לא כיף

אהבתי להיות סקס פיסטול. תמיד אהיה סקס פיסטול.

-סטיב ג'ונס

מבחינתי, אין הבדל גדול בין סרט קולנוע "רגיל", סרט דוקמנטרי "רגיל" וסרט דוקומנטרי מוזיקלי; כולם צריכים לעשות את הדבר הזה, שהוא כנראה הדבר הראשון שמלמדים בשיעורי קולנוע או תסריטאות, וזה- לספר סיפור. כשאני בא לצפות בסרט דוקומנטרי מוזיקלי, למעשה המוזיקה של האמן עצמו לא משחקת תפקיד כל כך גדול, אפילו כשמדובר בתיעוד של הופעה חיה; הסיפור הוא הכל. ובתולדות הרוק, מעטים הסיפורים שמרתקים ומטלטלים כמו סיפורם של הסקס פיסטולס. למעשה, זה סיפור כל כך חזק עד שאותו במאי, ג'וליאן טמפל, בחר לספר אותו פעמיים: הפעם הראשונה היא בסרט שהוא לא בדיוק דוקומנטרי אלא מין ניסיון ביזארי לביים סרט כמו-ביטלסי בשם The Great Rocknroll Swindle, והפעם השנייה, 20 שנה אחרי, היא הסרט The Fury and The filth, שיותר נאמן לפורמט של דוקומנטרי מוזיקלי, אבל קצת אחרת. הסיבה שטמפל בחר לספר את הסיפור הזה שוב היא, שבסרט הראשון היה מעורב מאוד אמרגן הלהקה ודמות שנויה מאוד במחלוקת, מלקולם מקלרן. ב-Fury and the filth טמפל בחר לא לערב את מקלרן כלל ולהציג את הסיפור כפי שחברי הפיסטולס עצמם חוו וראו אותו. הסקס פיסטולס כ"ראשומון".

למה שווה לראות את The Fury and The Filth , בין אם אתם מעריצים של הסקס פיסטולס או לא? משום שהסיפור שלו כל כך טוב, ובגלל הדרך בה טמפל מספר אותו. העלילה: כמה חבר'ה בלתי יציבים חברתית (אבל עם הרבה חוכמת ביבים, ובניגוד לאגדה בהחלט יודעים לכתוב שירים ולנגן. טוב, חוץ מסיד וישס כמובן) ואמרגן ממולח אחד מקימים להקה שכמו שג'ון ליידון\ ג'וני רוטן אומר בסרט "הייתה צריכה לקרות", סוחפים ומסעירים את האומה הבריטית כולה ומעוררים גלים עצומים של הערצה מחד ושנאה מאידך, ומתפרקים בבליץ עצבני וכואב שמסתיים סופית במותו הטראגי של וישס, שירדוף את ליידון כל חייו. הדמויות: כולן גדולות מהחיים, מליידון שהוא אחד המוזיקאים הכי אינטליגנטיים ורהוטים בתולדות הרוק, דרך האמרגן הנכלולי מקלרן (שמוצג בסרט באור שלילי ביותר, כתגובת נגד ל- Great Rocknroll Swindle), סיד וישס שבסופו של דבר היה ילד אבוד ותו לא (ובסצנה שוברת לב בסוף הסרט, לאחר משפט הרצח שלו ולפני מותו ממנת יתר, וישס מודה שהוא רוצה להיות "מתחת לאדמה"), והגיבור השקט והלא מושר של הלהקה, הגיטריסט סטיב ג'ונס.

