אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק ב': מקום רחוק, קרוב לכאן

בפוסט שעבר בסדרת "ההיסטוריה" ניתחתי תוצר אבסורדי במיוחד של ההוויה הישראלית, שיר "שלום" ששרה להקה צבאית. השנה הייתה 1970, ואנחנו ניסע בזמן מרחק קצר בלבד, בסך הכל חמש שנים קדימה, אבל בעצם אנחנו נוסעים למציאות אחרת, לאתוס אחר, למדינה אחרת כמעט. האימפריה החדשה, זו שרק 8 שנים קודם לכן נוסדה, מלכות דוד החדשה, קרסה לה בשלושה שבועות של המלחמה הנוראית בתולדותיה. אמנם ה"בית השלישי" של משה דיין לא חרב פיזית, אבל מבחינה מנטלית החלום המשיחי הזה נגוז. ישראל 1975 עדיין ליקקה את פצעי יום כיפור 1973. אל המשבר האדיר הזה, שאת הדיו אנחנו שומעים עד היום, נקלעה לה להקה מצליחה מאוד, שהיא בעצם המשך של הלהקות הצבאיות, אחת הלהקות שהכי מזוהות עם הישראליות, וזו כמובן להקת כוורת.

כמו שמלחמת יום כיפור הייתה מלחמת פוסט-ששת הימים, ההתפכחות הכי כואבת שיכלה להיות משיגיונות הגדלות של 67', כך כוורת הייתה להקה פוסט-צבאית, שבאה אחרי תור הזהב של הלהקות הצבאיות, והיא נראית כהמשך הגיוני שלהם; אני מאוד אוהב את כוורת מבחינה מוזיקלית, אבל בגדול זאת הייתה להקה של פאן טוב ותו לא. הרוב המכריע של שיריה היה נונסנס שטותי, אמנם כייפי, אבל די חסר משמעות. גם מפסטיבל האיחוד הנוכחי של כוורת לא התלהבתי במיוחד, משום שאני לא מעריץ מופעי קריוקי עצמיים שכאלה ולא התרשמתי שלכוורת 2013 יש משהו חדש לומר. במובן הזה, מרשים במיוחד שאחד השירים הבודדים שלה שבאמת אומר משהו, הוא אחד הטקסטים הפוליטיים היותר חזקים ואמיצים שנכתבו כאן. זה אינו שיר סאטירי, אלא שיר שמגולל נראטיב מסוים שעד 1973 איש לא העז לספר: הקמת המדינה לא הייתה כה הרואית ועטורת ניצחון כמו שתמיד סיפרו לנו, וגם ההווה שלנו אינו כה הרואי. הסיפור האמיתי, גורסת כוורת, הרבה יותר אפור והרבה פחות זוהר, ואנחנו לא באמת יפי בלורית ותואר. השיר הוא "מדינה קטנה", מילים דני סנדרסון, לחן סנדרסון ויוני רכטר. השיר הוא אחד הפופולריים ביותר של הלהקה, אך מדובר בשיר פחות תמים והרבה יותר מתוחכם ממה שניתן לקלוט בקריאה ראשונה, בהנחה והמאזינים מתמקדים במילים ולא רק נותנים להן להתגלגל בנעימות הלאה.

במקום די רחוק, קרוב לכאן

אספנו את עצמנו

הבאנו חברינו

ולא אמרנו מי ומה

בדרום בצפון ובמרכז

שכרנו קצת שמים

דמעות הביאו מים

פתחנו ארץ חדשה

כאמור, בניגוד לשאר הטקסטים השטותיים הרגילים של כוורת (וצודק מי שטוען כי הטקסטים האלה לא מתעלים על המרגליות שמפיק יוסי גיספן ותמלילנים אחרים בזמר הים תיכוני), יש כאן באמת כתיבה מצוינת. שימו לב שהבתים בנויים משורות קצרות, כל אחת מכילה בין שתיים לארבע מילים בלבד. כך הוקמה המדינה עפ"י כוורת: בחטף, באלתור, בזריזות, בלי הרבה מחשבה. "לא אמרנו מי ומה" ונראה שעד היום אנחנו לא ממש אומרים. משפט יוצא דופן ביופיו הוא "דמעות הביאו מים"- המקום הזה היה כל כך צחיח, כל כך שומם, ממש לא ארץ זבת חלב ודבש. שימו לב למשפט האחרון בבית השני, "פתחנו ארץ חדשה". פתחנו- לא הקמנו. פתחנו- כמו שפותחים עסק קטן כמו חנות או מכולת. הכל בקטן, הכל זמני, הכל מאולתר.

