חודש קרלה בליי, חלק ד': הגבר שאיתי

חודש קרלה בליי מגיע לסיומו. במהלכו דיברנו על אלבומים מאוד שונים שקרלה הייתה מעורבת בהם- מה-Liberation music orchestra של צ'ארלי היידן, דרך היצירה שלה Escalator over the hill וגם קצת על האלבום הפיקטיבי שלה תחת שמו של ניק מייסון. בכל האלבומים האלו השתתפו נגנים רבים (ב-Escalator over the hill משתתפים עשרות מוזיקאים), ובכולם קרלה בלטה כמלחינה ומעבדת. לסיום החודש, אני רוצה דווקא לכתוב על שני אלבומים הרבה יותר מינוריים, שמפרידות בינם לא פחות מ-25 שנים, ובהם בולטת קרלה גם כנגנית. שני האלבומים האלו הם אלבומים משותפים עם נגן שמלווה את קרלה כבר למעלה מ-40 שנה, ובערך בתקופה שבה יצא האלבום הראשון הוא גם הפך לבעלה, וזה הבאסיסט המעולה והבלתי שגרתי סטיב סוואלו(Steve Swallow) . שיתוף הפעולה בין שני המוזיקאים האלה מרגש ויפהפה, בעיקר במרחק 25 השנים שבין שני האלבומים. האלבום הראשון נקרא פשוט Duets מ-1988, והשני הוא Trios שיצא בשנה שעברה, ומשתתף בו נגן נוסף, הסקסופוניסט אנדי שפרד.

קודם כל, כמה מילים על סטיב סוואלו. סוואלו מנגן ג'אז כבר מ-1960, כשהיה חבר באחד מהרכבי הפרי ג'אז הראשונים, עם בעלה הראשון של קרלה, פול בליי. סוואלו היה בין הבאסיסטים הראשונים שעשו את הסוויץ' מקונטרבאס לגיטרת באס חשמלית, עד כדי כך שמאז תחילת שנות השבעים הוא לא נגע יותר בקונטרבאס. אבל סוואלו גם אינו נגן באס שגרתי: הוא מעדיף לנגן עם מפרט, ומעדיף להשתמש בגיטרות באס של חמש מיתרים, שנוסף להם מיתר גבוה, ובקטעי הסולואים שלו הוא משתמש ברגיסטר הגבוה ביותר של הכלי, כך שהצליל שלו לגמרי נשמע כמו גיטרה חשמלית נמוכה. שני הנגנים האלו מנגנים כבר כל כך הרבה זמן יחד, שהשילוב בינם מרגיש טבעי, כמו שיקוף של מערכת היחסים שלהם, וזה נפלא ומרגש.

האלבום הראשון הוא סדרה של קטעים יחסית קצרים, שהשניים מנגנים עם המון חיוניות, שמחת חיים והומור. קרלה אינה פסנתרנית ג'אז וירטואוזית (היא הראשונה להודות בכך), אבל הלחנים המבריקים שלה זוכים בידיה לטיפול אוהב והיא בלי ספק חיה את הקטעים (כולם לחנים שלה למעט שניים של סוואלו ולחן עממי אחד); סוואלו זורם איתה לכל כיוון שהיא לוקחת, ובזכות היכולת שלו להישמע כמו גיטרה באס וגיטרה חשמלית בעת ובעונה אחת, הצליל של האלבום מרגיש מאוד ורסטילי. הם יכולים לנגן באופן משעשע וקופצני (בקטעים כמו “Baby Baby” ו- “Walking batteriewoman”), לקחת צעד אחורה ולנגן בלדות מהורהרות (כמו  “Soon I will be over with the troubles of this world”) וגם להפתיע לכיוונים פחות צפויים כמו ה-“Reactionary tango”. זה אלבום שמצריך קצת סבלנות אבל הוא יפהפה.

