הציפורים היפות שפרחו מהראש

הפעם החלטתי לא סתם לכתוב על אמן או על אלבום, אלא ממש לערוך ראיון. הראיון הזה התחיל בכלל מדיון פייסבוק קצר שיזם נדב לזר, איש The Raw Men Empire ובעל הבלוג "אטמי אוזניים" לשעבר, בו נשאל על מוזיקאים ירושלמיים. גרתי בירושלים חמש שנים מאוד משמעותיות, כך שהדיון היה קרוב אליי. בין השאר בדיון, עלה שמו של מוזיקאי ירושלמי בשם אורי פנציאס. השם הזה זרק אותי שנתיים אחורה, אל פסטיבל "מוסררה מיקס" שעורך כל שנה בית הספר לאמנות חדשה מוסררה, בשכונת מוסררה שבירושלים. אני הופעתי שם במסגרת פרויקט גמר של חבר שלי, ובשלב מסוים עלה בחור מזוקן, גם הוא תלמיד בבית הספר, להעלות את הפרויקט שלו. היו שם שירים איטיים מאוד עם כינורות ואקורדיונים וכלי הודי דמוי הרמוניום שמאוחר יותר למדתי שקוראים לו שרוטי בוקס, ואני זוכר שהתרשמתי מאוד מההופעה המיוחדת ההיא, שלא ממש נשמעה כמו שום דבר ישראלי שהכרתי.

אורי פנציאס

 את פרויקט הגמר של פנציאס, שהפך לאלבום בשם "מתוך ים", אפשר לשמוע ולרכוש בבאנדקמפ במחיר סמלי, ואני מאוד מאוד ממליץ לעשות זאת. זה אלבום מאוד חריג, גם בתוך האינדי הישראלי, בגלל האיטיות הרבה שלו, החולמניות, המינימליזם והעדינות. הרבה מהשירים מורכבים מכמה שורות ספורות או הרבה פחות, אבל פנציאס בונה מהם שירים שלמים שנשמע שמכילים הרבה יותר מכך. פנציאס מנגן באלבום במגוון אדיר של כלים- קלידים שונים, תופים, באס, סקסופונים והרבה כלים ממשפחת ה-free reed, כמו האקורדיון והשרוטי בוקס. האיטיות הרבה שבה השירים מנוגנים גורמת לכל מילה, לכל צליל, להיות מאוד משמעותיים, שום דבר לא בוער באלבום של פנציאס וזה כמובן מאוד לא ישראלי, ומאוד מיוחד. המוטו של האלבום נפרש בשיר הראשון, "עולם כפשוטו", שכולו מכיל את המילים הבאות: "רגע תפקח עצמך, אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא בעתו, זהו עולם כפשוטו". העיסוק של פנציאס בזמן ריתק אותי במיוחד. הקטע הכי בולט באלבום הוא הקטע האחרון בו, "ציפורים", שכולו מורכב ממשפט מטלטל אחד בלבד: "כנראה שהתלקחתי כמו חורש, הציפורים היפות שפרחו מהראש לשמיים אינן", ומיד אחר כך מגיע משהו שמעולם לא שמעתי באלבום של יוצר ישראלי- דרון (Drone) מתמשך של כחמש דקות תמימות על אקורד אחד בשרוטי בוקס (באותה הופעה במוסררה, פנציאס וחבריו ניגנו את הדרון הזה במשך עשר דקות), חמש דקות בהן את מוצא את עצמך מהרהר במה ששמעת קודם, לוקח הרבה אוויר ומתהפנט.

כמו הרבה מוזיקאים מירושליים, עיר שסובלת מחוסר משווע ביחסי ציבור, חיפוש מידע על פנציאס העלה חרס בידי. התבאסתי מכך שמישהו מוציא אלבום כל כך מיוחד ומעניין אף אחד לא יודע מזה, והחלטתי להרים את הכפפה. מפה לשם יצרתי קשר עם אמיר בולצמן, עוד מוזיקאי ירושלמי יוצא מוסררה, שקישר ביננו לראיון טלפוני.

הי אורי, איך הגעת לנגן ולהקליט את האלבום?

אני תושב ירושלים, שם גם נולדתי. אני כותב ומלחין כבר עשר שנים. מגיל 25 יש לי שני כיוונים בהם אני משקיע: המוזיקה שלי עצמי, וההרכב שלי שנקרא "שייבה" שהקמתי יחד עם יאיר בר-צורי לפני 5 שנים, שזו להקת פולק ארצישראלי ירושלמי, ואנחנו מוציאים עכשיו אלבום בהפקת כפיר שטיווי בהוצאה עצמית. ב"מתוך ים", שהיה פרויקט הגמר שלי בבית הספר מוסררה, בחרתי להקליט הכל ולנגן כמעט הכל בבית בעצמי, זה סוג של התפשרות כי התנאים לא הכי אידיאליים אבל אתה יכול לקום בשתיים בלילה, לשבת מול מחשב ולהקליט שיר שלם.

מה בעצם הרקע לאלבום, מבחינת הדברים ששמעת ושהשפיעו עלייך?

כל מי שיישמע את האלבום יגיד, ובצדק, שההשפעה הישירה של האלבום זה רוברט וויאט, מעשר שנים של הקשבה רציפה. רציתי להתחבר לוויאט, במכוון ובלי להתבייש וניסיתי לקחת ממנו את מה שאני יכול, להתחבר למצב הרוח הזה שאני לא יודע להגדיר אותו, מצד אחד אפל ושטני, מצד שני מלאכי וטוב.. מלבד וויאט יש גם השפעות של ג'ון קייל, רדיוהד, דיוויד אלן, אסף אמדורסקי וגם של מוזיקה הודית.

באלבום אתה מנגן די הרבה כלים בעצמך ,למה החלטת לנגן ברוב הכלים לבד?

היה לי חשוב בעיקר שיהיה לי זמן. בשביל לנגן עם נגנים אחרים צריך המון תיאום והמון להתחשב. העדפתי לעבוד בעצמי כדי שיהיה לי את הזמן הזה, לאסוף כלי נגינה שונים ומשונים ולהשתמש ביכולת שלי להוציא מהם מה שאני יכול בלי להתעמק יותר מדי, חוץ מפסנתר וגיטרה שהם הכלים העיקריים שלי. ההלחנה הייתה לקחת סינטי ולהפוך אותו לדרון ולשים כלי נשיפה וקלרינט וחצוצרה וזהו.

הדבר הראשון שמצא חן בעיניי באלבום הוא יש באלבום מין מצב רוח מיוחד, קצב מיוחד, מאיפה זה מגיע? ככה אתה גם בחיים האישיים שלך?

אפשר להגיד שההתנהלות שלי היא כזאת. לשבת ולהקשיב לדרון כזה מדיטטיבי, שהכל זז מאוד לאט, אני מאוד אוהב את זה. את הקטע האחרון למשל, רוב האנשים לא מסוגלים לשמוע עד הסוף. אני משמיע להם והם אומרים לי די. זה משמח אותי, שאנשים מגיבים לזה בכלל. גם בהשראה של רוברט וויאט, שוב, ששיש לו דברים בקצב מאוד איטי, וגם, אתה יודע, לשבת בהודו בהופעה ולשמוע את הצליל של הטמבורה 40 דקות, לקחתי את זה משם.

הדבר השני שאהבתי הם הטקסטים שלך שמאוד מיוחדים, בעיקר בשירים שמכילים מילים ספורות או משפט אחד. איך אתה ניגש לכתוב טקסט?זה מין הייקו?

התעניינתי בהייקו אבל זה לא באמת בא משם. אני לא איש של טקסטים כל כך, זה משהו שפחות חשוב לי במוזיקה. "אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא לאיטו", אלו התמודדויות שיש לי עם החיים, להסתכל עם הדברים כפשוטים, כמו שהם, והכל בסדר.

כששומעים למשל שיר כמו "סימה", שיש לו רק שתי שורות מאוד חידתיות ("סימה היפה מוציאה את הראש מתוך ים\סימה היפה מציירת פסים כמו חוף ים"), יש חוויה די מדהימה כי זה לא מרגיש כמו שיר שיש לו רק שתי שורות, שתי השורות האלו מחזיקות שיר שלם.

כן,הכל שם נורא איטי והכל שם נורא מינימלי. עד שאני מתחיל לשיר עוברת דקה, עד שאני שר בית עוברת עוד דקה. זה גם נובע כי אני לא מרגיש שאני כותב, אני יותר מלחין, רוב הטקסט אמור לקבל השראה ואווירה ואז אני מחפש משהו שמתאים לזה. סימה זו ספרית שהייתי עובר לידה מדי יום והמילים הם תמונה של מה שראיתי.

בעצם לאלבום יש קונספט מוזיקלי, אין לו בעצם קונספט מילולי וגם לא חיפשת אחד כזה.

נכון, שני הקטעים הראשונים שהיו לי היו הראשון והאחרון באלבום, "עולם כפשוטו" ו"ציפורים". ב"ציפורים" הייתה לי שורה אחת, ישבתי עם השרוטי בוקס שזה בעצם מין הרמוניום שאפשר לנגן עליו הרמוניה קבועה, ו"עולם כפשוטו" הולחן במקור ביחד עם אמיר בולצמן ושיניתי אותו קצת. ככה היו לי שתי קצוות, הבנתי שיש פה התחלה התחלה וסוף, ואני רואה שהשירים הם נורא מינימליסטייים ומאוד אהבתי את זה ככה, שזה בא והולך, ולא מובנה בצורה של  בית פזמון בית פזמון, זה כבר היה ההשראה לשאר הדיסק. ומשם החלטתי ללכת הלאה.

איכשהו נראה לי שיש פחות סיכוי שאלבום כזה היה נולד בתל אביב. איך אתה רואה את ירושלים בשירים שלך? יש לירושלים מקום באלבום הזה?

אני חושב שלא. זה יותר מתקשר לחדר ולבית שישבתי בו, הכל כמעט הוקלט באותו חדר וזה היה מאוד "שם", חורף-אביב בבקעה בלילה. אבל ירושלים זה לא העניין כל כך, אולי יש את זה בי ואני לא יודע את זה פשוט, זה יותר עניין של מוד פנימי כזה.

באמת כששומעים למשל את וויאט מקבלים תחושה של עולם פנימי וסגור שאין לו קיום בחוץ, וגם באלבום שלך יש את זה וזה מצא חן בעיניי. אתה עוד מופיע?

לא אני לא מופיע עדיין, זה עדיין לא בושל למרות ששטיווי הציע שנופיע יחד.לקחת גיטרה ולנגן כרגע זה רק באירוע שמופעל עליי לחץ. אני אוהב את זה, אבל לא בוער לי וגם אם זה יקרה בעוד חמש שנים זה לא נורא. אני אוהב לעשות את זה אבל לא ממש חשוב לי להתפרסם או להתפרנס מזה. גם עם האלבום אני לא כל כך יודע מה לעשות, חוץ מזה שיש לי עדיין 300 עותקים בבית שאני לא יודע מה לעשות איתם.

זאת אומרת שעשית את האלבום וכרגע מין שמת אותו בצד. מיילס דיוויס אמר פעם שהוא אף לא חוזר לשמוע שום אלבום שלו אחרי שהוא עשה אותו.

כן , זה משהו שקורה, אתה עובד על פרויקט שנה ומושקע בו וגם מתעסקים בך כל הזמן כי זה גם פרויקט גמר, ובסוף יוצא שזה נשאר בצד אחרי שאר הדברים שאתה עושה. יש איזו פנטזיה לעשות עוד אלבום אבל צריך להיות במין מוד כזה שהיה לי אותו נורא חזק.

מאוד שמחתי לדבר איתך, אני חושב שזה אחלה של אלבום ואני מקווה שאנשים יכירו אותך דרך הפוסט הזה.

כן, אחרי שנתיים ככה שלא כל כך הקשתי לאלבום ולא חשבתי מה אני אעשה איתו, ופתאום באת איתו, וזה מאוד משמח.

יש לי מומחיות כזו לשלוף דברים שנתקעו בעליית גג של מישהו, זה תחביב שלי. שיהיה בהצלחה.

תודה.

מתנת יומולדת (יפאן בת שנה!)

היום לפני שנה העליתי לראשונה את הבלוג הזה. מאז עברו בשעריו קצת יותר מ-17,000 פעם וזה מרגש אותי ברמות שאין לתאר. המטרה של הבלוג הזה היא להכיר את הבלתי מוכר, לדבר על הבלתי-מדובר, ואם בזכות הבלוג הזה אנשים זכו לשמוע מוזיקה סופר-אזוטרית שאין עליה שום תוצאה בגוגל בעברית- אז עשיתי את שלי, וכמה שיותר אזוטרי יותר טוב. אז תודה רבה לכל מי שהעיף מבט לכאן בשנה האחרונה, ואני מקווה שתמשיכו להציץ כאן. אני מבטיח להמשיך לשפוך אור ולתת את שתי האגורות השחוקות שלי.

לכבוד היומולדת, החלטתי לתת לכם משהו אחר, אפשר לקרוא לזה מתנה מהבלוג. אני תמיד כותב על מה שאחרים עושים, ורציתי לשתף אתכם באי.פי. שהייתי שותף ליצירתו. לפני שנתיים, עוד כשגרתי בירושלים, השתתפתי בפרויקט הגמר של חברי שי דיאמנט, שהיה תלמיד בבית הספר "מוסררה" באותה תקופה. שי, שמנגן באס וגלוקנשפיל והלחין את כל הקטעים, אסף את עבדכם הנאמן על סקסופון אלט ומלודיקה, את חברינו המוכשר כשד רועי פדידה (חבר להקת הכלייזמר אמחיה ומנגן בלהקת "החיים" של ערן רייס) עלי גיטאר, ואת התופיסט הנועז מרק מילבסקי (מרביעיית שירה ז. כרמל ועוד פרויקטים). להרכב הזמני הזה, שנוצר בשביל פרויקט הגמר, שי קרא Frankabilly, הלחמה של פרנק זאפה וביל פריזל עם רוקבילי, שם שבמילה אחת צורר כמה השפעות על המוזיקה. מה שניגנו הוא סוג של פרי-ג'אז-רוק שכזה, עם מבנים סדורים יותר או פחות, כולל קטע אחד שהולחן בצורה גרפית, על גבול האימפרוביזציה החופשית. הקלטנו אי.פי בשם It's Open (ההקלטה בוצעה בלייב וארכה בדיוק שעתיים ושלושים ואחת דקות), הופענו פעמיים, ואז אני עברתי לגבעתיים וכל אחד נפוץ לענייניו הוא. את התוצאה הסופית ניתן עכשיו לשמוע ואף להוריד חינם כאן.

ועוד משהו קטן- למי שתהה בשנה האחרונה לפשר שם הבלוג:

תבלו!

אלבום ניצחון (ליום הזיכרון)

מצחיק לחשוב הייתי מפקד מחלקה

אל תשאלו אותי מה עלה בחלקה

בבית עלמין צבאי מספר גוש וחלקה

תביא את הבקבוק לכאן, הכוס שלי ריקה

("במקום חוברת לזכרו")

יום הזיכרון לחללי צה"ל הפך בשנים האחרונות, בין השאר, ליום של נוסטלגיה מוזיקלית. כמו במערכון הגאוני של "ארץ נהדרת", בו מפנים מומי ושיר-אלללל את רדיו המוזיקה המזרחית לטובתם של חווה אלברשטיין, רבקה זוהר וכו',ליום אחד בלבד, יום הזיכרון, כך ממש במציאות- פתאום מבליחים להם אותם "שירי יום זיכרון", מתוך חזרה לאותם ימים בהם צה"ל לא רק הכתיב לנו את אורח החיים אלא גם את הפלייליסט. לי יש תמיד משהו צורם בלעיסה החוזרת ונשנית של שירי הרעות למיניהם, שבעיקר מסרסת ומעקרת את הכאב הרב, משטחת ומרדדת אותו לכדי סיסמאות וסלוגנים משוללים מאמירה. זה בעיקר מרגיש לי כמו אומנות מגויסת. בנוסף, היום יש כבר התייחסות לטקסי יום הזיכרון הגדולים כארוע מסחרי לכל דבר שאפילו גובים עליו דמי כניסה (ראו לינק בתחתית הפוסט), מה שכמובן עוד יותר מוזיל את יום הזיכרון. במובן הזה, אני מכיר אלבום אחד שמנסה להתמודד עם העניין אחרת, מתוך ניסיון אמיתי להתמודד עם טראומה צבאית, גם אישית וגם ציבורית, והאלבום הזה הוא אלבומו הראשון של יענקלה רוטבליט, "כך שחררתי את ירושלים".

רוטבליט, מגדולי הפזמונאים של ארצנו, ידוע כמובן ככותב שירים מאחורי הקלעים (מרתקת ומרגשת  אותי במיוחד הסימביוזה בינו לשמוליק קראוס, עוד אכתוב עליה בעתיד) והרבה פחות כזמר ומבצע. אבל רוטבליט אכן חוטא מדי פעם גם כאמן מבצע ואפילו מופיע, ונראה שדווקא בעשור האחרון במיוחד מדגדג לו יצר הבמה. בכל מקרה, ב-1978, אחרי עשור של כתיבה לאחרים, הוא אוזר אומץ להתמודד עם השדים שלו ולחטט בפצע פתוח, שנקרא ירושלים. רוטבליט שירת כמ"פ במלחמת ששת הימים, ובקרבות שחרור ירושלים נפצע קשה ואיבד את רגלו. רוטבליט סחב את הטראומה כעשור, וזה מעניין מאוד משום שמלחמת ששת הימים נתפסת עד היום כמלחמה הרואית שבה הבסנו את יריבנו כנגד כל הסיכויים ולא כמלחמה עקובה מדם ומייסרת, בניגוד כמובן למלחמת יום כיפור (מאיר אריאל התבטא גם הוא פעם לגבי הטראומות שלו ממלחמת ששת הימים); שטף האופוריה לאחר המלחמה, לא נתן ביטוי לאותם חיילים שצולקו מהמלחמה, כמו רוטבליט.

החייל האמיץ. רוטבליט

רוטבליט, לא זמר גדול אבל מגיש טקסטים בחסד, איגד סביבו כמה חברים מוזיקאים- מיקי גבריאלוב שהפיק את התקליט, קלפטר הבלתי נלאה, הכנר טוני ברוור (להקת "ברוש", זינגלה) ועוד רבים וטובים (בשיר אחד, "שיר לשלום מס' 2", נותנים בקולם לצד רוטבליט דני ליטני, דני סנדרסון, אריק לביא, דודו אלהרר ואפילו יהודית רביץ). חשוב לומר שרוטבליט גם הלחין את השירים בעצמו, והסגנון באלבום מאוד מאוד מושפע מהאלבומים של בוב דילן שיצאו בערך באותה תקופה, בעיקר צמד האלבומים ששום קיבוץ לא שלם בלעדיו,“blood on the tracks” ו-“desire” (יש המון רמזים ואזכורים לדילן ושיריו באלבום, והוא השפעה כל כך גדולה על האלבום עד שניתן לציינו כמפיק ומעבד בצד מיקי גבריאלוב). באופן ציני ומריר מכנה רוטבליט את האלבום "אלבום ניצחון", כאותם אלבומי תמונות מלאי חשיבות עצמית שיצאו לאחר המלחמה והציגו את צה"ל כהתגלות אלוהית. אם לחדד את המרירות, על גב התקליט מצויר שלט קטן שאומר "התדמית היא התרמית".וכדי לא להשאיר ספקות, רוטבליט מצולם על העטיפה יושב עם גיטרה ליד אנדרטה לזכר אנשי החטיבה בה שירת אשר נפלו במלחמה. בקיצור- עוד לפני ההאזנה ברור כי יש פה סגירת חשבונות.

