יערות, סוסים, סופות

לאחרונה, נתקלתי בדוקומנטרי על אחת הלהקות האהובות עליי ביותר, להקה שביליתי חלק גדול מתקופת התיכון-צבא בהאזנה אדוקה לאלבומיה, ג'תרו טאל. הדוקומנטרי נקרא Their full authorized story ובו מגוללים חברי ג'תרו טאל לדורותיהם (ויש הרבה כאלה) את סיפור הלהקה. מה שמאוד מרשים בדוקומנטרי הזה הוא הכנות שבה מכבסים חברי הלהקה את הכביסה המלוכלכת, מה שיוצר את האווירה של פגש מחזור שמשתבש, כשבעיקר איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה הבלתי מעורער, חוטף הרבה אש (ובאופן ביזארי, ברבות השנים אנדרסון נעשה דומה לגיבור Breaking Bad וולטר וויט). בכל מקרה, הדוקומנטרי המומלץ הזה גרם לי גל נוסטלגיה גדול וחזרתי למשך משהו כמו שבועיים לשמוע ברציפות את כל אלבומי הלהקה שיש לי וגם לשמוע עוד כמה שלא שמעתי קודם, בעיקר הופעות חיות. גוף העבודה של הלהקה בשנים 1968-1979 הוא מפיל לסת. שנה אחרי שנה, אלבום אחרי אלבום, ניצחון אחרי ניצחון. כמו שכבר כתבתי כאן, במשך עשור הלהקה הזו הייתה אימפריה מרשימה, ואיאן אנדרסון הנהיג וניווט אותה כמו קונקיסטדור, כמו אלכסנדר מוקדון. כמה כישרון, כמה ברק. הוא כמובן לא עשה את זה לבד, שכן הלהקה תמיד התהדרה בנגנים אדירים. רציתי למקד את המבט על התקופה הגדולה האחרונה שלה הלהקה, 1977-1979, שנים בהן הוציאה טרילוגיית אלבומי אולפן ואלבום לייב אחד, תקופה שידועה כתקופת הפולק-רוק של הלהקה.

הלהקה פרצה כלהקת בלוז ב-1968, ומאז הלכה וגיבשה את עצמה עד 1975 כלהקת רוק מתקדם שמשלבת בלוז, ג'אז, פולק ורוק יחסית כבד בחסות הדיסטורשנים של גיטריסט הלהקה, מארטין באר. היום זה ייראה מוזר, אבל בתחילת שנות השבעים להקות רוק מתקדם, שניגנו גם שירים בני 20 דקות ויותר, היו להקות מאוד מצליחות מבחינה מסחרית. וג'תרו טאל הייתה אחת המצליחות שבהן, היא פיצצה אולמות לא רק באנגליה, אלא גם בארה"ב, יפאן ואירופה. כל זה השתנה ב-1976,  שנת מפנה במוזיקת הרוק הבריטית, כשהפאנק, תנועת הנגד האולטימטיבית, מתחיל לפרוח. הקאפיטליזם התאצ'ריסטי עומד במרכז הזעם הציבורי, ולהקות הרוק המתקדם מועלות על המוקד ומוקעות הן ע"י הקהל והן ע"י המבקרים בשל מופעיהן הראוותנים והפומפוזיות של החומרים. אנדרסון זיהה את הלך הרוח הזה בזמן, וג'תרו טאל הוציאו את האלבום Too old to rocknroll, too young to die שתיאר את קורותיו של זמר רוק מזדקן, והתאפיין בהרבה פחות פומפוזיות, במוזיקה down to earth ובשירים לא ארוכים. האלבום הזה נחשב אלבום מעבר בין תקופת הרוק המתקדם של הלהקה לתקופת הפולק, והוא אולי אלבומם החלש ביותר משנות השבעים. לאחריו, אנדרסון עבר לגור באזור כפרי באנגליה, מה שנתן לו השראה להעמיק בכפריות ובפולקלור הבריטי. המעורבות של אנדרסון עם מוזיקאים מהפולק הבריטי, כמו להקת Steely span שאנדרסון הפיק לה אלבום, גם היא התוותה לו את הדרך; הנה כי כן, אנדרסון החליט להמציא את הלהקה מחדש כלהקת פולק-רוק; בזמן שלהקות רוק מתקדם אחרות עדיין התבוססו באותה ביצה ישנה של קטעים ארוכים ומורכבים לעייפה, אנדרסון הצליח לרענן את הלהקה ולהישאר רלוונטי.