עשרים וחמש שנה אחרי, קרלה וסטיב ממשיכים לנגן יחד. הם קוראים לחברם הוותיק אנדי שפרד, שמנגן איתם בפורמט של טריו כבר עשרים שנה (שהוא גם חלק, יחד עם סטיב, להרכב של קרלה The Lost Chords) ומקליטים את Trios, שכולו מוקדש לביצועים מחודשים לקטעים שקרלה כבר הקליטה. זה אלבום מאוד שונה- קודם כל, קרלה וסטיב הרבה יותר מבוגרים, שלא לומר קשישים, וזה ניכר, בעיקר בנגינה היותר מהוססת ונוקשה של קרלה. שנית, הנוכחות של שפרד מאוד משנה את האווירה- שפרד בעיניי נגן פחות מעניין ויותר סטנדרטי מהשניים, אך הוא יוצר דינמיקה שונה לגמרי, פחות אינטימית. ולבסוף, כאן הקטעים הם הרבה יותר ארוכים, שחלקם מגיע לכדי רבע שעה. הלחנים של Duets היו יותר ג'אזיים, כאן ניכרת השפעה קלאסית יותר, בעיקר אני מצליח לזהות כאן את הדיסוננסים העדינים של דביסי בין הקטעים.

נקודת השוואה יפה בין שני האלבומים האלו, כשתי תחנות בחיים של קרלה וסטיב, היא- קטע אחד ויחיד שמבוצע בשני האלבומים, ב-1988 וב-2013, וזה הקטע “utviklingssang” ("שיר התפתחות", בנורווגית). באלבום הראשון הקטע נכנס די מהר לאלתור של קרלה, שמפרקת את הנעימה והאקורדים ומסיימת את הקטע בטעם של עוד, אבל עם תחושה שאפשר היה לפתח את הקטע הזה יותר. הביצוע מ-2013 הוא הזה שפותח את Trios: אורכו כפול, הוא מנוגן הרבה יותר לאט והרבה יותר לירי, ולטעמי גם הרבה יותר יפה. אולי הקטע היה צריך להתיישן 25 שנה, כמו יין טוב.  דוד שפיר מהבלוג המצוין Undistracted listening כתב פוסט שלם על הביצוע הזה, כדאי מאוד לקרוא.

זה היה חודש קרלה בליי, וזו כמובן רק טעימה. מקווה שנהניתם, נתראה בחודש הבא!

מינגוס כפול עשר

לא באמת חשבתם שאקח ברצינות הפסקה מהבלוג, נכון? קורים המון דברים טובים ומשמחים בחיים האישיים שלי עכשיו ויש לי פחות אנרגיה לשבת ולכתוב, ובכל זאת נראה שקשה לי לתפקד בלי להתעסק עם מוזיקה באיזושהי צורה, לרבות כתיבה. כך שאשתדל לכתוב כשתנוח עליי המוזה. יש שלושה סוגים של פוסטים בבלוג האלה- כאלה שהם חלק מאיזה קונספט כללי, כאלה שמתוזמנים לתאריך או קונטקסט מסוים, וכאלה שלא קשורים לשום ארוע או קונספט ואני פשוט כותב אותם כי בא לי. אז אחד כזה הוא הפוסט של היום- עשרה אלבומים מומלצים של גאון הג'אז המופלא, אחד המוזיקאים הגדולים של המאה העשרים, ובעיניי אחד המוזיקאים הגדולים ביותר אי פעם- צ'ארלס מינגוס. אני יכול לכתוב מעכשיו עד סוף החודש הבא על מעלותיו של מינגוס הגדול, אבל למה להכביר במילים כשאתם פשוט יכולים לשמוע בעצמכם. על אלבום אחד כאן ברשימה כתבתי פוסט במיוחד בעבר אז פשוט אלנקק אותו. האלבומים מסודרים בסדר כרונולוגי ולדעתי מייצגים נאמנה את מהלך הקריירה המרתק של מינגוס.

