דילנובל

בשבוע שעבר העולם התעורר בבוקר וגילה שבוב דילן הולך לקבל פרס נובל לספרות. מאז, דילן עשה לפרס נובל מה שבעצם הוא עשה הכי טוב לכל אורך הקריירה שלו- להפתיע אנשים, לגרום להם לתמוה, לגרום להם לחשוב, לגרום להם להתדיין ולחלק אותם לשני מחנות ברורים של 'בעד' ו'נגד'. מרגע שעלה דילן על במת ההיסטוריה, לפני כ-55 שנים, הוא עשה בדיוק את הדבר הזה- לנוע בין אהבה והערכה לבוז ושנאה, בין אלו שמהללים אותו כאחד האמנים הבולטים של החצי השני של המאה העשרים לאלו שטוענים בוקר צהריים וערב שהמלך הוא עירום.

פרס נובל לספרות כבר לעולם לא יהיה מה שהיה אחרי שבוב דילן יקבל אותו. עד כדי כך ההשפעה של האיש הזה אדירה. במהלך קצת פחות משבוע אחרי מתן הפרס נשפכו אלפי מילים בנוגע לשאלה האם דילן ראוי לפרס, האם ראוי לתת את הפרס למישהו שאינו סופר או משורר אלא 'מוזיקאי', מהי המשמעות של פרס נובל לספרות, פרס נובל בכלל, ופרסים בכלל בכלל. בעיניי, הדבר הזה בלבד מספיק כדי לתת לדילן את הנובל. וכל זה כשדילן, בהתנהגות דילנית אופיינית, אפילו עוד לא הגיב לפרס ואפילו עוד לא טרח להודיע למארגני הפרס אם הוא הולך לבוא לטקס.

אם למישהו יש ספק, דעתי נחרצת בעניין- דילן ראוי לפרס לחלוטין. מדובר בלא פחות מאחד מאבני הפינה של התרבות המערבית בחמישים ומשהו השנים האחרונות. כשבואי נפטר, הרגשתי שנעלם מעולם המוזיקה אחד מצבעי היסוד שלה, כמו להפסיק לראות צבע כחול פתאום. דילן הוא צבע כזה בדיוק, והוא "בסיסי" יותר וחורג גם לתחומים מחוץ למוזיקה. אפשר להשוות את דילן לאבות המזון שלו- טי.אס. אליוט, עזרא פאונד, אלן גינסברג ואחרים- ולטעון שהוא מנייריסט, מעתיקן, מתמרחן, ממללן ועוד מילים מבית היוצר של אחד מבניו הרוחניים הבולטים, מאיר אריאל. אבל איש לא יערער שההשפעה של האיש עמוקה ומקיפה.

זה האיש האחד שהוציא את השירה מהגטו האינטלקטואלי שלה, הכניס אותה לכל בית והנגיש אותה לכל ילד ולכל פועל, וזה דבר ענק (לדוגמא, דבר דומה, בקנה מידה קטן בהרבה, קורה עכשיו בארץ- תנועת ערספואטיקה הוציאה את השירה מהגטו הקטנטן של חובבי השירה בארץ, ועל כך מגיעה להם כל ההערכה האפשרית). קצת כמו לו ריד- עוד אמן מפתיע וחובב התנגשויות חזיתיות ושערוריות- דילן היה הראשון להישכב על הגדר עבור כל המשוררים המזמרים שבאו אחריו. כהן, יאנג, ביטלס, אריאל ועוד אלפי אחרים.

לכן, הפרס הזה הוא ניצחון. לא רק ניצחון פרטי של דילן, אלא ניצחון גדול וכללי של התרבות המערבית של המאה העשרים. אני לא מתיימר להיות מבקר תרבות גדול אבל נדמה לי שאחד מ"שדות הקרב" של התרבות של המאה העשרים הוא המאבק בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה". טי.אס אליוט ועזרא פאונד הם בלי ספק תרבות "גבוהה". משוררים-מזמרים כמו דילן תמיד נחשבו לתרבות "נמוכה" יותר. האמנות של המאה העשרים, ספוגה במודרניזם שהפך לפוסט-מודרניזם, אמנם יצרה דברים מגוכחים ואבסורדיים לפעמים שגובלים בגרוטסקות, אבל דבר אחד ברור שהיא עשתה- ואני חושב שהוא נפלא- הוא שבירת הגבולות האלה בין תרבות "גבוהה" ו"נמוכה". זה קרה בספרות (כג'יימס ג'ויס והנרי מילר שילבו "פורנוגרפיה" בספריהם), בשירה (גינסברג ושות'),  בקולנוע שהפך לאמנות רלוונטית לחלוטין, וגם במוזיקה (זאפה הוא הדוגמא המושלמת- האיש שמחבר מוזיקה קלאסית אולטרה מתקדמת עם הפופ הנחות ביותר; או ג'אז, שנתפס כאמנות נחותה והיום נלמד בצורה כמעט מתמטית באקדמיות מכובדות). דילן הוא אחד הדוגמאות המובהקות לזה- משורר שבוחר את המדיום ה"זול" של עמידה עם גיטרה אקוסטית ושירה לתוך מיקרופון, במקום להיות מודפס במהדורות מצומצמות שקוראים בעיקר משוררים אחרים.

ואם למישהו יש עוד ספק עד כמה דילן ראוי- נסו להיזכר מי בדיוק זכה בנובל לספרות בעשור האחרון. אני אודה שלמעט הארולד פינטר (שזכה ב-2005) ואליס מונרו (שזכתה ב-2013)  אני לא מכיר אף שם וקשה לי לחשוב איזה אימפקט יש לזוכים. גם הטיעון ש"נובל לספרות צריך ללכת לאדם העוסק בעיקר בספרות" לא תופס ויש לו תקדימים (ברטרנד ראסל, מגדולי המתמטיקאים והפילוסופי של המאה העשרים אך בטח לא סופר בעיקרו, 1950, ו-ווינסטון צ'רצ'יל שזכה ב-1953). אפשר להתווכח עם איכות השירה, אי אפשר להתווכח על מה שהאיש עשה לשירה במאה העשרים (וקצת).

תודה לאחי לוין ונועם זרח על דיון הפייסבוק הפורה שהוביל לכתיבת הפוסט

חמש שנים עברו בריקודים

אתה סנוב מוזיקלי על פי רוב הסטנדרטים המקובלים, אך למרבה המזל אתה לא שמוק מושלם.

-התוצאה שלי בשאלון "עד כמה אתה סנוב מוזיקלי?"

