‏הצגת רשומות עם תוויות מינימליזם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מינימליזם. הצג את כל הרשומות

יום שני, 23 בינואר 2017

ממשיכים לנצרת






אני מבלה ארבעים שעות בחודש בתוך קרון רכבת, כבר שש שנים וקצת. אני גר בשרון ועובד ברחובות. דאמיט, אני יושב בתוך קרון רכבת כשאני כותב את השורות האלה. ארבעים שעות בחודש זה נשמע כמו זמן אבוד, אבל בשבילי זה זמן פנוי מדהים שבזכותו הספקתי הרבה מאוד דברים בשנים האחרונות. את רוב הבלוג אני כותב משם, את האלבום שלי – ופרויקטים עתידיים שמתבשלים עכשיו ובקרוב תשמעו עליהם גם- אני עורך משם, אני קורא, אני צופה בסרטים וסדרות, וזה גם הזמן העיקרי שלי ביום לשמוע מוזיקה.

בחודשים האחרונים נתקלתי באלבום שמלווה את נסיעות הרכבת שלי בצורה מושלמת, והוא הפך לאחד האלבומים האהובים עליי בכלל. אורכו של האלבום הוא בדיוק שעה, כך שאני שם אותו באוזניות בתחילת הנסיעה והוא גם מסיים לי אותה. אני מוצא שזו יצירה גאונית, ומה שהכי יפה הוא שזה אלבום שאם הייתי שומע לפני שנתיים שלוש הייתי מבטל אותו בזלזול מוחלט; אבל היום הוא מתחבר לי בול לכל כך הרבה דברים אחרים שגדלתי עליהם, וגם מתחבר לי בול למה שאני מנסה להשיג במוזיקה היום. אורכו של האלבום הוא כאמור שעה, אבל הוא מכיל רק שיר אחד. האלבום הזה הוא האלבום השלישי של הטריו Sleep, שיש לו לפחות שני שמות וכמה גרסאות, אבל בגרסה הדפיניטיבית שלו הוא נקרא Dopesmoker.


אני אוהב מאוד מאוד מינימליזם. אמנם גדלתי על פרוג, שזו מוזיקה שמחייבת מעברים בין מבנים מאוד מורכבים, אבל בסופו של דבר חזרתיות במוזיקה מדברת אליי היום הרבה יותר. בשנים האחרונות, וכבר כתבתי על זה, נפתחתי לדיסטורשן ולמטאל, ולתדהמתי מצאתי להקות שמיישמות את הקו המינימליסטי על מטאל- ובנקודה הזו המח שלי התחיל לצרוח "ג'אקפוט!!". זה שילוב מרתק בין אסתטיקה לסאונד. כתבתי בעבר על הלהקות המייסדות של ז'אנר הדרון מטאל, Earth ו-Sunn O))), ועכשיו Sleep  סוג של תשלים מין שילוש קדוש- למרות שסליפ לא מנגנים דרון ומה שהם מנגנים מוגדר סטונר (אגב, עוד מישהו שמתייחס לשלושת הלהקות האלה יחד הוא ג'ים ג'ארמוש, שלדבריו המוזיקה שלהם השפיעה על סרטו The limits of control ושלושת הלהקות מופיעות בפסקול. לא ראיתי אותו עדיין).

Sleep הרבה יותר מסורתיים משתי הלהקות האחרות, אבל אולי חזון המינימליזם מטאל שלהם הוא הכי שלם, והדבר הזה בא לידי ביטוי בצורה מושלמת ביצירת הפאר Dopesmoker, אלבום שהרבה פעמים מקבל את התואר "אלבום הסטונר האולטימטיבי". אותי לא מעניינות כל כך ההגדרות והאובר-קיטלוגים האלה ואין לי דרך באמת לדעת אם זה סטונר או סלאדג' או דום או דרון- למי אכפת, Dopesmoker, כמו כל חתיכת מוזיקה טובה וחסרת גיל, הוא פשוט מה שהוא.