מדינה קטנה, מתחמקת מצרה

את הכתובת לא תמצא

היא שמורה בתוך קופסא

בעולם כל כך קשה

להתבלט זה לא יפה

נתחבא כאן ולנצח לא נצא.

הקטע הזה מזכיר לי מאוד את העיסוק של חנוך לוין באנשים קטנים, כמו בשירים "כשאהיה גדול אהיה קטן" ו"חייו ומותו של מר גודסקינד" ו"הגטו שלי". אבל סנדרסון מציג כאן מדינה שלמה של אנשים קטנים, חנוך-לוינים כאלה, חפצים וקרומים ויאקישים ופופצ'ים. חיים בקטן, בשקט, ומשתדלים לא להרגיז אף אחד, כי "להתבלט זה לא יפה". כוורת למעשה מציירת את המדינה כגטו קטן, מבודד מהעולם הרע והאכזר שם מבחוץ, מבודד מהצרות. איפה זה ואיפה האימפריה הגדולה של משה דיין ושל "פרחים בקנה". בעצם עברנו בין שני השירים מעמדה של מעצמה שגוברת על אויביה וכופה עליהם שלום, לעמדה של מדינה קטנה וחבולה שכולם מתנכלים לה וזוממים להשמיד אותה.

שני בתים, שני סוסים, שלושה עצים

נוסעים תמיד ברגל

שרים שירים בלי דגל

נושמים שנים ללא סיבה

סנדרסון ממשיך בהקטנה של מדינת ישראל. הוא מצמצם את כל האימפריה לכדי מה שמתואר כמשק קטן, בלי תחבורה, בלי דגל- כמו שאני רואה את זה, הכוונה לחוסר כיוון. והשורה הכי חשובה- "נושמים שנים ללא סיבה". חשבתם ש"מדינה קטנה" זה שיר פטריוטי? טעיתם. סנדרסון בעצם טוען שאין כאן אתוס אמיתי. אנשים לא באמת מבינים מה הם עושים כאן, וזאת טענה שאני מתחבר אליה מאוד.

מלחמות, אסונות, חולפים בצד

אנחנו בתוכנו

וכל מה שאצלנו

תמיד ניתן למחיקה

וכאן מגיע שיא ההתקרבנות של השיר. ישראל מתנהגת כשבלול או כצב שמתכנסים אל תוך עצמם, עיוורים לעולם החיצון, מוגנים ע"י שלד חד-שכבתי בלבד, כשחרב על צוואר כל הזמן. אם זה נשמע מוגזם, בכייני, או קורבני, הרי זו בדיוק העמדה שראש הממשלה שלכם מפמפם לכם בוקר צהריים וערב- האיום האיראני, האיום הפלסטיני, האיום הלבנוני, האיום הסורי, האיום הפופוליסטי, האיום המחאתי וכו' (הפובליציסט אורי משגב כבר הקים פינה קבועה בטור שלו ב"הארץ" בשם "איום יום א'"- מעקב שבועי אחר האיומים של ביבי). כשחיים כל כך בקטן, כל כך מכונס, ותחת איום מתמיד כל כך- איך אפשר לפתח ולנהל חיים נורמליים? כאן אני חייב לומר שלא ירדתי לסוף דעתו של סנדרסון. עד כמה הוא רציני פה? האם הוא אומר את הטקסט הזה בנאיביות, תוך שהוא באמת מאמין בו, או שזו כבר ביקורת, כלומר סאטירה? אני חייב לומר שאני לא בטוח, אבל קשה לי להאמין שסנדרסון היה ציני כאן. אני חושב שהוא באמת ביטא הלך רוח שהיה כאן ב-1975, אם כי משום שהוריי רק נישאו בשנה זו אין לי כמובן את הפרספקטיבה להגיד לבטח.