היום הוא תאריך מאוד מיוחד עבורי אישית- הבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו חוגג חמש שנים. קשה להפריז עד כמה הבלוג הזה חשוב בחיים שלי. יש משהו נרקיסיסטי-אקסהיביציוניסטי בכתיבת בלוג, ויש גם משהו מציצני בקריאת בלוג, אבל הבלוג שלי בסופו של דבר בא ממקום מיסיונרי- לא לפאר את עצמי אלא לדבר על מה שחשוב לי כל כך. לאהוב מוסיקה, לכתוב על מוסיקה, אולי אפילו להטיף מוסיקה, בכל אלה אני רואה סוג של שליחות. כשהייתי תיכוניסט, חנות הדיסקים הייתה עבורי כמו מקדש; הייתי נוסע מחדרה לתל אביב אך ורק כדי לקנות דיסקים, שאותם הייתי פותח מאריזת הצלופן עוד באוטובוס חזור בחרדת קודש, ביראה גדולה, בהשתוקקות וציפיה, ואני עושה את זה עד היום. אם הצלחתי בחמש השנים האחרונות להדביק מישהו בתחושה הזו ולו קצת, הבלוג הזה עשה את שלו.

בשנה הראשונה של הבלוג כתבתי המון המון המון. היה חודש אחד שכתבתי כמות בלתי נתפסת של עשרה פוסטים. מאז הרבה מאוד דברים השתנו ואחד מהם הוא תדירות הכתיבה שלי כאן, שנעה כעת בין אפס לשני פוסטים בחודש. הבלוג כבר נסגר לכמעט שנה ואפילו שקלתי לסגור אותו עכשיו, בפוסט הזה שאתם כותבים, בגלל שאני מתקשה יותר ויותר למצוא זמן בשבילו; אבל אני מרגיש מחויב אל הבלוג ואל מי שטורח לקרוא אותו, וגם אל עצמי, זה עדיין כיף גדול, ויש עוד המון על מה לכתוב ויש לי רשימה מאוד ברורה של פוסטים עתידיים.

במאמר מוסגר- אחת הסיבות שאני כותב פה פחות היא שיש לי משרת כתיבה קטנה וחדשה, בתחום אחר לגמרי שבעצם מתקשר למקצוע שלי (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע) ולעיסוק היומיומי שלי- שזה מחקר ומדע. בהשכלתי אני דוקטור לביולוגיה ואני כעת בפוסט-דוקטורט במכון ויצמן, והתחלתי לכתוב מדע פופולארי בעמוד האינטרנט החדש של מכון דוידסון, השלוחה החינוכית של מכון ויצמן. העיסוק במחקר משליך בהחלט גם על העיסוק שלי במוזיקה ולהיפך- הרבה פעמים כשאני מנגן ומקליט ומופיע ולא בדיוק יודע מה אני עושה ברגע נתון ואיך יישמע הרגע הבא, זה מזכיר לי את העבודה שלי במעבדה, שבה ברוב הזמן אתה באמת משוטט באפלה; וכמו במוזיקה שאני אוהב, גם במדע לפעמים הדרך יותר מעניינת ויותר חשובה מהיעד. בכל מקרה, אתם מוזמנים לקרוא גם את מה שאני כותב שם- אני מאמין שקהל הקוראים כאן ימצא עניין גם בכתבות המדע שלי.

חשבתי מה אפשר לעשות לרגל ציון חמש שנים של כתיבה על מוזיקה, ומתחשק לי לעשות את המתבקש- הרשימה הסודית והפרטית שכל חובב מוזיקה עורך לעצמו, עשרה אלבומים לאי בודד. בעידן בו כל מוסד האלבום הולך לפח ואף אחד לא קונה יותר דיסקים, הדבר הזה הוא שריד לתקופת הדינוזאורים; ובכל זאת, אני דינוזאור גאה (שעדיין קונה דיסקים! לא וינילים!). לא ערכתי בדיקה מדוקדקת אבל נדמה לי שדנתי ברוב, אם לא בכל האלבומים האלו בבלוג ואתם מוזמנים להמשיך לקרוא הלאה. כמו כל גיק\סנוב של מוזיקה אני עושה רשימה כזו בראש לפחות אחת לחודש, זה מין עיסוק אובססיבי-נרקסיסטי בפני עצמו, מין כתיבת בלוג אישי בזעיר אנפין. 

הרשימה הזו בוודאי שונה מהרשימה שהייתי מכין לפני עשר שנים (שבטח הייתה מורכבת בחלקה הגדול מאלבומי פרוג- ברשימה של 2016 יש אולי רק שניים) והיא תהיה שונה מהרשימה בעוד עשר שנים (שאני מנבא שתכלול יותר דיסטורשן); בכל מקרה אפשר ללמוד מהרשימה הזו על הטעם שלי, על המוזיקה שאני עושה ועל הבלוג הזה בכללותו. כמובן שהרשימה הזו סופר מצומצמת וחסרים שם כאן כך הרבה ואיך בכלל אפשר לעשות משהו כל כך טיפשי ומיותר, ואיפה קולטריין ופרעה סנדרס ומינגוס וקינג קרימזון וניקו ודיוויד בואי ולו ריד ושמוליק קראוס וג'רג' ליגטי ועוד ועוד ועוד ועוד; בעצם הרשימה האמיתית והמלאה נמצאת בתגיות של הבלוג. הסתפקתי באמת בצמצום של הצמצום של הצמצום, באלבומים המייצגים ביותר ואלו שאני באמת לא יכול בלעדיהם.אפשר לומר שהרשימה הזו היא סוג של ה-BEST OF של הבלוג ומייצגת נאמנה את הטעם, האישיות וההשכלה המוזיקלית שלי.

אז נתחיל:

Peter Hammill- In Camera

אלבום שהוא אי בודד או יקום בודד בפני עצמו. בעצם זה לא אלבום, זה החבר הדימיוני שלי שמלווה אותי לפחות מחצית מחיי הבוגרים. האמיל הוא מוסד, הוא אנציקלופדיה מהלכת או ספריית בבל של בורחס- מאגר ידע בפילוסופיה, מדע, פסיכולוגיה, ספרות, מוזיקולוגיה. אין גבול למה אפשר ללמוד ממנו, ואני עד היום מנסה כמה שיותר.

The Incredible String Band- The Hangman’s Beautiful daughter

גם האלבום הזה הוא מין יקום בודד, אולי מהכוכב הקטן של הנסיך הקטן, זה עם עצי הבאובב. מישהו הגדיר את האלבום הזה כמוזיקה שחירשים מדמיינים כשהם מדמיינים מוזיקה. קסם שלא מהעולם הזה, ומי שיכול להתחרות ברובין וויליאמסון ומיק הארון במתת כתיבת השירים והנגינה במיליארד כלים- יירש גן עדן.

