נקרא לזה, הוא "לא יכול להוריד ממך את העיניים" שמוקדש באופן ישיר לתרצה (שאף מצולמת עם מאיר בעטיפת האלבום "ברנרד ולואיז"), שם הוא שר "ארגוני נשים מתנפלים עליי בתוכחה\ שאני עוזב עליך את כל עול הבית והמשפחה, מה שנכון\ אבל מה אעשה, אין לי פנאי, לא אין לי פנאי\ לא יכול להוריד ממך את עיניי". כמו שנראה, השיר הזה מבטא עמדה הרבה יותר מתונה כלפי תרצה וכלפי הזוג אריאל בכלל, מאשר עמדתו הקשה והנוקבת של "מים מתוקים".

מה כל כך יפה וגדול ב"מים מתוקים"? בקריאה ראשונה זה לא נראה כמו שיר אהבה בכלל. אולי להיפך, השיר הזה נראה אפילו מיזוגני, שונא נשים, שוביניסטי. אבל זו הגדולה של השיר הזה, הוא לא מיפייף. הוא לא מתחנף למאזין ולא מוכן לעשות לו חיים קלים. הוא לא מוכן שייקחו אותו כמובן מאליו, כמו רוב שירי האהבה הלהיטיים יותר. החיים זה לא פיקניק, זוגיות זה לא פיקניק, משפחה זה לא פיקניק, ומאיר אף מגדיל בשיר ואומר שכל הלוקשים שהאכילו אתכם לא נכונים. גם זוגיות טובה ואוהבת יכולה להיות קשה, אפילו להיראות כמו סיוט יומיומי. אם זה נשמע לכם קשה ומייאש ומדכא- בעסה. זו המציאות. כל השאר זו פארודיה או העמדת פנים. אבל דווקא מהקושי הזה, מהסיוט הזה, מאדמת המדבר שמתוארת בשיר, פורצים מים מתוקים, צומחים פרחים, צומחת אהבה. אז השיר הזה הוא שיר מנצח משום שהוא שיר מלא כנות, מאת איש מלא כנות שמעולם לא הסתיר את חטאיו ואת פגמיו.

נקודת המוצא של השיר היא המשפט המופיע בראש כל בית- "אהובתי כמו ארץ מדבר". באופן אישי אני מתעב את המדבר, אם כי רבים מוצאים בו הרבה חן ואפילו קדושה. מין תנ"כיות כזו. מקובל שאלוהים עצמו גר או מוצאו מן המדבר, ליווה את בני ישראל במדבר והעמיד אותם במבחנים קשים, גם תמך בהם וגם ניגח אותם, גם סיפק להם את המן וגם היכה אותם במרורים מסוגים שונים. למרות שלי קשה עם המדבר (בעיקר בגלל אסוציאציות צבאיות), יש משהו בשממה המצמיתה הזו שמכניס באדם את מה שמתואר במילה יפיפייה באנגלית awe- גם יראת כבוד, גם פחד אלוהים, וגם משהו מרשים, גדול מהחיים. וככה רואה מאיר אריאל את רעייתו- גם כמדבר איום שלא צומח בו כביכול שום צמח, או בהקבלה שום רגש אנושי, שתובע ממנו להיות נקי וצח, שלא קונה שום הצגה שלו ושם גינוני מחזר, שהוא "דוקר כצור וצורב כעקרב", אבל גם כמקום של קדושה, כמשהו דגול, "חודר לעצם כרוח קדים קרה", הוא בעצם מעריץ את האשה הזו, שכמו אלוהים הבוחן את אמונתם של בני ישראל במדבר, היא רק בוחנת אותו כל הזמן- "מייבשת אותי לראות אם אשאר". זה לא שהיא רעה, היא פשוט "לא מתמסרת קל אם בכלל".

