ג'ויס בקרנבל ביער

עבר פה לא מעט זמן מאז כתבתי לאחרונה. הייתי עסוק למדי באלבום שלי ואני מודה מקרב רב לכל מי ששמע וקנה ופרגן והעריך. קיבלתי המון פידבק ואני מאוד מאוד גאה, הדבר הזה הוא אחד הדברים הכי טובים ומרגשים שקרו לי בחיים ואני מרגיש שאחרי הרבה מאוד שנים של נגינה פחות או יותר לעצמי ושמירה על פרופיל מאוד נמוך, אני סופסוף יכול להגדיר את עצמי כמוזיקאי "אמיתי". במקביל לאלבום הזה שהוא סגירת מעגל של עבודה של כמעט שנתיים וחצי, פתחתי מעגל חדש עם שני החיפאים המחורעים שי דיאמנט (באס) ודור סיני (תופים), בהרכב חדש בשם ZEFET. אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו אז רק אגיד בפשטות שהלהקה הזו מנגנת את המוזיקה שתמיד רציתי לנגן. זה סמיך, אפל, רועש, מבעבע, מסריח, דביק ורותח. אנחנו מתחילים כבר להופיע, חפשו אותנו.

ואחרי כל העיסוק האובססיבי הזה באגו, אני רוצה דווקא לכתוב פוסט שכולו המלצות לשלושה אלבומים חדשים שאני שומע די הרבה בחודשיים האחרונים. המכנה המשותף של שלושתם גם הוא משולש- (א) שלושתם אלבומים של זמרות ישראליות, (ב) בשלושתם הן שרות באנגליות, (ג) שלושתן מיוחדים ומעולים כל אחד בדרכו. מעבר לכך האלבומים האלו שונים בתכלית- האחד הוא מעין ג'אז\קרקס\וודביל, השני הוא קצת אלקטרו-סינגר-סונגרייטר והשלישי מוקדש כולו לעיבודים הודיים לפואמות האהבה של הסופר האירי הדגול ומופלא ג'יימס ג'ויס. למען האמת תכננתי גם לכתוב על אלבום רביעי, הפעם בעברית, של היוצרת הנפלאה נעמי חשמונאי, אבל משום שנעמי היא ידידה טובה שלי ואפילו ניגנתי באלבום איזה תו או שניים החלטתי מטעמי נפוטיזם להסתפק בהמלצה חמה ביותר.

האלבום הראשון הוא One bad source of information של שירה ז. כרמל, זמרת ידועה בחוגי האינדי (האחיות לוז, Shira Z. Carmel Quartet) שהקימה הרכב חדש, הבראסרי. זה הרכב ייחודי וחריג מאוד שכולל שישה נשפנים (!) ומתופף אחד, בלי הכלים המסורתיים של רוק- גיטרה, באס או קלידים. אופי ההרכב מכתיב את אופי המוזיקה- קרקסי-קרנבלי, וינטג' עם קריצה והרבה הומור. מתחת לאווירת הפסטיבל כרמל דנה בנושאים כבדים למדי כמו משמעות המוות וקיומו של העולם הבא, או הפמיניזם של ליזיסטרטה, שובתת המין המפורסמת גיבורת המחזה היווני הידוע, או הילד הפנימי בכל אחד מאיתנו- וזה רק בשלושת השירים הראשונים. העיבודים של אור סיני יוצרים תזמור עשיר מאוד, ובעיקר בולט ניתאי לוי על קלרינט באס, כלי שיש לי חולשה אליו מימים ימימה, ובקטע אחד באלבום, “Old Black Swan”, ניתאי מנגן עם שירה לבד ומחזיק בעצמו את כל השיר. כרמל עצמה שרה בהרבה דיוק ורהיטות וגם מצליחה להתגבר על אתגרים לא פשוטים כמו הביצוע ל-“Solider’s Things” של טום וויטס. ויש גם שיר עברי אחד, לבנטיני-מזרחי מקפיץ מאוד, בשם "ליד יש חרב" מאת המשורר אלמוג בהר, בו מרשה כרמל לעצמה לזנוח את הרהיטות האנגלית שלה. נקודה לסיום- אני יודע, אתם כבר לא קונים דיסקים, אבל האלבום הזה ספציפית מצטיין בעיצוב עטיפה מקורי ומרשים ביותר, שעשתה אחת, שירה ז. כרמל.

