להתפורר מרוב אהבה, חלק ב': יהלומים במכרה הגופרית

בפוסט שעבר דיברנו על האהבה האוטופית של לו ריד וניקו, אהבה שנראתה טוב על הנייר ובזמן אמת, אבל לא עמדה במבחן המציאות וההיסטוריה. היום נעסוק בצדדים הפחות נעימים, היותר אפלים, היותר מטרידים, של האהבה. השיר “I’ll be your mirror” הוא שיר מאוד פשוט שמאוד קל לקריאה, האזנה, והבנה. אבל אהבה היא רגש מורכב הרבה יותר, והיום נפגוש שיר מורכב הרבה יותר, טעון הרבה יותר, וזה השיר “My Room (Waiting for Wonderland) של פיטר האמיל ולהקת ואן דר גראף ג'נרטור (להלן ודג"ג), מתוך אלבומם Still Life  משנת 1976.

מכלול היצירה של האמיל הוא עצום ורב גוני, וכך גם נושאי הכתיבה שלו: ממדע בדיוני דרך סיפורי אימה פסיכולוגיים בסגנון אדגר אלן פו בואכה אקסיסטנציאליזם נואש, טירוף וסכיזופרניה, בדידות וניכור, מיתולוגיה ועוד- שום דבר אנושי אינו זר עבור הפילוסוף\משורר הזה, לרבות שירי אהבה רבים (ולפעמים אפילו משתפכים למדי).  השיר הזה, כמו לא מעט שירים של האמיל, עוסק ביחסים שלו עם אשתו הראשונה, אליס (מכאן "ארץ הפלאות" בשם השיר). ב-1976, יחסיו של האמיל עם אשתו מתחילים (ככל הנראה) להתערער; ב-1977 השניים יתגרשו בעקבות בגידה של אליס בהאמיל עם חבר קרוב (שלא ידוע לי אם זהותו אי פעם פורסמה). האמיל תירגם את התפוררות מערכת היחסים והטראומה בעקבות הפרידה לאלבום שלם, Over, אולי אלבומו המפורסם והפופולרי ביותר עד היום (אם כי הוא לא אחד מהאהובים עליי שלו). מתוך חמשת השירים ב-Still Life, שניים עוסקים באליס- האחד נקרא “La Rossa” (שאף חוזר ומצוטט באחד משירי Over) והשני הוא “My Room”, כך שכמעט מחצית מהאלבום מוקדשת לאליס; האמיל בדרך  כלל לא שר שירי אהבה במסגרת ודג"ג, אלא שומר אותם לאלבומי הסולו שלו. מבחינה זו, “My Room” הוא בעצם השקט שלפני הסערה, השיר שיבשר את הפרידה העתידית.

מילה או שתיים על ודג"ג שנת 1976- הלהקה שהוקמה בסוף שנות השישים התפרקה כבר ב-1972 בעיקר בשל חוסר בהכנסות, וחזרה לפעילות קבוצתית ב-1975. בין 1975 ל-1977 היא הוציאה שלושה אלבומים שבעיניי הם הטובים ביותר שלה, כש-Still Life  הוא השני. זו בעיניי אחת הלהקות הכי מופלאות בהיסטוריית הרוק, משום שקצת כמו ספינת החלל ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדאמס, נראה שהדלק שמניע אותה הוא אי-הסתברות: זו הלהקה הכי לא הגיונית והכי גאונית  שיש, להקה בלי באסיסט ובלי גיטריסט קבועים, עם סקסופוניסט משוגע, מתופף חייזר, קלידן שבעצם מנגן 50% מהמוזיקה כדי להחזיק את כל העסק והזמר הכי טוב\מוזר בעולם באמצע, וכמה עוצמה שטנית יש לחבר'ה האלה יחד..Still Life הוא דווקא אלבומם הכי שקט, כמעט אקוסטי, ומצמרר מאוד. בעיקר ב-“My Room”.

Searching for diamonds in the sulphur mine

Leaning on props which are rotten

Hoping for anything looking for a sign

That I am not forgotten.

Lost in  a labyrinth of future mystery

Tracing my steps, all mistaken

Trusting to everything, praying it can be

That I am not forsaken.

