קודם כל- שנה טובה לכולם....
מי שקצת בקיא בבלוג יודע שאני גם עושה מוזיקה בעצמי. לא אגדיר את עצמי "מוזיקאי" כי הפרנסה שלי מגיעה ממקצוע אחר, וגם כי בסופו של דבר אני לא משקיע 8 שעות ביום באימונים אינטנסיביים וכו'. ובשנתיים וקצת האחרונות, מאוקטובר 2013, ממש מתי שבני הבכור נולד, התחלתי לעבוד בבית על אלבום, שרואה השבוע סופסוף אור, Decomposing Composers שמו (קישור לבאנדקמפ כאן). עשיית מוזיקה היא משהו שאני עושה כבר כמה שנים, לפחות מאז שהבלוג נוצר; הופעתי כמה פעמים, לבד ועם חברי דורון אור בדואו "חונקי כמרים" (שמאז מבצע צוק איתן הוא בהקפאה עמוקה, כנראה לעד), והעליתי כמה וכמה הקלטות לבאנדקמפ ולמקומות אחרים, אבל בהרבה מובנים Decomposing Composers הוא אוסף ההקלטות הראשון שלי שראוי להיקרא אשכרה "אלבום". הפוסט הזה מוקדש לו- וגם לעצמי (נרקיסיסט עלוב שכמוני); על אף שהאלבום מורכב כולו מחומרים שמלחינים אחרים הלחינו, זה אלבום מאוד מאוד אישי והוא תעודת זהות או תמונת רנטגן של העצמי המוזיקלי שלי. הוא לא יכול היה להיעשות לולא עשרים ומשהו שנים של האזנה אובססיבית למוזיקה והשפעות אחרות, התנסות בכלים מוזיקליים ובהפקות מוזיקליות שונות ומשונות, ומפגשים מוזיקליים עם אנשים מוכשרים מאוד.
קודם כל- אני לא באמת חייב להלאות אתכם בפירוט על האלבום, ואתם לא חייבים לקרוא את כל הפוסט הזה כדי לצרוך אותו. האלבום כולו ניתן לצריכה, באיזה אפיק שתרצו, בבאנדקמפ שלי. אפשר לשמוע אותו חינם, אפשר גם לרכוש אותו בתשלום לבחירתכם בפורמט דיגיטלי, וניתן גם לרכוש עותק קשיח (שיוכן ויישלח בהקדם האפשרי). בפוסט אני כותב על כל קטע וקטע הוא מצרף לנוחותכם את הקטע המקורי ואת העיבוד שלי.
לגב האלבום. הרעיון להקדיש אלבום שלם למוזיקה של מלחינים לא הגיע אליי במקרה. אני לא חובב ענק של מוזיקה קלאסית אבל ההכשרה שלי כגיטריסט היא קלאסית (ואני עד היום מנגן בציפורניים ולא במפרט, גם בגיטרה חשמלית), והתשוקה שלי לאוונגרד ולמוזיקה ביזארית הביא אותי לאהוב ולהעריך בעיקר מוזיקה של המאה העשרים. המלחינים שבחרתי לבצע מיצירותיהם הם חלק בלתי נפרד מה-DNA המוזיקלי שלי, לא פחות מקולטריין, פינק פלויד, זאפה או מאיר אריאל. זה התחיל מרעיון פשוט והפך ליצור עצמאי, שמצד אחד משתמש כפיגום ביצירות המקוריות ומצד שני לקח אותן לכיוון אחר, הרבה יותר אישי.