אבל מה שבאמת משדרג את הסרט הוא האופן בו טמפל מציג לנו את העלילה: הסרט אינו מציית לכמה כללים ידועים של סרטי דוקומנטרי מוזיקליים (ראה ערך סדרת "האלבומים" של קוטנר, שאמנם מציגה סיפורים מעניינים אבל שמרנית מאוד בפורמט שלה). קודם כל אין בסרט voice over, ואף על פי שהפיסטולס מרואיינים בסרט, טמפל בבחירה אומנותית מבריקה מציג אותם בפנים מוצללות, כאילו הם קורבנות אונס או חוויה טראומתית אחרת. שנית, טמפל עושה שימוש חופשי ואסוציאטיבי מאוד במגוון רחב מאוד של חומרי גלם, מסרטי הופעות ותיעודי חזרות שכמובן מאוד מתבקשים, דרך ראיונות עבר (כולל כאלה שהוא עצמו ערך עם הלהקה עוד בשנות השבעים), חומרים שונים מהטלוויזיה הבריטית של התקופה כדי להכניס את הסרט לקונטקסט תרבותי היסטורי (למשל קומיקאי סטנד אפ ותוכניות בידור שונות), ואף חומרים שאינם קשורים כלל לפיסטולס ולתקופה אלא משמשים כרפרנסים "לעיבוי העלילה", (בעיקר תוך שימוש כבד בקטעים מתוך הגרסה הקולנועית של לורנס אוליבייה ל"ריצ'ארד השלישי" של שייקספיר, על מנת להבין את הפרסונה הבימתית של ג'וני רוטן ששאב השראה מדמותו של ריצ'ארד השלישי). העריכה המאוד תזזיתית הזו מתאימה כמו כפפה לסיפור הסוער של הפיסטולס ואורך חייהם הקצר אך המשמעותי כל כך.

 

ולמזלו של טמפל, עמדו לראשותו חומרים באמת נפלאים. הסרט מספק שלושה רגעי שיא שהם בעיניי באמת בלתי נשכחים: האחד הוא ראיון טלוויזיה של הפיסטולס שבו מנחה התוכנית מתגרה בהם עד שהם שרוטן וסטיב ג'ונס מתחילים לקלל אותו להנאתו, רגע שמציג את הפן הקומי של הפיסטולס; השני הוא רוטן אכול האשמה מטיח “I’ve could have done something” ומתייפח על מות חברו וישס; והאחרון, אולי הרגע המתועד המצמרר ביותר בתולדות הרוק בעיניי, הוא תיעוד השיר האחרון בהופעה האחרונה של הפיסטולס מ-1978 בסן פרנסיסקו, ביצוע ל-“No Fun” האגדי של הסטוג'ס, שבו רוטן, מרוט עצבים, מתוסכל ומיואש, מתיישב ומתחיל לצרוח למיקרופון שוב ושוב, בכאב אמיתי כל כך, את המילים NO FUN! NO FUN!  שוב ושוב, ובסוף השיר, כשהפיסטולס יורדים מהבמה בפעם האחרונה, הוא מתיז לקהל את המילים האלמותיות “Ever get the feeling you’ve been cheated?”. הכנות הזו, הזעם הזה והתסכול, מסכמים את כל החוויה המשונה הזו שנקראת סקס פיסטולס, וזה רגע קולנועי מושלם.

פורסם לראשונה בבלוג "שיר-סיפור" של ניר גורלי

PiL בחנות חרסינה

-->

אז דילן היה, נגע, נסע. בהופעה הזו הייתי, וטוב שכך. היו הופעות אחרות, שלא הטרחתי את עצמי ללכת, מטעמים של "האיש זקן מדי וחבל על הכסף". כזו הייתה למשל ההופעה של איגי פופ לפני שנתיים. במקרה ההוא, זו הסתברה כטעות גדולה- כל מי שהיה שם אמר שזו הייתה הופעה בלתי נשכחת. ולפני שנה הייתה עוד הופעה כזו- של ג'ון ליידון\ג'וני רוטן, והקולקטיב אותו הוא מנהיג און ואוף כבר שלושה עשורים, Public  Image Limited, או PiL כמו שאקרא להם כאן. להופעה הזו לא הלכתי, ודווקא מאוד רציתי לראות את האיש, הטיפש הכי חכם ברוק, אדם שלדעתי הוא אמן ומוזיקאי אמיתי משכמו ומעלה. לא הלכתי כי פ.י.ל היו חלק מערב ארוך מאוד שכלל עוד שתי להקות (LCD soundsystem ועוד להקה שאיני זוכר את שמה כרגע), וכן כי אף אחד לא הסכים לבוא איתי. הביקורות לא ממש התלהבו מההופעה כך שאולי זה לא היה פספוס. מה שכן כל הקריירה של ליידון היא קצת פספוס, שהוא כאמור לדעתי אדם מבריק ופרפורמר לא ייאמן שבהחלט השאיר חותם במוזיקה העולמית, אבל החותם הזה לבסוף הוא בגלל חברותו בסקס פיסטולס האימתנית, ולא בגלל קריירת הסולו שלו והקריירה שלPiL, שבהתחלה ליידון היה רק חבר בה ומאוחר יותר הוא השתלט עליה כליל. למעשה, בעשורים האחרונים הוא בעיקר התפרנס לא מלהיות מוזיקאי, אלא מלהיות סלב. בסופו של דבר, הוא לא חתום על יותר מדי אלבומים טובים או חשובים- בדר"כ  מדברים כמובן על האלבום של הפיסטולס, להקה שליידון היה בעיניי השחקן העיקרי בה, גם אם הבמאי והתסריטאי היה בסופו של דבר מלקולם מקלארן, וכן שלושת האלבומים הראשונים של PiL, שגם מהם אני אוהב רק את אלבום הבכורה המדהים, שנקרא Public Image או First Issue, שיצא בסוף 1978, רק שנה אחרי פירוק הפיסטולס.