Mingus at the Bohemia  (1955)

אלבום הופעה מוקדם של מינגוס ואחד מאלבומיו הראשונים. הופעה מצוינת בקפה בוהמיה במסגרת מה שמינגוס קרא לו ה-Jazz Workshop. ההרכב כאן הוא הרכב קטן יחסית למינגוס. המתופף הנודע מקס רואץ' מתארח בקטע אקספרימנטלי אחד שדי מקדים את ז'אנר ה-free improvisation בעשור לפחות.

The Clown (1957)

אחד מאלבומיו הראשונים של מינגוס בלייבל המצוין Atlantic שם הוציא כמה מאלבומיו הטובים ביותר. יש כאן שניים מהקטעים הכי גדולים וידועים של מינגוס- “Haitian fight song” ו-“Reincarnation of a love bird”, ויוצא דופן במיוחד הוא קטע הנושא שמבוסס על דקלום מאולתר, סיפור על ליצן שהקהל צוחק ממנו רק כשקורות לו תאונות ונפילות.

Mingus Ah um (1959)

בלי ספק אלבומו הפופולרי ביותר של מינגוס ואחד האלבומים הקלאסיים ביותר של הג'אז. אני אודה כי הוא האלבום הכי פחות אהוב עליי מבין אלבומי הרשימה הזו, אבל אי אפשר שלא לציין את האלבום הזה שגם ביסס את מעמדו של מינגוס כאמן ג'אז מהשורה הראשונה, וגם מדגים  ז'אנר שמינגוס הצטיין בו- עבודה עם הרכבים בגודל בינוני של 8-10 נגנים, לא הרכב קטן אבל גם לא ביג בנד. ויש כאן כמה קלאסיקות מינגוסיות אלמותיות כמו “Goodbye Pork Pie hat” ו-“Better git it in your soul”. 

Mingus at Antibes (1960)

שתי מילים יש לי בשבילכם: אריק דולפי. המפגש בין שני הענקים תמיד מרתק, דולפי ניגן הכי טוב בקריירה שלו כשניגן עם מינגוס. האלבום הזה הוא כנראה אחד מאלבומי הלייב הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם, וכולל גם את הסקסופוניסט בוקר ארווין שמינגוס הרבה לעבוד איתו וכן את פסנתרן הבי-בופ האגדי באד פאוואל לקטע אחד. מינגוס עצמו מנגן פסנתר בשני קטעים, דבר שיעשה יותר ויותר עם הזמן.

Charles Mingus Presents Charles Mingus  (1960)

אחד האלבומים הגדולים של מינגוס בעיניי, מינגוס למעשה משתמש באותו הרכב מההופעה באנטיב מינוס בוקר ארווין, ולמעשה נותן פייט לרביעיה חסרת הפסנתר המפורסמת של אורנט קולמן. מינגוס מיעט לנגן בהרכב של רביעייה אבל ארבעת הנגנים כאן כל כך חדים ומאוחדים שזה לא ייאמן. זה גם אחד מאלבומיו המחופפים והמוטרפים ביותר של מינגוס, שבתחילת כל קטע נותן הרצאה קטנה ונוזף במאזין שלא ייעשה רעש, כאילו מדובר בהופעה מול קהל מדומיין (ונראה אתכם מצליחים להבין מילה ממה שהוא אומר במבטאו הבלתי מובן). וגם, יש כאן את הקטע הפוליטי “Fables of Faubus” כולל שירה של מינגוס והמתופף הקבוע שלו דני ריצ'מונד (שמנגן בכל האלבומים כאן חוץ מהראשון).

Oh Yeah (1961)

בלי ספק זה אלבומו המטורף ביותר של מינגוס ואחד המהנים ביותר. במשפט אחד- זה מה שקורה כשמינגוס עוזב את הבאס, עובר לעמדת הפסנתר (והשירה!) ומארח את האיש היחיד בתולדות הג'אז שמטורף יותר ממנו, רהסאן רולנד קירק, על לא פחות משלושה סקסופונים. פשוט נפלא.