איך נבחרו היצירות שנבחרו- קודם כל, כאמור, אני לא מוזיקאי קלאסי; בחרתי קודם כל יצירות שאני אשכרה יכול ללמוד לנגן אותן בעצמי ולהעלות על פני טייפ. למשל, נורא רציתי והשתדלתי להכין עיבוד לפרק משישיית המיתרים המוקדמת של ארנולד שנברג האימתני, "ליל הוד". שנברג זה שם שמפחיד אנשים בגלל האקספרסיוניזם הא-טונלי שהוא מפורסם בו, אבל היצירה הנפלאה הזו היא דווקא לחלוטין א-א-טונלית. בכל מקרה, היא לא נכנסה לאלבום מפאת העבודה שפשוט לא הצלחתי ללמוד אותה. באופן דומה ניסיתי, בלי ספק בטמטום אדיר, להכין עיבוד ל"קינה לקורבנות הירושימה" של קשישטוף פנדרצקי, אחת מפסגות מוזיקת המאה העשרים כולה; חשבתי להכין עיבוד לגיטרות חשמליות אבל המורכבות של היצירה וחוסר היכולת להשיג פרטיטורה קריאה גרמו לי לוותר. לבסוף, השתוקקתי בכל מאודי לעבד את אחת הסוויטות המופלאות והלא-ייאמנו מתוך "סוויטות ואינטרלודים לפסנתר ממוכן" של ג'ון קייג'; כמובן שרציתי לא להשתמש בפסנתר, וניסיתי להכין כמה עיבודים לכמה סוויטות, לגיטרה, סקסופון, קול ומה לא, ולבסוף ויתרתי. קייג' עדיין נוכח באלבום- הוא מככב על איור העטיפה הנהדר שהכין חברי היקר אחי לוין. הנסיונות המשונים האלו, חלק בלתי נפרד מתהליך העבודה הכאוטי שיצר את האלבום, היו מהסיבות שגרמו למשך העבודה האיטי.
אז קודם כל, הייתי צריך לדעת לנגן את הקטעים האלו. אחר כך, רציתי שמישהו ירצה לשמוע אותן. למרות אהבתי הרבה לאוונגרד לא בחרתי יצירות אוונגרד הארד-קור לאלבום הזה, אלא הקפדתי דווקא לבחור יצירות מלודיות ומתקשרות יחסית. מי שמכיר למשל את המלחין ההונגרי הנודע ג'רג' ליגטי, שהמוזיקה האוונגרדית שלו המבוססת על Sound Clusters- אקורדים דיסוננטיים וכרומטיים שמנגנת תזמורת שלמה- עלול להיבהל כשיראה שליגטי מתארח באלבום שלי, אבל בחרתי דווקא יצירה מוקדמת ומלודית שלו. גם במקרה של אוליבייה מסיין, מלחין אטונלי בהחלט, בחרתי לבודד נעימה או יותר נכון מוטיב ספציפי אחד מתוך יצירת ענק שלו שהיא בהחלט מתקשרת. כך שבהחלט כיוונתי ליצור אלבום מתקשר ככל הניתן (במושגים שלי). והיה לי כלל אחרון- למרות שבמקור למדתי גיטרה קלאסית נמנעתי לחלוטין מקטעים לגיטרה קלאסית.
קצת על תהליך העבודה עצמו. לפחות תשעים אחוז מהאלבום הוקלט בבית שלי, בציוד מאוד מינימלי. למעשה, רוב האלבום הוקלט בתהליך סיזיפי ומייגע על גבי מכשיר הלופר Boss שלי, שיכול גם להקליט, כמובן ערוץ אחד כל פעם, ולאחר ההקלטה הייתי צריך להוריד ערוץ ערוץ ללפטופ ושוב ע"י תוכנה פשוטה לערוך ולהכין מיקס. כמעט כל האלבום נערך ומוקסס בחדר עריכה אקסלוסיבי בהחלט- הקרונות של רכבת ישראל; במסגרת שגרת החיים שלי אני מבלה כארבעים שעות בחודש בנסיעות רכבת וזה בהחלט הרבה זמן פנוי. אבל לא עשיתי הכל לבד- רתמתי כמה חברים ואנשי מקצוע לפרויקט, שכולם השתתפו ותרמו ביד רחבה ובלב פתוח, כולל הקלטות שעשו בביתם שלהם, ועל כן אני חייב להם תודה לעד. לגבי המיקס והמאסטרינג- עידן קאלו עשה את המיקס לקטע אחד, הקטע הפותח את האלבום, ומאסטרו הראל שרייבר, שבימים כתיקונים מפצל את זמנו הן כאמן עצמאי תחת השם Mule Driver והן מתפקד כנגן הבאס של ההרכב מוג'הידין, עשה לאלבום מאסטרינג שבעיניי שדרג אותו מאוסף הקלטות ממחושבות למשהו שנשמע כמו אלבום של ממש, וגם סייע לי לעבודת המיקס.