המפתח להבין את Dopesmoker נעוץ בעטיפה שלו כפי שיצאה בגרסה האחרונה והדפיניטיבית בה יצא ב-2012, שש עשרה שנה מאז שהאלבום הוקלט (ועל ההיסטוריה המשונה שלו- בהמשך). בעטיפה, גם היא אחת העטיפות האהובות עלי, מצוירות דמויות עטויות גלימות חומות, משהו בין הג'אוות של Star Wars לתושבי Dune עוטי חליפות הזקק, במסע מדברי, תוך שהן מעשנות באנגים עצומים מתוך תרמילים שהן נושאות על גבן. ברקע התכול אפשר לראות ירח ואולי אפילו שניים, והתחושה היא לחלוטין של סצנה תוך סרט מדע בדיוני או מערבון אסיד בסגנון אלחנדרו חודורובסקי. זה בעצם הקונספט וסיפור הרקע של Dopesmoker- מסע צליינות ועלייה לרגל לארץ הקודש (!) שעורכים היצורים בעטיפה, הקרויים “Weedians”.

אפשר להרחיב שהאלבום והסיפור הזה הוא אלגוריה לאורח החיים הסטלני הכבד של חברי הלהקה, שצרכו קנאביס בצורה כמעט דתית, ואכן השירה של באסיסט וסולן הלהקה, אל ציזנרוס, נשמעת לחלוטין כמו מזמור דתי (מי שנכח בהופעה האגדית בת החמש שעות בירושלים של  Om, להקת הבת של Sleep שמורכבת מאותו הרכב מינוס הגיטריסט מאט פייק, מספר שזה הרגיש ממש כמו טקס פולחני). Dopesmoker באמת נשמע ומנוגן כמו מסע צליינים במדבר, במקום שבו הזמן עומד מלכת.

Dopesmoker הוא כאמור שיר אחד שאורך שעה. השימוש במילים "טקס" ו"פולחן" הוא התיאור הכי מדויק של המוזיקה הזו, כי אני חושב שלא שמעתי הרבה דוגמאות למוזיקה שתובעת כל כך הרבה מסירות ונחישות ממי שמנגן אותה (למעט אולי סוואנס והחמישייה המאוחרת של ג'ון קולטריין). הם עבדו על השיר האחד שמרכיב את האלבום בין שנתיים לארבע שנים, תלוי את מי מהלהקה שואלים וכמה הוא עישן לפני ששאלתם. הם גם לא ניגנו שום דבר מהאלבום לייב לפני ההקלטות, ואז- כפי שאספר בהמשך- האלבום בסופו של דבר נגנז במקור והלהקה התפרקה, כך שההופעות הראשונות של החומרים ב-Dopesmoker בוצעו הרבה אחרי הקלטות האלבום, בהופעות איחוד.

 חברי Sleep מנגנים שעה של ריפים כבדים, נמוכים, איטיים, שמשתנים מאוד לאט וחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב ושוב ולא מאבדים אפילו מילימטר של עוצמה ועניין. אחת האגדות הרבות סביב האלבום היא שהוא תודלק ע"י כמויות עצומות של קנאביס; אני לא מצליח להבין איך הם הצליחו להתרכז. היופי הגדול ב-Dopesmoker, כמו בכל יצירה מינימליסטית מופתית, הוא אבדן מימד הזמן- ואבדן העולם שמסביב. הם מנגנים כל כך לאט וכל כך רפטטיבי ועל פני כל כך הרבה זמן שקשה מאוד לשים לב למהלך התפתחות של השיר- אבל למעשה זה שיר מאוד מורכב (ניתוח שלו אפשר לקרוא כאן) שמכיל הרבה מאוד חלקים. קשה מאוד לשים לב למשל שריף הפתיחה האימתני של האלבום, שמתחיל בגיטרה של פייק ששועטת לתוך הרמקול כמו נשר במדבר ומנגנת כמו שירה של נזיר מונגולי את שתיים וחצי דקות הראשונות של האלבום לבד לגמרי, שונה לחלוטין במשקל מזה שמגיע אחרי 8 דקות לתוך האלבום, כשציזנרוס עצום המימדים פותח את גרון האדירים שלו ושואג במונוטוניות את שורות הפתיחה של האלבום ואולי המוטו לחיים של Sleep:

Droooooooop out of liiiiiiiife with boooooong iiiiiiiin haaaaaaand
Fooolowww the smooooke towaaaard the riff fiiiiiiiiled laaaaaaand


חייבים לומר ש-Dopesmoker הוא אלבום ממש קשה להאזנה. הוא תובע מהמאזין מסירות עצומה- אותה מסירות של זן שחברי Sleep תובעים מעצמם. כל מכה של דיסטורשן כותשת את המאזין שוב ושוב, זה מה שנותן את אפקט היעדר הזמן , בדיוק כמו המסע במדבר. כשאני שומע אותו אני מרגיש שאני הולך לאיבוד. איפה אני בכלל? אני בדקה התשיעית או בדקה החמישים ושבע? מה לעזאזל קרה שם באמצע? וכשאני נוסע ברכבת עם האלבום באוזניות הסנהייזר שלי, מבודד ביחד איתו מהעולם החיצון ומהשיחות הטפלות והרעשים האחרים בקרון, אני גם הולך לאיבוד במרחב, לא רק בזמן- מה קורה, אני בהרצליה או בכפר חב"ד? אני נוסע לרחובות או בעצם חוזר אחורה לבית יהושע? והאם זו תל אביב הגנה או אוניברסיטה? אני מאוד מאוד אוהב את התחושה הזו, שמוזיקה מבלבלת אותי ומוציאה אותי מאיפוס; אבל מיותר לציין שרבים לא יוכלו למסע הזה.

אני חושב שיצירות אמנות גדולות באמת הם כאלה שזורקות אותך החוצה מהעולם, מהמקום ומהזמן שאתה נמצא בו, ושותלות אותך במארג הזמן-חלל הפרטי שלהן, שהן עצמן יצרו. זה מאפיין את הסרטים של לינץ' וגיליאם וקובריק, את הספרים של בקט וג'ויס, את הפואמות של גינסברג ואדגר אלן פו, את האלבומים של פיטר האמיל וזאפה וביפהארט, וכן- זה כולל גם את Dopesmoker. הוא חי ביקום משלו, בגרסה המעושנת של Dune, כשבמקום סם המרקוח שמכחיל את העיניים, כורים שם שיטלואדס של גראס, והגיטרה הרפטילית של מאט פייק מחליפה את שייח' חולוד האגדי.  

הקושי הרב בצליחת המדבר אפוף עשן הקנאביס של Dopesmoker קשור באופן ישיר להיסטוריה של האלבום והמיתולוגיה סביבו. חברי הלהקה הקליטו אותו ב-1996 עבור חברת התקליטים London Records. החברה הבטיחה ללהקה חופש אומנותי מלא ומימון מלא. אבל כששמעו אנשי החברה איזה מין אלבום בישלו הסטלנים הישנוניים הם חטפו רגליים קרות וסירבו להוציא את האלבום. הם לא הבינו מה ניסו חברי הלהקה להשיג, ומה זה לעזאזל Weedians. תהליך החזרות, ההקלטות, המיקסוס של האלבום ואז הסירוב להוציא אותו היו יותר מדי עבור הלהקה והם התפרקו- מאט פייק הלך להקים את High on Fire, ציזנרוס והמתופף כריס הקיוס המשיכו לעבוד יחד ולחקור את קסמי הרפטציה כותשת המוחות והמיתולוגיה היודו-נוצרית תחת השם Om.