בית מעניין מאוד בשיר הוא בית המעבר בין הבית הראשון והשני, זה שדווקא אינו נפתח ב"ארץ מדבר":

היא לא אוהבת שאני מדבר

היא אומר שאני משקר

אפילו בשתיקה

כמו לא שווה אפילו יריקה

כאן מצטיירת תמונה של אישה שרודה בבעלה. לא רק שהיא לא רוצה שידבר, אפילו השתיקה שלו מרגיזה ומרתיחה אותה. עד כדי כך יש לה בטן מלאה עליו, והיא חושבת שהוא לא שווה כלום. מדוע היא בעצם עוד מחזיקה אותו, ומדוע הוא עדיין בסביבה אם הוא כל כך סובל תחת נחת זרועה? היה אפשר לקרוא את השיר כמיזוגני, שמאיר הוא מעין מאזוכיסט שנקלע או בעל כורחו או דווקא להנאתו למערכת יחסים משפילה וכוחנית. אבל מאיר יודע שהוא לא בדיוק שה תמים ולא טלית שכולה תכלת:

בטח לא שוכחת

ועדיין לא סולחת

לימים ארוכים ארוכים

כבר ודאי הייתה עוזבת

אלמלא הייתה חושבת

שתמצא בי מים מתוקים

מאיר יודע שהוא האכיל את תרצה בהרבה חצץ וקש וגבבה. הרבה ימים, הרבה שעות גנובות, וכמו בהקדשה שפותחת את הפוסט, אולי השירים שהוא כותב לה הם סוג של פיצוי. ואולי ההתעקשות שלה לעשות לו מופעי זכרון כל שנה היא סוג של פיצוי חוזר שלה. וכאן טמון הסוד- מה המדבר של תרצה מקבל ממאיר? קצת מים מתוקים. מאיר הוא מין נווה מדבר. אולי אפילו לא באמת נווה מדבר, אולי רק תקווה לנווה מדבר. תרצה רק חושבת שתמצא בו מים מתוקים, אפילו זה לא בטוח, אבל בכל זאת היא מאמינה בו. והוא? למרות כל החצץ שהיא מאכילה אותו, למרות כל הניסיוניות שהיא מעמידה אותו בהם, למרות כל הייבושים והעקיצות והדקירות וההשפלות שהוא חוטף ממנה, דווקא אז הוא אוהב אותה יותר. אז זו לא מערכת יחסים לא שיוויונית, אחרי הכל. ואחרי כל החרא שהם אוכלים זה מזה, הם מוכנים להתמיד. לחצוב את הסלע המדברי ולהוציא ממנו, במאמץ רב, מים מתוקים לרוויה.

פאק, זה כל כך יפה.

מאיר אריאל ותרצה הגדיש התחתנו ב-1966. אהבו הרבה, כעסו הרבה, סבלו הרבה והמשיכו לאהוב. מאיר מת 33 שנה אחר כך. ותרצה ממשיכה, בהרואיות משיחית כמעט, להנציח את בעלה האהוב והמכעיס, גם במחיר של פשיטת רגל. ממשיכה בדבקות לפרסם כתבים ושירים ולהעלות מופעי הנצחה. מאיר עדיין רודף אותי, עדיין לא נותן לי מנוחה, היא אומרת בראיונות. אז כמו שאמר האדמו"ר הגדול רוברט זימרמן יבדל"א,למות זה לא הסוף. אני מצדיע לאהבה שלהם, ומצדיע לשיר הזה, ולמשורר הגדול שכתב אותו. 

משורר,

זה לפעמים כל אלה ביחד

גם אוכל אותה חזק

גם עושה מזה שיר

גם יושב ומסתכל על עצמו איך הוא אוכל אותה ונותן לזה ציון

המממ....לא רע אלכסנדר,

שיחקת אותה, פן.

שיחקת אותה ואכלת אותה,

ירשת וגם רצחת או להיפך.

סבלת, כתבת, אהבת.