The Birthday Party- Live 80-81

פשוט מאוד סאונד הרוק מחוספס המושלם, בשילוב עם כתיבת שירים גאונית. המפגש המושלם בין צ'אק ברי, ביפהארט ,ג'וני רוטן ואיגי פופ. אחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות המוזיקה (ניק קייב, אם עוד לא ירד האסימון) מקיא את איבריו הפנימיים, וגיטריסט אחד גדול גדול, רולנד ס. הווארד. ראשים יתגלגלו.

(קטע הפתיחה)

Soft Machine- 3^rd

אלבום שהציל אותי פשוטו כמשמעו מדיכאון וניוון בכאפה המצלצלת של תחילת השירות הצבאי. אלבום שאני חוזר אליו כל כמה זמן, לוודא שהוא באמת קיים. התשובה הניצחת לכל מי שתמה איך מוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לרגש, ובו בעת- השיא של רוברט וויאט כנגן וכותב שירים.

Frank Zappa- Uncle Meat

אין שום דבר שהם לא יודעים לנגן, גם אם חלקם לא ממש יודעים לנגן. השילוב המושלם בין תרבות נמוכה לגבוהה, בין מוסיקה קלאסית של המאה העשרים לדו-וופ זול של שנות החמישים, ומלחין\מעבד\גיטריסט\מושך בחוטים שהוא קונצרן מוזיקה מונומנטלי, שהאלבום הזה הוא מיקרוקוסמוס לקוסמוס שלו. מה היינו עושים בלעדיו?

Carla Bley- Escalator over the hill

הממותה המפלצתית הגדולה של הג'אז, אבל זה אלבום שהוא הרבה יותר מג'אז ואולי הרבה יותר ממוסיקה, המקבילה המוזיקלית של Finnegans Wake לג'ויס, אלבום שאפשר לכתוב עליו בלוג שלם, שכמו זאפה גם הוא התבשל במוחה הקודח של אמנית אחת גדולה. מרכז את כל הכח היצירתי בג'אז ובמוזיקה בכלל בשנות השישים.
(זו ממש לא העטיפה המקורית)

Miles Davis- Get up With it

האלבום האחד ברשימה הזו שפיתח אותי בעיקר כמוזיקאי. גם זה מקוטלג למען הנוחות כג'אז אבל אני שומע פה כל כך הרבה דברים אחרים- ממוזיקה מינימליסטים ודרונים ואמביינט דרך קראוטרוק ופסיכדליה וכלה בFאנק וג'יימס בראון. השראה בלתי נגמרת וראש פתוח לנצח. 
(רק הקטע הראשון- ובלי העטיפה)

Igor Stravinsky- The Rites of Spring

המפץ הגדול של כמעט כל המוזיקה שאני אוהב לשמוע ולנגן, הסינגולריות שממנה כל היקום הזה פרץ ובעבע החוצה. בלי היצירה הזו העולם כולו היה דל ועלוב יותר. מופת של המצאה, יצירתיות, תעוזה, והכי חשוב- Passion אינסופי.

Michael Nyman- Drowning by Numbers

כנראה המוזיקה הכי עגולה ויפה ושלמה שבני אנוש מסוגלים ליצור. גם כאן אני שומע כל כך הרבה דברים במקביל ובמשולב- מהאלגנטיות של באך ועד הנוקשות של המינימליזם. בהלוויה שלי אני רוצה שהאלבום הזה ינוגן.
 (קטע אחד בלבד- אחד הקטעים הקלאסיים האהובים עליי ביותר ושיא האלבום)
 

מאיר אריאל- ירוקות

השיא הגדול של הנביא הגדול. קצת סוגר מעגל עם האלבום של האמיל- גם זה חבר, אולי לא בדיוק דימיוני אבל חבר למסע או מורה דרך. דמות מופת בתרבות הישראלית-יהודית והאלבום הזה מתחיל במדרש משיר השירים ומסיים בשיר השירים עצמו, והוא גם ההוכחה שמדובר גם במלחין ענק, לא רק דברן-תמלילן-ממלמלן.
(שיר הפתיחה)

וזה הסוף. למי שהיה לו ספק, הבלוג לא נסגר ולא ייסגר. במילותיו האלמותיות של סמואל בקט, במה שהוא המוטו של חיי, I can’t go on- I’ll go on.

ווטרס על האש, וול וול דאן

מי שקורא את הבלוג ואולי אולי אפילו קצת עקב אחרי ה"קריירה" המוזיקלית שלי אולי שם לב שאני אוהב לגעת בפוליטיקה. יותר נכון להגיד- אהבתי, בזמן עבר. מערכת הבחירות האחרונה גרמה אצלי לשינוי- קיבלתי החלטה לשמור ככל הניתן את דעותיי לעצמי ולצמצם את הנגיעה בתחום. את העולם הרי לא אשנה, וממילא הכל נראה, במילותיו של גבריאל בלחסן המנוח, כ"משחק מתוכנן היטב" (ביום מן הימים אכתוב פוסט על השיר המונומנטלי "כדורי הרגעה בדבש", שממנו לקוחה השורה הזו). אולי במקום להתמרמר ולכתוב סטטוסים זועמים בפייסבוק ש-400 איש יסכימו עמם ואולי כמה עשרות יעשו להם לייק, עדיף פשוט להתכנס בד' אמות, ומקסימום לרקוד עם הבילויים את ה"הורה הסלמה". בפוסט הנוכחי אני קצת קצת אסטה מההחלטה שלי, אבל הפוסט בסופו של דבר יעסוק במוזיקה, או ליתר דיוק- במוזיקאי ספציפי, האמן האחד שהפך לשנוא נפשם של הישראלים, אליל נעוריי לשעבר, רוג'ר ווטרס. הסיבה שלשמה אנו מתכנסים היא אלבום הופעה חדש של ווטרס, תיעוד של הופעה שבה הוא מבצע את אלבום המופת The Wall בשלמותו, למעשה פסקול סרט ההופעה הדוקומנטרי שווטרס הוציא לאחרונה על הטור החדש שבו ביצע את The Wall. רגע, הוא לא עשה את זה כבר פעם? או פעמיים?? או שלוש??? בהחלט כן; ובפוסט הזה אני הולך למנות ולפרט שלוש סיבות מדוע רוג'ר ווטרס הוא פאקינג מעצבן, אבל הן דווקא לא קשורות לעמדות הפוליטיות שלו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני מבהיר מראש- הפוסט הזה לא יעסוק בשום צורה במשנה הפוליטית של ווטרס, במעורבות שלו בקמפיין החרם של תנועת ה-BDS וכו', בשאלה האם ווורס הוא באמת אנטישמי ואנטי-ישראלי או לא. אני מעדיף שלא לעסוק בכך, מטעמי הבריאות הנפשית שלי. הבלוג הזה הוא בלוג מוזיקה ולא בלוג פוליטי ואני רוצה שיישאר כך. כמו שתראו, יש מספיק סיבות להתעצבן על ווטרס, מבלי להתייחס לעמדות שלו כלפי מדיניות מדינת ישראל פוסט 1967. אני מזהיר שמדובר בפוסט מאוד ארוך, למעשה הכי ארוך שכתבתי אי פעם. זה התחיל בקטנה אבל צמח ותפח ובסוף החלטתי לפרסמו, רק כדי שאוכל להוציא אותו מהסיסטם שלי....