הסיפור של PiL מתחיל כמובן כבר בסקס פיסטולס עצמם. ליידון גויס ללהקה ע"י מקלארן באופן די חיצוני ומלאכותי ולא ממש הסתדר או התחבר לחברי הלהקה המכהנים. המתחים עלו לרמת שיא כשליידון הביא חבר ילדות שלו, הלוא הוא סיד וישס המזוויע, "לנגן" באס בלהקה, החלטה שבסופו של דבר הביאה לחורבן הקריירה הקצרצרה של הלהקה, פירוק הלהקה, ומותו של וישס עצמו. ביולי 1977 התארח ליידון לתוכנית רדיו בריטית בה התבקש להכין פלייליסט של שירים ואמנים אהובים עליו, ולדבר עליהם. לתוכנית הזאת הוזמן ג'וני רוטן, הפרסונה הפיסטולית והפאנקיסט המחריד ומשחית הנוער, אבל מי שהתגלה בה הוא ג'ון ליידון המוזיקאי- ליידון עצמו נינוח מאוד, צוחק ולא מקלל, ורשימת האמנים שהוא בוחר פשוט מדהימה- טים באקלי, ג'ון קייל, קפטיין ביפהארט, פיטר האמיל (אחד האמנים האהובים עליי ביותר וכנראה האיש היחיד בעולם שמוערץ גם ע"י חובבי רוק מתקדם וגם ע"י פאנקיסטים, עד כדי כך הוא מיוחד), ניל יאנג, קאן (בחירה חשובה מאוד) והרים של אלבומי רגאיי ודאב. כלומר- ליידון התגלה כאדם פתוח ורחב אופקים שמאוד אוהב מוזיקה, מאמין במוזיקה, ובכל טעם משובח מאוד. זו כמובן הייתה מכה אנושה לתדמית הציבורית שמלקולם מקלארן רצה להנחיל ללהקה- מי בכלל חשב שהפאנקיסט המטונף הזה יכול לאהוב כל כך הרבה זרמים והשפעות מוסיקליות מגוונות כאלה?- ורמז ראשון לבאות.