Plays Piano (1963)

על האלבום הזה כתבתי פוסט עצמאי. ובכל זאת בכמה מילים- אחד מאלבומי המפתח להבנת האישיות המוזיקלית הפנטסטית הזאת שנקראת מינגוס. אלבום ראשון בחברת Impulse! שם הקליט מעט מאוד, אבל כל אלבום זהב.

The Black Saint and the Sinner Lady (1963)

או. הגענו אולי ליהלום שבכתר, לפנינה הכי גדולה ונוצצת בכל הקריירה של מינגוס. עוד אלבום להרכב בינוני, ואו מיי גוד איזה אלבום. ההשפעה הכי גדולה של מינגוס היתה תמיד דיוק אלינגטון וההרכבים הגדולים שלו, וכאן מינגוס יצר פשוט סימפוניית ג'אז מופלאה ומרשימה. אם אתם רוצים לשמוע רק אלבום אחד מהרשימה הזו אז עשו לכם טובה ותשמעו את זה.

Cornell 1964

ב-1964 יצר מינגוס את אחד ההרכבים הכי מיתולוגיים בתולדות הג'אז, שוב עם אריק דולפי, והם יצאו לטור ארופאי קצר (ולא הקליטו כלום באולפן למרבה הצער). הלסת פשוט נשמטת מהלהקה הזו, הם מנגנים קטעים בני חצי שעה ויותר ואתה פשוט מקשיב ולא מאמין כמה שזה פאקינג טוב. יש המון אלבומי הופעה של ההרכב הזה, בחרתי באחד הבודדים שכוללים את ההרכב המלא של שישה נגנים, לפני שהחצוצרן ג'וני קולס חלה ופרש מההרכב. חודשים בודדים אחרי הטור, דולפי מת באופן טראגי משילוב של סכרת לא מאובחנת, רשלנות רפואית וגזענות פרופר (אבל זה כבר סיפור אחר) והשניים לא ניגנו יחד יותר.

Changes one (1974)

הטור האחרון עם דולפי סיים פרק מאוד יצירתי בקריירה של מינגוס שנמשך בערך עשור. אחריו באו שנים קשות של חוסר יצירה ועוני. מינגוס חזר לתודעה בתחילת שנות השבעים אבל לצערנו מת ממחלת ALS  בסוף העשור. אחד מאלבומיו הגדולים והמרגשים ביותר הוא האלבום הזה שהוקלט עם הרכב פשוט נפלא, שבו בעיקר בולטים הפסנתרן דון פולן והסקסופוניסט הענק-ענק-ענק ג'ורג' אדאמס (שגם מפליא בשירה בלוזית בקטע אחד מהאלבום). הרכב עם המון אנרגיית ודרייב, בדיוק כמו עשרים שנה קודם. כולל את אחד הקטעים הכי הכי אדירים של מינגוס- "Sue's Changes" שמוקדש לאשתו השנייה.

אה כן, אין לי מושג איזה חג זה עכשיו, אבל זה בטח יהיה לכם חג שמח!