ב-1977, הצליח אנדרסון לייצב את אחד ההרכבים החזקים ביותר של הלהקה אי פעם: יד ימינו (עד לריב מכוער ב-2008) הגיטריסט מארטין באר, המתופף בארי בארלו (שאימץ לעצמו את השם הפרטי "בארימור" כבדיחה מגוחכת, וזה תפס)  שהיה כנראה המתופף הטוב ביותר של הלהקה אי פעם, הבאסיסט הצעיר והנמרץ ג'ון גלאסקוק, ושני קלידנים- ג'ון אוון שלמעשה הקים ביחד עם אנדרסון את הלהקה, ודיוויד פאלמר שגם עשה ללהקה את העיבודים התזמורתיים באלבומים (וברבות הימים עשה ניתוח לשינוי מין והפך לדי פאלמר).  זו הייתה מכונה משומנת להפליא, שלמעט גלאסקוק כולם ניגנו עם אנדרסון בצורה זו או אחרת בערך כעשור.

בעיניי, המוזיקה של הלהקה בשנים 1977-1979 משקפת בצורה הכי מזוקקת את המושג פולק-רוק. כשמדברים על ג'תרו טאל, האסוציאציה הראשונה שעולה לראשון היא החליל של אנדרסון. אבל למעשה, כל המוזיקה של הלהקה מושתתת על גיטרות, ובעיקר, הדיאלוג בין הגיטרה האקוסטית של אנדרסון מחד, לחשמלית של מארטין באר מאידך. אנשים לפעמים שוכחים את זה, או לא שמים לב, אבל אנדרסון הוא במקור גיטריסט, וכישוריו בגיטרה אקוסטית ולפעמים קלאסית עולים בעיניי אפילו על כישוריו כחלילן. לצד האקוסטית שלו, מארטין באר הוא אחד הגיטריסטים החשמליים הכי פחות מוערכים בתולדות הרוק. באר בקלות יכול היה להשתלב אחת מלהקות ההבי מטאל של התקופה, וקשה להפריז עד כמה הסאונד שלו חשוב לתמהיל הצליל של ג'תרו טאל. כך שהבסיס של ג'תרו טאל ניתן לצמצום לכדי השילוב, או המתח, בין שני הגיטריסטים האלו, כשכל השאר- הקלידים המרובים, התיפוף של בארלו, החליל- נבנה על גביהם. כך שאנדרסון מביא את הפולק, ובאר את הרוק. ובשלושת האלבומים של 1977-1979 האיזון בינהם שוכלל לכדי שלמות. עוד נקודה חשובה היא, שבהרכב הזה של ג'תרו טאל אנדרסון חתום על 99% מהשירים, כמו תמיד, אבל הייתה כאן גם תרומה מאוד נכבדת של חומרים של חברי הלהקה, בעיקר דיוויד פאלמר ומארטין באר.

האלבומים והשירים של 1977-1979 מתאפיינים גם בקו מאוד מסוים של האדם מול הטבע, ואפשר לראות בהם התקדמות רעיונית, מהטוב אל הרע. באלבום הראשון, Songs from the woods, אנדרסון משבח ומהלל, אם לא סוגד לחיי הכפר והטבע, את השדות והיערות והמדשאות של בריטניה הגדולה, ואת המיסטיקה והפולקלור הנלווים אל הטבע הבריטי הזה. באלבום השני, Heavy Horses, אנדרסון כבר מאמץ טון יותר כבד וקודר, שבו הוא מצד אחד מתרפק על עולם הטבע הזה, ומצד שני מבכה את הידחקותו של הטבע על חשבון המודרנה, החיים המערביים המתועשים שרומסים כל פינה וחלקה טובה. ובאלבום השלישי, Stormwatch, אולי האלבום הקודר ביותר של הלהקה משנות השבעים וגם האלבום שסיים למעשה את שנות התהילה הגדולות של הלהקה (לפחות בעיניי), אנדרסון כבר נכנס לעמדת הנביא המטיף בשערי העיר, יורק נבואות זעם על עוולות האדם המודרני ביחסו לטבע.

