‏הצגת רשומות עם תוויות afrobeat. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות afrobeat. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 15 באוגוסט 2015

אפריקה, ישראל (או: המרענן הרשמי של קיץ 2015)



בשנים האחרונות נראה כי אפריקה וישראל מתקרבות זו לזו, מכל מיני כיוונים ואספקטים, תרבותיים ופוליטיים. מבחינה תרבותית ובעיקר מוזיקלית, נראה כי אפריקה קרובה יותר מאי פעם-  המוזיקה האתיופית מתחילה לחלחל עמוק יותר ויותר, עם מוזיקאים שמנגנים מוזיקה אתיופית שורשית וגם ג'אזית כמו אבטה בריהון ונדב הבר ועד השילוב של המוזיקה האתיופית בפופ של עידן רייכל; מצפון אפריקה ומהמגרב נשמעים יותר ויותר קולות כמו העוד האלג'יראי של נינו ביטון והפסנתר הערב-קובאני של מוריס אל מדיוני; ולמי ששיש לו מספיק ראש פתוח יכול לקלוט מוזיקה אפריקאית אותנטית ועדכנית מתנגנת בפאבים ובמועדונים של המהגרים האפריקאים בדרום תל אביב (אישית אני חושב שעם הגישה הנכונה והמדיניות הנכונה עשויה להתפתח בתל אביב תרבות מהגרים ייחודית, כמו בערים גדולות מודרניות אחרות; אבל זה נושא מאוד רגיש וטעון שחורג בהרבה מגבולות הפוסט הנוכחי ומהבלוג בכלל). בעיניי זה טוב שאנחנו מתקרבים לאפריקה ובכלל לארצות ולתרבויות שמסביבנו- הגיע הזמן אחרי כמעט 70 שנה שנקלוט שפה זה לא אירופה, לטוב ולרע.


נושא הפוסט הוא הרכב האפרו-ביט הישראלי הנפלא, ההודנא אפרוביט אורקסטרה (להלן האורקסטרה), ואלבומם הראשון, Let Go. במאמר מוסגר אציין כי יש לי סוג של יד בדבר, משום שהייתי בין 430 תורמי המימון להדסטראט של האלבום, וזו תחושה מאוד נחמדה לדעת שאיכשהו יש לך מניה, ולו זעירה זערורית, בביאת אלבום לעולם. לא ידעתי כלום על האורקסטרה עד שרות דלורס ווייס כתבה בפייסבוק שתרמה להם גם היא; נכנסתי לעמוד ההדסטראט, וכל שהייתי צריך כדי להשתכנע לתרום היו עשרים שניות סולו סקסופון באריטון של הבאריטוניסט אלעד גלרט. בתור מעריץ שרוף של פלה קוטי ושל סקסופונים נמוכים ממש לא היה צורך לשמוע קטעים נוספים- משם הדרך לפיי-פאל הייתה קצרה מאוד.

אפרוביט היא מוזיקה נפלאה, שאמנם כבר מוכרת בעולם אבל לדעתי אמורה וראויה להיות פופולארית לפחות כמו רגאיי. למי שלא מכיר, הסגנון מתאפיין בגרוב שחור שחור, תבניות ריתמיות רפטטיביות מאוד (שמחזיקות הגיטרות והבאס), שכבות על שכבות של תופים וכלי הקשה, קלידים בעלי סאונד אופייני (הסאונד האנלוגי של האורגן הפרימיטיבי המקורי של פלה קוטי) ותזמורת עשירה ביותר של כלי נשיפה. האורקסטרה, אשר הוקמה על בסיס בית הקפה הפלורנטיני הוותיק הודנא, היא הרכב גדול במיוחד של 13 נגנים: קחו אוויר- שני גיטריסטים ובאסיסט, קלידן, שני חצוצרנים, שלושה סקסופוניסטים, מתופף ושני פרקשניסטים, וטרומבוניסט (אודי רז, שלהבנתי כבר אינו בהרכב, שהוא אגב היחיד בחבורה שגם ניגן במארש דונדורמה, עוד תזמורת אדירה שמנגנת מוזיקה שונה בתכלית).  נבצר מבינתי איך הרכב כזה מצליח להתקיים- רק הלוגיסטיקה לבדה נשמעת בלתי אפשרית; אבל הם עושים את זה ובהצלחה מעוררת השתאות.


Let Go מורכב מתשעה קטעים לא מאוד ארוכים (בשונה ממסורת האפרו ביט הקלאסית) ואורך קצת יותר מארבעים דקות. הקיץ הישראלי המפלצתי אמנם כבר מחשב את קיצו לאחור אבל אני יכול לומר אישית שהאלבום הזה היה המרענן הרשמי-אישי שלי ליולי-אוגוסט 2015. הבחירה בקטעים קצרים וקולעים (יחסית) מותאמת לקיץ הישראלי כמו כפפה, והאלבום נשמע כמו הפסקול האולטימטיבי לערק איילות. יש גם באלבום תחושה עירונית מובהקת שמתחברת לי בול לטעמים, ריחות וצבעים של דרום תל אביב.  זה מתחיל  מ-“Boorekas Las Vegas” שפותח בסטלניות את האלבום, עם הקלידים המבריקים של ליאור רומנו (שמבריק לכל אורך האלבום עם סולואים מפילי לסתות), ואחרי דקה וחצי בערך נכנסת כל התזמורת. ואין מה לומר, האפקט של תזמורת כלי נשיפה שמנגנת את האקורד הראשון יחד הוא מהמם תמיד (כאמור- אני חובב באריטון, כלי נשיפה הכרחי בתזמורות אפרוביט- לפלה היו שני באריטוניסטים בהרכב- ואני במיוחד אוהב את הסאונד הנמוך של הבאריטון והטרומבון). העיבוד המקפיץ ל-“Belomi Benna” של אליל המוזיקה האתיופית מחמוד אחמד לא יותיר אף ישבן לא מסובב, “Violence” פועל בתדר אחר אך לא פחות אפקטיבי (כשהכותרת טוענת את הקטע במשמעות אחרת, קודרת במקצת), והקטע האהוב עליי הוא “Alemitu” (שהלחין הגיטריסט אילן סמילן, המלחין העיקרי של ההרכב) שבעיניי הוא תצוגת התכלית המושלמת של ההרכב- מקצב פוליריתמי כמעט-מרוקאי מטריף, נגיעות אתיופיות, עיבודי נשיפה פריכים במיוחד וסולואים מצוינים. גם המשך האלבום בהחלט מחזיק מים והחבר'ה לא מתעייפים גם עם הקטעים  “5 AM”  (הקטע היחיד שטיפ טיפה הייתי מקצר) ו- “Africa 3”.



כל הקטעים אינסטרומנטליים למעט שניים- שיר הנושא, ששר אלרן דקל, ו-“Magiq Kiss” ששרה קרולינה בהופעת אורח (וקותימן מתארח בסולו סינתי). את שיר הנושא מאוד אהבתי, ובעיניי כדאי להרכב לשלב יותר קטעים ווקאליים כאלה- באפרוביט יש רכיב חשוב ביותר של שירה וגם טקסטים שהם לעיתים סאטיריים ומחאתיים ביותר (ובמקום האפריקאי-למחצה בו אנו חיים יש בהחלט מקום לסאטירה). השיר “Let Go” לא עוסק בשום דבר פוליטי- רק בקשה מהאורקסטרה  להרגיע, אתה חושב שאתה יודע הכל אבל תירגע בנאדם-  אבל הביצוע של דקל מצוין. את “Magiq kiss” הרבה פחות אהבתי והוא בעיניי דווקא הקטע החלש באלבום. לא שאני חלילה וחס לא אוהב את קרולינה- להיפך, היא מופלאה בעיניי- אלא שכמו ב"בנות נחמה" אני מוצא שהקול שלה כל כך ייחודי ודמיננטי עד שהיא משתלטת על השיר ברמה כזו שהמאזין עשוי לחשוב שהיא זו שמארחת את האורקסטרה באלבום שלה ולא להיפך.




בקיצור, Let Go עשה עבורי, איש חורף קלאסי שמתרגש מכל גשם ראשון ומתעב זיעה, את מדורת הגיהינום המהבילה שנקראת קיץ לבנטיני לקצת יותר נסבלת. מערוץ היוטיוב שלהם ניכר שיש עוד הרבה חומרים בקנה והדרך סלולה להמשך עבודה פורה. כיף לדעת שיש נווה מדבר צונן כזה בלב פלורנטין המאובקת, ולו הייתי חולדאי (ותודה לאל או למפלצת הספגטי המסתובבת שלא) הייתי שוכר אותם להנעים את זמן הפועלים בשבע שנות חפירות הרכבת הקלה- או לפחות לפיצוץ גשר מעריב, מתוזמן ומתוזמר עם אקורד סיום מרעיש של אחד השירים.

נתראה בהסדטראט הבא. ועד אז....עוד קצת ערק?


יום שלישי, 15 באפריל 2014

יומולדת שלוש לבלוג\ פלה כפול עשר






הבלוג שלי חוגג היום שלוש שנים להקמתו. כבר שלוש שנים שאני מצליח כמעט אחת לשבוע להעלות כאן דיון על מוזיקה שאני אוהב, וגם על דברים שמעבר- פוליטיקה, ביקורת תרבות וסתם הגיגים פסאודו-אינטלקטואלים. מאז הקמת הבלוג נכנסו לכאן לא פחות מ-65,000 מבקרים, שזה בממוצע 60 מבקרים ביום, שזה מדהים ונפלא ומרגש. 60 אנשים ביום חושבים שיש לי משהו מעניין להגיד. המון תודה לכם, ותמשיכו לבוא ולהגיב ובעיקר- לשמוע.


משהו נחמד לחג: לאחרונה קרה דבר משמח, ומישהו, איזו יד נעלמה, החליט להעלות את כל האלבומים של הגאון הניגרי פלה קוטי (Fela Kuti) לבנדקמפ. פלה הוא דמות שאני חושב שרק בשנים האחרונות מתחילה לקבל את ההערכה המגיעה לה; פלה לא רק היה מוזיקאי מחונן להדהים, שהמציא פחות או יותר בעצמו סגנון מוזיקלי כובש וממכר- האפרוביט (AfroBeat) שלדעתי רק מטעמי שיווק לא זכה להצלחה הבינלאומית של הרגאיי למשל, הוא גם היה אולי הדוגמא הכי מובהקת למוזיקאי שהוא גם אקטיביסט פוליטי, ששילם על כך מחיר אישי יקר מאוד. לפלה יש המון אלבומים- בבנדקמפ יש לא פחות מ-48!- שלרוב מכילים בין קטע אחד ארוך של 25 דקות, או שניים שלושה קטעים של עשר דקות בממוצע. אמנם האלבומים מאוד דומים זה לזה, ומתאפיינים במין שילוב של ג'יימס בראון, fאנק, ג'אז מודאלי ומוזיקה מינימליסטית של המאה העשרים, אך בכל זאת אני רוצה להמליץ על כמה ספציפיים. משום מה, אותה יד נעלמה שהעלתה את האלבומים לא מאפשרת לאוזן שלנו לשמוע את כולם בצורה חופשית, אלא רק חילקה כמה דוגמיות מכמה אלבומים נבחרים- את השאר צריך לרכוש.... ובכל זאת, הנה עשרה אלבומים יוצאי דופן של פלה שכדאי לשמוע.


Live! With Ginger Baker
לטעמי אחד מאלבומי הלייב בגדולים בכל הזמנים. ג'ינג'ר בייקר, מתופף קרים לשעבר שתמיד היה לו עניין במוזיקת "עולם", סוג של לקח את פלה תחת חסותו ודחף את שמו בעולם המוזיקה הרחב. כאן יש מפגש ענקים משולש בעצם, בין פלה, בייקר ומתופף הבית של פלה, טוני אלן, שהיה שחקן מפתח בסאונד של פלה בפרט ובאפרוביט בכלל.



Shakara/ Fela’s London Scene
שני האלבומים האלו שווקו על גבי דיסק אחד. הראשון הוא אחד האלבומים הכי אהובים של פלה, עם אחד השירים הכי קלאסיים שלו, Lady, שבו פלה די בשוביניסטיות מבקר את האישה האפריקאית  החדשה והפמיניסטית. האלבום השני מצוין כאן משום שהוא קצת חריג לפלה- הוא מכיל שירים יחסית יותר קצרים ואיכשהו קצת יותר "מערביים" עם איזשהו אפיל של בלוז, אולי בגלל שלא הוקלטו בניגריה כמו רוב אלבומיו אלא, כפי שמשתמע מהכותרת, בלונדון.






Gentleman/ Confusion
גם אלו שני אלבומים שיצאו כדיסק אחד. Gentleman  הוא אחת ההצהרות הכי אנטי-מערביות של פלה, כשבשיר הנושא הוא מכריז- “I no be gentleman at all”. באלבום הזה הוא גם התחיל לנגן סולואי סקסופון בעצמו. Confusion הוא אחד האלבומים הראשונים של פלה שמכילים קטע ארוך אחד בלבד, 25 דקות אורכו, שמתחיל באינטרו של חמש דקות שכולו פלה על אורגן וטוני אלן על תופים בג'אם פסיכדלי שמתפתח מאוד לאט.





He Miss Road
האלבום הזה הוא הפרסונל פייבוריט שלי, בעיקר בזכות שיר הנושא שהוא בהתאמה שיר פלה האהוב עליי. יש בו אווירה ממש סטלנית וקצב מאוד כבד, ושני נגני סקסופון הבאריטון שפלה העסיק בלהקה שלו בולטים במיוחד. הסטטיות שבה הקטע מתבוסס מתאימה בול לאיזה בקבוק ערק ולכמה משפרי מצב רוח אחרים.



Zombie
כנראה אלבומו המפורסם ביותר של פלה, ואחד האלבומים הכי פרובוקטיביים שלו מבחינה פוליטית. החל מהחצי השני של שנות השבעים, פלה החל בהתקפה על השלטון הכוחני בניגריה באותה תקופה, התקפה שהפכה מהר מאוד להתנגשות חזיתית ואלימה, שהשיא שלה יהיה הפשיטה האלימה על ביתו של פלה והשלכת אימו מהקומה השנייה של הבית, תקרית שממנה לא יצאה חיה. בשיר Zombie פלה לועג לחיילים ולשוטרים הניגרים, הזומבים של המשטר.



Coffin for head of State
גם האלבום הזה מכיל רק טרק ארוך אחד, ואחד עצוב במיוחד. פלה מתאר באופן ישיר לגמרי את אותה תקרית אלימה שאמו נהרגה בעקבותיה, ועל עטיפת האלבום מוצג ארון המתים שלה, שלטענת פלה מגיע לגופתה של אמו המתה להחליף את נשיא המדינה הניגרי. האלבום הזה הוא דוגמא מוחצת לאופן בו המוזיקה של פלה ערבבה בין האישי לפוליטי.



International thief thief
אלבום אחרון, גם הוא מתקפה אנטי-מערבית ואנטי- קאפיטליסטית, ומוקדש למנכ"ל קונצרן התקשורת ITT, ניגרי במוצאו, שפלה מציג כבוגד במורשת האפריקאית ומשתף פעולה עם המערב הנצלן. במאמר מוסגר, ITT  גם שלטה בחברת Decca שהוציאה את אלבומיו של פלה עצמו, כך שפלה עוד יותר מסתבך עם המסר המתריס שלו. האלבום הזה בעיקר בולט בגלל השימוש של פלה במקהלה ובקולות רקע.





זהו להפעם...אז שוב תודה, וחג שמח!