יום אחד, אם כדאי, אולי נצא

כל עוד נעמוד לאורך

אני לא מרגיש ת'צורך

נחיה, נמות, ואז נראה

אני לא יודע אם סנדרסון התכוון לכך, אבל כאן אפשר לקרוא את הטקסט בשתי דרכים לפחות: המשפט "יום אחד, אם כדאי, אולי נצא" יכול להתפרש כניסיון מהוסס להתחבר אל העולם ולצאת מהקונכיה הישראלית המנותקת שבה המדינה הסתגרה. אבל אפשר גם לפרש אותו כבריחה מכאן, שאם יהיה כדאי נברח למקום אחר. למשל, הטרנד הנוכחי של הגירת צעירים תל אביביים לברלין, מכל המקומות, דבר שיותר מכל מסמל בעיניי את פשיטת הרגל שהציונות מגיעה אליה בימינו, דבר שאני חושב שצריך להדיר שינה מעיניי קברניטי המדינה ולהיות עניין לאומי מן המעלה הראשונה (מיותר לציין שמעניינים אותם דברים אחרים לגמרי). "אני לא מרגיש ת'צורך"- הצורך לצאת, להיפתח לעולם, להתמודד עם האתגרים בצורה אמיתית ולא בהתבצרות. ולבסוף, המשפט "נחיה, נמות, ואז נראה". המשפט הזה מזכיר את דברי בני ישראל במדבר במעמד הר סיני- "נעשה ונשמע", שבו בעצם סדר הפעולות ההגיוני מהופך; סנדרסון לעומת זאת מקדים את "נמות" לפני "נראה", כלומר- בעצם הרי "לא נראה", אין לנו שום צ'אנס אמיתי "לראות"; בני ישראל מודל 1975 פשוט ממשיכים להיות בארץ מכח האינרציה, בין אם מאמונה שלמה, אמונה עיוורת, הלם קרב או סתם ריקנות.

לסיכום, אם מלחמת יום כיפור היא היפוך הראי של מלחמת ששת הימים, אז "מדינה קטנה" הוא היפוך הראי של "פרחים בקנה". הדבר הכי מפעים ב"מדינה קטנה" הוא, שהתיאור "מדינה קטנה" עומד בסתירה מוחלטת לגודלה הפיזי של המדינה בעת כתיבת השיר; למרות שמבחינה גיאוגרפית זאת עדיין האימפריה של "פרחים בקנה", השבר המנטאלי היה כה גדול עד שהאימפריה הזו נתפסת כאיזו פרובינציה דלה. סנדרסון, בכתיבה באמת יוצאת דופן, מיטיב לשמר את הלך הרוח הזה, ותוקע, כמעט מבלי משים ואולי אפילו לא בכוונה, סיכה קטנה אבל חדה בבלון של אתוס הציונות (מישהו אמר פוסט-ציונות?). בפוסט הבא נעבור עשור וקצת קדימה, ואחרי טיפוח האגו הלאומי ואחרי ליקוק הפצעים של אותו אגו, נצא קצת מעצמנו ובפעם הראשונה נשים את עצמנו בנעליו של האחר.

אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק א': בין עזה לרפיח

אחרי שאת החודש הקודם בבלוג הקדשתי לג'ון זורן, אני שוב עושה כאן חודש קונספט בבלוג, אך הפעם לא אתמקד באמן מסוים אלא בתמה חוזרת, שהיא- שירים ישראליים שמציגים נקודות מבט על המתרחש כאן בעשורים האחרונים, ה"מצב" המפורסם כל כך. בחודשים האחרונים עסקתי די הרבה בטקסטים פוליטיים ביצירה אישית, ונושא השירים הפוליטיים תמיד משך אותי; תמיד נראה לי מוזר כמה העיסוק בפוליטיקה במוזיקה הישראלית נדיר יחסית, בזמן שבקולנוע הישראלי ובאמנות פלסטית העיסוק הזה מאוד בולט ואף מרגיז כל מיני אושיות מלאות חשיבות עצמית מהקונצנזוס. בחרתי החודש ארבעה שירים שבעיניי לא רק מציגים איזו קשת של נקודות מבט אלא גם ניצבים על ציר כרונולוגי, ואני מעוניין להציב אותם זה מול זה.