...אז ברוכים הבאים ל-Roast של ווטרס. אני הולך להכות בבובת הפנייאטה הזו עד שתתפוצץ. אז למה רוג'ר ווטרס פאקינג מעצבן?

   סיבה ראשונה: ווטרס הוא דיקטטור שהרס את פינק פלויד

זאת טענה שאולי תפתיע חלק מהקוראים: איך אפשר לומר כי ווטרס, היוצר המרכזי בפינק פלויד, הרס את הלהקה? הייתה תקופה בנעוריי שווטרס היה האמן מספר אחד בעולם ואולי בתולדות האנושות כולה. את פלויד גיליתי, כמה סטנדרטי וקלישאתי מצידי, בגיל 14 בקיץ בין כיתה ח' ל-ט'. הקלטתי בקסטה את The Wall, אלא מה, ושמעתי אותו בריפיט כל יום כמה פעמים. למדתי כל מילה בעל פה, קראתי כל מיני פרשנויות, והייתי בדיעה ברורה שזו יצירת המופת הגדולה של כל הזמנים, בלי להגזים. משם התחלתי כמובן להכיר את הלהקה לעומק- קודם כל בארבעת האלבומים הגדולים שלה בין 1973 ל-1979, ואז הליכה אחורה לתקופה הפסיכדלית-ניסיונית של  1968-1972, כולל בוטלגים רבים מהתקופה שהלהקה בטמטומה הרב לא "מכשירה" לכדי הוצאות רשמיות כמו שזאפה והגרייטפול דד עשו למשל, תקופת בארט הקצרה של 1967, שלושת אלבומים פוסט The Wall, אלבומי סולו, בקיצור הפכתי ואני עדיין ממשיך להפוך כל אבן כמעט בקונצרן העצום הזה. מיותר לציין שהלהקה הזו היא אבן דרך אדירה בעולם המוזיקלי שלי.

אני חושב שרבים יסכימו איתי עם אגיד שהתהליך שהלהקה עברה בין 1968 ל-1972 הוא פשוט נפלא. בשנים הקצרות יחסית האלה הלהקה מקליטה לא פחות משבעה אלבומים נפלאים (אני מגדיר את Ummagumma כשני אלבומים נפרדים). מה שטוב כל כך בהרכב ההוא של הפלויד מגולם במשפט פשוט אחד- The sum is greater than its parts. אלו היו ארבעה מוזיקאים אדירים שניגנו יחד, הקליטו יחד, עבדו ועיבדו יחד, מיקססו יחד, הפיקו יחד. הגם שווטרס מיצב את עצמו די מהיר כספק החומר המוזיקלי העיקרי (אחרי מאבק קצרצר עם ריצ'ארד רייט), זאת עדיין הייתה פינק פלויד ולא הלהקה הפרטית של רוג'ר ווטרס. אני לא יכול להמליץ מספיק על העבודות של פלויד בשנים האלו- הם הקליטו אלבומים רעבים, חדשניים, הרפתקניים (כולל ניסיונות שנכשלו), מרוממי נפש, פותחי תודעה ועד היום לא נס ליחם מבחינתי.

במובן מסוים, האלבום Dark side of the moon סימן את תחילת הסוף של פינק פלויד כלהקה. ההצלחה האדירה של האלבום נשענה חזק מאוד על הכתיבה של ווטרס. מכאן החל תהליך של מעין סיפוח זוחל של ווטרס, עד לכדי השתלטות עוינת על פינק פלויד. ווטרס התחיל לכתוב יותר, לשיר יותר, לקבל החלטות אומנותיות והפקתיות בעצמו. בד בבד, חברי הלהקה האחרים החלו להתנוון ולדהות לרקע- ניק מייסון התעניין יותר בהפקה של אלבומים לאמנים אחרים ובאיסוף של מכוניות מירוץ, ריצ'ארד רייט הפסיק לכתוב חומרים והתמקד בהתמכרות לקוקאין, ורק דיוויד גילמור נשאר לתת פייט עם ווטרס, פייט על שליטה ואגו שהפך ליותר ויותר מכוער. השילוב בין עליית האגו ויצר השתלטנות של ווטרס, הדקדנס של שאר חברי הלהקה והסיאוב הרב בעקבות ההצלחה העצומה והכסף הגדול עשו את שלהם, והלהקה החלה דה פאקטו להתפורר.

אני נוטה להגיד שהאשם בכך הוא ווטרס; לזכותו הוא יטען כי חברי הלהקה הפסיקו לכתוב והופעל עליו לחץ לקחת פיקוד על הספינה שהחלה לטבוע בים ההצלחה של עצמה. אבל כמו החזיר נפוליאון מ"חוות החיות" המדהים של אורוול, ספר שווטרס עצמו אהב כל כך עד שעשה לו אינטרפרטציה באלבום Animals, ווטרס צמצם את חבריו ללהקה, צעד אחר צעד, לאט ובהדרגתיות, עד ששאף להדחה מושלמת. כבר באלבום Wish you were here יש שינוי כוחות בולט, כשלראשונה ווטרס וגילמור מתחלקים בשירה בצורה פחות או יותר שווה (עד האלבום הזה, ווטרס שר בערך שיר אחד בכל אלבום). האלבום Animals הוא כנראה האלבום האחרון של פינק פלויד כלהקה; אמנם ווטרס כתב כ-80% מהחומר וגם שר כ-80% ממנו אבל הקלידים של רייט והתופים של מייסון עדיין בולטים. בהמשך, רייט צומצם וצומצם עד כדי כך שבהקלטות The Wall הוא קיבל החלטה לפטר אותו. לפטר אותו! רייט היה חבר מייסד בלהקה בדיוק כמו ווטרס, עם זכויות ומניות בלהקה בדיוק כמוהו. במקום לסייע לחברו המכור לקוקאין, ווטרס פשוט העיף אותו מהמדרגות. בשלב מסוים ווטרס החליט שגם מייסון לא שווה כלום ורצה להיפטר גם ממנו. באיזו זכות הוא הרשה לעצמו לנהוג כך בחבריו לשעבר? זאת ועוד- לא רק מעמדם של רייט ומייסון נשלל כנגנים, אלא גם כמפיקים. Animals היה האלבום האחרון שבו קרדיט ההפקה הלך ל-Pink Floyd; המפיקים של The Wall היו ווטרס, גילמור (שכאמור נתן פייט לווטרס, כך שלא יכול היה עדיין להצר את צעדיו) ובוב אזרין, מפיק חיצוני שווטרס גייס לראשונה מזה עשר שנים. וכמובן, ב-The Wall ווטרס כבר התבסס כמנהיג בכמעט בלעדי של הלהקה- הוא כתב לבדו 22 מתוך 26 השירים באלבום.