 במהלך השנים האלבום יצא לא פחות מארבע פעמים בגרסאות שונות, כולל גרסה שנקראה Jerusalem שבה נחתכו 52 דקות מההשיר המקורי לתשעה קטעים קצרים יותר. רק ב-2012 יצא ריאישו של הגרסה האולטימטיבית ביותר של Dopesmoker, אצל חברת Southern Lord שמנוהלת ע"י חברי Sunn O))). עבור הריאישו החגיגי הזה הוכנה העטיפה החדשה, זו שמציגה סופסוף את ה-Weedians, מה שמשלים סופית את החזון של הלהקה, 16 שנים אחרי הקלטת האלבום. אפשר אפילו לרכוש היום בובות של ה-Weedians אם אתם בעניין של Action figures, ויש גם מעריצים של הלהקה שמתחפשים לדמויות האלה.

את האלבום אפשר לשמוע כאן, מהבנדקמפ של הלהקה, מחולק לשלושה חלקים בני עשרים דקות כל אחד:






אבל אני חושב שהחלוקה של האלבום לשלושה טרקים מיותרת- צריך לשמוע אותו כפי שתוכנן, שעה אחת רציפה:



והנה מיני דוקומנטרי על האלבום:


וכאן יש ביצוע לייב של עשרים הדקות הראשונות, כולל מאט פייק בלי חולצה- וזה לא מראה יפה במיוחד:

ורק לסיום- קטע קצר יחסית מתוך חזרה על Dopsmoker רגע לפני שאל ציזנרוס מתחיל לשיר:


Proceeds the Weedian Nazareth….

יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

עדיין לא מאכזב



 

סבתי האהובה, יהודיה הונגריה בת 85, תמיד אומרת- שוויה שוויה. לקח לי שנים להבין שאלו מילים בערבית ולא בהונגרית. ואני אוהב שוויה שוויה, אני אוהב מאוד שלוקחים את הזמן ועובדים לאט. אחד הדברים שאני הכי אוהב במוזיקה הוא קטעים ארוכים. אני נורא אוהב להסתכל על תזמונים של שירים ולחפש שירים ארוכים: שבע דקות זה מגניב, שמונה דקות יותר טוב, תשע נשמע מספר מעניין, עשר זה יופי, רבע שעה זה כבר ממש מדליק , עשרים דקות, עשרים וחמש דקות...חצי שעה!! ואו, איזה מרגש. בפעם הראשונה שנתקלתי באסקטזה של קטעים ארוכים הייתה בגיל 10 בערך, כששמעתי את הקטע הסודי בסוף Nevermind של נירוונה, שכתבתי עליו פוסט בעבר. הקטע הזה היה באורך שבע דקות, הרבה יותר ממה שחשבתי שמותר. תארו לכם את תדהמתי כששמעתי את Atom Heart Mother של פינק פלויד, הלהקה שהדליקה אותי יותר מכל על קטעים ארוכים, שאורכו היה לא פחות מ-23 דקות! לא שמעתי שום דבר כזה עד אז (וגם התוכן של השיר היה לא סביר לחלוטין). מאז אני תמיד נמשך ומחפש את הקטעים הארוכים האלה. זה מין פטיש מוזר שלי, להסתכל על אורכים של קטעים בעטיפות דיסקים או תקליטים. ממש לאחרונה בואי הגדול הוציא סינגל מטורף לגמרי מאלבום חדש שעומד לצאת ממש בקרוב, ואורכו עשר דקות... אני יודע שזה קצת מצחיק אבל זה עושה לי את זה.