אלבום שני שאני חורש עליו הוא My Silent Past של שמרית נתיב, היא Enest. המפתח להבנת האלבום הוא העטיפה שלו, שמציגה את שמרית ביער עבות ירוק, שר-טבעותי שכשזה. ואכן השירים שלה מייצגים אהבה וכמיהה לטבע ורצון לחתור לחיים פשוטים ואורגניים יותר. שמרית עושה את זה עם נבחרת מכובדת של נגנים שמגבים אותה- חגי פרשטמן הבלתי נלאה על התופים שמצליח להישמע כמו סימפול דראם-אנד-בייס אנושי,  אביחי טוכמן יוצא "אוי דויז'ען" על הפקה וקונטרבאס, הוד מושונוב על קלידים ואפילו עומר קליין שמתארח בפסנתר- ומצליחה להישמע כמו האלפית-הוביטית שהיא מנסה להיות. האלבום עשיר מאוד- מעיבודי מיתרים בשיר הפתיחה “Light and Clear”, הפסנתר התלוניוס-מונקי השיכור של מושונוב ב-“Back to the circle”, הנבל ב-“Keeping Watch” והרבה אלקטרוניקה מסביב. ה-Flow של האלבום נהדר עם המון רגעים ממש קסומים. ובכל מקרה אין הרבה אלבומים ישראלים שמתהדרים בפואמות שחיברו משוררים סופיים מתחילת האלף הקודם.

האלבום האחרון והמפתיע ביותר הוא של זמרת פחות מוכרת בישראל, אביטל רז. אל האלבום הזה הגעתי דווקא דרך....שירה ז. כרמל, שכתבה עליו בפייסבוק. האלבום כולו מוקדש ללחנים של רז, שבילתה שנים רבות בהודו ולמדה שירה ומוזיקה הודית, לפואמות האהבה המוקדמות של הסופר האירי הדגול ואהוב ליבי, ג'יימס ג'ויס האחד והיחיד, מתוך ספר השירה שלו Chamber Music; מי שמכיר את הרומאנים הסופר מורכבים והקשים לצליחה של ג'ויס (כולל Finigans Wake הידוע לשמצה, עליו כתבתי כאן בעבר, ספר שכתוב בשפה פרטית שג'ויס רקח מאהגלית ושפות אחרות) יופתע עד כמה הפואמות האלו עדינות, פשוטות ומקסימות. לאלבום הזה יש סיפור מאוד מעניין- הוא הוקלט בהודו ובישראל והושלם כבר ב-2004, ורז ביקשה רשות ממשפחתו של ג'ויס להוציא את האלבום, אולם נכדו של ג'ויס לא נתן לה רשות להוציא את האלבום משום שחשב שעיבודים הודיים לשירי ג'ויס "אינם ראויים". רז והאלבום נאלצו לחכות לא פחות מ-12 שנים עד פקיעת זכויות היוצרים. העיבודים ההודיים של רז רכים ומלטפים, אך לחלוטין לא מתחנפים ולא ניו-אייג'יים. בולט במיוחד כאן הוא הקטע “My Dove” (לפואמות המקוריות אין שמות, רק מספרים) שמבוסס על דרון בן לא פחות מעשר דקות, ומעריצי סיד בארט בוודאי יזההו את הטקסט המופיע בשיר הפותח, “Lean out”, טקסט בו השתמש בארט בשירו “Golden Hair” (שבעצמו, בצורה משונה, נשמע קצת קצת סיטארי בדרכו).

אפריקה, ישראל (או: המרענן הרשמי של קיץ 2015)