השיא היה כמובן באלבום האחרון של ווטרס בפינק פלויד, The final cut מ-1983. כאן הגדיל ווטרס והוא מתנהל כדיקטטור לכל דבר. קודם כל, ריצ'ארד רייט לא משתתף כלל, לראשונה מאז הקמת הלהקה. שנית, ווטרס שר את כל השירים למעט השיר “Not now John” שבו גילמור שר חצי מהשיר (ובהתאמה זה גם השיר הכי טוב באלבום). שלישית, ווטרס כתב כאן לראשונה (ולאחרונה) את כל השירים כולם. רביעית, גילמור אינו שותף להפקה של האלבום, וגם ניגן מעט מאוד- בגדול הוא הוגבל לכמה סולואים גילמוריים אופיינים. וחמישית- שיא החוצפה: על התקליט כתוב בריש גלי- The final cut, a requiem to the post-war dream by Roger Waters. קולטים? זה לא אלבום של פינק פלויד אלא של רוג'ר ווטרס! אגב, The final cut  אמנם לא מתברג בראש אלבומי פלויד לדורותיה אבל כאלבום פוליטי הוא משובח ואולי מכיל את הטקסטים הטובים ביותר של ווטרס. 

לסיכום חלק זה- בין 1973 ל-1983 עברה פלויד ממצב של להקה אורגנית להצגה של איש אחד. אפשר להאשים את הדבר בחידלון ובניוון של חברי פלויד הנותרים אך אני מוצא שהאשם העיקרי להרס הלהקה היה ווטרס. זה לא שפלויד לא עשו אלבומים טובים ויצירתיים בתקופה הזו, אבל בניגוד ליצירתיות המשותפת של העבר, פה מדובר ביצירתיות של איש אחד. לא פלא שווטרס היטיב כל כך לשחק את דיקטטור הרוקנרול ב-The Wall, עד כדי כך שלא ברור איפה מסתיימת הסאטירה ומתחיל הווטרס. לזכותו של ווטרס ייאמר, שהוא עצמו חש בזמן אמת באבדן האינטימיות של הלהקה ושל ההופעות הקטנות- ובאופן פרדוקסאלי, כפי שנראה בהמשך, זה דחף אותו דווקא להקצין בכיוון הזה וליצור יצירות עוד פחות אינטימיות ויותר מנוכרות. ואולי בכל זאת אסיים את החלק הזה של הפוסט במשהו אחד חיובי- ביצוע הלייב מתוך המופע המקורי, 1980, לשיר הנצחי “Comfortably numb”, אחד השירים האחרונים שווטרס וגילמור כתבו יחד ובו שניהם נוטלים חלק משמעותי, לזכר הימים שפינק פלויד הייתה להקה של יותר מיוצר אחד.

  סיבה שנייה: ווטרס הוא קאפיטליסט מסריח

אוקי, אנחנו מתקדמים ואני כבר מתחמם. רוג'ר- תתחיל להסתובב, שייצא רך מכל הצדדים. בעיה שניה שיש לי עם האיש נובעת מההתנגשות השקופה להחריד, עד כדי רמת גיחוך, בין האידיאולוגיה של ווטרס, הרואה את עצמו כאנטי-קאפיטליסט, אנטי-תרבות צריכה וכמעט אנרכיסט במצע הכלכלי שלו (נקרא לזה כך), לבין ההתנהלות שלו כאמן מופיע, שהיא תוצר מובהק של כל אלה. במילים אחרות- חסרה לו יושרה.

אחד הדברים המעצבנים בווטרס הוא הנטייה שלו למה שאני מכנה "צ'ה גווארה-איזם". זו הנטייה לעטוף במעין רומנטיות כל מיני מאבקי צדק, עד כדי כך שהמאבק או הפסאודו-מאבק מעוור את עיני הנאבק. יהיו כאלה שיטענו כי ווטרס לוקה בתופעה הזו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני; אני חושב שבמקרים מסוימים אפשר בהחלט לומר את זה עליו (למשל, בראיון המגוחך עם גדעון לוי - מגוחך בגלל לוי, שהלשון שלו דבוקה חזק חזק לאחוריים של ווטרס- הוא אמר ששמעון פרס הוא פושע מלחמה אך לגבי חאלד משעל "אין ראיות לכך", ושהרקטות של חמאס הן רק "מחווה של התנגדות"). דוגמא אחרת היא ההתנגדות שלו לחוקים האוסרים ציד בבריטניה- גם כאן הוא זיהה את הצורך להגן על זכותם של הציידים, ועל פי שמועות שהוא טרח להכחישם זאת הייתה גם הסיבה העיקרית להגירתו מאנגליה לארה"ב. תחליטו בעצמכם האם הזכות לצוד חיות היא זכות שראוי להילחם עליה. לזכותו של ווטרס אציין שהוא גם פילנטרופ וגם השתתף בפעילויות אקטיביסטיות ראויות, כמו האיחודונצ'יק עם הפלוידים הותיקים ב-2005 למטרות צדקה.