ועכשיו לקטעים\ יצירות עצמם. היצירה הראשונה שעובדה והוקלטה היא זו שפותחת את האלבום, העיבוד לגנוסיין מספר אחד של אריק סאטי הגדול, שהולחן בסוף המאה ה-19. במקור יצירה לפסנתר, מאוד מוכרת, בוצעה אינספור פעמים. למדתי לנגן אותה משמיע על גיטרה קלאסית ולא יכולתי שלא לחוש שיש לה טעם כמעט ים-תיכוני, אריס-סאני שכזה. בסופו של דבר עשיתי כאן מיקס של קצת אריס סאן והרבה מוזיקת סרף, בעזרת הפנדר ג'גואר שלי. מכיוון שזו הייתה ההקלטה הראשונה שעשיתי לאלבום היא לקתה בבעיות טכניות רבות ועל כן נעזרתי בעידן קאלו על המיקס. הקטע הזה גם הועשר ע"י אורח יקר מאוד- חברי הותיק מירושלים שי דיאמנט על תפקיד באס נהדר.
הקטע השני היא "טרויקה" של סרגיי פרוקופייב, מתוך הפואמה הסימפונית "לוטננט קיז'ה", שלמרבה ההפתעה הולחנה במאה העשרים (על אף שאין בה שום דבר אטונלי). גם זו יצירה מאוד מפורסמת- אולי בגלל שוודי אלן השתמש בה בקומדיה האדירה "אהבה ומלחמה". אני זוכר אותה מילדותי- עיבוד רוקי שלה היה פתיח של תוכנית אקטואליה רשת ג' לפני שנים (אולי עד היום? אולי זה לא רשת ג'? ומי הייתה הלהקה המבצעת? אין לי תשובות), והמלודיה היפהפייה הזו נחרתה אצלי עמוק. מצאתי לנכון לעמת אותה עם קטע מאוד מפורסם של להקה מאוד מפורסמת, נראה אם אתם מזהים. יש דמיון רב בין השניים, בעיקר בגלל השימוש באקורד אחד לכל אורך הדרך. בקטע הזה אני עושה טריק מלוכלך בהשראת זאפה- הקלטתי סקסופון טנור במהירות איטית פי שניים ואז הכפלתי את מהירות ההקלטה פי שניים, ומה שמתקבל נשמע כמעט בדיוק כמו סקסופון סופראן...
הקטע השלישי הוא המארש מתוך "מוזיקה להלוויה של המלכה מרי" של הנרי פרסל, המלחין הקדום ביותר שמופיע באלבום ובהרבה- הלחן הוא מהמאה ה-17. עבורי היצירה הקטנה והפשוטה הזו חשובה במיוחד, משום שהיא צרובה לי עמוק בתודעה בעקבות יצירת המופת של סטנלי קובריק "תפוז מכאני". את הסרט ראיתי לראשונה בגיל 12 ולא שכחתי אותו, או את הביצוע המצמרר של וונדי (לשעבר וולטר) קארלוס לנעימה הזו של פרסל. ידעתי שאם אני עושה אלבום שמוקדש ליצירות של מלחינים אני חייב לבצע גם את היצירה הזו שמלווה אותי מילדותי. אני לא יודע למה אבל ראיתי לנכון לתת ליצירה הזו עיבוד אפרו-ביטי Fאנקי, ולדעתי זה עובד יפה. בין השאר אני משתמש כאן בהקלטת רדיו אקראית לחלוטין; באחד הימים ניגנתי בבית ופתאום גיליתי שאפקט הפאז בגיטרה שלי קולט רדיו, ושאני יכול לשנות תחנות ע"י סיבוב הכפתורים באפקט! ושוב שי דיאמנט מנגן כאן באס אפרו-ישראלי קשוח ומשובח.