האלבום הראשון שפותח את העידן הקצר אך פרודוקטיבי הזה הוא Songs from the wood מ-1977. זהו אחד האלבומים הפופולאריים ביותר של הלהקה עד היום, והוא מתאפיין בעליזות ובשמחת חיים שמנוגדת לקו הציני ששלט באלבומי ג'תרו טאל עד אז. האהבה שאנדרסון מפגין לטבע, לירוק הבריטי, היא כמעט נאיבית. בשיר הנושא הפופולרי שהוא דוגמא מושלמת לאיך אפשר לכתוב קטע מורכב ביותר מבחינה מוזיקלית בלי להיקלע לקלישאות רוק מתקדם שנמאסו על הקהל כל כך, אנדרסון מזמין אותנו לשמוע אותו שר שירים מהיער, לראות את הגנים פורחים, לרפא את פצעי חיי היומיום, ולחיות בצורה בריאה יותר. בין לבין, אנו מתחברים לפולקלור הבריטי הקדום, דרך יצורים מיתולוגיים (בשיר “Jack-in-the-green” שבו אנדרסון מנגן, באופן חריג, בכל הכלים), חגים פגאניים כמו יום השיוויון שבו היום והלילה שווים באורכם (“Ring out, solstice bells”) וחג ה-may day (“Cup of wonder”), ואפילו משגלים בשדות הפתוחים (“Hunting girl”). לאלבום כולו יש מין סאונד מנצנץ ומבריק כזה, מלא פעמונים, מצילות, כלי הקשה והעוגב הנייד של דיוויד פאלמר. אולי השיר הכי מייצג את הסאונד החדש של ג'תרו טאל הוא הקטע הארוך באלבום, “Pibroch” שמתחיל בנגינת סולו של מארטין באר, שכמו זרקור שולח אלומות של צלילים ארוכים ומחשמלים לפני שהלהקה כולה נכנסת.

האלבום Heavy Horses מ-1978 הוא אופרה אחרת. זה אלבום לא כל כך קל לעיכול, שלקח לי כמה שנים טובות להעריך אותו כהלכה, ואני חושב שבמבחן הזמן הוא אחד מאלבומי ג'תרו טאל שהזדקנו הכי יפה. הברק והקסם שאפיין את האלבום הקודם, והנטורליזם הנאיבי של אנדרסון, מתחלפים בהפקה הרבה יותר "אולפנית" ובטון מפוכח יותר, פחות אופטימיסטי. אם את האלבום הקודם הקדיש אנדרסון לטבע הדומם, את האלבום הזה הוא מקדיש לבעלי חיים. השירים עוסקים ברובם בחיות שונות- חתולים, עכברים , עשים (!) ובעיקר- סוסי עבודה, שבשיר הנושא (הטרחני במקצת) אנדרסון מקונן על היעלמותם מהחקלאות הבריטית, לטובת מכשור תעשייתי כבד. לפעמים, כמו בשיר “The mouse police never sleeps” שפותח את האלבום בסערה וטורף את המאזין, אנדרסון משתמש בחיות כמטאפורה אנושית (במקרה הזה לג'ונגל האנושי שבו אדם לאדם זאב), ולפעמים כמו בשיר הקטן והנפלא “one brown mouse” אנדרסון מזדהה עם החיות באופן מילולי. מה שבעיקר בולט באלבום מבחינה מוזיקלית הוא הקול של אנדרסון, שבאופן שעוד לא נשמע לפני האלבום הזה הוא צרוד ודי זועם. זה מתבטא בעיקר בשיר הכי טוב באלבום, ואחד השירים הכי לא שגרתיים של הלהקה, “No lullaby”, שגם הוא דן בסכנות האורבות לאדם בחברה המודרנית. אלבום מורכב, חכם, שלא עושה הנחות וקל לפטור אותו כלא מתקשר, אבל שווה את המאמץ. 