עם זאת, הבנאדם בהחלט מחזיק מעצמו מהפכן קטן. רוב המשנה ה"ראדיקלית" של ווטרס מרוכזת בשלושה אלבומים- Animals, The Wall, The Final cut. The Final cut  הוא המגובש והמנומק מכולם, בו כאמור יצא ווטרס נגד האגרסיביות של מרגרט תאצ'ר באיי פוקלנד, אבל עיקר הזעם שלו נגע ליחסים בינלאומיים בין מדינות וביחסי מסחר ונשק. המשנה של ווטרס הרבה יותר מבולבלת בשני האלבומים הקודמים. Animals הוא מעין אינטרפרטציה חופשית על "חוות החיות" לאורוול. בזמן שאורוול השתמש במטאפורת החיות כדי לנגח את הסטאליניזם ונגזרותיו, ווטרס בחר להשתמש בחיות דווקא כנגד הקאפיטליזם: החזירים הם כמובן חזירי הקאפיטליזם, הכלבים הם אותם קרייריסטים "קילרים", והכבשים הם דווקא העם שבאורח פלא מתקומם כנגד הכלבים והחזירים. The Wall, ללא ספק האלבום שווטרס מחשיב כמאסטרפיס הגדול שלו (וזו הסיבה שהוא ממשיך וממחזר אותו עד זרא ועל כך בהרחבה בהמשך), נוגע במגוון עצום של נושאים- מלחמה, אבדן אב, טירוף, לחצי ההצלחה, עסקי הרוקנרול, יחסי הורים ילדים, דיקטטורה, ובין השאר גם קאפיטליזם. יש לווטרס כל מיני גרסאות מה דרבן אותו לכתוב את The Wall- אבדן אביו שלא הרפה ולא מרפה ממנו עד היום (הגרסה העדכנית כפי שנראה בהמשך), השתגעותו והסתלקותו בטרם עת של סיד בארט מהלהקה, והסיפור שהכי מתקשר למשנה אנטי-קאפיטליסטית של ווטרס: אבדן האינטימיות בין הלהקה לקהל, ההתמסחרות וההסתאבות סביב ההצלחה. בהופעה ידועה לשמצה בסוף סיבוב ההופעות של Animals ירק ווטרס בפניו של מעריץ שהוא עצמו העלה לבמה; על פי דיווחו של ווטרס עצמו הארוע הבודד הזה השפיע עליו עד כדי כך שהוא החליט שאת האלבום הבא של הלהקה הוא ישיר מתוך חומה שתיבנה בינו לקהל, וכך באמת היה. אני מתעכב על הנקודה הזו כי היא גם חשובה להמשך הפוסט- בזמן אמת, ווטרס טען ש-The Wall הוא תוצא ישיר של הטורים הגדולים והראוותניים האלה, והנתק בין האמן לקהל הוא הנושא העיקרי של האלבום. אחר כך נראה שהוא ישנה את דעתו לגבי מה דרבן אותו לכתוב את האלבום.

פה נכנס הכשל הלוגי שהמשנה של ווטרס לוקה בו. ווטרס כאב את הפער הגדול שנפער בינו לקהל שלו; הוא שנא את המופעים הגדולים באצטדיונים והתגעגע להופעות האינטימיות של פלויד כלהקה. אולי הייתם מצפים שמוזיקאי במצב כזה ירצה לחזור לשורשים, לחזור להופעות קטנות, אולי קצת למתן את הסגנון, bringing it all back home, קצת כמו שהביטלס התכוונו לעשות באלבום Let it Be. אבל ווטרס עשה בדיוק הפוך- הוא הקצין את הסגנון התיאטרלי של ההופעות. הוא בנה את אחד האלבומים הגרנדיוזיים אי פעם, בהשקעה כספית גדולה, יצר גם סרט קולנוע כדי לעבות את היצירה הענקית, ואז רתם את הלהקה לאחד מסיבובי ההופעות הגרנדיוזיים אי פעם; הלהקה אשכרה בנתה חומה סביב עצמה, השקיעה כמות עצומה של כסף בפירוטכניקה, אנימציה, עובדי במה ומה לא. סיבוב ההופעות הזה, כולה 31 הופעות, עלה כל כך הרבה כסף עד שהלהקה לפי הדיווחים הפסידה 400,000 פאונד- למרות שכל ההופעות היו סולד אאוט. במילים אחרות- ווטרס בחר לציין, להגיב, ליצור סאטירה ואולי אף למחות על אורח החיים הגרנדיוזי והדקדנטי של הרוקנרול הגדול מהחיים ע"י יצירת אחד המופעים הכי בומבסטיים בהיסטוריה. הוא בחר למחוא נגד קאפיטליזם ע"י יצירת היפר-קאפיטליזם. אולי ווטרס התכוון שהכל יהיה סאטירה, אבל לדעתי הוא התבלבל בין סאטירה ומציאות.

אני בוחר להתמקד בנקודה הזו כי אני מוצא אותה מעצבנת במיוחד. איזה מין מהפכן דמיקולו אתה? איזה מסר אתה משדר לאנשים? איך אתה יכול לשיר את השיר המצוין “What shall we do”, אולי השיר הכי חד ומושחז שנכתב אי פעם נגד תרבות הצריכה (והאנימציה של ג'רלד סקארף עדיין מדהימה כפי שהייתה בפעם הראשונה שראיתי אותה לפני עשרים שנה), כשאתה בתוך אצטדיון ענק, בהפקה ענקית, מול עשרות אלפי אנשים ששילמו את מיטב כספם? אתה לא רואה את הסתירה? אתה לא מבין שאתה מעודד את הקאפיטליזם החזירי הזה? אתה לא מבין שהפכת את עצמך למוצר צריכה? אתה לא רואה שאתה זה שיצר את הפער בינך והקהל? אני לא אומר שזה לא בסדר להרוויח כסף – והוא הרוויח שיטלואדס של כסף (סיבוב ההופעות של The Wall 2010-2013 הוא עד היום סיבוב ההופעות הרווחי ביותר של אמן סולו בהיסטוריה- עד כדי כך). אני גם לא אומר שלא צריך ללכת למופע כזה- זה בידור לגיטימי לחלוטין. אבל אל תטיף לי נגד קאפיטליזם ואל תשחק לי אותה צ'ה גווארה קטן. אל תדבר איתי על הנזק והדקדנטיות שבמופעים גדולים מהחיים, בזמן שאתה  הגולד סטנדרט של המופעים האלה. אתה בעצמך החזיר המתנפח המעופף שאתה מפריח בהופעות. ואם לצטט את אחד המערכונים הנשכחים והאהובים עליי של החמישיה הקאמרית- אתה קאפיטליסט מסריח, זה מה שאתה.

     סיבה שלישית והחשובה מכל: ווטרס הוא אמן מת מהלך

אתם עדיין פה? אם הגעתם עד לכאן,  אז כדאי לכם להישאר: הגענו ללוז של הפוסט, וכאן אני הולך לבצע את מכת הנוק-אאוט שלי נגד ווטרס, אני הולך לעשות לו מט, אני עומד לבצע עליו איפון, אני שולף עליו את חרב הגינזו הקסומה, אני הולך לבצע את השראפשוטר של ברט דה היטמן הארט, או כל מטאפורה אחרת שתחשבו עליה. וכן- אני נהנה מכל רגע. הנה שתי הצהרות לגבי הקריירה של רוג'ר ווטרס: התרומה של ווטרס למוסיקה של חמישים השנים האחרונות היא מדהימה, עשירה, וקשה לדמיין את חיינו, אוהבי המוזיקה באשר הם, בלעדיה. התרומה של ווטרס למוזיקה של עשרים וחמש השנים האחרונות היא כמעט אפס.