קרוזנשטרן ופארוחוד מחכים לאוטובוס

אחד ההרכבים הכי וותיקים במרחב המוזיקלי שמחוץ לרדיו הישראלי, קרוזנשטרן ופארוחוד, מציינים השנה עשור לתחילת פעילותם. במציאות שבה הרכבים נולדים ומתים בקצב מהיר יותר מקצב תחלופת הפאבים בתל אביב, זה בהחלט לא דבר של מה בכך, בעיקר כשקרוזנשטרן לא נשמעת כמו אף להקה באזור. התמהיל הביזארי של Pאנק, הארדקור, כלזמר, מטאל, ג'אז, פרי ג'אז ומוסיקה קלאסית נשמע בלתי סביר היום בדיוק כמו לפני עשר שנים, והתחושה הזו שאין למאזין מושג מה הולך לקרות בקטע של קרוזנשטרן בעשר שניות הבאות היא תמיד משמחת. קרוזנשטרן עושים לאחרונה צעד שהולך ונהיה פופלארי יותר ויותר- הקמת פרויקט מימון ישיר, דרך האתר (הקישו על הקישור) indiegogo שבו המעריצים תורמים כסף הקלטת אלבום ישירות לאמן (אמנדה פאלמר הקליטה לאחרונה אלבום בשיטה זו). קרוזנשטרן רוצים להקליט אי. פי. עם סולן להקת Oxbow יוג'ין רובינסון, ופונים אל המעריצים לעזרה במימון. לכבוד חגיגות העשור ולכבוד עליית פרויקט המימון, שוחחתי עם איגור קרוטוגולוב, סולן ומנהיג הלהקה, על החיים, היקום וכל השאר.

כשהתחלתם לנגן ב-2002 לא היה שום דבר באזור שנשמע כמוכם. איך הגעת בעצם לנגן ולהלחין דברים כאלה? איך אתה בעצם ניגש להלחין קטע?

באזור לא היו דברים כמונו, אבל תמיד התעניינתי בדברים שקורים בחו"ל. כשהתחלנו הקשבתי למלא מוזיקה, למרות שבשלוש שנים האחרונות אני שומע רק מוזיקה קלאסית. אני מלחין את המוזיקה לקרוזנשטרן באופן דומה למוסיקה קלאסית, בעצם כל קטע של קרוזנשטרן הוא מין סימפוניה קטנה. אני אוהב את הגישה הזו, זה לא בדיוק כמו לשבת ולהלחין שיר. כשאתה מלחין שיר הכל פחות או יותר מובן, כשיש לך מנגינה ואתה יודע איך הפזמון נשמע , בעצם כל שאר העבודה אלו העיבודים. בהלחנה קלאסית זה משהו אחר.

מאיפה באה הקופצנות של המוזיקה של הלהקה? אתה מלחין קטע של כמה שניות ומשתעמם ועובר הלאה, כמו ADHD? או שאתה מדביק כל מיני קטעים קטנים יחד?

אני לא מדביק שום דבר, אלו דברים שבאים בטבעיות. בעצם אם תקשיב למוסיקה קלאסית, לאיזו סימפוניה, אתה בעצם מבין שקורים שם המון שינויים כמו החלפות קצב ושינויי סולמות, קורים שם לא פחות דברים מבקטע של קרוזנשטרן, יש שם המון התרחשות. אני בעצם לא המצאתי שום דבר. אני חושב שאנחנו מנגנים מוסיקה קלאסית, פשוט עם כלים חשמליים.

אז למה בעצם בחרת בפורמט של להקת רוק ולא הלכת על קריירה של מלחין קלאסי?

פשוט כי זה הרבה יותר קל. לעבוד עם תזמורת זו עבודה מאוד קשה, אני לא יודע איך המלחינים הקלאסיים מסתדרים עם זה. לדעתי מצאתי את המוזיקאים הכי טובים בארץ שיודעים לנגן את זה, רוצים לנגן את זה וגם מביאים מעצמם ולא סתם רוצים שאשלם להם. צריך לזכור שבעיניי קרוזטנשרן זה פרויקט, לא להקה.

למה?

כי כל אחד מאיתנו עושה גם דברים אחרים, בוריס (מרצינובסקי, נגן האקורדיון) למשל עושה המון דברים אחרים, וגם אני והשאר. זה פשוט פרויקט שקם והוא גם יכול באיזשהו שלב להפסיק ואנחנו יכולים להגיד: טוב, בוא נעזוב את זה בינתיים ונעשה כל אחד דברים אחרים. זה פרויקט שהוא בנוי סביב אנשים שעושים גם דברים אחרים.