עוד משהו שעושה לי את זה זו מוזיקה מינימליסטית. בנעוריי הייתי דלוק על רוק מתקדם, חשבתי שיש משהו אלוהי בסולואי חליל באחת עשרה שמיניות ובקונטרפונקטים ובהרמוניות של ארבע קולות (זה עדיין נחמד אבל היום פחות מעניין). אם יש משהו שמאפיין להקות רוק מתקדם- ג'נסיס, יס, קרימזון, ועד הלהקות הממש כבדות כמו ג'נטל ג'יאנט וגריפון- זה המקסימליזם שלהן, כשהרבה פעמים המשקל\סולם\מקצב משתנים באופן דרסטי, לפעמים הרבה פעמים בתוך אותו קטע. להקה יוצאת דופן בתחום הזה, ואולי כרטיס הכניסה שלי לעולם המינימליזם, היא מאגמה של כריסטיאן ואנדר; ואנדר יצר מין מיקס מרשים ומקורי ביותר בין המאקסימליזם של הרוק המתקדם למינימליזם הקלאסי, עם שימוש אובססיבי בתבניות חוזרות ופיתוח שלו למימדים ואגנריאניים גדולים מהחיים. משם הגעתי ללהקות פוסט-פאנק כמו פאבליק אימאג' לימיטד ולהקות קראוט כמו פאוסט וקאן שגם הן משתמשות בחזרתיות תוך כדי פיתוח מינימלי אך עיקש (ולפעמי בלי פיתוח). בשלב מסוים קניתי מכשיר לופר והתחלתי לנגן מוזיקה כמו-מינימליסטית בעצמי. מאוחר יותר התחלתי לחקור את המיניליזם של טרי ריילי, פיליפ גלאס, סטיב רייך, מייקל ניימן (שהוא לא בדיוק מינימליסט אבל הוא כן התחיל משם), ארוו פארט (גם הוא לא מינימליסט "קלאסי") ואחרים, והיום אני נהנה לשמוע את המינימליזם המטאלי של Sunn o))), סוואנס, ארת' ו-Om.

אני לא מתכוון להתחיל פה סקירה על התפתחות המיניליזם וכו'. רק רוצה להתחיל לכתוב על זה קצת יותר לעומק. אני מאוד אוהב את השימוש בפיתוח איטי במוזיקה. היום אני חושב שזה הרבה יותר מעניין להתחיל מרעיון קטן ולפתח אותו לאט לאט, כמעט באופן בלתי נראה\נשמע, מאשר להפציץ את המאזין בקרקס של רעיונות. לא צריך יותר ממהלך מלודי או הרמוני מנצח וכובש. גם שני אקורדים יכולים להספיק, במקום שבעים. אני גם מאוד אוהב את רעיון השימוש בלופ כבסיס להלחנה ועיבוד. כאמור אני גם מאוד אוהב קטעים מוזיקליים ארוכים, ומכאן אפשר לצרף את היגד א' ואת היגד ב' ולומר- אני אוהב יצירות מינימליסטיות ארוכות. ויש יצירות מינימליסטיות שעושות את זה בצורה נפלאה. למרות שקצת כתבתי על מוזיקה מינימליסטית בעבר לא ממש הקדשתי לה עד עכשיו פוסטים מובהקים, ואני מתכוון בקרוב לכתוב כמה. בפוסט הנוכחי אני הולך להתמקד ביצירת מפתח אחת בקאנון המינימליסטי, וזו היצירה Jesus’ Blood Never Failed Me Yet של המלחין הבריטי גאווין ברייארס (Gavin Bryars).