מאז השיר “Take up thy statoscope and walk” שווטרס כתב ושר באלבום הבכורה של פלויד מ-1967, ווטרס היה פורה להדהים. הוא לא היה יחיד- אמנים מובילים רבים היו פוריים להדהים בשנות השבעים. דיוויד בואי ואיאן אנדרסון של ג'תרו טאל למשל הוציאו במהלך שנות השבעים אלבום כל שנה, כמעט כולם מאסטרפיסים. וכך גם ווטרס. כדי להבין עד כמה ווטרס היה פרודוקטיבי, קבלו סיפור קטן שקשור ל-The Wall: גילמור סיפר לימים שווטרס נתן לו לפני הקלטות האלבום כמו גדולה לחומרי דמו, כדי שייתן את דעתו מה מהחומרים האלה יהפוך לאלבום הבא. למעשה, ווטרס הגיש לו שני פרויקטים כמעט מוגמרים- האחד הפך ל-The Wall (אלבום כפול להזכירכם) והשני הפך לאלבום הסולו הראשון של ווטרס, The Pros and cons of Hitchhiking. כלומר- ווטרס היה עד כדי כך פורה עד שיכול היה להגות ולכתוב מראש אלבומים שלמים. אני לא יודע מה שמו לו באוכל באותם שנים, אבל הוא ללא ספק היה על הסוס מבחינה אומנותית.

אחרי The Final Cut, אלבום שבו למעשה פינק פלויד חדלה לתפקד כלהקה ואולי מעולם לא חזרה להיות להקה אמיתית, ווטרס מאס בחבריו הלא יוצלחים (מבלי לשכוח מאבק משפטי מכוער על עצם השימוש בשם המותג פינק פלויד, מאבק שבו ווטרס הפסיד) ופתח בקריירת סולו. האלבום The pros and cons יצא ב-1984, עם אורח מכובד, אריק קלפטון, על הגיטרה. האלבום מאוד מזכיר את The Final cut. אחריו יצאו Radio KAOS ב-1987, אותה שנה בה יצא לראשונה אלבום עם שם המותג פינק פלויד ללא ווטרס. אחר כך מגיע אחד משיאי הקריירה של ווטרס- ההופעה בברלין 1990 עם The Wall, לאחר נפילת החומה. פה צריך לציין את האופורטוניסטיות של ווטרס והנטייה שלו לפופוליזם זול- The Wall היה בסופו של דבר אלבום מאוד אישי ופרטי, פסיכולוגי בעיקרו, אבל ווטרס עשה קישור בינו לבין ארוע פוליטי ובכך גרף הון אישי- ופוליטי- ניכר. אין שום קשר בין האלבום לבין נפילת החומה, למעט השימוש במילה "חומה" (ואולי בגלל זה ווטרס גם עשה את הקישור הלוגי עם חומת ההפרדה- גם זו חומה, וחומה זה אני). אבל מילא, כאילו שלמעריצים אכפת. אולי לפעמים כן צריך להפריד פוליטיקה מאמנות, אחרי הכל. ב-1991 מוציא ווטרס את אלבומו השלישי, Amused to Death, אלבום שנחשב אלבום הסולו הטוב ביותר שלו, והיו כמה מבקרים שטענו שהוא משתווה לעבודות הגדולות שלו. אומר זאת בעדינות: יש שם כמה שירים טובים, אבל זהו אחד האלבומים היחידים בחיי שאשכרה מסרתי למישהו בחינם (זה היה במסגרת האתר "אגורה").

Amused to death היה אלבום האולפן האחרון שווטרס הוציא. מאז עברו אוטוטו 25 שנה. 25 פאקינג שנה בלי אלבום אולפן חדש. אומרים שאסור להשוות, אבל בואו נשווה את ווטרס לבני גילו ומעמדו- ניל יאנג הוציא בזמן הזה 18 אלבומים, בוב דילן הוציא 9 אלבומים, אפילו אמן שבהחלט לוקח את הזמן בין אלבום לאלבום כמו סקוט ווקר הוציא 4 אלבומים (ואיזה אלבומים!) ואפילו דיוויד בואי, שהקריירה שלו הוכרזה כמעט רשמית כגמורה, עשה קאמבק מדהים לפני שנתיים והולך להוציא בינואר אלבום חדש, שאמור להיות האלבום הכי Far out בקריירה שלו. מה עשה ווטרס בזמן הזה? שני דברים: ראשית, הוא סיים אופרה על המהפכה הצרפתית בשם Ca Ira, הפרויקט אולי הכי מעניין בקריירת הסולו שלו. על האופרה הזו החל לעבוד ב-1989 לערך ועבד עליה לאורך שנות התשעים, והיא יצאה ב-2005. שנית, הוא הופיע. והמון. ועשה מזה המון כסף. ולזה נגיע עוד מעט. מה לגבי שירים חדשים? אה, יפה ששאלתם. במהלך 25 השנים האחרונות ווטרס הוסיף לרפרטואר שלו שני שירים חדשים בהופעות, סינגל שמכיל שני שירים, ועוד שיר שנכנס לפסקול של סרט. במילים אחרות- קצב כתיבה של שיר בחמש שנים. הוא הודיע בסוף העשור הקודם שהוא הולך להוציא אלבום חדש, וטען בפני גדעון לוי שיש לו שירים חדשים מוקלטים ואלבום חדש בדרך. אולי נזכה לשמוע אותם, למרות שווטרס גם הכריז בראיון לפני שנתיים שהטור של The wall  עשוי להיות הטור האחרון שלו, ושהטור הזה הוא שירת הברבור שלו. כך שלא ברור אם ווטרס באמת יוציא אלבום חדש אחרי כמעט 25 שנה או לא.