 הכותרת של הסדרה, "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה", היא שם של שיר מתוך אלבומו החדש והמצוין של יהוא ירון; על האלבום של ירון עצמו אני לא רוצה לדבר, הוא כבר קיבל את הביקורות הטובות שלו, אבל אני משאיל את הכותרת הזו משום שאני מרגיש בדיוק הפוך- אנחנו עם שעדיין מנסה להבין את זהותו, האם הוא דת או לאום, האם זו מדינה יהודית או דמוקרטית, האם מה שמאחד אותנו הוא נאראטיב משותף או פשוט פחד קולקטיבי מהשמדה המונית, ובעקבות חוסר ניסיון להתמודד עם השאלות הנפיצות והכואבות האלה ברצינות, אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם היסטוריה, ויותר חשוב ועצוב מזה- אנחנו לא באמת רוצים; לימודי ההיסטוריה בתיכון מסתיימים לפני 48', וכדי לנסות להבין מה קרה מאז אנחנו אמורים להשלים לבד, מה שרוב האנשים מתעצלים או לא רוצים לעשות.

ירון בשיר שלו מציג נסיון מבולבל לגבש זהות והיסטוריה שאני מאוד מזדהה איתו; את הבלבול הזה אני מנסה בשנים האחרונות להפיג וללמוד יותר ויותר על העבר, וזה מאוד קשה, במיוחד בשל העובדה שבמרחק השנים כל מה ששורד הוא נקודות מבט שונות שמספרות נראטיבים שונים; עצמאות או נכבה, שחרור או כיבוש, זכות היסטורית או עוול, בסופו של דבר אתה צריך להכיל את הכל ולהחליט בעצמך איזה נראטיב אתה בוחר. הנקודה היא שרבים, כך אני מרגיש, כלל לא עושים עם עצמם את החושבים הזה, וזה מוביל לתופעות כמו חברת כנסת שטוענת שהיא "פאשיסטית גאה" ומדברת על פליטים אפריקאים במונחים נאציים, סטודנטים באוניברסיטה ששרים את התקווה תוך כדי כשחבר כנסת ערבי חוטף יריקה, או ילדת פלא בת פחות מעשר ששרה שירי שכול לקהל המתמוגג מאושר באולפן ובבית, או, כמו שנראה כאן, להקה צבאית ששרה על שלום. כאן המקום להעיר כי אני אציג כאן נקודות מבט שונות, אבל אני לא מתכוון להיות מה שנקרא "מאוזן"; אינני לוקה בפיצול אישיות ואני לא מתכוון לנהל כאן דיון עם עצמי, אלא עם כל מי שייראה לנכון לקרוא ואף להגיב (ואתם יותר ממוזמנים).

השיר הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא השיר המיתולוגי "פרחים בקנה", שנכתב ע"י דודו ברק והולחן ע"י אפי נצר, והושר לראשונה ע"י להקת חיל התותחנים בשנת 1970, פוסט מלחמת ששת הימים, בואכה מלחמת ההתשה, ולפני מלחמת יום כיפור (ובערך בזמן דומה להעלאת "מלכת אמבטיה" לחנוך לוין בתאטרון הקאמרי). לפני שנתייחס לטקסט ולקונטקסט אני חייב לעצור רגע ולומר שאני מאוהב עמוקות בלחן ובעיבוד של השיר הזה, שעליו אחראי בני נגרי, המלחין של "אל תקרא לי שחור" ואחד מאנשי הצללים הגדולים ש הזמר העברי (גילוי נאות: נגרי יצר איתי קשר מיילים, גר היום בלונדון וייתכן שבעתיד אראיין אותו). זה בלי ספק אחד השירים הגדולים של הלהקות הצבאיות, ובתור אחד שעשה שירות צבאי בחיל התותחנים השיר הזה נצרב לי בתודעה די חזק. אני קצת אובססיבי לגביו. פרט טריוויה- ככל הנראה האיש שאחראי שם על האורגן הוא לא אחר מיוני רכטר (מישהו יכול לאשר?).

ועכשיו: להקה צבאית הוא בעיניי אחד הקונספטים הכי דוחים שיש, והמחשבה שבמשך הרבה מאוד שנים הלהקות הצבאיות היו הבון-טון בכל מה שקשור לבידור ישראלי מעבירה בי רעד. לא רק ששירי הלהקות הצבאיות היו ללהיטים שהכתיבו את הלך הרוח הציבורי, הלהקות הצבאיות הפכו גם כמקפצות קידום קריירה לכוכבי הבידור לאחר שחרורם ולמעשה היוו מין מונופול בידורי, שמי ששבר אותו היו להקות הקצב מחד ו"החלונות הגבוהים" מאידך- זו הייתה החלוציות הגדולה באמת של שמוליק קראוס, שלא צמח מלהקה צבאית ובכל זאת הצליח מסחרית. אבל יותר מכל, מה שהכי מרגיז אותי בלהקות הצבאיות הוא כמובן שזו אמנות מגויסת, מה שבהכרח עושה אותה לאמנות פוליטית בהסוואה. במובן הזה אנחנו חיים היום בעידן הרבה יותר נאור, אם כי עדיין ידו הארוכה של צה"ל עדיין טמונה עמוק בתוך הקונצנזוס הבידורי עם תחנות הרדיו שלה. אבל לפחות הצלחנו להתנער מהמפעל הזה שאמנם הביא לקדמת הבמה הרבה כשרונות אבל בסופו של דבר נועד לשרת את מקבלי ההחלטות.

"פרחים בקנה" מתאר לנו אידיליה, אוטופיה:

כשאביב נרדם ייעור בחיוורון
בשדות האש ייתם הקרב האחרון...

ילדה אחת קטנה ובידה זרים
לעיר הלבנה תצא אז בשירים
ולחייל נרגש תשים סביון בדש,
והשמיים כה בהירים.

זהו מסר ישן נושן מאין כמוהו: זוהי המלחמה האחרונה, שתפתור את כל המלחמות הבאות בתור. מדוע אנו נלחמים? אנחנו נלחמים בשביל להשיג שלום. במובן הזה, הוא "פרחים בקנה" הוא אחד השירים הכי מקוממים בקאנון הלהקות הצבאיות, והוא מצטרף לשיר מקומם אחר, "שיר לשלום", ולשירים אחרים. רגע, למה מקומם, תגידו? זה הרי מצטייר מאוד יפה, מאוד הומני, מאוד אופטימי, הצבא המוסרי בעולם שתמיד חותר לשלום. אז זהו, שלא, משום שיש משהו מאוד לא אמין בלהקה צבאית, שלוחה של משרד הביטחון, עוטה מדים, ששרה על שלום. הרי אם יהיה שלום, כל קיומה של הלהקה הזו אינו הכרחי, ואין צורך בשירים כאלה כלל. זהו האי-שלום שמצדיק את קיומה של הלהקה הצבאית ואת הצבא בכלל, כך ששיר שלום ששרה להקה צבאית הוא כשל לוגי. במקרה של "שיר לשלום" אפשר לפחות לזקוף לזכותו שיש בו יסוד חתרני כלשהו- מה שבלי ספק לא קיים ב"פרחים בקנה". מה שעוד יותר מקומם ב"פרחים בקנה" הוא סוג השלום שהוא מציע:

השמש תידום בין עזה לרפיח

ירח ילבין על פסגת החרמון

כלומר, זה שיר שמתאר שלום של אימפריה שמשתרעת על פני שטח עצום, שנכבש זה מכבר. גם יהיה לנו שלום עם העמים סביב שייכנעו למרותנו, וגם נקים לתחייה את מלכות דוד. זה מזכיר את אמרתו השאננה של דיין בדבר הטלפון לשלום ממדינות ערב שדיין ממתין לו, כביכול. גם האמירה של דיין וגם האופוריה של מלחמת ששת הימים, אותה אוטופיה ש"פרחים בקנה" מיטיב לתאר, התרסקו ונקברו קבורת חמור במלחמת יום כיפור ועל כך כבר נכתב רבות.