 טיפש חכם. ליידון

“ever get the feeling you’re being cheated?” שואל רוטן בחצי צחוק- חצי בכי בסוף ההופעה האחרונה אי פעם של הפיסטולס. מאחורי המשפט המפורסם מאוד הזה הזה מסתתר כל הסיפור- הפיסטולס היו להקה מצוינת, אבל זו באמת הייתה תרמית הרוקנרול הגדולה, לפחות מבחינתו האישית של ליידון. כשהפיסטולס התרסקו,ליידון כבר חשב הלאה. בתחילת 1978 הוא פגש חבר ילדות נוסף שלו, גם הוא שמו ג'ון (כמו ליידון ושמו הפרטי האמיתי של וישס)- ג'ון וורדל, ששמו עוות עם השנים לג'ה וובל (Jah Wobble). וובל רצה להקים להקה אבל לא ידע לנגן. כמו עם וישס, ליידון שכנע אותו לנגן באס. אבל בניגוד לוישס שלא ידע לנגן גם אם חייו תלויים בכך, וובל התגלה ככשרון אדיר והוא היום אחד הבאסיסטים הידועים בהיסטוריה, וצליל הבאס המאוד עמוק ודומיננטי שלו, שמושפע עמוקות מתפקידי באס של שירי רגאיי ודאב, הוא אחד מסימני ההיכר של PiL. ליידון ו-וובל אהבו מאוד רגאיי ודאב כאמור, הרבה מוזיקת עולם, וליידון הביא את ההשפעות שלו שתוארו בתוכנית הרדיו. השניים פגשו איש מפתח שלישי- הגיטריסט קית' לוין (Keith Levene), שהספיק לנגן באיזו ורסיה פרה-היסטורית של הקלאש. גם לוין לא ניגן "רגיל", כמו שליידון לא שר "רגיל" וכמו שוובל לא ניגן באס "רגיל". מה שהם רצו היה להקים להקה שלא תהיה ממש להקת רוק, אלא משהו אחר, לא מוגדר, שינה לאתגר את ההגדרות למוסיקת רוק. או כמו שליידון אומר בראיון המפורסם, ראיון שהולך ומשתבש, עם איש הטלוויזיה טום סניידר (לינק למטה)- "זו לא להקה, זו חברה". לבסוף גויס גם מתופף מצוין בשום ג'ים ווקר, שעזב את הלהקה די בזעם אחרי האלבום הזה וחבל.

 PiL, ההרכב המקורי. מימין- ליידון, ווקר, לוין, וובל

באמצע 1978 הם נכנסו להקליט אלבום בכורה, תחת השם המתריס Public Image (ה- limited נוסף אחר כך). רק משם הלהקה אפשר להבין את הכוונות של ליידון. בשנות השבעים הדיון על תדמית ציבורית, על יחצ"נות דורסנית, על ספינולוגיה, לא היה ברור ומודע לעצמו כמו היום. היה ברור שליידון עושה משהו כנגד הפאזה הקודמת שלו, כג'וני רוטן סולן הסקס פיסטולס. היה ברור שהלהקה הזו היא אנטי: אנטי רוק, או יותר נכון אנטי-פאנק. או במילים אחרות- פוסט פאנק. זו הגדולה של ליידון- האיש שלא רק היה אבן דרך בז'אנר אחד, הפאנק-רוק, אלא גם היה לו את האומץ והכשרון והשכל להיות מראשוני ומראשי המתנגדים לו. הפאנק עצמו היה, לבסוף, ז'אנר קצת משעמם; אבל הפוסט פאנק הביא לעולם להקות מדהימות ומרתקות, כמו פר אובו, כמו הבירת'דיי פארטי של ניק קייב ורולנד ס. האוורד, כמו הלהקות של האוורד עצמו, כמו לידיה לאנץ' וסצנת הנו-וייב המרתקת של ניו יורק. וזה המהות של אלבום הבכורה הנהדר הזה- זה פשוט אלבום ה"פאק יו" האולטימטיבי. ליידון וחבריו אומרים "פאק יו" לתקשורת, לעולם המוזיקה, לחברות התקליטים, לסקס פיסטולס, למלקולם מקלארן, למבקרים, לקהל, אפילו לעצמם. אפילו העטיפה של האלבום, שמציגה את ליידון ושאר חברי הלהקה כילדים טובים ומסודרים עם בגדים יפים ושיער מוקפד, היא בעצם בדיחה על תדמית ציבורית ועוד פאק יו אחד. והתוצאה פשוט נהדרת.

כחלק מהפרדוקס של הפיסטולס, לפיו הם נתפסו כלהקה אנרכיסטית ובועטת במוסכמות אבל למעשה היו סוג של להקת בנים מהגיהינום, האלבום היחיד שלהם כלל אינו אנרכיסטי מוזיקלית. הוא מופק, מעובד, וכן- גם מנוגן ברמה גבוהה ביותר ונשמע פשוט מיליון דולאר. האלבום הראשון של PiL, לעומת זאת, הוקלט בתנאים לא תנאים, בשל העובדה שחברי הלהקה בזבזו באופן לא אחראי את התקציב ונאלצו להקליט חלק מהשירים ללא תקציב, וכן בכלל שוובל השתיין הלך מכות עם כמה וכמה טכנאי הקלטות. בשל האילוצים האלה- ובשל העובדה שללהקה לא היה מספיק חומר כתוב לפי החוזה – האלבום נשמע מחורע, לא אחיד, מרושל,לא מוכן עד הסוף, לא מבושל, ומאוד מאוד אנרכיסטי ובועט במוסכמות- כל מה שהאלבום הראשון של הפיסטולס הוא לא. אמרתי כבר שליידון גאון?