האווירה בשיר מאוד מסתורית. בניגוד למסורת הרוק המתקדמת הבומבסטית והפומפוזית שודג"ג הם חלק ממנה (על אף שזו ממש לא להקת רוק מתקדם רגילה), התזמור כאן הוא מאוד מינימליסטי- הסקסופוניסט הנפלא והמיוחד כל כך דיוויד ג'קסון על סקסופון סופראן, האמיל על פסנתר, קלידן הלהקה יו בנטון דווקא על באס, וגאי אוונס על התופים. הדובר בשיר מצוי במין לימבו, במין מצב מוזר בו הוא מחכה למשהו, מצפה נואשות לבואו של משהו או מישהו, נאחז בכל מה שהוא יכול להיאחז בו, מתפלל שהוא לא נשכח או נזנח. למי הוא מחכה? למה? ואיפה הוא בכלל? כותרת השיר מספקת לנו תשובות: הדובר נמצא בחדרו שלו, ומחכה ל"ארץ הפלאות", כלומר- הדובר הוא בעצם האמיל עצמו, הנמצא בחדרו, בפאניקה קיומית, ומחכה- מייחל- לבואה של אליס, אשתו.

I wait by the door, wondering

When will you come and keep me warm

I pray to the end of the night

Hoping the light will keep the storm

Which presently betrays me

יש כאן תמונה מאוד קריפית, מפחידה ואף מעוותת. אליס מתעכבת, מאחרת, מבוששת לבוא, והאמיל צריך אותה באופן אובססיבי, כמעט חולני, כמו אנאבל לי של אדגר אלן פו. זו לא האהבה האימהית בין ניקו ולו ריד- זו אהבה תלותית מאוד, לולא תבוא אליס לחמם את האמיל בלילה הוא יקרוס מרוב אימה. יש בינם סימביוזה חולנית והאמיל לא מפריד את עצמו מאשתו.

My lungs burst to cry: "Finally

How could you leave me here to die?

I freeze in the chill of this place

With no friendly face to smile goodbye-

How could you let it happen?"

נראה כאן שהאמיל מתחיל להזות, לגלוש לסוריאליזם, להתנתק מהמציאות. ריאותיו קופאות מקור- האם הקור הזה נובע מהיעדרה של אליס, או מהבית הקר שבנו יחד, אותו בית מנוכר וחסר תקשורת שמתואר בשירי האלבום Over. בית קר ללא פרצוף ידידותי, כי אליס כבר אינה מתפקדת עבור האמיל כחבר לחיים, אלא כאוויר לנשימה. ולבסוף, האמיל מתחיל להבין את חומרת המצב, את הקשר החולני אליו נכנס, ושואל את עצמו- איך נתתי לזה לקרות? איך הכנסתי את עצמי למצב הזה? כאן גם המוזיקה משתנה, עוברת מסולם מאג'ורי למינורי, מהורהר, מיוסר ואף אפל.

How could you let it happen?

Dreams,hopes and promises, fragments out of time,

All these things have been spoken

But still you don't understand how it feels

When I'm waiting for them to be broken

אליס לא מגיעה במשך כל השיר. והאמיל ממשיך  את השאלה מסוף הבית קודם- איך נתת לזה לקרות- אבל הפעם נראה שהוא מפנה אותה החוצה, אל אליס. וכאן בסוף השיר, הוא כבר מתחיל לחשוב על הסוף. הוא יודע שהסוף קרוב, הסוף של מערכת היחסים הזו, כשכל התקוות והחלומות שלהם הולכים להתפוגג ולדעוך. להתפורר מרוב אהבה. השיר למעשה נגמר כאן, אבל ודג"ג יוצאים לג'אם אינסטרומנטלי עצוב שנמשך לאורך שלוש הדקות האחרונות בשיר. דיוויד ג'קסון מקונן על סקסופון הסופראן ומקרין את כל הפארנויות של האמיל. ג'קסון הוא סקסופוניסט מאוד מיוחד, משום שבניגוד כמעט לכל סקסופוניסט שאני מכיר הנגינה שלו אינה טבולה במנייריזם של סקסופוניסטים, ואין בה כמעט שום מאפיינים ג'אזיים, הוא מנגן בסקסופון קווים מלודיים שבאותה מידה היה אפשר לנגן גם על גיטרה חשמלית. כמו האמיל בסוף השיר, הג'אם הזה שברירי, הולך ונפרם, נהיה פחות ופחות מציאותי, ולבסוף מתפוגג לאט לאט אל הרקע.

