אל תתעסקו עם הזורן, חלק א': דיוקן האמן כסקסופון אלט

החודש אני רוצה להקדיש את הפוקוס של הבלוג לאמן מסוים אחד שבזמן האחרון אני שומע אותו, וחומרים הקשורים אליו, באובססיביות גוברת יותר ויותר. האמן הזה הוא ג'ון זורן (John Zorn),  איש שהוא יותר ממוזיקאי, הוא ממש מפעל מהלך של מוזיקה, או יותר נכון מנהיג של כת מוזיקלית: מעבר לעובדה שהוא מנהל לייבל מצליח ומוערך מאוד של מוזיקה חדשה-Tzadik, הוא גם אסף סביבו כמה עשרות מוזיקאים קרובים במהלך השנים שמבצעים את המוזיקה שהוא כותב, בין אם אלו הרכבי ג'אז מסורתיים, הרכבי מיתרים משולבים, הרכבי ג'אז-רוק חשמליים, אלבומים שלמים לכלים סולו, פסקולים, יצירות אוונגרד, אלקטרוניקה, וגם הרכבים שנוגעים בסגנונות שלחלוטין נראים זרים לג'אז ולמוסיקה קלאסית כמו מטאל, הארדקור וגריינדקור. במילים אחרות, זורן הוא מעין מותג, תאגיד או קונצרן מוזיקלי, חברה בערבון מוגבל ליצירת מוזיקה. אין הרבה מוזיקאים כאלו בימנו; אני יכול לחשוב עם מקבילה מסוימת בזאפה, אבל זאפה תמיד ביצע את המוזיקה שלו בעצמו, עד מותו כמובן, וזורן פעמים רבות נותן לאחרים לבצע את המוזיקה שלו, ואלו כל כך מושפעים מהרוח הזורנית עד שהם הופכים למעין שלוחה שלו. החודש אני אבחר ארבעה אלבומים מתוך הקטלוג העצום של הקונצרן של זורן, כל אחד שונה בתכלית, כדי להדגים את עושר ההבעה, רוחב האופקים, והאקלקטיות העצומה של קונצרן זורן.

אני לא מכיר את כל הדיסקוגרפיה הענקית של זורן והמוזיקה שלו. מדובר בעשרות רבות של כותרים. אני כן מכיר די טוב שלושה ענפים שבהם אתרכז בחודש זורן: האחד הוא ספר השירים הראשון של מסדה (Masada songbook), שנכתב במקור עבור הרכב הג'אז המקורי של זורן ששמו מסדה (היא מצדה כמובן), השני הוא סדרה של הופעות שזורן ערך לכבוד יום הולדתו החמישים, סדרה המכילה לא פחות מ-12 אלבומים שהוקלטו במרתון הופעות שערך חודש אחד, והשלישי, החדש ביותר, הוא ספר השירים השני של מסדה הידוע גם בכינויו The Book of Angels, סדרה שעדיין מוציאה עוד ועוד אלבומים. כל אחד משני ספרי השירים של מסדה מכיל כ-300 (!) קטעים; מיותר לציין כי על אף שמדובר בענפים עבים מאוד, הם לא קשורים לסדרת הפסקולים שזורן עשה, לעבודות המחווה שלו לאניו מוריקונה, להרכבים אחרים כמו  Moonchild עם מייק פאטון או Naked City, לאינספור הופעות אורח עם אמנים שונים שהקליטו ב-Tzadik כמו למשל דניאל זמיר, בעבודות "קלאסיות" כמו משחק האלתור המוזיקלי קוברה, ועוד....ועוד....

אני אפתח את החודש דווקא באלבום סולו של זורן עצמו, והיחיד מבין האלבומים הקשורים לזורן בהם הוא מנגן סולו לבד. זהו הכרך התשיעי בסדרת הופעות יום ההולדת החמישים של זורן, והוא גם נקרא The classic guide to strategy, vol. 3 (זאת בגלל שזורן הוציא בעבר שני אלבומים שנקראו בשם זה והיו כרך שני ושלישי, בלי קשר לסדרת הופעות יום ההולדת). כאמור, בסתיו 2003 זורן חגג יומולדת 50 בסדרה מרתונית של הופעות שתועדו ב-12 אלבומים. חלק מהאלבומים לא כוללים את זורן, וכוללים קטעים מספר השירים הראשון של מסדה בביצוע הרכבים שונים; ברוב האלבומים זורן מופיע, לרוב עם מוזיקאי נוסף (הגיטריסט פרד פרית', היפני המשוגע ימטקה איי) או שניים (Painkiller עם ביל לאסוול, Hemophilliac עם מייק פאטון). אלו אלבומים מאוד אוונגרדיים, וקצת נוטים לחזור על עצמם ולעייף, בטח לאורך זמן; מכל אלו,  The classic guide to strategy מאוד בולט.  זהו אחד האלבומים הבודדים  בקטלוג הענק של זורן שניתן לומר עליהם שזורן לא הקליט עוד כמוהם, מהסיבה הפשוט שזהו שכולו סקסופון אלט סולו.