בשנים האחרונות נראה כי אפריקה וישראל מתקרבות זו לזו, מכל מיני כיוונים ואספקטים, תרבותיים ופוליטיים. מבחינה תרבותית ובעיקר מוזיקלית, נראה כי אפריקה קרובה יותר מאי פעם-  המוזיקה האתיופית מתחילה לחלחל עמוק יותר ויותר, עם מוזיקאים שמנגנים מוזיקה אתיופית שורשית וגם ג'אזית כמו אבטה בריהון ונדב הבר ועד השילוב של המוזיקה האתיופית בפופ של עידן רייכל; מצפון אפריקה ומהמגרב נשמעים יותר ויותר קולות כמו העוד האלג'יראי של נינו ביטון והפסנתר הערב-קובאני של מוריס אל מדיוני; ולמי ששיש לו מספיק ראש פתוח יכול לקלוט מוזיקה אפריקאית אותנטית ועדכנית מתנגנת בפאבים ובמועדונים של המהגרים האפריקאים בדרום תל אביב (אישית אני חושב שעם הגישה הנכונה והמדיניות הנכונה עשויה להתפתח בתל אביב תרבות מהגרים ייחודית, כמו בערים גדולות מודרניות אחרות; אבל זה נושא מאוד רגיש וטעון שחורג בהרבה מגבולות הפוסט הנוכחי ומהבלוג בכלל). בעיניי זה טוב שאנחנו מתקרבים לאפריקה ובכלל לארצות ולתרבויות שמסביבנו- הגיע הזמן אחרי כמעט 70 שנה שנקלוט שפה זה לא אירופה, לטוב ולרע.

נושא הפוסט הוא הרכב האפרו-ביט הישראלי הנפלא, ההודנא אפרוביט אורקסטרה (להלן האורקסטרה), ואלבומם הראשון, Let Go. במאמר מוסגר אציין כי יש לי סוג של יד בדבר, משום שהייתי בין 430 תורמי המימון להדסטראט של האלבום, וזו תחושה מאוד נחמדה לדעת שאיכשהו יש לך מניה, ולו זעירה זערורית, בביאת אלבום לעולם. לא ידעתי כלום על האורקסטרה עד שרות דלורס ווייס כתבה בפייסבוק שתרמה להם גם היא; נכנסתי לעמוד ההדסטראט, וכל שהייתי צריך כדי להשתכנע לתרום היו עשרים שניות סולו סקסופון באריטון של הבאריטוניסט אלעד גלרט. בתור מעריץ שרוף של פלה קוטי ושל סקסופונים נמוכים ממש לא היה צורך לשמוע קטעים נוספים- משם הדרך לפיי-פאל הייתה קצרה מאוד.

אפרוביט היא מוזיקה נפלאה, שאמנם כבר מוכרת בעולם אבל לדעתי אמורה וראויה להיות פופולארית לפחות כמו רגאיי. למי שלא מכיר, הסגנון מתאפיין בגרוב שחור שחור, תבניות ריתמיות רפטטיביות מאוד (שמחזיקות הגיטרות והבאס), שכבות על שכבות של תופים וכלי הקשה, קלידים בעלי סאונד אופייני (הסאונד האנלוגי של האורגן הפרימיטיבי המקורי של פלה קוטי) ותזמורת עשירה ביותר של כלי נשיפה. האורקסטרה, אשר הוקמה על בסיס בית הקפה הפלורנטיני הוותיק הודנא, היא הרכב גדול במיוחד של 13 נגנים: קחו אוויר- שני גיטריסטים ובאסיסט, קלידן, שני חצוצרנים, שלושה סקסופוניסטים, מתופף ושני פרקשניסטים, וטרומבוניסט (אודי רז, שלהבנתי כבר אינו בהרכב, שהוא אגב היחיד בחבורה שגם ניגן במארש דונדורמה, עוד תזמורת אדירה שמנגנת מוזיקה שונה בתכלית).  נבצר מבינתי איך הרכב כזה מצליח להתקיים- רק הלוגיסטיקה לבדה נשמעת בלתי אפשרית; אבל הם עושים את זה ובהצלחה מעוררת השתאות.