עד כמה זה פרויקט שלך ועד כמה יש סיי לנגנים האחרים?

במקור הרעיון היה שלי. אני אמנם מלחין את הקטעים של קרוזנשטרן אבל ברור שאם במקום רוסלן (גרוס, קלרינטיסט הלהקה)  היה מנגן מישהו אחר זה היה נשמע אחרת לגמרי. גיא (שכטר, המתופף) למשל, בנאדם שאוהב מטאל וגראנג' ונויז, אז זה גורם לו לנגן בצורה מסוימת וגם אני מתחבר לזה ובהופעות יכולים להיות רגעים שבהם אנחנו נשמעים כמו ללהקת מטאל. אם הייתי מנגן אם מישהו אחר במקום גיא זה היה אחרת לגמרי, ויש לי מזל כי אני מאוד אוהב לנגן עם גיא. צריך להבין שיש בקרוזנשטרן קטעים מוסיקליים שהם מאוד לא פשוטים, והרבה פעמים אנשים שמנגנים איתם מגיעים בלהקה לחזרה ואומרים- בוא ננסה לנגן את זה, עד שהם מתייאשים. בקרוזנשטרן זה לא קורה כי אנחנו טוחנים אתה הקטעים עד שהם עובדים.

איך פיתחת את הסגנון המיוחד שלך על באס?

אני בכלל הגעתי מרקע של תופים, עוד בבריה"מ לשעבר. התחלתי פשוט להתאמן על באס ועניין אותי לנגן בבאס לא כמו גיטרת באס אלא כמו גיטרה חשמלית, פשוט עם מיתרים של באס. אני רואה את עצמי כגיטריסט חשמלי שבמקרה מנגן על באס.

ואיך התחלת לשיר כמו שאתה שר? אני הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה עובר לך בראש כשאתה שר.

שאלה טובה, אלו השאלות הכי קשות. פשוט ככה אני שר...אני חושב שלהופיע ולשיר ולנגן זה דברים נורא קשה להבין אותם, זה סוג של אנרגיה שבאה מאיפשהו, אני לא יודע מאיפה, זה לא שאני יכול להגיד לך- אוקיי, השירה הזו באה מהמקום הזה והזה ואם אתה רוצה ללמוד ולהבין את זה אז פשוט תיגש לשם. אין לי מושג.

עד כמה אתה תופס את המוסיקה שלך בצורה רצינית? הרבה פעמים יש תחושה של קרקס כשאתם מנגנים, ויש לך גם פרויקטים כמו הקארטה בנד שמנגנים בצעצועים.

אני לוקח את זה נורא ברצינות. אבל אני חושב שבכל דבר הכי רציני בעולם צריך להיות קצת הומור. יש הרבה דברים כמו למשל רוק מתקדם שהוא נורא רציני, וזה פחות מעניין אותי. יכול להיות שבגלל זה אני מנגן בלהקת רוק ולא בתזמורת. אבל המוזיקה מאוד רצינית, זה לא שחיפשנו לעשות צחוקים. גם במקרה של הקארטה באנד, זה יותר פשוט עניין אותי להקליט מוזיקה עם סאונד של צעצועים. אני אגב רוצה להקליט עוד אלבום עם הקארטה באנד אבל כרגע זה לא מתחיל כי אני מחפש קלרינט צעצוע מסוים ולא מוצא אותו אז עוד לא התחלנו חזרות.

בוא נדבר רגע על הדבר שלשמו התכנסו לכאן- האי.פי. שלכם עם יוג'ין. איך הגעתם לעבוד איתו?