מי ששמע בזמנו שלליידון יש להקה חדשה, וציפה לעוד הרכב פאנק עצבני, בטח חטף שוק מטורף כששם את התקליט בפטיפון ושמע בפעם הראשונה את השיר הראשון, שנקרא “Theme”. יענו, נעימה. אבל אין כאן לא נעימה גם שום דבר נעים. קודם כל שומעים ליין באס. ואיזה ליין באס- באס בעומק בלתי סביר שמצמיד אותך לרצפה. הדבר הבא ששומעים הוא כניסת תופים אדירה, ורררררררררררררראאאאנננננגגגגג!!!! האקורד הכי מלוכלך ומרושל של גיטרה שיכול להיות, מבית היוצר של לוין, האנטי-גיטריסט האולטימטיבי, שהגיטרה שלו כל כך קוצנית ודוקרת ומכאיבה.מה שהם מנגנים הכי רחוק מפאנק בעולם- זה איטי, זה כבד, זה חופר! עוברת בערך דקה וחצי עד ששומעים פתאום את ליידון מחרחר וצורח משהו ברקע, מה שהופך לאט לאט למילים. אבל האם זה שיר? זה יותר מין מנטרות משונות ודיסאוציאטיות שליידון צועק שוב ושוב, ושורת המחץ היא “I wish I could die!!!”. ליידון הגדיר את השיר כתחושה של הנגאובר, וכך בדיוק הוא מרגיש- מתנדנד, כבד, מבולבל ומאוד מאוד זועם. והדבר הזה נמשך שוב ושוב, מצמיד אותך לכסא באימה, וזה נמשך לא פחות מתשע דקות חופרות. לא סתם ליידון הושפע מקאן, הלהקה הכי חופרת בהיסטוריה. מה עוד יש לומר אחרי קטע פתיחה כזה? איפה הפאנק? איפה המוזיקה? האם זה רוק בכלל? השיר הזה, שפותח את האלבום כאמור, הוא ההצהרה הגדולה של ליידון והלהקה- הקרקס של הפיסטולס נגמר. עכשיו הדבר האמיתי, הבוקר שאחרי, וזה לא הולך להיות כיף.

וכך זה ממשיך. בקטעים “Religion I” ו-“Religion II” ליידון קודם מקריא בספוקן וורד אדיר ואחר כך שר עם הלהקה טקסט אנטי-קאתולי, חד ומושחז ואינטיליגנטי באופן מדהים. זה עוד שיר פאק יו קלאסי- פאק יו, הכנסייה הקאתולית:

Fat pig priest 
Sanctimonious smiles
He takes the money
You take the lies
This is religion and Jesus Christ
This is religion cheaply priced
This is bibles full of libel
This is sin in eternal hymn
This is what they've done
This is your religion
The apostles were eleven
Now there's a sod in Heaven

מי כתב את זה? ג'וני רוטן הפרחח או ג'ון ליידון, עכברוש הביבים החכם?