Let Go מורכב מתשעה קטעים לא מאוד ארוכים (בשונה ממסורת האפרו ביט הקלאסית) ואורך קצת יותר מארבעים דקות. הקיץ הישראלי המפלצתי אמנם כבר מחשב את קיצו לאחור אבל אני יכול לומר אישית שהאלבום הזה היה המרענן הרשמי-אישי שלי ליולי-אוגוסט 2015. הבחירה בקטעים קצרים וקולעים (יחסית) מותאמת לקיץ הישראלי כמו כפפה, והאלבום נשמע כמו הפסקול האולטימטיבי לערק איילות. יש גם באלבום תחושה עירונית מובהקת שמתחברת לי בול לטעמים, ריחות וצבעים של דרום תל אביב.  זה מתחיל  מ-“Boorekas Las Vegas” שפותח בסטלניות את האלבום, עם הקלידים המבריקים של ליאור רומנו (שמבריק לכל אורך האלבום עם סולואים מפילי לסתות), ואחרי דקה וחצי בערך נכנסת כל התזמורת. ואין מה לומר, האפקט של תזמורת כלי נשיפה שמנגנת את האקורד הראשון יחד הוא מהמם תמיד (כאמור- אני חובב באריטון, כלי נשיפה הכרחי בתזמורות אפרוביט- לפלה היו שני באריטוניסטים בהרכב- ואני במיוחד אוהב את הסאונד הנמוך של הבאריטון והטרומבון). העיבוד המקפיץ ל-“Belomi Benna” של אליל המוזיקה האתיופית מחמוד אחמד לא יותיר אף ישבן לא מסובב, “Violence” פועל בתדר אחר אך לא פחות אפקטיבי (כשהכותרת טוענת את הקטע במשמעות אחרת, קודרת במקצת), והקטע האהוב עליי הוא “Alemitu” (שהלחין הגיטריסט אילן סמילן, המלחין העיקרי של ההרכב) שבעיניי הוא תצוגת התכלית המושלמת של ההרכב- מקצב פוליריתמי כמעט-מרוקאי מטריף, נגיעות אתיופיות, עיבודי נשיפה פריכים במיוחד וסולואים מצוינים. גם המשך האלבום בהחלט מחזיק מים והחבר'ה לא מתעייפים גם עם הקטעים  “5 AM”  (הקטע היחיד שטיפ טיפה הייתי מקצר) ו- “Africa 3”.

כל הקטעים אינסטרומנטליים למעט שניים- שיר הנושא, ששר אלרן דקל, ו-“Magiq Kiss” ששרה קרולינה בהופעת אורח (וקותימן מתארח בסולו סינתי). את שיר הנושא מאוד אהבתי, ובעיניי כדאי להרכב לשלב יותר קטעים ווקאליים כאלה- באפרוביט יש רכיב חשוב ביותר של שירה וגם טקסטים שהם לעיתים סאטיריים ומחאתיים ביותר (ובמקום האפריקאי-למחצה בו אנו חיים יש בהחלט מקום לסאטירה). השיר “Let Go” לא עוסק בשום דבר פוליטי- רק בקשה מהאורקסטרה  להרגיע, אתה חושב שאתה יודע הכל אבל תירגע בנאדם-  אבל הביצוע של דקל מצוין. את “Magiq kiss” הרבה פחות אהבתי והוא בעיניי דווקא הקטע החלש באלבום. לא שאני חלילה וחס לא אוהב את קרולינה- להיפך, היא מופלאה בעיניי- אלא שכמו ב"בנות נחמה" אני מוצא שהקול שלה כל כך ייחודי ודמיננטי עד שהיא משתלטת על השיר ברמה כזו שהמאזין עשוי לחשוב שהיא זו שמארחת את האורקסטרה באלבום שלה ולא להיפך.

בקיצור, Let Go עשה עבורי, איש חורף קלאסי שמתרגש מכל גשם ראשון ומתעב זיעה, את מדורת הגיהינום המהבילה שנקראת קיץ לבנטיני לקצת יותר נסבלת. מערוץ היוטיוב שלהם ניכר שיש עוד הרבה חומרים בקנה והדרך סלולה להמשך עבודה פורה. כיף לדעת שיש נווה מדבר צונן כזה בלב פלורנטין המאובקת, ולו הייתי חולדאי (ותודה לאל או למפלצת הספגטי המסתובבת שלא) הייתי שוכר אותם להנעים את זמן הפועלים בשבע שנות חפירות הרכבת הקלה- או לפחות לפיצוץ גשר מעריב, מתוזמן ומתוזמר עם אקורד סיום מרעיש של אחד השירים.

נתראה בהסדטראט הבא. ועד אז....עוד קצת ערק?

אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק ד': שני גזעים של כלבים

סדרת "ההיסטוריה" מגיעה לקיצה. אחרי ההרואיות השיכורה מכוח של "פרחים בקנה", ההתפכחות הכואבת וההסתגרות שבאה בעקבותיה ב"מדינה קטנה", וההבנה שקיים פה עם נוסף לצד העם היהודי שיש להכיר בו ב"ערבב את הטיח", הגיע הזמן לסיים עם נקודת מבט אחרת, המחברת את המצב המדיני-תרבותי-בטחוני בארץ עם תהליכים גלובאליים, חובקי עולם. זו דרך מאוד מעניינת להסתכל על הדברים, ולחשוב על הסכסוך שעל חלק נוסף בפאזל בקנה מידה עולמי, כחלק מהתנגשות ציביליזציות. ואולי באמת הסכסוך הוא פשוט עוד קרב במלחמה הגדולה באמת, זו שבין העולם המערבי לעולם המוסלמי? השיר האחרון בסדרת ההיסטוריה, ש- 42 שנים מפרידות בינו לבין "פרחים בקנה" שממנו התחלתי, נקרא "אתם ואנחנו", מתוך אלבום הבכורה של שרון בן עזר, הידועה יותר כאליוט.

"אתם ואנחנו" הוא שיר יוצר דופן באורכו, הרכבו ובתוכנו במוזיקה הישראלית, שזה כמובן מאוד מתאים לאליוט. אליוט אמנם בת כבר 47, אבל מוציאה אלבום בכורה, "5772" שמו, רק עכשיו. כאילו עכשיו פתחה דף חדש לגמרי. בעוונותיי אני לא מכיר את להקת העבר המיתולוגית ופורצת הדרך שלה, פוליאנה פרנק, כך של"5722" בכלל ול"אתם ואנחנו" בפרט הגעתי נאיבי לחלוטין ונקי מכל דעה קדומה. אליוט ידועה כאמנית בוטה ופורצת גבולות, שלא היססה לנופף במיניות שלה למשל, או לקרוא תיגר על הדימוי הישראלי המאצ'ואיסטי-מיליטריסטי, וכן כמובן לדבר גם פוליטיקה. במובן הזה, השידוך בינה לבין כותב הטקסט "אתם ואנחנו", המשורר מאיר ויזלטיר שהוא כמובן משורר פוליטי נודע, יוצר לא פחות מיצירת מופת שטרם שמעתי כמותה במוזיקה בארץ, למעט אולי חלקים מ"כדורי הרגעה בדבש" המהמם של גבריאל בלחסן שנוגע בנקודות מסוימות דומות.

"אתם ואנחנו" הוא הקטע המרכזי והארוך ביותר ב"5772", והולחן ע"י אליוט ביחד עם חיים פרנק יפלמן. אורכו כמעט 9 דקות, משך שיר חריג מאוד בישראל 2013. מוזיקלית הוא בנוי כמין סימפונייה אלקטרונית, אולי אפילו אלקטרו-פרוג; חלקו הראשון הוא מין פתיחה תזמורתית, בה מארחת אליוט את איש "יימן בלוז" רביד כחלני בשירה דמוית מעוואל, פתיחה שבעצמה יכלה לשמש קטע עצמאי נפרד. רק לאחר שתיים וחצי דקות, שבמהלכן המעוואל של כחלני הופך למקצב אלקטרוני שהולך ותופס תאוצה, אנו שומעים לראשונה את קולה של אליוט, שלא שרה אלא מדקלמת בספוקן וורד את הטקסט של ויזלטיר, וזהו כמובן החלק המרכזי בשיר; ולאחר שלוש דקות של דקלום, המקצב האלקטרוני נמוג ולאחר קטע מעבר תזמורתי נוסף מתגבש מקצב חדש מלווה בכינור אוריינטלי שמסיים את היצירה שומטת הלסת הזו.