במקור רצינו לחלוק דיסק עם הלהקה של יוג'ין, Oxbow, שזו להקה שאני נורא אוהב. אבל אז יוג'ין אמר שלוגיסטית זה לא כל כך אפשרי אבל אם לא אכפת לנו הוא מאוד ישמח להעלות שירה וטקסטים שלו על גבי מוזיקה שלנו. אז אמרנו שזה נשמע מעניין, יש לנו שלושה קטעים שיצרנו עבור האלבום Hidden Album שלא הקלטנו לבסוף וחשבנו להקליט אותם ולשלוח לו שיעלה עליהם שירה ולהוציא אי.פי. כזה. אנחנו נשלח לו את הקטעים הוא יקליט עליהם שירה, אני מקווה שזה ייקח עד חצי שנה, ואם זה יילך אז גם נביא אותו לפה.

ולמה פניתם לאינדיגוגו?

מסיבה מאוד פשוטה, שאין לנו כסף. הרבה פעמים אמרו לנו שאנחנו דורשים יותר מדי כסף על הפרויקטים שלנו וזה בעצם לא עולה כל כך הרבה אבל האמת היא שהתהליך של הקלטת אלבום הוא מאוד יקר. חוץ מזה, אנחנו רוצים להוציא את האי.פי. בפורמט של תקליט ויניל, שזה דבר מאוד יקר. 

אז לא עדיף להעלות פשוט את המוזיקה לאינטרנט, לבאנדקאמפ? לא יותר שפוי?

זה עדיף אבל אני קצת אולד סקול במובן שאני מאוד אוהב שיש מוצר מוכן כמו דיסק או תקליט. זה כמו לשים נקודה על משפט שסיימת להגיד. אנחנו נעלה את זה גם לבאנדקאמפ אבל זה פחות מגניב, באמת. חוץ מזה, חצי מהדפסות של התקליטים בכלל ילכו ללייבלים וסוכנויות בוקינג שעדיין היום מעדיפות דיסק.

בתור הרכב אחד מהוותיקים בסצנה הזאת שנוצרה של אינדי ישראלי, בפרספקטיבה של עשר שנים, איך אתה רואה את מה שקורה היום במוזיקה העצמאית בארץ? יש לה עתיד, או שזו מין ביצה מבעבעת שנשארת במקום?

אני מרגיש שבעיקר אין סצנה. יש מלא אנשים שמנגנים, אבל אין למשל סצנת אוונגרד או סצנת נויז או סצנת רוק. אם אני רוצה להקים הרכב אוונגרד נויז אין לי באמת למי להתקשר כדי להקים הרכב כזה. אני עובד בלבונטין ואני רואה הרבה פעמים למשל הופעות נויז שבאים אליהם שישה-שבעה אנשים. מאתיים איש זו כבר סצנה, קטנה אבל בכל זאת, אז אם מתוך מדינה של שבעה מיליון איש מגיעים רק שישה-שבעה אנשים אז זו לא סצנה, אני מצטער. 

אז למה לא באים יותר אנשים?

אני חושב שזה עניין של תרבות. תחשוב שלמשל היית פותח בית-ספר למוזיקה חדשה, שזה גם נויז, אוונגרד, מוסיקה קלאסית מודרנית, ולאט לאט אנשים היו מגיעים לבית ספר שלך ובאמת היו מתעניינים בכל מה שאתה מספר להם, ואז לאט לאט אתה בונה סצנה. יש המון אנשים בארץ שלא יודעים שחוץ מגלגל"צ יש דברים אחרים, זה לא כי הם מטומטמים אלא פשוט כי הם לא יודעים שיש דברים אחרים. בתרבות אין כסף, תמיד היו אנשים שעוזרים ותומכים באמנות כדי שהיא תתקיים. אני מרגיש שדברים קורים, אבל זה היום הרבה יותר קשה כי יש אוברדוז מטורף של להקות ואמנים. הכל בעצם התערבב היום, וכל מה שנקרא היום אינדי אני בגדול לא כל כך מבין מה זה. אינדי זה הרי קיצור לאינדיפנדנט, והרי הכל היום זה אינדיפנדנט, כל אחד היום יכול לשלוח מייל לאיזה סוכנות בוקינג או להעלות מוזיקה אז בעצם כולם היום אינדיפנדנט. 

זה בעייניך דבר מבורך?

תראה, כשהתחלנו ב-2002 היה לנו למשל מאוד קשה למצוא מקומות להופיע, בזמנו בקושי הצלחנו לקבוע הופעה בג'ה פאן.

מצד שני אז הייתם כמעט לבד.

אני לא יודע אם היינו לבד או שהיו עוד להקות שניגנו דברים דומים ופשוט לא הופיעו. אבל בעצם היום, בגלל שכל כך קל להופיע וכל כך קל לקבוע הופעה, אנשים כבר לא יודעים לאיזו הופעה ללכת ולמה. יש מלא הרכבים שקמים לחודש-חודשיים ונעלמים. 

אז אנשים נשרפים מהר? בנאדם שמקים היום להקה בעצם מופיע באוזןבר, מופיע בלבונטין, מופיע באיזה אינדינגב ואז אין לו לאן ללכת יותר?

אני חושב שכן. הדרך של מוזיקאי היא מאוד ארוכה וקשה, עושים מיליון מיילים ומיליון שיחות טלפון וקבצים ורק מזה אפשר לעשות איזו תערוכת אומנות, זה לא נגמר. אתה חושב שאוטוטו זה קורה וזה לא, זה פשוט לא קורה.

אתם לעומת זאת מצליחים לשרוד כבר עשור.

אנחנו מצליחים להמשיך בעיקר כי אנחנו לא מופיעים הרבה בארץ, ומעדיפים להופיע בחו"ל. בארופה יש הרבה יותר מקום, אפשר להופיע היום בברלין ומחר להופיע בפאריז. אני מאוד רוצה להופיע בארץ אבל הרבה פעמים אתה מבין שאתה מבזבז יותר זמן וכסף כדי להכין את עצמך להופעה. אתה מבזבז כסף על חדר חזרות, פלאיירים וכו' ואז אף אחד לא בא להופעה. לא שמישהו חייב לבוא כמובן, אבל אני החלטתי שיותר נכון להופיע בארץ מעט, ואז מגיע מספיק קהל שאנחנו אוהבים. לא אכפת לי להופיע גם מול עשרים איש אבל זה נהיה לא הגיוני שאני צריך לשלם כסף כדי להופיע. בגלל זה אני לא מבין למשל את אינדינגב, כי באינדינגב יש הרכבים שמקבלים כסף וכאלו שלא, למרות שהם הרכבים כבר די ותיקים, כי האמרגנים חושבים שהם לא מביאים מספיק קהל. אז אם אתם חושבים שהם לא מביאים מספיק קהל אז אל תביאו אותם לסיטואציה הזו.

היית רוצה להצליח יותר?

אני חייב לומר שאני מאושר, כי אני לא מנגן בלהקות שאני לא אוהב ולא עושה דברים שאני לא אוהב, במקביל אני עושה עבודה יותר סטנדרטית כדי להתפרנס וזה לא נורא, ואני עושה את מה שבא לי. אתה יודע, כל העניין הזה זה כמו לעמוד בתחנה לחכות לאוטובוס. מוצאי שבת, השעה שבע ברגל, אתה מחכה, האוטובוס לא מגיע, אתה אומר אולי אני כבר אלך ברגל, אתה מתלבט, מתחיל ללכת- ואז האוטובוס עובר ואתה מפספס אותו. אני כמעט בטוח שאם אני אעזוב את כל מה שאני עושה עכשיו, דברים יתחילו לקרות. אם אני אמות היום, פתאום יתחילו לכתוב עליו וישלחו מיילים ויהיו הופעות...אבל אני לא אמות היום, אני לא אעשה להם את זה. אני חושב שאני פשוט אגיע בסוף.