סיבובי ההופעות של שני האלבומים האלו היו מהמצליחים ביותר בהיסטוריה של הלהקה, עד כדי כך שהוחלט להקליט את סיבוב ההופעות של Heavy Horses  ולהוציא את ההקלטה כאלבום הלייב הרשמי הראשון של הלהקה, Bursting out. זו הייתה בשורה מאוד משמחת לאוהדי הלהקה, שהייתה ידועה בהופעות שלה. בין שאר כשרונותיו, אנדרסון הוא גם showman מעולה, והלהקה אולי הייתה במיטבה בתור להקה מופיעה. Bursting out ציין עשר שנות פעילות של הלהקה, במהלכן כבר גיבשה רפרטואר מוזיקלי סולידי ומגוון מאוד. ואכן, Bursting out המצוין מורכב משירים כמעט מכל אלבומי הלהקה הקודמים, כשבין השירים החדשים של שני האלבומים הקודמים מבוצעת גם גרסה מקוצרת של Thick as a brick וכמה להיטים מתבקשים מתוך האלבום הקלאסי Aqualung. אנדרסון הוא כאמור איש בידור בכל רמ"ח איבריו, ומעבר להופעה מלאת התשוקה שלו הוא גם מספק קטעי קישור משעשעים בין השירים. אני פחות אוהב ומתחבר לנגינת החליל שלו בהופעות, בעיקר בקטעי הסולו שנשמעים לי, ממרחק כמה שנות האזנה וכמה עשרות אלבומי ג'אז כרפרנס, מאוד מנייריסטים- הרבה פעלולים ואפקטים ומעט נגינה באמת מעניינת. ויש גם כמה ספוטים לסולואים של חברי הלהקה, בעיקר מארטין באר והמתופף בארלו בקטע סולו מבריק.

והנה קטע וידאו מתוך הופעה אחרת מאותו סיבוב, במדיסון סקוור גארדן:

ב-1979 חל שינוי. ג'ון גלאסקוק, שמתואר בדוקומנטרי של הלהקה כאיש שהקדיש את כל חייו הקצרים לנגינת באס, שמבחינתו להיות נגן באס בג'תרו טאל הייתה הפסגה האולטימטיבית, לקה בבעיות בריאות, שילוב של פגם מולד בלב עם אורח חיים של סקס-סמים-רוקנרול. הוא עבר ניתוח בליבו, ועל כן השתתפותו באלבום האחרון בטרילוגיית הפולק, Stormwatch, צומצמה לכדי שלושה שירים בלבד, כשבשאר השירים אנדרסון מנגן באס. Stormwatch, שעל עטיפתו נראה אנדרסון מביט במשקפתו אל עבר סערה מתקרבת- אסון אקולוגי ממשמש ובא- הוא מעין כתב האשמה אנטי-קאפיטליסטי כנגד השחתת הטבע, למשל בשיר הפותח “North sea oil” שעוסק בזיהום הים ובסיכון חיי הפועלים באסדות קידוח נפט, בזמן שטייקוני הנפט מתעשרים להם להנאתם. כנראה שהענן האפל סביב מצבו הבריאותי של גלאסקוק עמד מעל לכולם על הראש, שכן האלבום מתאפיין בקו עוד יותר פאסימי וקודר מ-Heavy horses. יש באלבום כמה שירים חזקים- בעיקר בצד הראשון שלו, ויש בו כמה בלאדות יפהפיות כמו “Orion”, “Home” ואחת הבלאדות האקוסטיות הגדולות של אנדרסון, “Dun ringil”, ולא לפספס את הקטע האינסטרומנטלי המלנכולי שמסיים את האלבום ואת כל שנות השבעים בשביל ג'תרו טאל, “Elegy” שכתב דיוויד פאלמר; אבל שירי הרוק של האלבום לא באמת סוחבים, בטח לא כמו באלבומים הקודמים. מורגשת כאן עייפות החומר, הם של אנדרסון ככותב החומרים, והן של חברי הלהקה. בלי תחרות, זה האלבום החלש בחבורה.