-מתוך "מאיר אריאל עצמאי בשטח: כל השירים"

אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק ג': מי יבנה יבנה בית

בפוסטים הקודמים בסדרת "ההיסטוריה" עברנו מההרואיזם המיליטריסטי של הלהקות הצבאיות אל "מדינה קטנה" שמגולל נאראטיב שונה בתכלית, של התקרבנות, הסתגרות והתקטנות. אבל עד עכשיו התמקדנו רק בסיפור שלנו. עד היום קשה לנו להודות או להכיר בכך, אבל היו פה אנשים בארץ לפנינו, והם עדיין כאן, גם אם מנסים לצמצם את הסטטיסטיקה לגביהם במיליונים שלמים, או מתייחסים אליהם כאל "רסיס בישבן". אפשר לומר הרבה דברים על היחס הישראלי לתושבים הפלסטיניים בישראל, בין אם אלו ערביי 48', ערביי 67', מגורשי הנכבה, גיס חמישי, בני דודים, ישמעליים- קראו להם איך שתרצו; מה שלא ניתן לערער הוא שאין לנו כישראלים שום אמפתיה אל האנשים האלה. אני מדבר על אמפתיה- היכולת לשים את עצמך בנעלי האחר, להביט את המציאות דרך עיניו והשקפת עולמו, להזדהות איתו ולהפנים את החוויה שלו- ולא סימפתיה שהיא משהו הרבה יותר פשוט והרבה פחות חשוב. את מספר השירים שעוסקים בכלל בעם הפלסטיני במוזיקה הישראלית אפשר לאמוד במספר דו ספרתי נמוך. זה לא מפליא בהתחשב בהתחמקות הכללית מפוליטיקה במוזיקה הישראלית. מתוך זה, מספר השירים המתארים את נקודת מבטו של הפלסטיני בארץ ישראל ניתן לספור על יד אחת. למעשה אני מכיר רק שניים כאלה, ובשניהם מעורב אהוד בנאי. היום אדבר על אחד מהם, "ערבב את הטיח".

לפני בערך עשור גיליתי את האלבומים של אהוד בנאי, ובמשך תקופה מסוימת אהוד ואלבומיו היו חברים מאוד טובים שלי. איפשהו מאז החזרה בתשובה שלו הוא הפסיק לדבר אליי ולעניין אותי; אני לא חושב שזו הייתה החזרה בתשובה עצמה כי זה לא שהשירים של אהוד הפכו לדתיים פתאום, כמו התחושה שהוא חוזר על עצמו- אם תרצו, לא החזרה אלא החזרתיות. בנוסף, אחרי שנחשפים למקורות ההשראה וההשפעה של בנאי- ספריו של פנחס שדה, בוב דילן, לאונרד כהן- הוא פתאום נראה פחות מעניין ופחות מקורי. אחרי האלבום "ענה לי" הפסקתי לעקוב אחריו ולקנות את אלבומיו. אז בנאי הפך לחבר הזה שפעם בשנה אתה מדבר איתו- כלומר, שומע אלבום- ואתם נזכרים יחד איזה כיף היה פעם ושניכם מסכימים שצריך להיפגש יותר, אבל זה אף פעם לא באמת קורה.

האמת היא שכמו שאני רואה את זה, הקריירה של אהוד כולה קצת עומדת בצלו של אלבומו הראשון, "אהוד בנאי והפליטים". אלבום באמת מונומנטלי. יש שני דברים שאני אוהב במיוחד באלבום הזה: האחד הוא התחושה שהאלבום הזה הוא אלבום אייטיז ישראלי גאה. יש לו סאונד אייטיז מובהק אבל לא מהסוג הגרוע אלא מהסוג המיוחד, וההרגשה שעולה לי כשאני שומע אותו היא שהוא באמת לא יכול היה להיווצר בשום תקופה ובשום מקום אחר. הדבר השני הוא הלחנים באלבום שהם לא פחות ממהפכניים (זהירות- תאוריה מוזיקלית למתחילים מאוד): כמעט כל שירי האלבום מורכבים משניים או שלושה אקורדים בלבד (ספרתי ובדקתי, רק בשירים "זמנך עבר" ו"ממשיך לנסוע" מופיעים ארבעה אקורדים), ויותר מזה, בערך חצי מהשירים בנויים על אותו מהלך הרמוני של III-I למי שמכיר (למשל אקורד EM  ואז C) או מהלך הרמוני מאוד דומה של III-IV (אקורד EM  ואז AM), כשבנאי בכוונה מטשטש את ההבדלים בין שני המהלכים. המינימליזם הזה, הפשטות הזו בהלחנה, מספיקים כדי להחזיק אלבום שלם, ויותר מזה- הם מקנים לאלבום תחושת אחדות ושלמות, כאילו כל האלבום הוא שיר אחד ארוך. כך שכשאנחנו נפגשים כבר פעם בשנה בערך לשיחה, נושא השיחה שלי עם אהוד בנאי הוא בדרך כלל "אהוד בנאי והפליטים".