ברייארס אמנם עומד מאחורי היצירה הייחודית הזו, אבל היא קיימת בעולם בעצם בזכות מוזיקאי אחר, שיצר מהמינימליזם סגנון חדש. זהו בריאן אינו, אבי אבות האמביינט. אינו הוא מהמוזיקאים האהובים עליי (למרות שהוא עושה לי לאחרונה חיים מאוד קשים עם התבטאויות אנטי-ישראליות קשות במיוחד), וידוע כאחד הנגנים, המלחינים, המעבדים והמפיקים החשובים ביותר ברוק של ארבעים השנים האחרונות. מה שפחות ידוע לגבי אינו הוא שהוא גם הקים לייבל בשם Obscured Records. הלייבל, שהוקם ב-1975, יועד, כפי ששמו מרמז, ליצירות אוונגרדיות בעיקר משוליי המוזיקה המינימליסטית. הלייבל הוציא רק עשרה תקליטים אבל יש שם המון פנינים- קודם כל אלבום האמביינט הראשון של אינו, Discreet Music, וכן אלבום מעולה של המינימליסט הארולד באד, אלבום של מייקל ניימן, אלבום שצד אחד שלו מוקדש ליצירות של ג'ון קייג' (כולל שירה של רוברט וויאט וקרלה בליי, לא פחות), והאלבום הראשון שהלייבל הוציא הוא The Sinking Of the Titanic, שמוקדש לשתי יצירות ארוכות של ברייארס- האחת נושאת את שם האלבום, השנייה היא Jesus’ Blood. אינו טען שלמעשה הוא הקים את כל הלייבל כדי להוציא את האלבום של ברייארס.


אפשר להגדיר את היצירה של בראיירס כשילוב של מינימליזם עם Ready Made, שכן כל היצירה מתבססת על לופ של הקלטה שמקורה חיצוני ליצירה. סיפור שהיה כך היה- בשנת 1971 התגורר ברייארס בלונדון ועבד עם חבר על סרט תיעוד המתעד הומלסים ועניים בלונדון. בין השאר הם תיעדו גם שירים שהנוודים שרו לעצמם ברחוב, חלקם שיכורים, חלקם לא. את ברייארס התעניין בהקלטה של נווד אחד, דווקא לא שיכור, ששר שיר עם דתי שברייארס לא הכיר, הלא הוא Jesus’ Blood Never Failed me Yet.

אורכו של השיר הוא בדיוק חמש שורות ו-26 שניות בערך:

Jesus' blood never failed me yet
Never failed me yet
Jesus' blood never failed me yet
This one thing I know
For he loves me so

התיעוד הזה של הנווד נשאר על רצפת העריכה ולא נכנס לסרט, אבל ברייארס עדיין התעניין בהקלטה ולקח את הטייפ הביתה. ההקלטה הקטנה הזו של הנווד לא נתנה לברייארס מנוח. להפתעתו, הסתבר שהנווד היה מוזיקלי למדי- הוא שר בכוונון עם הפסנתר בביתו של ברייארס, והתגלה לו שהשיר יוצר מעין לופ מעניין. ברייארס כתב ליווי הרמוני לשיר של הנווד וגילה כי אורכו של הלופ הוא בדיוק 13 תיבות. את שאר הסיפור אני אשאיר לברייארס עצמו, בתרגום שלי:

לקחתי את הטייפ חזרה ללייקסטר, שם עבדתי במחלקת האמנויות, והעתקתי את הלופ לסליל מתמשך של טייפ. חשבתי אולי להוסיף לו ליווי תזמורתי. דלת חדר ההקלטה הייתה פתוחה לכיוון אחד מהסטודיואים הגדולים לציור והשארתי את הטייפ רץ, עם הדלת פתוחה, בזמן שהלכתי לשתות כוס קפה. כשחזרתי, החדר שבדרך כלל היה רועש וחי היה עכשיו שקט בצורה בלתי רגילה. האנשים זזו הרבה יותר לאט מהרגיל וכמה מהם ישבו לבד והתייפחו חרישית. הייתי מופתע, עד שהבנתי שהטייפ עדיין התנגן- הם היו המומים משירתו של האיש הזקן. זה שכנע אותי בכח הרגשי של המוזיקה ובאפשרויות של הוספת ליווי תזמורתי פשוט אך מתפתח בהדרגתיות, ליווי שמכבד את האצילות והאמונה הפשוטה של הנווד.
 