ואכן, Stormwatch היה אקורד הסיום של תקופת הפולק-רוק, שנות השבעים, ובעיניי- האות לפירוק האימפריה של ג'תרו טאל: ג'ון גלאסקוק נפטר בגיל 27. בארי בארלו, שבור לב ממותו של חברו הטוב, החליט לסיים את תפקידו בלהקה לאחר סיום סיבוב ההופעות של Stormwatch. אנדרסון החליט לקחת פסק זמן ולהקליט, לראשונה בקריירה שלו, אלבום סולו, בלי חברי ג'תרו טאל. הוא אסף את הכנר\קלידן אדי ג'ובסון ונגנים נוספים, וגם את מארטין באר, להקלטת אלבום סולו זה, שזנח את סאונד הפולק לטובת סינטיסייזרים. ג'ון אוון ודיוויד פאלמר לא הוזמנו להקלטות. חברת ההקלטות של הלהקה, קריסאליס, ומנהל הלהקה טרי אליס הפעילו על אנדרסון לחץ להוציא את האלבום, שזכה לשם A, תחת שמה של ג'תרו טאל. אוון ופאלמר קמו בבוקר אחד לגלות שבעיתון כתוב שהם מפוטרים מהלהקה, ובכך למעשה בתוך שנה איבדה ג'תרו טאל לא פחות משני שליש להקה, וההרכב המהולל של תקופת הפולק פורק. בדוקומנטרי אנדרסון מתחרט על המהלך בחלקו- הוא אכן רצה, לדבריו, לקחת את הלהקה לכיוונים אחרים ולא ראה עתיד להרכב הפולק-רוק, אבל בדיעבד הוא מצטער על הדרך המכוערת שבה זה נעשה.

אני מודה ומתוודה שמנקודה זו ואילך איבדתי עניין בלהקה, ולא הקדשתי לאף אלבום שג'תרו טאל הוציאה לאחר Sotrmwatch האזנה רצינית, אבל לאור מה שכן יצא לי לשמוע אני די משוכנע שימיה הגדולים של הלהקה חלפו להם עם חילופי הגברא המאסיביים שהתרחשו ב-A. אבל Stormwatch סיים רצף כמעט בלתי נגמר, 11 שנים של מוזיקה מדהימה, של אחת הלהקות הגדולות באמת. וטרילוגיית הפולק הייתה שירת ברבור יפהפייה של חבורה מוכשרת ביותר של מוזיקאים.

ועכשיו, אחרי הפוסט עצמו, הודעה. זה הפוסט ה-150 במספר שאני כותב פה בבלוג. אחרי קצת יותר משלוש שנים של כתיבה על בסיס כמעט שבועי, עולה לי הצורך לקחת הפסקה לזמן בלתי מוגבלת. הסיבה? שילוב של עייפות החומר, פשוטו כמשמעו, עם סדר עדיפויות משתנה. אני מוצא שקשה לי יותר ויותר לכתוב, לאור הדברים האחרים שאני עושה בחיים- התרחבות המשפחה, סיום תואר, עבודה, נגינה...את כל הפוסטים בשמונת החודשים האחרונים כתבתי תוך כדי נסיעות רכבות, מקצה לקצה, תוך כדי ג'ינגול מאסיבי של כל הכדורים האלה באוויר, ובפוסטים האחרונים ממש נאבקתי עם עצמי כדי לכתוב ולסיים אותם. וכל המהות של הבלוג הזה, מבחינתי האישית, הייתה קודם כל ולפני הכל, כיף. ואם כרגע אני פחות נהנה לכתוב אז אני צריך להפסיק לזמן מה. אז הפוסט הזה הוא הפוסט האחרון לתקופה האחרונה. אולי אחזור לכתוב עוד שבוע, אולי עוד חודש, אולי עוד יותר מאוחר. אז בינתיים, תודה רבה רבה רבה לכל מי שקורא, עוקב ומגיב, הכתיבה פה היא אחת החוויות המדהימות של החיים שלי ואני מקווה למצוא את המשאבים לחזור לכתוב פה יחסית בקרוב. 

להתראות בינתיים.  

היבריס פרוגרסיבי

נחשו מה? איאן אנדרסון, בפעם המי יודע כמה, חוזר להופיע בארץ. לא הופעה אחת, שלוש הופעות. לפי אתר "מתקדם" של אורי ברייטמן זו כבר הפעם השביעית של אנדרסון, שמגיע הפעם עם סוג-של-ג'טרו-טאל (פרטים בהמשך). אפילו ברייטמן לא בטוח שזה המספר הנכון, לא ברור לי אם זה כולל רק את הפעמים שבהם אנדרסון הגיע בפורמט של להקה או גם כשחילטר עם התזמורת של רעננה בצורה זו או אחרת. מה שבטוח, אנדרסון נהנה מקהל אדוק מאוד של מעריצי ג'טרו טאל ישראלים תאווי נוסטלגיה, עד כדי כך שהוא יכול להרשות לעצמו שלוש הופעות באותו שבוע. מה שעוד יותר בטוח הוא שאנדרסון מיישם באדיקות, ובגדול, את המשפט “Let’s go living in the past” מתוך השיר שלו עצמו.