אחר כך מגיע הפרק Spring Rounds מתוך "פולחן האביב" הנצחי והנפלא כל כך של סטרווינסקי. היצירה הזו נודעת באגרסיביות הרבה שלה ובדיסוננסים חריפים ביותר; אבל הפרק הספציפי הזה מתחיל דווקא מאוד בעדינות ובמלודיות ואז לקראת הסוף, במכת גונג אדירה, משתחררים כל השדים מהראש של סטרווינסקי ואקורדים דיסוננטיים אדירי מימדים מציפים את המאזין כמו גלי צונאמי. הדבר הכי מדהים בפרק הזה הוא שסטרווינסקי אשכרה משתמש פה בבאסליין- הקונטרבאסים מנגנים אוסטינטו קבוע שיש לו ממש גרוב. באיזשהו שלב גיליתי שהגרוב הזה ממש מרגיש כמו ליין באס אופייני לשירים של The Doors ומשם הדרך לבניית העיבוד הזה הייתה קצרה...זה אולי העיבוד הכי מושקע באלבום, התבססתי על הגרסה לשני פסנתרים שסטרווינסקי הכין ליצירה, וחדי האוזן יזהו כמה קטעים אחרים שבחרתי לצטט כאן לקראת סוף הקטע. בקטע הזה מארח חבר נוסף, עודד קרן, אחד האנשים המוכשרים ביותר שיצא לי לנגן איתם- עודד מנגן את סולו הפנדר רודס הממיס באמצע הקטע.
הקטע החמישי, שאם האלבום היה תקליט הוא היה זה שמסיים את צד א', הוא Sheep ‘n’ Tide של מייקל ניימן. את ניימן אני מעריץ מאוד מאוד, וגם כתבתי פוסט עליו ועל הפסקולים הנהדרים שעשה לסרטים של פיטר גרינאוואי. הקטע הזה מופיע בפסקול האלוהי לסרט Drowining by numbers. האמת היא שניסיתי לעבד ולהקליט לא פחות משלושה קטעים אחרים של ניימן אבל את שלושתם גנזתי בשלב זה או אחר... בשביל הקטע המדהים הזה החלטתי לנגן ליווי בגיטרה קלאסית (הפעם היחידה שאני מנגן קלאסית באלבום) ולהשתמש באפקט E-Bow בשביל תפקידי הכינורות. גם כאן מתארח חבר נוסף, יניב כהן, ידידי עוד מתיכון חדרה, שמנגן כאן קונטרבאס.
הקטע השישי, המפלצתי, שאפשר לומר שפותח את "צד ב'" של האלבום, הוא לא עיבוד ליצירה שלמה אלא למוטיב קצר, בן דקה, מתוך הסימפוניה אדירת המימדים (עשרה פרקים ובערך שבעים דקות אורכה) של אוליבייה מסיין, Turangalila Symphonie. כאן בלי ספק הלכתי הכי רחוק והכי רועש והקטע אורך כמעט רבע שעה, כמעט שליש מהאלבום כולו. הסימפוניה של מסיין היא אחת היצירות הגדולות של המאה העשרים בעיניי, והמוטיב הזה, שמסיין כינה אותו בכתביו “The Statue Theme” תפס אותי מיד- סדרה איטית וכבדה של אקורדים דורסניים והרסניים, שבמקור מנגנים כלי הנשיפה ממתכת בתזמורת. המוטיב הזה נשמע כמעט כמו מטאל וידעתי שאני חייב לעשות איתו משהו, הוא כל כך Devastating. הרעיון המקורי שלי היה, בניגוד לשאר הקטעים באלבום, להקליט את כולו בנגינה לייב, ללא אוברדאבים; גייסתי את דורון אור על גיטרה חשמלית שנייה, והיה לי רעיון לגייס את חברי להקה Trivial Cuts, איתה ניגנתי בעבר סקסופון לזמן קצר, כדי להקים הרכב חד פעמי שינגן את העיבוד. אנוכי, דורון, ואיתי ליבבר שמתפקד כחצי מ-Trivial Cuts עשינו חזרה חד פעמית בחדר חזרות בנתניה, כשאיתי היה אמור לנגן תופים. ממש במקרה דורון הקליט את החזרה על מכשיר Zoom פשוט, והחלק הראשון של העיבוד מתבסס על ג'אם קראוטרוקי שניגנו שם (בערך שלוש דקות מתוך הקלטה של חזרה בת שלוש שעות). איתי למעשה נוכח בחדר בזמן הנגינה, ישוב מאחורי התופים, אבל בקטע שהשתמשתי בו כאן הוא לא למעשה לא מנגן; למרות זאת אני חושב שהקטע לא היה נשמע אותו דבר בלי הנוכחות שלו, ועל כן הוא שותף מלא לעיבוד. עם דורון יש לי חיבור מיוחד ותמיד כשאנחנו מנגנים יחד משהו מעניין קורה. בחלק השני של העיבוד בניתי מקהלה של סקסופוני אלט שדורון הקליט, לפני ששנינו מתרסקים לתוך אמביינט נויז גיטרה מבעבע. ממש בסוף העיבוד אפשר לשמוע את המילים היחידות שנשמעות בכל האלבום- זו הקלטה של המלחין אוליבייה מסיין עצמו, מסביר כיצד הוא מנסה לחקות בהלחנה שלו צלילים שמפיקות ציפורים.