מה שכן ברור הוא שווטרס אוהב את השירים הישנים שלו. נורא אוהב אותם. בעיקר את The Wall. בעשרים וחמש השנים האחרונות ווטרס הוציא את גרסאת הלייב של ברלין 1990, הוציא אלבום ליין מהטור שלו שנקרא In the flesh  (על שם השיר שפותח את The Wall, אלא מה) שכמובן מכיל הרבה שירים מהאלבום. בנוסף יצא אלבום המתעד את הטור המקורי של פלויד מ-1980-1981 (מכל הגרסאות הרבות של The Wall זוהי הטובה ביותר). בתחילת העשור החליט ווטרס לצאת לטור חדש של The Wall- עם יותר אנימציה, יותר פירוטכניקה, הרבה יותר צופים, הרבה יותר הפקה- והרבה יותר הכנסות. מזה יצא בשנה שעברה סרט דוקומנטרי בשם- אתם יושבים? הנה זה בא- Roger Waters The Wall, שמתעד את הטור. והנה עכשיו אנחנו מתבשרים שווטרס הולך להוציא את הפסקול לסרט, ועוד הולך להוציא אותו בגרסאת דלוקס למעריצים בלבד עם כל מיני טריקים ושטיקים שאמורים לגרום לשרופי ווטרס לקנות דווקא את הגרסה הזו, ולהוסיף אותה לגרסאת האולפן של האלבום, גרסאת הטור של האלבום, הסרט שמבוסס על האלבום, הגרסה של ברלין של האלבום וכמובן הסרט של הטור של האלבום. אגב, ווטרס כנראה עדיין לא סיים עם The Wall ובראיון ממש מלפני יומיים (!!) תיאר תוכנית להעלות גרסה תיאטרלית, מחזמר אולי, של האלבום (ושוב יש דיבור על אלבום חדש, שעתידו לוטה בערפל) . נשאלת השאלה- האם האלבום באמת היה טוב עד כדי כך שמגיע לו להתמחזר ולהשתחזר במיליון וורסיות? אני כבר לא כל כך בטוח. ובכלל, מה נותר מהאלבום המקורי? נראה שהוא כבר שונה לחלוטין. ב-2009 הסביר ווטרס מדוע הוא עדיין חושב ש-The Wall רלוונטי גם היום; שימו לב שהמניע המקורי לכתיבת The Wall היה, כפי שווטרס ציין אינספור פעמים, אבדן האינטימיות בין האמן והקהל, ואיך ווטרס "מעדכן" וטוען במשמעות חדשה לגמרי את The Wall לפי צרכיו הנוכחיים, כאשר המטרה הנבחרת היא המלחמה בעיראק. טייק איט אווי, רוג'ר:

אבדן אב הוא המשענת המרכזת עליה The Wall עומד. ככל שעוברות השנים, ילדים מאבדים את אבותיהם שוב ושוב, לחינם. אתה רואה את זה שוב עם כל האבות האלו, אנשים טובים וישרים, שאבדו את חייהם ואיברי גופם בעיראק ללא סיבה. ביצעתי את השיר Bring the boys back home [שיר מהאלבום] בהדרנים שלי בטורים האחרונים. זה מרגיש יותר רלוונטי ויותר חריף לשיר את השיר עכשיו מאשר ב-1979.

במילים אחרות- הבנאדם מאוהב ביצירת העבר שלו עד כדי כך שהוא לא מוכן להרפות ממנה. למה ליצור משהו חדש, כשהאלבום הישן והטוב עושה את העבודה? ווטרס משחזר את עצמו למוות, ועושה את זה בעיניי רע- תקשיבו לבנאדם שר למען השם, הקול שלו גמור לפחות מאז האיחודונצ'יק של הלייב 8, ואין לו גם בושה להשתמש בפלייבק בהופעות. הבנאדם אשכרה עושה קריוקי לעצמו. והוא עושה את זה כבר שני עשורים; זו גם הסיבה שבגללה לא הלכתי להופעה ב-2006, למה לי לשמוע גרסה פחות מוצלחת של הדיסק בבית? כי יש שם וידאו יפה? בשביל הסאונד? דילן, יאנג, ווקר, בואי, האנשים האלו הם בגיל של ווטרס, למה הם יכולים להתחדש ואשכרה להגיד משהו חדש לפחות פעם ב-25 שנה והוא לא? למה אפילו דיוויד גילמור יכול להוציא אלבומים חדשים ואפילו טובים מאוד ורוג'ר קשישא לא? אולי יהיה מי שיגיד שווטרס דווקא עבר תהליך מרתק, שהוא בעצם כתב ויצר את The Wall מחדש, תוך יציקת משמעויות חדשות, ושזו בעצם יצירה חדשה עכשיו, קצת כמו הסופר מהסיפור הבדיוני המפורסם של בורחס שכותב מחדש את דון קיחוטה מילה במילה. מיותר לציין שאני ממש לא מסכים, וזה גם ממש לא מעניין אותי. מבחינתי, הבחישה הבלתי נגמרת של ווטרס באלבום הזה רק ממאיסה את ווטרס ואת האלבום. אגב, ווטרס לא שולל לעשות טיפול דומה גם לאלבומי עבר אחרים, The Final Cut ואפילו Amused to death, שברובו הוא בהחלט משעמם למוות. איך אמרו לד זפלין- The song remains the same

זה הזמן והמקום להגיד: ווטרס, אתה גוויה אומנותית, אין הצדקה למחזור העצמי שלך. כתוב שירים חדשים- או סתום את הפה לעד. מושחת, נמאסת. תתקדם. ייתכן שבאמת נקבל אלבום חדש דנדש של ווטרס בשנה שנתיים הקרובות, אלבום שווטרס מבטיח לפחות מאז 2009, ואני אהיה בין הראשונים לשמוע אותו. ואולי כבר לא נקבל ממנו חומר חדש לעולם. הרבה יותר סביר בעיניי שנזכה לעוד גרסה טרחנית של The Wall. אולי תגידו- מה כואב לך, יוחאי? הבנאדם סופר מצליח, אנשים רוצים לשומע את הסחורה שלו שוב ושוב, ומי אתה בכלל, כמה שירים כבר כתבת בחיים שלך. אז אולי אני אליטיסט ואיסנטיסט ומתנשא, אבל אני מצפה מאמנים שאני אוהב להגיד לי משהו חדש מדי פעם, גם בגילם המתקדם. העובדה שלווטרס אין באמת שום דבר חדש לומר ב-25 השנים האחרונות מוכיחה שהוא פשוט דינוזאור שעדיין מסרב למות.

    סיכום

 את הפוסט הזה אני כבר שנים רוצה לכתוב, וכבר כתבתי- וגנזתי. בסופו של דבר החלטתי לחזור ולהתמודד עם הפסוט כדי לסגור חשבון עם ווטרס אחת ולתמיד. הסיבה העיקרית שאני נכנס בווטרס ושופך כל כך הרבה מילים היא שהאיש באמת היה אליל נעוריי, ואני גם עדיין זוכר לו חסד נעורים. אני מניח שאני עדיין אוהב אותו ומוקיר אותו, אחרת המגרעות הרבות שלו לא היו מזיזות לי ומעוררות בי רגשות כל כך עזים (וזה בלי קשר לפוליטיקה, כאמור). השירים הישנים הם באמת שירים טובים ואף אחד לא ייקח לווטרס את זה; אבל זקנותו כל כך מביישת את נעוריו שאני מרגיש אפילו צורך להגיד לו את זה אישית- אתה פאתטי, מכל כך הרבה סיבות. אולי הוא עוד יפתיע אותי, ואני אהיה הראשון לאכול את הכובע. ואולי רק כדי לסיים את העסק בטעם טוב, רק אשים פה קטע ישן ואהוב כל כך של הלהקה שאני כל כך אוהב. את הצרחה הנפלאה והמפורסמת של ווטרס באמצע השיר, צרחה שבעיניי יותר חשובה מכל מה שאמר אמנותית בעשורים האחרונים, אי אפשר לשכוח.