 אנדרסון, המח, הנשמה, הלב ורוח החיה של ג'טרו טאל, גאון, דיקטטור ואחד המוזיקאים הכי מוכשרים שדרכו על אדמת בריטניה בשנות השבעים, לא מתבייש למחזר את עצמו כבר כמה וכמה עשורים. לאנדרסון, כמו הרבה מוזיקאים מהסבנטיז, היה עשור וקצת מדהים של יצירה- בין 1968 ל-1979 הוא מוציא במסגרת ג'טרו טאל, לא פחות מ-13 אלבומים שכמעט כולם יצירות מופת. זו הייתה להקה באמת אדירה, שליהטטה בפראות ובוירטואוזיות בין רוק מתקדם, בלוז, פולק, מוסיקה קלאסית ועוד, ידעה להיות גם מורכבת ואינטליגנטית וגם נגישה ומסחרית (למעט מקרה מובהק אחד, עליו נדבר בהמשך), ולמרות שאנדרסון תמיד הקיף עמו בנגנים נפלאים, זו תמיד הייתה ההצגה שלו. בין אם נגינה בחליל (מנייריסטית אך אפקטיבית), בגיטרה אקוסטית מכושפת, בשירה ובקול המצוין, בלחנים וכן, גם בטקסטים- במשך עשור וקצת נראה היה שאנדרסון כמעט לא מסוגל להפסיד. בדגש על כמעט.

אבל, בסוף הגיעו האייטיז מטילי האימה, ושם קרה לאנדרסון מה שקרה לכל כך הרבה גיבורי סבנטיז, בפרוג ומחוצה לו: הוא התאדה והתייבש, ואיבד רלוונטיות. אפשר להתווכח על איכותו של אלבום כזה או אחר מאלו שיצאו מאז, ואולי מישהו מהמעריצים השרופים עשוי לטעון שהנה אנדרסון מחזיר עטרה ליושנה, אבל לכל, כולל אנדרסון עצמו, ברור שהימים היפים חלפו מזמן. מאז, ובטח בעשור וקצת האחרונים, אנדרסון עסוק בעיקר בהפעלת מופעי קריוקי בהשתתפות עצמו, מספק נוסטלגיה לכל דורש וכנראה בעיקר עבור עצמו. ההופעה של ג'טרו טאל בארץ בתחילת שנות האלפיים זכתה לתשבוחות; מסיבות שעד היום לא ברורות לי (הייתי בצבא? אני לא בטוח) לא הייתי שם. כן היה לי הכבוד המפוקפק לחזות באנדרסון מתבזה בהופעה האיומה של ג'טרו טאל בקיסריה (2004 זה היה, נדמה לי). זה עצוב לחזות באיש שהיה פעם אריה אמיתי והיום אפילו לא מסוגל להגיע לטונים של פעם ועוד מתעקש להרים את הרגל בזמן סולו חליל מספר מיליון. משום מה, הוא ממשיך לעשות את זה על במות ומסרב לפרוש לעיסוקים אחרים שלו (גידול דגי סלמון ואוכל הודי, אם אתם ממש רוצים להתעניין).

נדמה לי ש-2012 תופסת את אנדרסון בן ה-65 במצב עוד יותר אבסורדי מאי פעם. קודם כל, הוא הצליח להסתכסך קשות עם האיש השני (והיחיד בעצם, אחרי אנדרסון) בהיררכיה של ג'טרו טאל, הגיטריסט של הלהקה עוד מ-1969, מארטין באר. באר ואנדרסון כנראה כבר לא יחלקו במה; בטוויסט מוזר שעדיין לא ברור לי כיצד קרה, לבאר יש את הזכויות על השימוש בשם ג'טרו טאל (למה? הוא בכלל לא היה בסביבה כשהלהקה בחרה בשם הזה), והוא אסר על אנדרסון להשתמש בשם של הלהקה, הבייבי שלו מאז 1968! כך שלמעשה ג'טרו טאל לא קיימת יותר, וההרכב שאיתו אנדרסון יופיע הוא להקה של קבלני ביצוע. ואם זה לא מספיק, אנדרסון החליט בכלל לעשות מעצמו צחוק, ולרגל יובל הארבעים לאלבום המופת הגדול של הלהקה Thick As A Brick, הוא כתב והקליט...אלבום המשך, ששמו Thick As A Brick 2. זה קצת מזכיר לי את הסרט החדש שעולה בימים אלו לאקרנים, "בלתי נשכחים 2" שבו חבורת הדינוזאורים של סטלון, שוורצנגר ושות' מתאחדים לעוד שובר קופות אחרון אחד. ואם כל זה לא מספיק, אנדרסון עוד מתכוון להרים מופע שבו הוא מבצע את כל האלבום המקורי פלוס  כל  האלבום החדש. טוב, מיותר לציין שאני אוותר על התענוג. אנדרסון כבר מזמן too old to rock’n’roll, כמאמר עוד שיר של עצמו, והגיע הזמן להודות בכך.