בין שלל השירים המצוינים של "הפליטים" מופיע "ערבב את הטיח", אחד השירים היותר צנועים באלבום. זה לא אחד הלהיטים הגדולים באלבום אבל בהחלט אחד השירים הזכורים בו. השיר מתאר בוקר טיפוסי בחייו של עובד בניין פלסטיני בדרכו מעזה לתל אביב. לא יותר, לא פחות:

חמש בבוקר בעזה

עדיין קר, אני עייף

נכנס אל תוך האוטו של נביל

ונרדם אצלו על הכתף,

בדרך שוב המחסומים

אומרים : עצור! תעודות

עוד שעה זה תל אביב

וזה עוד יום אחד, רק לעבוד.

(יש פה גם גרסאת לייב נדירה באדיבות קוטנר הגדול, תעבירו לדקה 5:07. שימו לב לגיטרה המדהימה של אלפנט, רולנד ס. האוורד הישראלי):

אחמד וחברו נביל מתעוררים מאוד מוקדם ומזדחלים להם דרך המחסומים אל תל אביב, לא פחות, העיר העברית הראשונה, העיר הלבנה. שים לב לטון של השיר הזה, שבעיניי עושה אותו כל כך מעניין: אין כאן זעקה או כאב מוחצנים. אין כאן תיאורי זוועה של חיילים צועקים במחסום, של עוני, אין כאן אלימות, אין פה "הלאה הכיבוש", אין פה בעצם שום הבעת דעה אישית. מה כן יש כאן? לקוניות. מונוטוניות. שגרה. אפילו שעמום. אחמד ונביל פשוט הולכים לעוד יום עבודה. הם לא מבכים את גורלם ולא מתלוננים. הם פשוט מנסים ללכת להתפרנס. הם פשוט ממשיכים במציאות שלהם, וכמותם החיילים במחסום, וכמותם אנחנו שקוראים ושומעים את השיר 26 שנה אחרי. אין כאן ניסיון לפואטיקה גבוהה או למליצות- זו פשוט מציאות אפורה, עד כדי כך שקשה לומר שיש פה ייאוש. את הטון הזה אני מאוד אוהב, ועוד מעט אסביר למה. שימו לב לשימוש של בנאי בעקרון המהלכים ההרמוניים המטושטש עליו דיברתי מקודם- זה נותן לשיר כבדות נוקשה, כמו מועקה בגרון. ואני מאוד אוהב את חיקוי העוד שאהוד מנגן כאן על גיטרה אקוסטית.

והפזמון החוזר:

ערבב את הטיח, אחמד,

ערבב את הטיח.

שימו לב שאנחנו בעצם לא יודעים מי נותן לאחמד את ההוראה החוזרת הזו. האם זה הקבלן היהודי שלא מופיע מפורשות בשיר? או אולי נביל הוא זה שמנסה לדרבן את חברו לעבוד? ואלי זו המציאות עצמה, הסכסוך, ה"מצב" המיתולוגי, שדוחקים באחמד להמשיך? נעבור לבית השני, שמתרחש כבר בעיר העברית תל אביב:

בהפסקת הצהריים

מהפיגום אפשר לראות

מי יבנה, יבנה בית

מי יבנה אם לא אנחנו נעבוד

טיח על הקיר

אבק על העיר

אני זוכר את השיר

תמיד אותו השיר

בבית הזה נקודת המבט של אחד משתנה. לא בהרבה, אבל בניואנס משמעותי: הוא מביע ציניות ומרירות דקים אבל מורגשים. בהפסקה שלו הוא מהרהר (עם עצמו? עם נביל?) במציאות האבסורדית בה הוא, פלסטיני עזתי, בונה את הבתים של תל אביב, שאמורה להיות היהלום שבכתר הציונות, ואף מצטט במעוקם ובסרקסטיות השיר הנודע "מי יבנה בית" מאת לוין קיפניס ("מי יבנה יבנה בית בתל אביב\ אנו החלוצים נבנה את תל אביב") ואפילו לועג לחלום הציוני, נוקם את נקמתו הזעירה בכיבוש: מי בונה את הארץ בשנת 1987, הצבר או הפלסטיני? אבל מהר מאוד הוא זונח את הציניות וחוזר לאותו שיר, "תמיד אותו השיר", וממשיך במציאות שלו.

האלבום "הפליטים" יצא ב-27 בנובמבר 1987. האינתיפאדה הראשונה, בעקבות תאונת דרכים במחנה הפליטים ג'באליה בה נהרגו ארבע פלסטינים, פרצה ב-8 לדצמבר 1987. מיותר לציין שבנאי קלט שם משהו באוויר. מה שכמובן זורק אותנו שנה אחורה, ולשיר השני שבנאי שר מנקודת מבט של פלסטיני, והוא "האונס" המפורסם מתוך אופרת הרוק "מאמי" (ביחד עם מזי כהן המהממת כמאמי), שבעצם הניחה את התשתית ללהקת הפליטים, וקצת כמו "ערבב את הטיח" גם היא חזתה את האינתיפאדה, שדווקא מאוד הפתיעה את רוב הציבור בארץ. "האונס" הוא שיר שונה לחלוטין מ"ערבב את הטיח", והטון שלו שונה לגמרי: בניגוד לאחמד ונביל שמנסים להמשיך את שגרת יומם בשקט יחסי, שבעת הפלסטינים ב"האונס" הם זועמים, מלאי רגשות לאומניים, מדוכאים, תאווי מין ואלימים. אם אחמד נוקם את הנקמה הקטנה שלו בבניית בית בתל אביב, שבעת הפלסטינים רוצים לגאול את פלסטין בזקפה ובזרע ומגיבים על הכיבוש בכיבוש מיני. כאן הטון הוא מאוד צעקני והשיר הוא למעשה פורנוגרפי; זו הסיבה שאני ממש לא אוהב את השיר הזה ואני מוצא אותו דוחה, והפופולריות שלו מאוד משונה בעיניי גם היום (כשהייתי טירון בצבא אגב, החבר'ה שם שרו אותו כשהם משנים את המילים ל"בזקפה ובזרע נזיין את פלסטין", פרשנות מעניינת בלי ספק). אני חושב ש"האונס" הוא פשוט שיר לא טוב, והיופי ב"ערבב את הטיח" הוא שהוא לא צועק, לא בוטה. בפרפרזה על פינק פלויד, Quite desperation is the Palestinian way. לכתוב שיר מתלהם זה הרבה יותר קל אבל הרבה פחות אפקטיבי ומעניין. בגלל זה גם לא אהבתי את הביצוע של הבילויים ל"ערבב את הטיח", הם שרו אותו בצורה צעקנית ומתלהמת גם כן ולדעתי פספסו את המהות שלו (אם כי זה ביצוע כייפי).

אהוד בנאי מדגים, בשיר יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, מהי אמפתיה ומהי כתיבה אמפתית. שתיהן חסרות בשיח הישראלי. בפוסט הבא נסיים את הסדרה עם טקסט חדש וטרי שהוקלט בחודשים האחרונים, ושיתבונן בנעשה כאן מזווית גלובאלית, כלל-עולמית.