נקודה מעניינת נוספת בשיר, ונדבך נוסף על גבי המיליטריזם שבו, היא השוביניזם שנוטף ממנו:

פרחים בקנה ובנות בצריח

ישובו לעיר חיילים בהמון....

החיילים לעיר יגיעו בעם רב

עם נערות ושיר ועם פרחי זהב

כלומר אותן בנות, נערות, וגם הילדה הקטנה שמתוארת בשיר, הן לא יותר מקישוט קרטוני שמונח על כתפי החיילים האמיצים (והרגישים כמובן). אין להן איזו זכות להבעת דיעה או לשינוי הגורל, והן מתבקשות להיות יפות ולשתוק.

בעקבות הלחן והעיבוד הסוחפים השיר עד היום מאוד פופולרי וזכה לגרסאות כיסוי רבות, וכדי להרחיב את הדיון על המקום אותו תפס השיר בתודעה הישראלית אני אגע בשתיים כאלה. האחת היא משנות התשעים, וזו הגרסה הסאטירית המבריקה של החמישייה הקאמרית לשיר. זהו אינו מערכון; חברי החמישייה הקאמרית ניצבים כאן מול מיקרופונים, קרן מור שרה את הבתים (בתור בדיחה חוזרת, קרן מור שרה בקולה הבלתי מרשים די הרבה שירים בתוכנית, למשל את "באב אל וואד" בגרסת קברט) וארבעת הגברים שרים איתה את הפזמון החוזר, תוך כדי העמדה מגוחכת שמתבססת על תנועות ידיים סטריאוטיפיות. שני בתים ושני פזמונים ראשונים הולכים בסדר גמור, וכך גם הבית השלישי; אבל, בפזמון האחרון משהו משתבש, ארבעת הגברים מתחילים לשיר את השיר באמוק ובאגרסיביות בלתי נשלטת, כשהם מואסים בתנועות הידיים ופשוט צורחים את הטקסט (שימו לב לפרצוף של מנשה נוי בסוף). כלומר- כל השיר הם התנהגו באיפוק והסתירו את האמוק הזה, מה שהם הרגישו באמת. הביצוע של החמישייה חושף בדיוק את הצביעות בשיר- טקסט כאילו-אוטופי שמסווה על מיליטריזם פשטני. שימו לב שקרן מור- הדמות הנשית היחידה כאן- אינה מצטרף לחדוות הגברים הששים אלי קרב ולא מתלהמת יחד איתם; גם היא מתנהגת כמו קישוט יפה בצריח. 

הגרסה השנייה היא הגרסה המורחבת,  כפי שבוצעה ע"י צמד הראפרים סאבלימינל והצל, אמנים פוליטיים בלי צל של ספק. כמו שנהוג בהיפ-הופ, הצמד לקח את השיר המקורי, השאיר על כנו את הפזמון החוזר, השמיט את הבתים וכתב בתים חדשים לגמרי (שזה קונספט של שירי היפ-הופ רבים, אני לא מת עליו אבל בגבולות הז'אנר זה מקובל ולגיטימי). השיר מתאים לסאב והצל כמו כפפה משום שהוא מתאים לתדמית ה"יורים ובוכים" ומנטרת ה"נלחמים להביא את השלום" שלהם . כפי שהיטיב וולדורף מהבלוג המצוין "לא מפרגן" לאבחן, סאב והצל יורים טקסטים עתירי סתירות ומסרים מעורבים- מצד אחד כמיהה לשלום ("שחרור שני עמים מחירות לעבדות") ומצד שני הצמדות לכוחניות הצבאית ("די נשבר לנו הזין לחכות לשלום, אני אפסיק על זה לחלום עד שליבי יידום"), כך שבסופו של דבר אתה לא מצליח להבין אם הם פעילי שלום עכשיו או כהנא חי. אני מותיר אתכם לנחש לאיזה מחנה הם משתייכים באמת.

לסיכום: "פרחים בקנה" הוא דוגמא קלאסית לפרדוקס ישראלי ידוע שנובע מחוסר הבנה של איפה אנו חיים ומדוע, שבו זה נראה שפוי וברור שלהקה צבאית תשיר שיר מיליטריסטי במסווה של שיר שלום (ועל מה עוד ישירו חיילים אם לא על מלחמה? הנה רק לפני שבוע ומשהו נאסר על חייל נח"ל להציג את שיריו משום שהדבר "פוגע בתדמית הלוחם"). כמו רבים, גם אני עמדתי במסדרים בצבא ושרתי את השיר בהתלהבות ובאמוק, בלי לעצור רגע ולחשוב על הטקסט, ויותר חשוב, על הקונטקסט.אז כאן עסקנו בלהקה צבאית, פוסט 67' אבל עדיין לפני 73'. בפוסט הבא נדבר כבר על להקה פוסט-צבאית, או יותר נכון להקה שכמעט כולה מורכבת מפליטי להקות צבאיות, פוסט 73'.

נספח: "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה":

אל תתעסקו עם הזורן, חלק ד: דיוקן האמן כשלושה צ'יפים סודיים

חודש זורן מסתיים לו בפוסט הנוכחי. את ארבעת הפוסטים בניתי כמדרג בסדר יורד על פי הזיקה של האלבומים עם זורן עצמו: הפוסט הראשון עסק באלבום סולו של זורן עצמו, השני בשלישיית מיתרים המבצעת את לחני זורן בניצוחו ובמעורבות הדוקה ביותר שלו, השלישי כבר עלה בכמה דרגות חופש עם שלושה גיטריסטים שניגנו לחנים של זורן באינטרפרטציה מאוד אישית, וזה האחרון- מושא הפוסט הנוכחי- הולך הכי רחוק והכי חופשי עם הרוח הזורנית ועדיין מחובר אליה, וזהו האלבום Xaphan: the book of angels, vol. 9 של להקת Secret Chiefs 3 של יוצא להקת מיסטר באנגל, הגיטריסט האגדי (למביני עניין ) והאיש שידו בכל ויד כל בו, איש שאפשר להגדיר אותו כמיני-זורן, טריי ספרואנס (Trey Spruance).

האלבום הזה הוא חלק מסדרת אלבומים חדשה יחסית של קונצרן זורן, כחלק מספר שירים חדש, שני במספר, בשם The book of angels. זורן סיפר שהתחשק לו לכתוב ספר שירים שני אחרי ספר מסדה, אז הוא פשוט כתב עוד 300 קטעים חדשים, כולם קרויים על שם דמויות של שדים, מלאכים, אלילים ודמויות נוספות מתוך המיתולוגיה היודו-נוצרית. שמעתי כבר כמה אלבומים מהסדרה הזו, ואני חושב שאני יכול לומר באופן זהיר ש"ספר המלאכים" טוב יותר מספר מסדה, יש משהו יותר פאנצ'י ורענן בלחנים האלה, אם כי לא שמעתי את כל מאות הלחנים בספר הקודם וגם לא את כל מאות הלחנים בספר החדש (שחלקם הגדול עדיין לא הוקלט למעשה). בסדרה השתתפו עד היום, למשל, מארק ריבו ו-Masada string Trio שהופיעו בפוסטים הקודמים, וכן דמויות כמו קובי ישראלית הישראלי והפסנתרן אורי קליין. כל האלבומים יוצאים בלייבל Tzadik של זורן. בין כל הדמויות והנגנים המוכרים מהקונצרן של זורן הופתעתי לראות את Secret Chiefs 3 (או בקצרה SC3), להקה שלא ידעתי עליה שום דבר לפני ההאזנה.