אבל..... אני עדיין שומר לאנדרסון חסד נעורים, גם אם הוא עושה שטויות. שנות נעוריי כטינאייג'ר חדרתי עברו לצלילי אלבומי הלהקה, ושיר אחד ספציפי בשם “Inside” סוג של הציל אותי בתקופת משבר לפני כמה שנים. וכל ההקדמה המנופחת הזו (שאפשר להגיד שמתכתבת עם אוברטורה מסובכת במיוחד לעוד יצירת פרוג אפית באורך עשרים דקות מינימום) היא רק תכסיס, או פרולוג, כדי לתאר אפיזודה בעייתית מההיסטוריה של הלהקה, שאני אוהב לקרוא לה "היבריס פרוגרסיבי"- קורותיהם של צמד אלבומים שונים מאוד, ועם זאת קשורים בעבותות, של הלהקה- A Passion Play מ-1973  ו- War Child מ-1974. סיפור על הצלחה, הסתבכות, נפילה גדולה- ומילוט, או אפילו לידה מחדש. קשר רופף לפתיחת הפוסט ניתן למצוא שוב ב-Thick As A Brick, שיצא, אם אתם יודעים לעשות את החשבון, ב-1972.

Thick As A Brick, יצירה מרהיבה שכולה קטע אחד בן 43 דקות ואחד האלבומים הכי אהובים עליי בעולם, היה האלבום שהפך רשמית את ג'טרו טאל לסופרסטארים ועשירים. קצת קשה להאמין היום, אבל האלבום היה שלאגר מטורף. מה שהיה אמור להיות למעשה פארודיה על אלבומי קונספט פומפוזיים הפך בדיוק לאחד כזה, ואני אומר את זה בצורה הכי חיובית שיש. אבל כמובן, עולות השאלות איך נהנים מההצלחה, איך ממשיכים מכאן, איך לא מתרסקים? אנדרסון והחבורה מחליטים לצאת למה שנקרא "גלות מס", וכמו שעשו לפניהם הרולינג סטונס ואלטון ג'ון, לנחות בצרפת באולפן ההקלטות שבטירה Chateau d'Herouville. החומרים עליהם עבדו ירכיבו מאוחר יותר את Passion Play ו-War Child. ההקלטות מסתבכות די מהר כאשר בעיות ציוד, בעיות בריאות, מתחים וכמה קלקולי קיבה גרמו ללהקה לזנוח את כל הפרויקט ולחזור הביתה. ההקלטות היו אבודות במשך שנים, ויצאו סופסוף, תחת השם The Chateau D’isaster Tapes, כחלק ראשון מתוך אלבום רייריטיז שיצא בתחילת הניינטיז בשם Night Cap. למרות שכל הקטעים הם ברמת דמו בלבד, אלו הקלטות מרתקות שנשמעות רעננות ומלאות חיות; נותר רק לחשוב איך היה נשמע האלבום המתוכנן.