 הנה היצירה המקורית, שנת 1975 (רק אודיו, בלי ויזואל):

 כך זה נראה:


בהקלטה המקורית מתוך האלבום The Sinking of the Titanic, היצירה אורכת כמעט 26 דקות. זה מתחיל, כראוי למדיטציה מינימליסטית ברוח התקופה, בפייד אין מאוד איטי.  45 השניות הראשונות הן שקט מוחלט. קולו של הנווד המוקלט הוא הדבר הראשון שאנחנו שומעים, והוא הולך ומתגבר. במשך שלוש דקות וארבעים חמש השניות הראשונות, זה כל מה שאנחנו שומעים. הנווד נשמע מותש, עייף, אולי רעב, אבל גם אופטימי, חדור תקווה, מוקיר תודה על המעט שהחיים (וגי'זס) נתנו לו בכל זאת. רק אחרי ארבע דקות, במהלכם הלופ המוקלט של הנווד חזר על עצמו כשמונה פעמים, נכנסים לאט לאט כינורות שמנגנים את הליווי שכתב גאווין ברייארס. לאורך כמעט 4 דקות שמענו את הנווד שר לעצמו את השיר הקטן שלו שוב ושוב ולא הבנו בעצם למה; כניסת כלי המיתר מכניסה את הכל לקונטקסט והיא מאוד מרגשת. בערך בדקה 7:20 נכנסת לאט לאט הגיטרה האקוסטית של הגיטריסט דרק ביילי (Derek Bailey). מי שמכיר את ביילי יודע שהבנאדם הוא אבי אבות בגיטרה האוונגרדית בג'אז, הוא המקבילה של קולטריין לגיטרה אוונגרדית; למעריצים (המעטים) של ביילי, גיטריסט חשוב ביותר בתולדות הגיטרה המודרנית ואיש שאני אמור לכתוב עליו פוסט מתישהו, מחכה כאן הפתעה אדירה- הוא פשוט פורט את האקורדים ברוגע, וזו ההקלטה היחידה של ביילי שאני מכיר בה הוא מנגן "נורמלי". בינתיים המיתרים צוברים לאט לאט עוד כח ועוד אנרגיה.

ב-9:46 נכנסים לראשונה כלי נשיפה למיקס, עם כניסת חליל וקרן, כמעט בלתי מורגשים. ב-11:35 נראה שכלי הנשיפה מתחילה לתפוס יותר ויותר נוכחות. נראה שהיצירה מתחילה באמת. הכינורות, הקונטרבאס העמוק, כלי הנשיפה המתגברים, הגיטרה הקטנה הזו של ביילי, ומעל הכל- קולו העייף אך האופטימי, מלא החיים של הנווד, הכל מתחיל להתגבש למעין שמיכת פוך חמה ומלטפת סביב המאזין. ברייארס לאט לאט מוסיף עוד עיטורים וקישוטים קטנים, והתחושה היא שהיצירה מתחילה להתפתח סביב עצמה ובתוך עצמה ולא לאורך ציר זמן מסוים, כמו פראקטל, כמו פתית השלג של קוך, עם עוד ועוד פיתוחים מיקרוסקופיים ונאנוסקופיים מזעריים. הלופ של הנווד, 13 תיבות, בערך 26 שניות לכל מחזור, כל פעם נשמע קצת קצת קצת אחרת.

בתזמון 14:45 נכנס גם נבל ליצירה וכאן אני כמאזין כבר שבוי לחלוטין בתוך היצירה. כאן מתחיל היופי האמיתי שלה, היא סוף סוף נפתחת במלואה כמו פרח לוטוס מרהיב, כמו זריחה שעולה אט אט ואתה במרכזה. והקרנות האלה...והגיטרה...והמיתרים...איזה יופי. והשיא מבחינת הווליום מגיע בדקה 16-17. מכאן ואילך היצירה ממשיכה עוד ועוד. מדקה 18 ואילך כבר אין כל כך פיתוחים, תת ההכרה נפתחה כבר כמו מניפה במלואה ואני מרגיש כמו בתוך חלום, שמיכת הפוך דמוית הענן עוטפת אותי מכל כיוון וזה נפלא. ובדקה 21 הגענו לפסגה. יש מי שלא היה יוצא למסע הזה מלכתחילה ויש מי שלא היה שורד אותו אבל היה שווה לטפס עד לכאן כדי לראות את הנוף המוזיקלי הזה שברייארס הצליח ליצור מתוך יצירה כל כך פשוטה. מכאן ואילך יש פייד אאוט מאוד מאוד איטי עד דקה 24 לערך וברייארס משאיר את הכל לדקה אחרונה על אש מאוד קטנה, על ווליום כמעט בלתי נשמע, חלש להדהים, עד שהטייפים נגמרים והכל מתמוסס חזרה לשקט.