 מאיר ויזלטיר

אבל כאמור, הקטע המרכזי כאן הוא הספוקן וורד המשולהב של אליוט לטקסט של ויזלטיר. הטקסט מדבר למעשה על שתי ציביליזיות מתנגשות- העולם המערבי, לרבות ישראל, ותרבות האיסלאם הפונדמנטליסטי. הטקסט בנוי בשני חלקים מאוד ברורים: החלק הראשון מתאר לפרטי פרטים, שאליוט מטעימה אותם ברהיטות ובדקדקנות אין קץ, את מה שויזלטיר מכנה "הרוטב על מעדני המערב", תוך שהוא בוחר במאפיינים ארופאיים דווקא כמייצגים של תרבות המערב: מקולינריה (הבייבי-הרינג האמסטרדמי והחמון הספרדי וסטייק הסלמון הסקוטי), דרך ארכיטקטורה (פסלים פריסאיים, עיטורים לונדוניים, עיצובים איטלקיים), ועד תרבות פנאי (ציד שועלים באנגליה, משחקי כדורגל באצטדיוני ענק). אליוט ו-ויזלטיר מתענגים בתיאור המדוקדק הזה, ומעבירים בהצלחה רבה תחושה של עולם מפוטם, מבוסם, מלא בעצמו, נהנתן ותאוותן, שאינו מביט אחורה ואינו בודק את מי הוא דורס כדי להתענג על מעדניו. את מי שמנשנש את סטייק הסלמון לא מעניין מה קורה בשאר העולם, הוא מנותק מהגלובאלי. שימו לב שויזלטיר בכוונה מקצין, וממקם את המערב באירופה, תוך שהוא מוציא מהתיאורים את ארה"ב למשל, וגם את ישראל (אם כי הוא ישלב אותה בסוף השיר). אליוט מדגימה כאן מהו ספוקן וורד איכותי: הרהיטות והדיוק שלה, השלווה והרוגע בהם היא מעבירה את הטקסט, פשוט מפעימים (תקשיבו לאיך היא הוגה את המילה "סקוטלנד" או "אטלקי", כאילו היא באמת נוגסת באיזה מעדן). וכל זה רק הכנה למה שקורה בהמשך.

המעבר החד לחלקו השני של הטקסט, שבו אליוט גם מעבירה הילוך מבחינת הגשת הטקסט, מגיע עם המשפט: "אתם ואנחנו חייבים להתבהם על הדם". כאן פתאום האזרח המערבי התאוותן מגלה לחרדתו ולהפתעתו שקיימים אנשים אחרים בעולם שלא בדיוק רואים איתו עין בעין את הדברים החשובים בחיים. פתאום אנו נתקלים בסיטרא אחרא: האיסלאם הפונדמנטליסטי. ויזלטיר\אליוט וטענים שהתנגשות הציביליזציות הזו היא למעשה מעין משחק תפקידים, סוג של תאטרון בינלאומי. כדי שנוכל להגדיר את עצמנו כמערביים נאורים, אנו צריכים את האסלאם הפונדמנטליסטי כניגוד, כאובייקט משקף שהוא כל מה שאנחנו לא. "אתם" תאבי דם, מלאי שנאה, רצחניים וקנאים דתיים, ו"אנחנו" איננו כאלה- אנו נאורים, ליברליים ורחבי אופקים. המערב צריך את הקיטוב הזה כדי לשמור על הדימוי העצמי שלו כנאור. המוזיקה כאן צוברת עוד כח ותאוצה, וההקראה של אליוט מקפיאת דם ממש, בעיקר כשהיא מתארת בסוג של שיוויון נפש מדכא תמונות מזעזעות של דם ורצח ואומללות משני הצדדים.

אבל זה הרי לא באמת ככה. תיאור הלחימה בין שני הצדדים מראה כי הם בעצם אותו דבר- אלו מפוצצים אוטובוסים, ואלו מפוצצים בתי עניים; אלו הופכים אנשים לאומצות בשר ואלו לבובות פחם. מי שכל כך נאור, וכל כך בטוח בצדקת דרכו המוסרית (זוהי למשל עמדתה של ארה"ב- היותה שומרת הדמוקרטיה והמוסר העולמית), הוא למעשה לא שונה בהרבה מאלו שהוא מגדיר כאויביו. ממש בשורות האחרונות של השיר, ויזלטיר ואליוט מכניסים גם את ישראל תחת מטריית המערב; הקיטוב "מערבי\מוסלמי" מקביל לקיטוב "יהודי\גוי". השורה המסיימת והמטלטלת בשיר, "שני גזעים של כלבים שאולפו להרוג", מסכמת כל המסר באופן שאינו משתמע לשתי פנים. שני הצדדים, גם של הסכסוך האידיאולוגי-דתי הגלובאלי וגם של הסכסוך הלוקאלי שיש לנו כאן, מעוניינים להמשיך "להתבהם על הדם"; האיסלאמיסטים ימשיכו כי זה מה שהאמונה שלהם מכתיבה להם, והמערביים- כי הם צריכים את הקיטוב, צריכים להתבדל ולהתנער ממי שאינו נהנה מהבייבי-הרינג והחמון. תרבות המערב ובתוכה ישראל, עפ"י ויזלטיר ואליוט אינן מעוניינות בשום דיאלוג עם האיסלאם, וגם האיסלאם אינו מעוניין בדיאלוג שכזה: הצדדים שואפים לדיכוטומיה מוחלטת, "לחלק את העולם המסכין  לדאר אל אסלם (שם המוסלמים חופשיים לקיים את דתם) לדאר אל חרב (שם הם אינם ועל כן צריכים להילחם)".