אחר כך מגיע שורת שירים שניתן לפרש את כולה כפאק יו כנגד הפאזה של ליידון בסקס פיסטלס. קודם כל יש את שיר הנושא של האלבום שהוא גם להיט גדול של הלהקה וגם השיר הכי מופק כהלכה באלבום. גם כאן המילים נהדרות והשירה של ליידון, האיש די המציא סגנון שירה חדש בעולם הרוק שמאז שועתק והועתק כל כך הרבה פעמים, מעולם לא נשמעה טוב יותר כנראה. ליידון שר באופן מפורש על משהו מדהים- על התדמית שלו כאיש הפיסטולס, אותו פאבליק אימאג' שמקלארן הינדס. ליידון מאשים את המאזינים (אם זה הקהל, מקלארן, או חבריו ללהקה לשעבר) בכך שהם רק מתעניינים באיך שהוא נראה ולא במה שיש לו להגיד, ויש לו מה להגיד. השיר “Low Life”  עובר כבר באמת לפסי אישיים, בו מדבר ליידון ישירות ל"אנרכיסט בורגני" ש"התאהב באגו שלו" והוא "אגו מניאק בוגדני". השיר כמובן מתפרש כהתקפה אישית על מקלארן, איש שליידון ניהל איתו כל חייו יחסי שנאה-אהבה מאוד מסובכים; ליידון שנא אותו על כך שמקלארן לקח קרדיט לכל הקונספט של הפיסטולס וטען שהם כלי שחמט בידיו, אבל הייתה לו גם הערכה אליו. ליידון עצמו טען שהשיר בכלל מכוון לסיד וישס, שבזמן הקלטת האלבום עדיין היה בחיים.

אבל הפאק יו אולי הכי גדול, מקומם ומעורר תהיה היה הקטע האחרון באלבום, שנקרא “Fodderstompf”. למעשה, PiL נתקעו בלי כסף לסיים את האלבום ובלי מספיק שירים. לכן, בעצתו של וובל, הם הקליטו מין לופ תופים ובאס מוזר מאוד, ספק חיקוי ספק פארודיה על דיסקו, שחוזר על עצמו ושוב חופר וחופר כמו האלבומים הנהדרים של קאן ופאוסט וכמו הקטע הראשון. הלופ הזה לא אמור להיות מנוגן ע"י להקת רוק, אבל הוא מאוד כובש וממכר. אבל זה לא היה שיר. אז וובל וג'ים המתופף נכנסו לאולפן, והתחילו לאלתר על המקום שירה, בקולות פלצטו מלאכותיים ומטופשים להחריד (קצת כמו החיקויים של נשים זקנות ב"מונטי פייטון"). כבר בתחילת השיר, וובל אומר את הדבר הבא:

We only wanted to finish the album with the minimum amount of effort
Which we are now doing very suc-cess-fully

יכול להיות פאק יו גדול יותר מזה? ושורת המחץ הגדולה, שוובל ו-ווקר חוזרים עליה שוב ושוב, היא “We only wanted to be loved”. הקטע הביזארי הזה היה המסמר האחרון- האם הם רציניים? האם זו פארודיה או אמירה אמיתית? הם הם גאונים או שרלטניים? מה הסיפור שלהם בכלל? אבל הם מודים שהם עשו את זה רק כדי לסיים את האלבום! חשוב לציין שג'ים ווקר המתופף אמנם נטל חלק פעיל בשיר הזה אבל כל כך נגעל מהתוצאה הסופית ומהאלבום כולו, שהוא פשוט עזב מהר מאוד. ועוד אנקדוטה לגבי הקטע הזה- באופן מפתיע השיר הפך ללהיט דיסקו אמיתי והיה שלאגר גדול במועדונים כמו "סטודיו 54", וברבות השנים הוא הפך לקטע מוערך שנחשב כאחד מבשרי האסיד ההאוס והטכנו.

אז זה האלבום, ההישג הגדול ביותר של ליידון\רוטן אי פעם וחתיכת יצירה גאונית. איכשהו יצא שדווקא שני האלבומים הבאים של הלהקה, “Metal Box” (שלאחריו וובל עזב לקריירת סולו מאוד מצליחה) ו-“The flowers of romance” (שלאחריו לוין עזב והלהקה כבר הפכה לפרויקט סולו של ליידון) זכורים הרבה יותר לטובה ולא בצדק לטעמי. ואכן, בניגוד לשניים אלה, האלבום הזה זכה לקונצנזוס של שטנה וביקורות שליליות בזמן אמת, והוערך מחדש הרבה אחר כך שאלבום קלאסי. האלבום הזה, זעקת הפאק יו האדירה הזו, הוא הדבר האמיתי, אחד האלבומים הכי כנים ואמיתיים שאני מכיר.

קישורים:
תוכנית הרדיו המיתולוגית עם ליידון מ-1977 
תעתוק של התוכנית וקצת על השירים 

קטע(י) בונוס- הראיון הלא-פחות-מיתולוגי של ליידון ולוין עם טום סניידר: