מינגוס כפול עשר

לא באמת חשבתם שאקח ברצינות הפסקה מהבלוג, נכון? קורים המון דברים טובים ומשמחים בחיים האישיים שלי עכשיו ויש לי פחות אנרגיה לשבת ולכתוב, ובכל זאת נראה שקשה לי לתפקד בלי להתעסק עם מוזיקה באיזושהי צורה, לרבות כתיבה. כך שאשתדל לכתוב כשתנוח עליי המוזה. יש שלושה סוגים של פוסטים בבלוג האלה- כאלה שהם חלק מאיזה קונספט כללי, כאלה שמתוזמנים לתאריך או קונטקסט מסוים, וכאלה שלא קשורים לשום ארוע או קונספט ואני פשוט כותב אותם כי בא לי. אז אחד כזה הוא הפוסט של היום- עשרה אלבומים מומלצים של גאון הג'אז המופלא, אחד המוזיקאים הגדולים של המאה העשרים, ובעיניי אחד המוזיקאים הגדולים ביותר אי פעם- צ'ארלס מינגוס. אני יכול לכתוב מעכשיו עד סוף החודש הבא על מעלותיו של מינגוס הגדול, אבל למה להכביר במילים כשאתם פשוט יכולים לשמוע בעצמכם. על אלבום אחד כאן ברשימה כתבתי פוסט במיוחד בעבר אז פשוט אלנקק אותו. האלבומים מסודרים בסדר כרונולוגי ולדעתי מייצגים נאמנה את מהלך הקריירה המרתק של מינגוס.

Mingus at the Bohemia  (1955)

אלבום הופעה מוקדם של מינגוס ואחד מאלבומיו הראשונים. הופעה מצוינת בקפה בוהמיה במסגרת מה שמינגוס קרא לו ה-Jazz Workshop. ההרכב כאן הוא הרכב קטן יחסית למינגוס. המתופף הנודע מקס רואץ' מתארח בקטע אקספרימנטלי אחד שדי מקדים את ז'אנר ה-free improvisation בעשור לפחות.

The Clown (1957)

אחד מאלבומיו הראשונים של מינגוס בלייבל המצוין Atlantic שם הוציא כמה מאלבומיו הטובים ביותר. יש כאן שניים מהקטעים הכי גדולים וידועים של מינגוס- “Haitian fight song” ו-“Reincarnation of a love bird”, ויוצא דופן במיוחד הוא קטע הנושא שמבוסס על דקלום מאולתר, סיפור על ליצן שהקהל צוחק ממנו רק כשקורות לו תאונות ונפילות.

Mingus Ah um (1959)

בלי ספק אלבומו הפופולרי ביותר של מינגוס ואחד האלבומים הקלאסיים ביותר של הג'אז. אני אודה כי הוא האלבום הכי פחות אהוב עליי מבין אלבומי הרשימה הזו, אבל אי אפשר שלא לציין את האלבום הזה שגם ביסס את מעמדו של מינגוס כאמן ג'אז מהשורה הראשונה, וגם מדגים  ז'אנר שמינגוס הצטיין בו- עבודה עם הרכבים בגודל בינוני של 8-10 נגנים, לא הרכב קטן אבל גם לא ביג בנד. ויש כאן כמה קלאסיקות מינגוסיות אלמותיות כמו “Goodbye Pork Pie hat” ו-“Better git it in your soul”. 

Mingus at Antibes (1960)

שתי מילים יש לי בשבילכם: אריק דולפי. המפגש בין שני הענקים תמיד מרתק, דולפי ניגן הכי טוב בקריירה שלו כשניגן עם מינגוס. האלבום הזה הוא כנראה אחד מאלבומי הלייב הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם, וכולל גם את הסקסופוניסט בוקר ארווין שמינגוס הרבה לעבוד איתו וכן את פסנתרן הבי-בופ האגדי באד פאוואל לקטע אחד. מינגוס עצמו מנגן פסנתר בשני קטעים, דבר שיעשה יותר ויותר עם הזמן.

Charles Mingus Presents Charles Mingus  (1960)

אחד האלבומים הגדולים של מינגוס בעיניי, מינגוס למעשה משתמש באותו הרכב מההופעה באנטיב מינוס בוקר ארווין, ולמעשה נותן פייט לרביעיה חסרת הפסנתר המפורסמת של אורנט קולמן. מינגוס מיעט לנגן בהרכב של רביעייה אבל ארבעת הנגנים כאן כל כך חדים ומאוחדים שזה לא ייאמן. זה גם אחד מאלבומיו המחופפים והמוטרפים ביותר של מינגוס, שבתחילת כל קטע נותן הרצאה קטנה ונוזף במאזין שלא ייעשה רעש, כאילו מדובר בהופעה מול קהל מדומיין (ונראה אתכם מצליחים להבין מילה ממה שהוא אומר במבטאו הבלתי מובן). וגם, יש כאן את הקטע הפוליטי “Fables of Faubus” כולל שירה של מינגוס והמתופף הקבוע שלו דני ריצ'מונד (שמנגן בכל האלבומים כאן חוץ מהראשון).

Oh Yeah (1961)

בלי ספק זה אלבומו המטורף ביותר של מינגוס ואחד המהנים ביותר. במשפט אחד- זה מה שקורה כשמינגוס עוזב את הבאס, עובר לעמדת הפסנתר (והשירה!) ומארח את האיש היחיד בתולדות הג'אז שמטורף יותר ממנו, רהסאן רולנד קירק, על לא פחות משלושה סקסופונים. פשוט נפלא.

Plays Piano (1963)

על האלבום הזה כתבתי פוסט עצמאי. ובכל זאת בכמה מילים- אחד מאלבומי המפתח להבנת האישיות המוזיקלית הפנטסטית הזאת שנקראת מינגוס. אלבום ראשון בחברת Impulse! שם הקליט מעט מאוד, אבל כל אלבום זהב.

The Black Saint and the Sinner Lady (1963)

או. הגענו אולי ליהלום שבכתר, לפנינה הכי גדולה ונוצצת בכל הקריירה של מינגוס. עוד אלבום להרכב בינוני, ואו מיי גוד איזה אלבום. ההשפעה הכי גדולה של מינגוס היתה תמיד דיוק אלינגטון וההרכבים הגדולים שלו, וכאן מינגוס יצר פשוט סימפוניית ג'אז מופלאה ומרשימה. אם אתם רוצים לשמוע רק אלבום אחד מהרשימה הזו אז עשו לכם טובה ותשמעו את זה.

Cornell 1964

ב-1964 יצר מינגוס את אחד ההרכבים הכי מיתולוגיים בתולדות הג'אז, שוב עם אריק דולפי, והם יצאו לטור ארופאי קצר (ולא הקליטו כלום באולפן למרבה הצער). הלסת פשוט נשמטת מהלהקה הזו, הם מנגנים קטעים בני חצי שעה ויותר ואתה פשוט מקשיב ולא מאמין כמה שזה פאקינג טוב. יש המון אלבומי הופעה של ההרכב הזה, בחרתי באחד הבודדים שכוללים את ההרכב המלא של שישה נגנים, לפני שהחצוצרן ג'וני קולס חלה ופרש מההרכב. חודשים בודדים אחרי הטור, דולפי מת באופן טראגי משילוב של סכרת לא מאובחנת, רשלנות רפואית וגזענות פרופר (אבל זה כבר סיפור אחר) והשניים לא ניגנו יחד יותר.

Changes one (1974)

הטור האחרון עם דולפי סיים פרק מאוד יצירתי בקריירה של מינגוס שנמשך בערך עשור. אחריו באו שנים קשות של חוסר יצירה ועוני. מינגוס חזר לתודעה בתחילת שנות השבעים אבל לצערנו מת ממחלת ALS  בסוף העשור. אחד מאלבומיו הגדולים והמרגשים ביותר הוא האלבום הזה שהוקלט עם הרכב פשוט נפלא, שבו בעיקר בולטים הפסנתרן דון פולן והסקסופוניסט הענק-ענק-ענק ג'ורג' אדאמס (שגם מפליא בשירה בלוזית בקטע אחד מהאלבום). הרכב עם המון אנרגיית ודרייב, בדיוק כמו עשרים שנה קודם. כולל את אחד הקטעים הכי הכי אדירים של מינגוס- "Sue's Changes" שמוקדש לאשתו השנייה.

אה כן, אין לי מושג איזה חג זה עכשיו, אבל זה בטח יהיה לכם חג שמח!

חונקי כמרים בדבש

טוב, זה יהיה קצר וקולע: אני וחברי היקר דורון א. אור, או כמו שאנו מכנים את עצמו- חונקי כמרים, אספנו בחודשים האחרונים והקלטנו חומרים חדשים. אנחנו מוציאים אותם עכשיו באלבום חדש ששמו "צנזורה עצמית" ואפשר לשמוע אותו כאן, וכן להוריד בבנדקמפ. המשכנו בקו של אלבומנו הקודם, סאטירה ישראלית בת-זמננו בסגנון ספוקן וורד לצלילי אקספרימנטל. הפעם שכללנו בהרבה את כישורי האולפן (דלי האמצעים והתקציב, אך עתירי רוח קרב) שלנו, וגם המוזיקה הרבה יותר כתובה ומעובדת. האלבום הוא מישמש של נושאים, אישים והשפעות מוזיקליות ופוליטיות, החל מהמלחמה הממשמשת לבוא נגד לא-משנה-מי, "רפורמת" הגיוס והערצת צה"ל, הניאו-ליברליזם מבית מדרש יאיריהו, מדיניות החוץ הישראלית, טייקוניזם, לימור לבנת, הפתיחות הישראלית לקבלתם של מגזרים אתניים מסוימים לרבות מתן זכויות,  עידוד הילודה היהודית בחסות עמותת "אפרת", נאום רבין דקות לפני הירצחו, ישעיהו לייבוביץ', סקוט ווקר, אורנט קולמן, להקת Swans, הסטוג'ס, להקת can, רוברט וויאט, שירי גוספל, חנוך לוין ו"מלכת האמבטיה", ועוד ועוד. אם לא יהיו הפתעות (משמחות), נופיע בסוג-של-הופעת-השקה-נניח בשמיני לאוקטובר ב"חנות", ויהיו עוד הופעות בעתיד...תודה למועדונים שאירחו אותנו עד היום, ובעיקר לאיילת לרמן ולארס מנואל סרגל, שמנהלים את "גלריה ברבור", המקום הכי טוב להופעות כמו "שלנו" בארץ (אתם מקסימים), שהקלטה מתוך הופעה שלנו שם התגלגלה לאלבום בדמות השיר "אל תעזוב!", וכן בהמשך נעלה הופעה שלמה שעשינו שם באפריל. תודה לכל חברינו היקרים, ולכל מי ששומע וראה וממשיך לשמוע. לא יודע אם זה תופס בתור מתנה לחג, אבל מילא. אולי רק משהו בשביל להעביר את הטעם הקלוקל של הגפילטע-פיש.

לסיום- אחרי תקופה של כתיבה די נמרצת בבלוג אני לוקח הפסקה קטנה, מסיבות אישיות של חוסר זמן וריכוז...אבל מסיבות טובות מאוד. בקרוב אחזור, full blown.

חג שמח!

יוחאי

להתפורר מרוב אהבה, חלק ה' ואחרון: כה אנושיים אנו

בפוסט של היום אני רוצה לסיים את סדרת הפוסטים "להתפורר מרוב אהבה" שבה התבוננתי דרך נקודת מבטם של יוצרים ושירים שונים על אהבה. היו שם כל מיני סוגים של רגשות ומערכות יחסים- אימהיות, תלותיות, מלאות קנאה, מלאות אכזבה, חמלתיות, מעריצות. היום שם הרבה דברים טובים שהאהבה יכולה לתת, וגם הרבה אפלה. רציתי לסיים את החודש ברוח טובה של השלמה, של סגירת מעגל. בחרתי לדבר על שיר כזה, שבניגוד לאהבה הבתולית ומלאת הנעורים של השיר “I’ll be your mirror” של הוולווט אנדרגאונד, לוקח נקודת מבט בוגרת, אולי אפילו מזדקנת, ומסתכל לא רק על מערכת יחסים אוהבת אלא על חיים שלמים זה לצד זה. זהו השיר “Garden Song” של היוצר האוסטרלי הנפלא דיוויד אלן (שימו לב איך הוא מאיית את שמו- Daevid Allen) מתוך אלבומו Dreamin’ a dream משנת 1995.

את דיוויד אלן אני אוהב מאוד מאוד. יליד 1938, אלן הספיק להיות ביטניק, הספיק גם להיות היפי, הספיק להיות פרוגר, הספיק להיות פולקיסט, הספיק להיות אפילו סוג של פאנקיסט ניו יורקי, התנסה בחוויות רוחניות ופסיכדליות רבות מספור, ומיצב את עצמו כמורה הזן המשוגע של הרוק המתקדם, בייחוד הסצנה הקנטרברית שלו. אלן ידוע בעיקר כאיש להקת גונג האגדתית, וכחבר גם ברבות משלוחותיה השונות. מה שאני בעיקר אוהב אצל אלן זה ההומור שלו ואת שמחת החיים. מי שמדמיין רוק מתקדם כאוסף של חנאנות שמצטטים ספרי פנטזיה ומנסים להשחיל שבע שמיניות על תשע שמיניות, מפספס בגדול את ההיפי הצוחק הזה, עם הלב הרחב כל כך. בנוסף, לי אישית אלן נצרב חזק בלב, משום שההופעה שלו עם ההרכב Brainville 3 ב-2006 עדיין זכורה לי כהופעה הכי מדהימה שנכחתי בה בחיי.

בעטיפת האלבום Dreamin’ a dream, מקדיש אלן את האלבום לאשתו (השנייה לכל הפחות, ככל שידוע לי; אלן היה בעבר נשוי למשוררת גילי סמיית', איתה הקים את גונג), אישה בעלת השם יוצא הדופן וואנדנה טוריה לה אנה מוזס ברוס (Wandana turiya le ann moses bruce). אלן מספר כי וואנדנה הייתה דמות מפתח בהחלטה שלו לעזוב את אוסטרליה ב-1988 לאחר שבע שנות התבודדות, ולחזור לפעילות מוזיקלית. בעטיפה הוא מגולל את קורות הזוגיות שלהם, כיצד התאהבו, נפרדו, וב-1993 האש שלהם ניצתה שוב (לאחר שוונדנה נטשה את בעלה לטובת אלן) וב-1994 נולד להם ילד, בנו הרביעי של אלן, שעונה לשם הלא פחות יצירתי יינס אלקסנדר אלקטריק (!) אסלאן אלן. אלן מציין כי וונדנה היא ההשראה לאלבום, ובמיוחד לכמה שירים בו, שהשיר הנפלא “Garden song” הא אחד מהם.

“Garden song” הוא שיר פולק עדין מאוד, ז'אנר שאלן לא ממש מפורסם בו אבל בהחלט מצטיין בו. אלן מנגן נהדר על גיטרה אקוסטית בעלת סאונד מאוד bright ומיוחד, ומנגן איתו נגן בשם גרהאם קלארק על כינור. בשיר מתאר אלן, בן 57 בזמן הקלטת האלבום ומאחוריו כבר 30 שנות קריירה מוזיקלית, מערכת יחסים שנמשכת חיים שלמים, עד הזקנה. השיר בנוי מארבעה בתים שנעים בזמן, ופזמון חוזר שנשאר פחות או יותר זהה. בבתי השיר, הזוג תחילה מכיר וזורע את האהבה בגן המשותף, לאחר מכן נולדים הצאצאים שבשלב מסוים עוזבים את הקן, ומשם זקנה, ומשם מוות. בעיקר יפים שני הבתים האחרונים, הראשון הוא ההזדקנות המשותפת, נושא שאין עליו שירי אהבה רבים, והשני הוא הפרידה מבת הזוג שהיא גם הפרידה מהחיים עצמם:

And here comes the autumn when leaves turn to gold

And the waning moon silvers me lightly

In the afternoon sun it’s good fun to grow old

As you hold me and lie with me quitely

And when old father time rings the chimes of my years

And I see my life turning around me

When you lay me down in your garden my dear

Will you kiss me and let me go lightly?

באופן אולי מוזר המילים האלו, של הבית האחרון, מתקשרות אצלי ללא אחר מאשר חנוך לוין, אסוציאציה ממש בלתי סבירה בהקשר של דיוויד אלן מכל האנשים. מה להיפי אוהב האדם והתל אביבי הציני ש"אוהב אדם" הוא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשבאים לתאר אותו.  באוסף הנהדר של שירי מחזותיו, "כשתחשכנה עיניי", מופיע שיר ששר יוסף כרמון, "נערת חלומותיי", הלקוח מתוך המחזה "יעקובי ולידנטל", שם שר כרמון כך:

התזעיקי רופא בלילה

כאשר אתעלף לצידך?

התהיי זו את שיראה

מבטי האחרון, הדועך?

התזכרי אותי? התרצי שאחיה?

התבכי על קברי לפעמים?

ואולי זו אחת מהמשמעויות של אהבה- להיות עם מישהו גם בשעותיו הקשות, ואפילו בשעותיו האחרונות. בעיניי הדמיון בין שני טקסטים של שני יוצרים כל כך שונים כמו דיוויד אלן וחנוך לוין מראה על איזו תחושה או מודעות אוניברסלית לחיבור בין אהבה וזקנה, חולי ומוות. לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו, ובמקרה של תרצה ומאיר אריאל אולי אפילו גם אחר כך.

הפזמון החוזר, בשינויים קטנים, הוא שוב אלן ההומניסט, אוהב האדם והטבע ששואף לתקן את עצמו- ומשם את העולם כולו:

For a soul is so real so whole and so free

And a body is so frail and so human are we

Are we dreaming?

Is this the earth dreaming too?

Will we live till we die

Wondering why

Or will we learn to grow

Day by day by day by day by day

אלן מדבר בו זמנית גם אל עצמו, גם אל בת זוגו, וגם אל האנושות כולה כנראה. יש בשיר שלו מסר שהוא גם אישי וגם אוניברסלי. אלן מזכיר לנו שהגוף הוא בן חלוף, שברירי, רק כלי ריק. הנפש היא מה שחשוב, ועלינו כזוג לגדול יחד, יום אחר יום, עד הסוף המשותף. סוף שהוא השלמה עם האהבה ועם החיים עצמם.

אלן סוגר מעגל עם חייו (מיותר לציין שאלן עדיין חי ובועט, גם בעשור השמיני לחייו. אין לי מושג מה שלום חיי הנישואין שלו), ואיתו אני גם מסיים את הסדרה הזו, שבה ניסיתי בעיקר להאיר את נושא הכתיבה השחוק והטחון ביותר בעולם באור חדש יחסית. תודה שקראתם!