רוטבליט כאמור מתעסק באלבום בנושאים כבדים. מהתעסקות ישירה עם פצעי המלחמה הפתוחים (בעיקר בשיר קורע הלב "במקום חוברת לזכרו", בעיניי השיר המרכזי באלבום, אבל לא רק), דרך הניסיון לאסוף את השברים ולהתמודד עם המציאות,תיאור נוקב של אווירת החגיגה האסקפיסטית שמנסה לטאטא החוצה את הכבדות של לחיות פה, הפחד מאבדן הבית שלנו כאן, והרצון להתנחם באהבה ובשלום. חשוב לומר שלמרות מה שאולי משתמע כאן, המוזיקה באלבום על פי רוב היא בלוז שמח למדי- רוטבליט לא מקונן ברוב השירים את מר גורלו אלא יותר לוקח פרסונה של ליצן חצר חצי עצוב ומאוד ציני. מעניינת במיוחד מערכת היחסים בין רוטבליט לירושלים, העיר שעבורה הקריב רגל. כתבתי על יהוא ירון (שנותן הופעת אורח בפוסט הזה, ראו וידיאו למטה) שהוא מנהל יחסי אהבה-שנאה עם תל אביב; רוטבליט נוטה לאהוב את ירושלים, אבל מאוד קשה לו איתה, עם הייסורים שכרוכים בה, עם כל הקדושה וההיסטוריה והתנ"ך וכל זה. וקצת כמו שהזדהיתי עם תחושותיו של יהוא, גם עם הקשיים הקדושים של רוטבליט יש לי חיבור, לכבדות הזו, לאחריות הזו. קשה לנשום שם, למרות אוויר ההרים הצלול כיין.  

האלבום הזה, שכאמור לא מיישר קו עם האוטומטיזם של פלייליסט יום הזיכרון אלא נותן זווית ראייה אחרת, מפוקחת, חכמה, רגישה ומרירה יותר, לא התקבל בברכה בזמנו. למעשה, הוא נאסר להשמעה ברדיו, אך בניגוד ל"שיר לשלום" החתרני (שלמרבה האירוניה, הושם בפיותיהם של חיילי להקה צבאית) הוא לא ממש עשה רעש, ולמעשה רק בסוף שנות התשעים הוא עלה על דיסק אחרי זמן רב בו לא היה ניתן להשגה. וגם ביום הזיכרון לא סביר שתיתקלו בו ברדיו- כאמור, הוא למספיק "מדכא" ולא מספיק "ממלכתי" כדי להיכנס לפלייליסט. לאחרונה הוציא גם יורם קניוק, הסופר העברי האהוב עליי, את "תש"ח", ספר מטלטל ומדהים שמתמודד גם הוא עם הפוסט-טראומה של קניוק ממלחמת השחרור, שהוא ספר עצוב בהרבה מהאלבום של רוטבליט, וגם הוא מציע נקודת מבט שלא בהכרח מדברת על יפי הבלורית והתואר: היינו צעירים וטיפשים שהלכו למלחמה להיהרג, אומר קניוק. אבל על הדרך הקמנו מדינה. אז למי שמחפש להפיק קצת יותר מיום הזיכרון, תנו לאלבום הזה סיבוב, וקראו את "תש"ח", הם ייתנו לכם יותר מעוד טקס. 

וידאו בונוס- יהוא ירון מבצע את "במקום חוברת לזכרו":

קישור-

על המסחרה של טקסי יום הזיכרון