הנעימה עצמה היא בין דקה 1:54 ל-2:52
הקטע השביעי והלפני אחרון הוא Musica Ricercata No. 7, מאת ג'רג' ליגטי הגדול, מתוך סדרה של יצירות לפסנתר שכתבתי עליה פוסט בעבר. אני חושב שזה בערך הקטע הקלאסי האהוב עליי אי פעם לפסנתר- הוא מרהיב, וגם בו יש שימוש גאוני באוסטינטו, שהשתמשתי בו כאן. הרעיון המקורי היה דווקא לוותר על האוסטינטו ולנגן את כל היצירה כדרון (Drone) הודי, אבל בסוף לא יכולתי שלא להשתמש בו. גם כאן מתארח עודד קרן הבלתי נלאה; בסך הכל ביקשתי מעודד שיקליט לי בבית טאבלות (אין לו טאבלה, אבל יש לו קערה ענקית שגנב מצה"ל שמשמשת אותו למטרה זו בדיוק), אבל עודד דווקא הכין לי סיקוונס של תופי דראם אנד בייס בשבע שמיניות ושינה לחלוטין את הצורה שבה הקטע נשמע. לקראת הסוף אפשר לשמוע חבר נוסף- ניר מטראסו הנודע (ששחרר בשנה שעברה אלבום סולו משובח ומקורי); עם ניר ניגנתי תקופה קצרה לפני כשנתיים ואפילו הופענו פעם אחת על גג תל אביבי. ניר מנגן כאן צ'לו מעין-הודי וסחף אותי ל-Within You Without You של ג'ורג' האריסון ועל כך תודה רבה.
הקטע האחרון הוא Fur Alina של ארוו פארט. אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שזה יופי טהור. הקטע המפורסם הזה של פארט בעקרון מורכב משני תפקידים מאוד פשוטים של יד ימין ויד שמאל. אני החלטתי לצמצם את הקטע עוד יותר והסקסופון שלי מנגן רק את התפקיד של יד ימין; אחרי כל מיני ניסיונות הגעתי למסקנה שזה מספיק.
זהו. מסע מוזיקלי שעשיתי בעיקר עם עצמי במשך קצת יותר משנתיים מגיע לסיומו. אחרי שזה התבשל לי בראש על אש כל כך קטנה למשך כל כך הרבה זמן, אני סופסוף מרגיש שאפשר לשתף את זה עם מי שרוצה לשמוע. שני חברים נוספים עזרו לאלבום לקרות, לא ע"י השתתפות פעילה אלא ע"י שמיעה של הקטעים ומתן עצות טובות ומילות עידוד- האחת היא נעמי חשמונאי המוכשרת ביותר, שממש עכשיו מוציאה אלבום סולו ראשון ומצוין (למען הגילוי הנאות, הסקסופון שלי מבליח שם בשיר אחד), והשני הוא יאיר יונה הבלתי נדלה, שבזכותן האלבום קצר בלפחות עשר דקות- יאיר לימד אותי לחתוך בבשר החי ולהוציא קטעים מיותרים החוצה. לבסוף, עוד מילה אישית אחרונה- התחלתי לעבוד על האלבום ממש במקביל ללידתו של בני הבכור תום. באיזשהו מובן האלבום גדל ביחד עם תום, ומסתבר שלא רק שיר נולד כמו תינוק אלא גם אלבום שלם יכול. מבחינתי הם גדלו יחד, והאלבום כולו מוקדש לו, ומי ייתן ומשאלתו של צ'ארלס מינגוס תתגשם עבור כל הילדים כולם- Let My Children Hear Music.