השילוב של ישראל בתרבות המערב ובשיר כולו מעניין מאוד ובעקבות הארועים האקטואליים הנוכחיים נעשה נפיץ עוד יותר, לאור החרם של האיחוד הארופאי על הטריטוריות הכבושות בידי ישראל מאז 67'. נראה שישראל משחקת כאן מין תפקיד כפול; מצד אחד היא כביכול מדינה מערבית, שארה"ב ואירופה מטפחים כדי לשמר את האינטרסים שלהם באזור. מצד שני היא בן חורג לתרבות המערב שעם השנים הולך ונעשה יותר ויותר מנודה ומוקע, כשלמעשה בארופה דעת הקהל היא נגד ישראל ובעד הפלסטינים, מה שלא ממש הולך עם הדיכוטומיה של "אתם ואנחנו". אולי טועה ויזלטיר כשהוא מציב אותנו עם אלו המתמוגגים על "מעדני המערב"? אולי זה "אתם", "אנחנו" ו"הם", הישראלים? איפה אנחנו עומדים בחלוקה לציבילזציות? האם אנחנו מערביים? מזרח תיכוניים? ערבים? כנעניים? אלו שאלות מאוד רציניות וכבדות משקל, שאנו כישראלים נמנעים מלגעת בהם.

בהקשר הישראלי, הקיטוב שדובר עליו הוא זה שבין יהודי וגוי. אבל החברה הישראלית מקוטבת הרבה יותר; קיטוב בין חרדים וחילונים, עניים ועשירים, מזרחיים ואשכנזיים ואתיופים ורוסים ועוד ועוד מחנות ושבטים. כמו הכוחות המערביים שמעודדים את הקיטוב בשם הנאורות, גם כאן בארץ יש כוחות המעודדים את הקיטוב, את ההפרד ומשול הזה שמפלג ומשסע אותנו, כוחות שעושים זאת למטרות פוליטיות נגד סולידריות. אם ציינתי את "כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, ממש בסוף הטקסט האינסופי שלו בלחסן מדגים את השנאה הרבה הכרוכה בקיטוב הזה, כשהוא מתחיל לערבב בין מחנות ומתחיל לשנוא מחנות שאינם קיימים כמו "דתיים ערבים" או "שמאלניים נאצים" או "דוסיות עשירות" עד שאי אפשר להבין יותר מי נגד מי ומהי המהות של המחנות האלו. זו כל הפואנטה של "אתם ואנחנו": המהות של הדיכוטומיה אינה חשובה כמו הדיכוטומיה עצמה. כל עוד "אתם" מפוצצים באוטובוסים ו"אנחנו" לא כאלה, המצפון שקט.

"אתם ואנחנו" הוא אחד ההישגים הגדולים של אליוט באלבום שלה. השילוב בין טקסט מופתי וכתוב היטב, שקצת כמו "ערבב את הטיח" הוא נוקב אך אינו מתלהם וממש דורש ממך לחשוב ולעכל את מה ששמעת, לבין פורמט מוזיקלי מאתגר ומורכב גם הוא, ובחירה אמיצה מאוד של אליוט בפורמט הספוקן וורד, עושים אותו למופת של שילוב בין שירה למוזיקה. ועם המבט הגלובאלי הזה המנסה לחבר את ההיסטוריה הקטנה שלנו כמדינה צעירה עם ההיסטוריה הרחבה יותר של המערב, אני מסיים את הסדרה שלי. ניסיתי ליצור כאן רצף של נקודות מבט, מהאמנות המגויסת והממסדית של הלהקות הצבאיות פוסט-67', דרך התדהמה וההתקרבנות של פוסט-73', משם להכרה המסוימת בקיומו של עם אחר כאן, וכלה בנקודת מבט מרוחקת וגלובאלית יותר. מקווה שנהניתם, תודה לכל מי שקרא והגיב. תלמדו היסטוריה, זה חשוב. ויותר חשוב: תשאלו שאלות, ותמצאו את התשובות בעצמכם.