המשך הסיפור כאמור ידוע: נבואת האימה של האמיל הגשימה את עצמה שנה אחרי, עם הגירושין של הזוג. בניגוד לאידיליה של "I'll be your mirror" שהציג אהבה בראשית דרכה, עם כל החלומות והפנטזיות שלה, כאן אנחנו נחשפים למערכת יחסים מאוד מעוותת, על סף הסיום שלה, כשהכל כבר כתוב וידוע מראש. אליס היא לא המראה של האמיל, היא האוויר אותו ריאותיו נושמות, וזה כמובן אינו בריא (אגב, בהמשך הרפרנס לאליס של לואיס קרול, בעצמה סוג של אהבה אובססיבית, באלבום Over מופיע שיר בשם "This side of the looking glass"). זו אהבה קשה מאוד. בפוסט הבא נפגש שיר אהבה קשה גם הוא, אבל כזה שמצליח להתגבר על הקשיים והמכשולים.

לסיום, ביצוע סולו מוחץ ביופיו של האמיל על פסנתר:

להתפורר מרוב אהבה, חלק א': האור על דלתך שמראה שאתה בבית

בעולם שבו כל הספרים דיגיטליים, המושג "ספר יד שנייה" מאבד מיופיו. הכל יהיה חדש, לנצח. אבל אני מבטיח לך: אנחנו נמשיך להתפורר מרוב אהבה.

-אלכס אפשטיין, "הקדשה", מתוך "לקסם הבא אזדקק לכנפיים"

אחרי חודש סוער למדי של כתיבה על שירים פוליטיים, החלטתי לשנות את הטון ולהמשיך החודש עם קונספט אחר לגמרי, ואלו שירים הקשורים לאהבה. אהבה היא כמובן נושא הכתיבה מספר אחד בעולם, כששאר הבלי היומיום והשעה מפגרים אחריו בפער ניכר. החלטתי החודש לדבר על אהבה ורגשות אחרים; במתכונת של החודש הקודם, בחרתי לכתוב על ארבעה שירים שקרובים מאוד מאוד לליבי. אלו לא בהכרח שירי אהבה כמו שאתם מדמיינים אותם, לא תשמעו כאן כינורות זכים והלמות תופים בומבסטיים וגם לא תראו זיקוקים באוויר (למרות שאם הכרתם כבר את נושאי הכתיבה שלי בבלוג, ספק אם אתם באמת מדמיינים שאכתוב על דברים שכאלה...). אם בחודש שעבר ניסיתי לתאר נקודות מבט שונות של כתיבה פוליטית, כאן אנסה לגעת בגוונים שונים של רגשות על סקלת האהבה, סקאלה שאינה בהכרח ליניארית. בניגוד לסדרת "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה" לא אכתוב כאן בפורמט כרונולוגי נוקשה, וגם לא אתמקד בתרבות ישראלית, אלא יותר אשייט בחופשיות במרחבי זמן-חלל-טקסט-מוזיקה מרובי מימדים. השיר הראשון, הכלי הראשון לשיוטים שלי, יהיה “I’ll be your mirror”, אחד משירי האהבה הנשגבים ביותר שנכתבו, שכתב לו ריד וביצעה ניקו במסגרת השתתפותה בוולווט אנדרגראונד. לפני הכל, אני חייב לומר משהו- אני יודע שכתבתי כבר על ריד, על ניקו, גם על הוולווט אנדרגראונד וגם על ג'ון קייל, וכפי שתגלו בהמשך הפוסטים, גם על האמנים ששרים את השירים האחרים עליהם אדבר החודש- כבר כתבתי. אבל זה לא ממש אכפת לי, אני לא מרגיש שאני ממחזר חומרים או לא מחדש משהו למישהו,האמנים האלו והשירים האלו הם חלק גדול מאוד מחיי ועל כן אני לא רואה בעייה לחזור אליהם פעם בכמה זמן.

השיר הזה הוא, מעל לכל ולפני הכל, תוצר של מערכת היחסים בין לו ריד וניקו, סוג של היפה והחיה (אם כי ניקו אמרה על ריד שהוא היה יפה כל כך בזמנו). לניקו היו הרבה מאוד מערכות יחסים, שלא לומר סטוצים, שלא לומר השתרללויות, עם כוכבי הרוק של שנות השישים והשבעים, עד כדי כך שקשה לספור או לדעת זאת בוודאיות מוחלטת. בוודאות היה שם ג'ים מוריסון, אבל היה שם גם ריד, ככל הנראה גם ג'ון קייל וסטרלינג מוריסון מהוולווט אנדרגראונד, איגי פופ, ג'קסון בראון, שחקן הקולנוע אלן דלון שממנו היה לניקו גם ילד, והיו עוד- אם כי אנא קחו את דבריי בערבון מוגבל משום שלהבנתי התיעוד של מערכות היחסים האלו נזיל. מערכת היחסים הזו יצרה את “I’ll be your mirror” שלמעשה נבנה על גבי משפט אמיתי שניקו אמרה לריד- "אני אהיה המראה שלך". כיאה למערכת יחסים מפרה הדדית, השיר הוא שילוב מנצח בין הכשרון הנפלא של ריד לכתוב שירים מנצחים, ויכולת השירה\הבעה\הגשה המאוד לא שגרתית של ניקו, הזמרת האהובה עליי.

ריד מאוד מפורסם בחדווה ובתשוקה שלו לכתוב שירים על נושאים שנויים במחלוקת ובלתי שגרתיים, כאלו שמתארים את הצד הפראי של החיים: סמים, זנות, סטיות מיניות, לבישת בגדי נשים, הומוסקסואליות, גילויי עריות, הורות גרועה, אלימות וכהנה וכהנה. אבל בעיניי הוא יוצא עוד יותר גדול ועוד יותר מרגש דווקא כשהוא כותב שירים עדינים כמו “I’ll be your mirror”. אלו היהלומים הקטנים האלו, הפנינים הנדירות האלו, שנוצצים ובולטים בתוך ערימה גדולה של חרא, שעושים את ריד לאמן גדול; כמו “Perfect day” (שיר אהבה לאישה, או לגבר , או לסם, או בדיחה מעוותת, או פרודיה על שיר אהבה,תחליטו בעצמכם) שנוצץ בלב Transformer, כמו האלבום השלישי של הוולווט אנדרגראונד שכמעט כולו עשוי שירים רכים ועדינים ביחס לזעם ולזוהמה שאפיינו את אלבומיהם הראשונים, גם “I’ll be your mirror” הוא פשוט אי קטן של יופי בתוך האלבום הראשון של הוולווטים, תהום של ביבים, סחי וריקבון, שיר הלל לדקדנס אורבני מודרני דוחה. ריד בעצם עוצר הכל ומפנה את כל ערימות הזבל האנושי שגודשות את האלבום הזה לטובת מה שבתוכנית "היום שהיה" בערוץ 10 קוראים- "רגע של נחת". והנחת הזו היא שיר כל כך קטן, וכל כך ענק.

הצד השני של המראה של “I’ll be your mirror” הוא כמובן ניקו, ההשראה החיה לשיר שגם שרה אותו בעצמה. התפקיד של ניקו בוולווט אנדרגראונד היה מאוד מינורי- היא לא השתתפה בכתיבת אף קטע (למעט קטע בשם “It was a pleasure then” שהופיע באלבומה הראשון Chelsea Girls, שאמנם מוגדר כשיר שלה אבל מבחינת סאונד וצליל הוא שיר וולווטי לגמרי, על אף שרק קייל וריד משתתפים בו ולא שאר חברי הלהקה), והמעורבות שלה מצומצמת לשירה מובילה בשלושה שירים וקולות רקע בשיר נוסף אחד. אבל, כמו שכל אחד מעשרות הבודדים שקנו את אלבום הבכורה של הוולווטים הקים להקה, כל אחד מהשירים האלו הוא אבן דרך במוזיקה הפופולרית של המאה העשרים ושמור לו מקום של נצח בהיכל התהילה של הרוק. ניקו תפקדה בלהקה כאנדרדוג, כקוריוז שאיש לא חשב שיש לו תוכן אומנותי אמיתי; “I’ll be your mirror” הוא אחת הפסגות בקריירה שלה. סטרלינג מוריסון סיפר כי היא התקשתה מאוד לשיר את השיר בקול עדין, הלהקה ניסתה איתה טייק ועוד טייק ובכל פעם היא הגישה את השיר בצורה יותר ויותר אגרסיבית, עד שהגיעה לסף דמעות; הלהקה כבר כמעט ויתרה על השיר, עד שהוצע לנסות עוד טייק אחד- וזה הטייק המנצח שאנו שומעים היום.

I'll be your mirror

reflect what you are

in case you don't know

I'll be the wind, the rain and the sunset

The light on your door to show that you're home

When you think the night has seen your mind

That’s inside you’re twisted and unkind

Let me stand to show that you are blind

Please put down your hand

‘cause I see you

“I’ll be your mirror” מזכיר מאוד את "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, אבל בהיפוך תפקידים. אם בשיר של ביאליק, דובר השיר רוצה בת זוג שתהיה לא רק שותפה לחיים אלא גם "אם ואחות", מעין דמות אם מחבקת ומגוננת ומכילה, ב-“I’ll be your mirror”, דוברת השיר מציעה לאהובה להיות דמות האם הזו. איך היא מציעה לעשות זאת? ע"י שיקוף, או Mirroring  בעגת הפסיכולוגיה הקלינית, מושג שטבע הפסיכולוג דונלד ויניקוט. ויניקוט דיבר על האם הטובה דיו, שאינה אמורה להיות האם המושלמת המותאמת במאה האחוזים לצרכי הילד, אלא כל שעליה לעשות הוא לענות על צרכיו באופן אמפטי. ואחת הדרכים לאמפטיה היא להיות מעין מראה שמשקפת את חוויותיו,מחשבותיו, תודעתו ותדמיתו של הילד. ניקו מוכנה להיות הדמות הזו עבור ריד, להיות המראה האמפטית שלו שתראה לו כמה הוא יפה וכמה הוא חיובי. ניקו מוכנה להיות גם האם שחסרה לריד וגם להיות האהובה שלו. היא גם מתנדבת להיות זו שתציל אותו מסיוטי הנפש האפלים שלו, כשהוא תופס את עצמו כרע ומזיק לעולם, כשבעצם זו היא שרואה אותו כמו שהוא באמת.  “A hand in your darkness, so you won’t feel afraid”- איזו שורה מופלאה.

בעיניי, היופי האמיתי של השיר נעוץ ברבדים הרבים בהם הוא פועל. קודם כל, זו לא סתם זמרת ששרה שיר לאיזה אהוב אנונימי- זו זמרת ששרה לאהובה, כותב השיר עצמו.אי אפשר להתעלם מזה- זה שיר שניקו שרה לריד, שריד עצמו כתב. ריד קודם כל מזדהה עם ניקו, כותב את מילותיה בצורה אמפטית, כותב את מה שהוא חושב שהיא חושבת על מערכת היחסים שלהם, איך הוא רואה אותה רואה אותם. ויותר מזה: כשריד כותב את ניקו, כשהיא אומרת שהיא רוצה לשקף אותו ולגונן עליו ולהראות לו כמה הוא יפה, ריד בעצם מאותת לניקו- ולנו המאזינים לשיר- שזו סוג האהבה שהוא צריך, אהבה שהיא יותר מאהבה פיזית, מינית, אלא אהבה שהיא גם אימהית, תחליף אם. היסטורית, ניקו לא התמסרה לדרישות של ריד והקשר בינהם הסתיים וגם זה טוען את השיר במשמעות נוספת. אפשר גם להוסיף נדבך נוסף ולומר ששנים מאוחר יותר, מישהי אחרת נענתה לקריאה של ריד, וזוהי אהובתו בעשורים האחרונים, לורי אנדרסון. הנה גרסה של השיר מהשנים האחרונות, שריד ואנדרסון שרים יחד(אזהרה: כל קשר בין מה שריד שר למלודיה המקורית של השיר מקרי בהחלט. קוריוז קטן- האיש עם החולצה הצהובה והסקסופון הוא לא אחר מג'ון זורן!).

מילה לסיום- על המוסיקה בשיר. השיר הוא כאמור אי של יופי, של עדינות, של חן, של אופטימיות בלב האוקיאנוס הוולווט אנדרגראונדי האפל, וככזה הוא בהתאמה גם הרגע המוזיקלי הכי עדין באלבום, שנייה לפני השירים אולי הכי מכוסחים באלבום, “The black angel’s death song” ו-“the European son”. לא יודע איך ריד וסטרלינג מוריסון הצליחו להפיק מהגיטרות שלהם את הסאונד הזה, הכי קלין שיש. וההרמוניות הקוליות הקטנות האלו בסוף...איזו להקה גדולה זו הייתה, כזו שיכולה בלב אלבום נורא רועש להפיק שיר כל כך עדין.

האהבה הגדולה שמתוארת בשיר היא מעין אידיליה, אוטופיה. אוטופיות ואידיליות, כפי שזה קורה פעמים רבות, נגוזות ומתפוגגות במקרה הטוב, ומתרסקות במקרה הבא. בפוסט הבא נעסוק באהבה שהשתבשה, אהבה חולנית, תלותית, פגומה.

אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק ד': שני גזעים של כלבים

סדרת "ההיסטוריה" מגיעה לקיצה. אחרי ההרואיות השיכורה מכוח של "פרחים בקנה", ההתפכחות הכואבת וההסתגרות שבאה בעקבותיה ב"מדינה קטנה", וההבנה שקיים פה עם נוסף לצד העם היהודי שיש להכיר בו ב"ערבב את הטיח", הגיע הזמן לסיים עם נקודת מבט אחרת, המחברת את המצב המדיני-תרבותי-בטחוני בארץ עם תהליכים גלובאליים, חובקי עולם. זו דרך מאוד מעניינת להסתכל על הדברים, ולחשוב על הסכסוך שעל חלק נוסף בפאזל בקנה מידה עולמי, כחלק מהתנגשות ציביליזציות. ואולי באמת הסכסוך הוא פשוט עוד קרב במלחמה הגדולה באמת, זו שבין העולם המערבי לעולם המוסלמי? השיר האחרון בסדרת ההיסטוריה, ש- 42 שנים מפרידות בינו לבין "פרחים בקנה" שממנו התחלתי, נקרא "אתם ואנחנו", מתוך אלבום הבכורה של שרון בן עזר, הידועה יותר כאליוט.

"אתם ואנחנו" הוא שיר יוצר דופן באורכו, הרכבו ובתוכנו במוזיקה הישראלית, שזה כמובן מאוד מתאים לאליוט. אליוט אמנם בת כבר 47, אבל מוציאה אלבום בכורה, "5772" שמו, רק עכשיו. כאילו עכשיו פתחה דף חדש לגמרי. בעוונותיי אני לא מכיר את להקת העבר המיתולוגית ופורצת הדרך שלה, פוליאנה פרנק, כך של"5722" בכלל ול"אתם ואנחנו" בפרט הגעתי נאיבי לחלוטין ונקי מכל דעה קדומה. אליוט ידועה כאמנית בוטה ופורצת גבולות, שלא היססה לנופף במיניות שלה למשל, או לקרוא תיגר על הדימוי הישראלי המאצ'ואיסטי-מיליטריסטי, וכן כמובן לדבר גם פוליטיקה. במובן הזה, השידוך בינה לבין כותב הטקסט "אתם ואנחנו", המשורר מאיר ויזלטיר שהוא כמובן משורר פוליטי נודע, יוצר לא פחות מיצירת מופת שטרם שמעתי כמותה במוזיקה בארץ, למעט אולי חלקים מ"כדורי הרגעה בדבש" המהמם של גבריאל בלחסן שנוגע בנקודות מסוימות דומות.

"אתם ואנחנו" הוא הקטע המרכזי והארוך ביותר ב"5772", והולחן ע"י אליוט ביחד עם חיים פרנק יפלמן. אורכו כמעט 9 דקות, משך שיר חריג מאוד בישראל 2013. מוזיקלית הוא בנוי כמין סימפונייה אלקטרונית, אולי אפילו אלקטרו-פרוג; חלקו הראשון הוא מין פתיחה תזמורתית, בה מארחת אליוט את איש "יימן בלוז" רביד כחלני בשירה דמוית מעוואל, פתיחה שבעצמה יכלה לשמש קטע עצמאי נפרד. רק לאחר שתיים וחצי דקות, שבמהלכן המעוואל של כחלני הופך למקצב אלקטרוני שהולך ותופס תאוצה, אנו שומעים לראשונה את קולה של אליוט, שלא שרה אלא מדקלמת בספוקן וורד את הטקסט של ויזלטיר, וזהו כמובן החלק המרכזי בשיר; ולאחר שלוש דקות של דקלום, המקצב האלקטרוני נמוג ולאחר קטע מעבר תזמורתי נוסף מתגבש מקצב חדש מלווה בכינור אוריינטלי שמסיים את היצירה שומטת הלסת הזו.

 מאיר ויזלטיר

אבל כאמור, הקטע המרכזי כאן הוא הספוקן וורד המשולהב של אליוט לטקסט של ויזלטיר. הטקסט מדבר למעשה על שתי ציביליזיות מתנגשות- העולם המערבי, לרבות ישראל, ותרבות האיסלאם הפונדמנטליסטי. הטקסט בנוי בשני חלקים מאוד ברורים: החלק הראשון מתאר לפרטי פרטים, שאליוט מטעימה אותם ברהיטות ובדקדקנות אין קץ, את מה שויזלטיר מכנה "הרוטב על מעדני המערב", תוך שהוא בוחר במאפיינים ארופאיים דווקא כמייצגים של תרבות המערב: מקולינריה (הבייבי-הרינג האמסטרדמי והחמון הספרדי וסטייק הסלמון הסקוטי), דרך ארכיטקטורה (פסלים פריסאיים, עיטורים לונדוניים, עיצובים איטלקיים), ועד תרבות פנאי (ציד שועלים באנגליה, משחקי כדורגל באצטדיוני ענק). אליוט ו-ויזלטיר מתענגים בתיאור המדוקדק הזה, ומעבירים בהצלחה רבה תחושה של עולם מפוטם, מבוסם, מלא בעצמו, נהנתן ותאוותן, שאינו מביט אחורה ואינו בודק את מי הוא דורס כדי להתענג על מעדניו. את מי שמנשנש את סטייק הסלמון לא מעניין מה קורה בשאר העולם, הוא מנותק מהגלובאלי. שימו לב שויזלטיר בכוונה מקצין, וממקם את המערב באירופה, תוך שהוא מוציא מהתיאורים את ארה"ב למשל, וגם את ישראל (אם כי הוא ישלב אותה בסוף השיר). אליוט מדגימה כאן מהו ספוקן וורד איכותי: הרהיטות והדיוק שלה, השלווה והרוגע בהם היא מעבירה את הטקסט, פשוט מפעימים (תקשיבו לאיך היא הוגה את המילה "סקוטלנד" או "אטלקי", כאילו היא באמת נוגסת באיזה מעדן). וכל זה רק הכנה למה שקורה בהמשך.

המעבר החד לחלקו השני של הטקסט, שבו אליוט גם מעבירה הילוך מבחינת הגשת הטקסט, מגיע עם המשפט: "אתם ואנחנו חייבים להתבהם על הדם". כאן פתאום האזרח המערבי התאוותן מגלה לחרדתו ולהפתעתו שקיימים אנשים אחרים בעולם שלא בדיוק רואים איתו עין בעין את הדברים החשובים בחיים. פתאום אנו נתקלים בסיטרא אחרא: האיסלאם הפונדמנטליסטי. ויזלטיר\אליוט וטענים שהתנגשות הציביליזציות הזו היא למעשה מעין משחק תפקידים, סוג של תאטרון בינלאומי. כדי שנוכל להגדיר את עצמנו כמערביים נאורים, אנו צריכים את האסלאם הפונדמנטליסטי כניגוד, כאובייקט משקף שהוא כל מה שאנחנו לא. "אתם" תאבי דם, מלאי שנאה, רצחניים וקנאים דתיים, ו"אנחנו" איננו כאלה- אנו נאורים, ליברליים ורחבי אופקים. המערב צריך את הקיטוב הזה כדי לשמור על הדימוי העצמי שלו כנאור. המוזיקה כאן צוברת עוד כח ותאוצה, וההקראה של אליוט מקפיאת דם ממש, בעיקר כשהיא מתארת בסוג של שיוויון נפש מדכא תמונות מזעזעות של דם ורצח ואומללות משני הצדדים.

אבל זה הרי לא באמת ככה. תיאור הלחימה בין שני הצדדים מראה כי הם בעצם אותו דבר- אלו מפוצצים אוטובוסים, ואלו מפוצצים בתי עניים; אלו הופכים אנשים לאומצות בשר ואלו לבובות פחם. מי שכל כך נאור, וכל כך בטוח בצדקת דרכו המוסרית (זוהי למשל עמדתה של ארה"ב- היותה שומרת הדמוקרטיה והמוסר העולמית), הוא למעשה לא שונה בהרבה מאלו שהוא מגדיר כאויביו. ממש בשורות האחרונות של השיר, ויזלטיר ואליוט מכניסים גם את ישראל תחת מטריית המערב; הקיטוב "מערבי\מוסלמי" מקביל לקיטוב "יהודי\גוי". השורה המסיימת והמטלטלת בשיר, "שני גזעים של כלבים שאולפו להרוג", מסכמת כל המסר באופן שאינו משתמע לשתי פנים. שני הצדדים, גם של הסכסוך האידיאולוגי-דתי הגלובאלי וגם של הסכסוך הלוקאלי שיש לנו כאן, מעוניינים להמשיך "להתבהם על הדם"; האיסלאמיסטים ימשיכו כי זה מה שהאמונה שלהם מכתיבה להם, והמערביים- כי הם צריכים את הקיטוב, צריכים להתבדל ולהתנער ממי שאינו נהנה מהבייבי-הרינג והחמון. תרבות המערב ובתוכה ישראל, עפ"י ויזלטיר ואליוט אינן מעוניינות בשום דיאלוג עם האיסלאם, וגם האיסלאם אינו מעוניין בדיאלוג שכזה: הצדדים שואפים לדיכוטומיה מוחלטת, "לחלק את העולם המסכין  לדאר אל אסלם (שם המוסלמים חופשיים לקיים את דתם) לדאר אל חרב (שם הם אינם ועל כן צריכים להילחם)".

השילוב של ישראל בתרבות המערב ובשיר כולו מעניין מאוד ובעקבות הארועים האקטואליים הנוכחיים נעשה נפיץ עוד יותר, לאור החרם של האיחוד הארופאי על הטריטוריות הכבושות בידי ישראל מאז 67'. נראה שישראל משחקת כאן מין תפקיד כפול; מצד אחד היא כביכול מדינה מערבית, שארה"ב ואירופה מטפחים כדי לשמר את האינטרסים שלהם באזור. מצד שני היא בן חורג לתרבות המערב שעם השנים הולך ונעשה יותר ויותר מנודה ומוקע, כשלמעשה בארופה דעת הקהל היא נגד ישראל ובעד הפלסטינים, מה שלא ממש הולך עם הדיכוטומיה של "אתם ואנחנו". אולי טועה ויזלטיר כשהוא מציב אותנו עם אלו המתמוגגים על "מעדני המערב"? אולי זה "אתם", "אנחנו" ו"הם", הישראלים? איפה אנחנו עומדים בחלוקה לציבילזציות? האם אנחנו מערביים? מזרח תיכוניים? ערבים? כנעניים? אלו שאלות מאוד רציניות וכבדות משקל, שאנו כישראלים נמנעים מלגעת בהם.

בהקשר הישראלי, הקיטוב שדובר עליו הוא זה שבין יהודי וגוי. אבל החברה הישראלית מקוטבת הרבה יותר; קיטוב בין חרדים וחילונים, עניים ועשירים, מזרחיים ואשכנזיים ואתיופים ורוסים ועוד ועוד מחנות ושבטים. כמו הכוחות המערביים שמעודדים את הקיטוב בשם הנאורות, גם כאן בארץ יש כוחות המעודדים את הקיטוב, את ההפרד ומשול הזה שמפלג ומשסע אותנו, כוחות שעושים זאת למטרות פוליטיות נגד סולידריות. אם ציינתי את "כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, ממש בסוף הטקסט האינסופי שלו בלחסן מדגים את השנאה הרבה הכרוכה בקיטוב הזה, כשהוא מתחיל לערבב בין מחנות ומתחיל לשנוא מחנות שאינם קיימים כמו "דתיים ערבים" או "שמאלניים נאצים" או "דוסיות עשירות" עד שאי אפשר להבין יותר מי נגד מי ומהי המהות של המחנות האלו. זו כל הפואנטה של "אתם ואנחנו": המהות של הדיכוטומיה אינה חשובה כמו הדיכוטומיה עצמה. כל עוד "אתם" מפוצצים באוטובוסים ו"אנחנו" לא כאלה, המצפון שקט.

"אתם ואנחנו" הוא אחד ההישגים הגדולים של אליוט באלבום שלה. השילוב בין טקסט מופתי וכתוב היטב, שקצת כמו "ערבב את הטיח" הוא נוקב אך אינו מתלהם וממש דורש ממך לחשוב ולעכל את מה ששמעת, לבין פורמט מוזיקלי מאתגר ומורכב גם הוא, ובחירה אמיצה מאוד של אליוט בפורמט הספוקן וורד, עושים אותו למופת של שילוב בין שירה למוזיקה. ועם המבט הגלובאלי הזה המנסה לחבר את ההיסטוריה הקטנה שלנו כמדינה צעירה עם ההיסטוריה הרחבה יותר של המערב, אני מסיים את הסדרה שלי. ניסיתי ליצור כאן רצף של נקודות מבט, מהאמנות המגויסת והממסדית של הלהקות הצבאיות פוסט-67', דרך התדהמה וההתקרבנות של פוסט-73', משם להכרה המסוימת בקיומו של עם אחר כאן, וכלה בנקודת מבט מרוחקת וגלובאלית יותר. מקווה שנהניתם, תודה לכל מי שקרא והגיב. תלמדו היסטוריה, זה חשוב. ויותר חשוב: תשאלו שאלות, ותמצאו את התשובות בעצמכם.