 

זה אולי יישמע מוזר או תמוה לחלק מהקוראים אבל מעולם לא הייתי מעריץ של מיסטר באנגל, ואני גם לא להוט אחרי מייק פאטון, עוד סוג של מיני-זורן, תמנון מוזיקלי שהוא אמנם רב פעלים אבל משום מה אף פעם לא בער לי לחקור אותם (במאמר מוסגר, אני כן מאוד אהבתי כנער וגם היום את פיית' נו מור, כביכול ה-Day Job של פאטון שהכניס לו מזומנים בשביל הפרויקטים הניסיוניים שלו, ואני אומר את זה לא בקטע אירוני ומודע לעצמו). קראתי על פאטון ומיסטר באנגל וטריי ספראונס הרבה יותר ממה שיצא לי לשמוע אותם. אז אני יודע שמיסטר באנגל בכלל, טריי ספראונס בפרט וגם ה-SC3  הם שם דבר בחוגים מסוימים, אבל לפני ההאזנה ל-Xaphan לא ידעתי כלום מכל אלה. כך שחוויות ההאזנה שלי ל-SC3  הייתה בתולית לגמרי ומשוחררת מכל דעה קדומה.

כאן נכונה לי הפתעה מאוד, אבל מאוד, נעימה. כי ספראונס הוא סוג של reincarnation של זורן עצמו: כמו זורן עצמו, ספראונס עשה סוג של מחקר אנתרופולוגי-רוחני של דתות ותרבויות שונות ואזוטריות, מקבלה (שמה של SC3 הוא כשם כת קבליסטית, להבנתי) ומיסטיקה ועד למוזיקה ערבית ופרסית; כמו זורן עצמו, האיש אקלקטי בצורה מדהימה, כשהוא מערבב אלמנטים ערביים והודים עם כלזמר ובלקני וסרף ומטאל ומה לא; וכמו זורן, יש לו קונצרן משלו, משום ש-SC3 היא למעשה להקת על, אנסמבל רב משתתפים שבקומבינציות שונות ומשונות (שלא ממש הבנתי איך הן מתבצעות) מתפצל ללא פחות משבע (!) להקות בת, כל אחת מנגנת בסגנון אחר. ב-Xahpan מנגנים מעל עשרה חברים בהרכב, ו-SC3 עבור ספראונס היא מפעל חיים, בדיוק כמו הקונצרן הענק של זורן, רק קצת ביותר קטן.

מהבחינה הזו, ספראונס הוא למעשה האיש המושלם להגשמת החזון המוזיקלי של זורן. הוא יצר כאן אלבום שמשתמש בלחנים של זורן ומתאים אותם לחזון שלו כמו כפפה. קצת קשה לי להסביר אבל זה כאילו זורן הוא הדיבוק של ספראונס, הקול הוא קולו של זורן אבל הגוף כולו הוא ספראונס....טוב אני קצת כושל פה במטאפורות, אבל זה ממש לא חשוב. כי המוזיקה באלבום הזה היא נפלאה, מפוצצת מח, פותחת את הראש, פשוט מחשמלת, ויותר מהכל- חובקת עולם. ספראונס משתמש בלחנים של זורן כדי לעשות מסע מסביב לעולם ב-11 קטעים ו-55 דקות מוזיקליות. קצרה היריעה מלתאר כמה עולמות, תרבויות והשפעות מוזיקליות אנחנו עוברים ב-55 הדקות האלו, שבאמת כל אחת מהן פשוט מרתקת. זה בלי ספק האלבום הכי טוב ששמעתי לאחרונה, וכמו שקורה הרבה הרבה מדי, הצטערתי לגלות שספראונס ו-SC3 הופיעו פה בארץ לפני כמה שנים. למה, למען השם, למה זה תמיד קורה לי שאני מגלה אמן מופלא ואז מגלה שפספסתי הופעה שלו כאן בארץ?! זה נורא!

סיימנו עם זורן. חודש הבא יהיו הפתעות חדשות. תודה על ההקשבה, ותודה לזורן על מפעל חיים ענק.