בשנים האחרונות נראה כי אפריקה וישראל מתקרבות זו לזו, מכל מיני כיוונים ואספקטים, תרבותיים ופוליטיים. מבחינה תרבותית ובעיקר מוזיקלית, נראה כי אפריקה קרובה יותר מאי פעם- המוזיקה האתיופית מתחילה לחלחל עמוק יותר ויותר, עם מוזיקאים שמנגנים מוזיקה אתיופית שורשית וגם ג'אזית כמו אבטה בריהון ונדב הבר ועד השילוב של המוזיקה האתיופית בפופ של עידן רייכל; מצפון אפריקה ומהמגרב נשמעים יותר ויותר קולות כמו העוד האלג'יראי של נינו ביטון והפסנתר הערב-קובאני של מוריס אל מדיוני; ולמי ששיש לו מספיק ראש פתוח יכול לקלוט מוזיקה אפריקאית אותנטית ועדכנית מתנגנת בפאבים ובמועדונים של המהגרים האפריקאים בדרום תל אביב (אישית אני חושב שעם הגישה הנכונה והמדיניות הנכונה עשויה להתפתח בתל אביב תרבות מהגרים ייחודית, כמו בערים גדולות מודרניות אחרות; אבל זה נושא מאוד רגיש וטעון שחורג בהרבה מגבולות הפוסט הנוכחי ומהבלוג בכלל). בעיניי זה טוב שאנחנו מתקרבים לאפריקה ובכלל לארצות ולתרבויות שמסביבנו- הגיע הזמן אחרי כמעט 70 שנה שנקלוט שפה זה לא אירופה, לטוב ולרע.
נושא הפוסט הוא הרכב האפרו-ביט הישראלי הנפלא, ההודנא אפרוביט אורקסטרה (להלן האורקסטרה), ואלבומם הראשון, Let Go. במאמר מוסגר אציין כי יש לי סוג של יד בדבר, משום שהייתי בין 430 תורמי המימון להדסטראט של האלבום, וזו תחושה מאוד נחמדה לדעת שאיכשהו יש לך מניה, ולו זעירה זערורית, בביאת אלבום לעולם. לא ידעתי כלום על האורקסטרה עד שרות דלורס ווייס כתבה בפייסבוק שתרמה להם גם היא; נכנסתי לעמוד ההדסטראט, וכל שהייתי צריך כדי להשתכנע לתרום היו עשרים שניות סולו סקסופון באריטון של הבאריטוניסט אלעד גלרט. בתור מעריץ שרוף של פלה קוטי ושל סקסופונים נמוכים ממש לא היה צורך לשמוע קטעים נוספים- משם הדרך לפיי-פאל הייתה קצרה מאוד.
אפרוביט היא מוזיקה נפלאה, שאמנם כבר מוכרת בעולם אבל לדעתי אמורה וראויה להיות פופולארית לפחות כמו רגאיי. למי שלא מכיר, הסגנון מתאפיין בגרוב שחור שחור, תבניות ריתמיות רפטטיביות מאוד (שמחזיקות הגיטרות והבאס), שכבות על שכבות של תופים וכלי הקשה, קלידים בעלי סאונד אופייני (הסאונד האנלוגי של האורגן הפרימיטיבי המקורי של פלה קוטי) ותזמורת עשירה ביותר של כלי נשיפה. האורקסטרה, אשר הוקמה על בסיס בית הקפה הפלורנטיני הוותיק הודנא, היא הרכב גדול במיוחד של 13 נגנים: קחו אוויר- שני גיטריסטים ובאסיסט, קלידן, שני חצוצרנים, שלושה סקסופוניסטים, מתופף ושני פרקשניסטים, וטרומבוניסט (אודי רז, שלהבנתי כבר אינו בהרכב, שהוא אגב היחיד בחבורה שגם ניגן במארש דונדורמה, עוד תזמורת אדירה שמנגנת מוזיקה שונה בתכלית). נבצר מבינתי איך הרכב כזה מצליח להתקיים- רק הלוגיסטיקה לבדה נשמעת בלתי אפשרית; אבל הם עושים את זה ובהצלחה מעוררת השתאות.
Let Go מורכב מתשעה קטעים לא מאוד ארוכים (בשונה ממסורת האפרו ביט הקלאסית) ואורך קצת יותר מארבעים דקות. הקיץ הישראלי המפלצתי אמנם כבר מחשב את קיצו לאחור אבל אני יכול לומר אישית שהאלבום הזה היה המרענן הרשמי-אישי שלי ליולי-אוגוסט 2015. הבחירה בקטעים קצרים וקולעים (יחסית) מותאמת לקיץ הישראלי כמו כפפה, והאלבום נשמע כמו הפסקול האולטימטיבי לערק איילות. יש גם באלבום תחושה עירונית מובהקת שמתחברת לי בול לטעמים, ריחות וצבעים של דרום תל אביב. זה מתחיל מ-“Boorekas Las Vegas” שפותח בסטלניות את האלבום, עם הקלידים המבריקים של ליאור רומנו (שמבריק לכל אורך האלבום עם סולואים מפילי לסתות), ואחרי דקה וחצי בערך נכנסת כל התזמורת. ואין מה לומר, האפקט של תזמורת כלי נשיפה שמנגנת את האקורד הראשון יחד הוא מהמם תמיד (כאמור- אני חובב באריטון, כלי נשיפה הכרחי בתזמורות אפרוביט- לפלה היו שני באריטוניסטים בהרכב- ואני במיוחד אוהב את הסאונד הנמוך של הבאריטון והטרומבון). העיבוד המקפיץ ל-“Belomi Benna” של אליל המוזיקה האתיופית מחמוד אחמד לא יותיר אף ישבן לא מסובב, “Violence” פועל בתדר אחר אך לא פחות אפקטיבי (כשהכותרת טוענת את הקטע במשמעות אחרת, קודרת במקצת), והקטע האהוב עליי הוא “Alemitu” (שהלחין הגיטריסט אילן סמילן, המלחין העיקרי של ההרכב) שבעיניי הוא תצוגת התכלית המושלמת של ההרכב- מקצב פוליריתמי כמעט-מרוקאי מטריף, נגיעות אתיופיות, עיבודי נשיפה פריכים במיוחד וסולואים מצוינים. גם המשך האלבום בהחלט מחזיק מים והחבר'ה לא מתעייפים גם עם הקטעים “5 AM” (הקטע היחיד שטיפ טיפה הייתי מקצר) ו- “Africa 3”.
כל הקטעים אינסטרומנטליים למעט שניים- שיר הנושא, ששר אלרן דקל, ו-“Magiq Kiss” ששרה קרולינה בהופעת אורח (וקותימן מתארח בסולו סינתי). את שיר הנושא מאוד אהבתי, ובעיניי כדאי להרכב לשלב יותר קטעים ווקאליים כאלה- באפרוביט יש רכיב חשוב ביותר של שירה וגם טקסטים שהם לעיתים סאטיריים ומחאתיים ביותר (ובמקום האפריקאי-למחצה בו אנו חיים יש בהחלט מקום לסאטירה). השיר “Let Go” לא עוסק בשום דבר פוליטי- רק בקשה מהאורקסטרה להרגיע, אתה חושב שאתה יודע הכל אבל תירגע בנאדם- אבל הביצוע של דקל מצוין. את “Magiq kiss” הרבה פחות אהבתי והוא בעיניי דווקא הקטע החלש באלבום. לא שאני חלילה וחס לא אוהב את קרולינה- להיפך, היא מופלאה בעיניי- אלא שכמו ב"בנות נחמה" אני מוצא שהקול שלה כל כך ייחודי ודמיננטי עד שהיא משתלטת על השיר ברמה כזו שהמאזין עשוי לחשוב שהיא זו שמארחת את האורקסטרה באלבום שלה ולא להיפך.
בקיצור, Let Go עשה עבורי, איש חורף קלאסי שמתרגש מכל גשם ראשון ומתעב זיעה, את מדורת הגיהינום המהבילה שנקראת קיץ לבנטיני לקצת יותר נסבלת. מערוץ היוטיוב שלהם ניכר שיש עוד הרבה חומרים בקנה והדרך סלולה להמשך עבודה פורה. כיף לדעת שיש נווה מדבר צונן כזה בלב פלורנטין המאובקת, ולו הייתי חולדאי (ותודה לאל או למפלצת הספגטי המסתובבת שלא) הייתי שוכר אותם להנעים את זמן הפועלים בשבע שנות חפירות הרכבת הקלה- או לפחות לפיצוץ גשר מעריב, מתוזמן ומתוזמר עם אקורד סיום מרעיש של אחד השירים.
נתראה בהסדטראט הבא. ועד אז....עוד קצת ערק?