בצר להם, בשל אילוצי זמן, נאלצים חברי ג'טרו טאל להתארגן במהירות על אלבום חדש. אנדרסון הזדרז לאסוף כמה שאריות מההקלטות הזנוחות בצרפת כבסיס, וכתב במהירות שיא אלבום חדש שלם (רק כדי לקבל מושג עד כמה האיש הזה מוכשר). גם האלבום הזה, כמו קודמו המהולל, הוא אלבום קונספט, וגם הוא למעשה קטע אחד ארוך ולא מחולק. הקונספט הוא מעין סיפור שמתכתב קצת עם הברית החדשה ועם מחזות מוסר מימי הביניים וכן עם התופת של דאנטה, על מותו של אדם פשוט ומסעו בין החיים והמוות עד להיוולדות מחדש. אנדרסון יצר אלבום הרבה יותר קשה לעיכול מ-Thick As A Brick: קודם כל, בניגוד לזרימה המושלמת של האלבום הקודם, כאן ברור שאי-החלוקה של האלבום לקטעים היא מלאכותית, שהוא מודבק טלאי על טלאי ואין זרימה בין החלקים השונים. שנית, המוזיקה עצמה הרבה יותר אטונלית וזוויתית, הליריקה של אנדרסון הרבה יותר אניגמטית וסתומה, ואנדרסון עוד יותר מאתגר את המאזין כאשר הוא בוחר, לראשונה בקריירה, לשים את החליל קצת בצד ולנגן בעיקר בסקסופונים. שלא לדבר על כך שצד ב' של האלבום נפתח בכלל במין משל דמוי "פטר והזאב", שהוא אמנם ממשיך לשעשע גם 40 שנה אחר כך אבל נראה תלוש לחלוטין. האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה, אבל רק בגלל האינרציה של Thick As A Brick; לראשונה בקריירה שלהם, ג'טרו טאל נשחטו באכזריות ע"י המבקרים שהתעללו באלבום, עד כדי כך שאנדרסון מיהר להתנער ממנו. לדעתי, אגב, זה אלבום מצוין, על אף המגרעות שלו ועל אף שהוא נחות מ-Thick As A Brick, בטח בהתחשב בתנאים שבהם אנדרסון יצר אותו, ולדעתי לא נעשה לו צדק.

אבל הנזק נעשה; הלהקה שרק שנה קודם הייתה בטופ הרוק הבריטי הפכה לבדיחה, ו- A Passion Play הפך לשם נרדף לאלבום קונספט יומרני ומגוחך. היה נראה שג'טרו טאל בדרך להפוך לשם גנאי לרוק המתקדם, לצד שמות כמו אמרסון לייק אנד פאלמר המושמצים. היה נראה שדרוש פה צעד של לא פחות מהמצאה מחדש. ואת זה בדיוק אנדרסון השכיל לעשות באלבום הבא של הלהקה, גם הוא מושתת על חורבות ההקלטות בצרפת, War Child. על אף הקשר התוכני וההיסטורי בין שני האלבומים, זוהי אופרה אחרת לגמרי, בעיקר כי זו לא אופרה. אחרי כל הקונספטים והקטעים הארוכים, War Child מכיל בסך הכל עשרה שירים באורך 3-4 דקות כל אחד, כמו "פעם". וכמו שאנדרסון עצמו כתב בהוצאה המחודשת של האלבום- "השירים הם שובבים, קלילים יותר מבחינה תוכנית, והכי חשוב- קצרים!". נראה היה שאנדרסון השכיל לא ליפול לפח "אלבום הקונספט" שוב. ואכן, War Child הוא אלבום נפלא, אחד האלבומים הטובים ביותר של הלהקה בעיניי. הוא מצליח להיות גם אינטיליגנטי וגבה-מצח, וגם לא להתפלש באובר תחכום, ומעל הכל- הוא כייפי, מה שבשום פנים לא ניתן לומר על קודמו.

אז ב-1972 ג'טרו טאל הוכתרו למלכים, ב-1973 הם הפכו בעל כורכם לליצני החצר, וב-1974 הם חזרו לעצמם במתכונת מפתיעה. היו לאנדרסון עוד משהו כמו חמש-שש שנות עדנה, למשל האלבום הנפלא Minstrel in the Gallery  או טרילוגיית אלבומי הפולק שסיימה את שנות השבעים עבור הלהקה. ואז זה נגמר, כלומר הלהקה המשיכה להקליט הרבה אלבומים אבל הם לא מגרדים אפילו את A Passion Play  המושמץ. ואם כבר בנוסטלגיה עסקינן, אני חושב שאעשה לאנדרסון הרבה יותר כבוד אם לא אבוא לחזות בו שוב בתחילת החודש הבא. האלבומים הישנים שלו ראויים להרבה יותר מכך, ואני מעדיף להתמקד בהם.

הערת מערכת: אני יוצא למעין חופשונת, אחוזר לפעילות בתחילת חודש הבא. נשבע!
שנה טובה ומבורכת.