אני מאוד מאוד אוהב את היצירה הזו. יש מי שיגיד שהיא משעממת, דלה, אולי עצלנית. מה כל כך מיוחד בלנגן לופ של שיר ולהוסיף לו ליווי, ומה מצדיק לחזור עליה בערך 60 פעם לאורך יצירה. למה לעזאזל זה צריך להיות כל כך ארוך? האם לא ניתן היה להגיד אותו דבר בחצי או רבע או שמינית או שש עשרית מהאורך? אני חושב שלא. אני חושב שאורך הנשימה הגדול, החזרתיות הרבה, הם מה שגורמים לכל העסק- בסך הכל איש קטן ששר שיר קטן לעצמו בליווי תזמורת שוב ושוב- להפוך ליצירה הנפלאה שהוא. אם ברייארס היה בוחר יריעה צרה יותר עבור היצירה שלו, לא היה מתקבל האפקט ההיפנוטי של היצירה, לא הייתה נוצרת שמיכת הפוך החמה הזו, הפראקטל לא היה מתגבש לכדי שלמות. וזו אולי המהות של המינימליזם- תנו קצת זמן, חכו קצת ראבאק, תנו לעבוד, תנו לגדול, תנו לגדל משהו. היצירה הזו היא אחת הדוגמאות הכי מובהקות ליופי הטמון במוזיקה מבוססת לופים. אני מוצא את החזרה על השיר הקטן כובשת לחלוטין וממוססת את המאזין, ואפילו בני בן השנתיים שלא יודע מילה באנגלית זמזם אותה לעצמו אחרי שהשמעתי לו את הקטע (לא במלואו כמובן)....


לסיכום רק אגיד שברייארס, עד כמה שזה אולי יישמע תמוה, הרגיש שהיריעה לא הייתה רחבה מספיק (!) ושהיצירה קצרה מדי (!!). בסופו של דבר מגבלה טכנית- אורכו של צד ויניל- הגבילה את אורך היצירה. גם זו דרך להסתכל על דברים. ב-1993 הוא החליט להקליט את היצירה שוב והפעם באורך שהוא חשב שהוא המתאים- לא פחות מ-CD באורך מלא, 74 דקות! אודה שלא שמעתי את האלבום כולו ואני גם מעדיף שלא- הגרסה של 1975 היא מספיק מושלמת בשבילי. בכל מקרה, יש לאלבום ערך מוסף והוא בדמות אורח שנכנס לאלבום בעשרים הדקות האחרונות- מאסטרו טום וויטס בכבודו ובעצמו, שמצטרף לנווד המיתולוגי של שנת 1975 לדואט מאוד מעניין ומרגש. וויטס מוסיף למלודיה את הטוויסט הקאברטי-ברכטיאני האופייני לו ומוסיף עוד נדבך על היצירה, וכמובן מכניס הרבה גיוון. התזמור כאן הרבה יותר עשיר מההקלטה של 1975, עם יותר מיתרים וגם עוגב ולבסוף מקהלה שעוזרת לוויטס ולנווד הקטן מאחורה ומפנחת את היצירה לכדי אופרה חובקת עולם. המסר האוניברסלי הפשוט של הנווד נוגע באלוהי. נהדר.