אלבומי סקסופון סולו הם דבר די נדיר. כתבתי בעבר על שניים כאלה- של אוון פארקר ושל קולין סטטסון. למעשה הראשון שהקליט אלבום שלם (ועוד כפול!) של סקסופון היה אנתוני ברקסטון באלבומו For Alto מ-1968.  אבל עד היום, אלבום או הופעת סולו של סקסופון, או כל כלי נשיפה אחר, הוא דבר בלתי שגרתי- משום שזהו אינו כלי הרמוני, בניגוד לגיטרה או פסנתר; כך שהנגן צריך למעשה לנגן קווים מלודיים כל הזמן. הקושי העיקרי הוא לעשות את זה מעניין; אנתוני ברקסטון הוא אמנם עילויי מוזיקלי שאני מאוד אוהב, אבל ספציפית במשימה הזו הוא נכשל, ו-For Alto הוא בעיניי אלבום פשוט לא מעניין- הוא לא מצליח לשמר עניין מספיק זמן. באופן יותר סצפציפי ואישי לי, אני לא כל כך אוהב את סקסופון האלט, הכלי שזורן בחר להתמחות בו; הוא איכשהו נופל בין הכסאות, אין לו את הצליל העשיר והמרשים של סקסופון הטנור ומצד שני אין לו את הייחוד של סקסופון הסופרן.

אבל זורן עומד במשימה, ועוד איך; אין בהופעה הזו רגע אחד משעמם. זה בגלל שזורן משתמש בארסנל בלתי נגמר ובלתי נדלה של אפקטים וטכניקות נגינה קיצוניות, וכמו ילד עם הפרעת קשב וריכוז הוא מרפרף על אוצר המילים המיוחד הזה שלו במהירות אדירה; מצרחות אלטיסימו בתדרים מאוד מאוד גבוהים (אל תשמיעו את זה לכלב שלכם), דרך צרצורים וחרחורים, שאגות אדירות וצרודות, הפרחת צלילים דמויי נשיקות, אפקטים ווקליים שמבוצעים תוך כדי נגינה, ועוד ועוד, בזרם תודעה בלתי נגמר. פה ושם הוא זורק איזה רצף מלודי שאפשר לכתוב בתווים, לרוב איזו פראזה ג'אזית, אבל מהר מאוד הוא זורק אותה הצידה לטובת עוד התחרעות. מרתק במיוחד הוא הקטע בו זורן מוציא את פיית הסקסופון שלו ומתחיל לנגן עליה בלבד, בלי הכלי כולו, ומוציא צלילים שממש קשה לדמיין. אחרי הקטע הזה, הקהל של זורן שואג בהתלהבות, ולגמרי בצדק. אני מוצא את זה מרשים במיוחד שזורן מנגן באלט, ולא בטנור שהוא הכלי המועדף על התחרעויות אלתור חופשי כאלה (לטנור יש יותר צליליים עיליים מאשר לאלט, מה שמאפשר לו להגיע לצלילי אלטיסימו גבוהים יותר).

האלבום הזה הוא פשוט בית ספר לנגינה. זורן הולך הכי רחוק עם הכלי שלו, ומי שלא מכיר ולא יודע שאפשר לעשות דברים כאלה בסקסופון ייצא מהאזנה לאלבום פשוט המום. ניכר שזורן השקיע שנים ביכולות האלו, וזו אינה רק טכניקה קרה, אלא שנים של מחקר אינטנסיבי לאן אפשר להגיע עם הכלי. בשבילי זה אלבום מעורר השראה, שמרחיב את גבולות הנגינה בכלי הרבה מעבר למה שניתן לדמיין, בדיוק כמו שסטרווינסקי עשה עם הבאסון שפותח את "פולחן האביב" (אם כי סטרווינסקי עשה את זה כמובן הרבה יותר מלודי). למעשה האלבום כל כך טוב עד שהוא מאפיל על חלק ניכר מהאלבומים האחרים בסדרת הופעות יום ההולדת, שם זורן חוזר על הרבה מהשטיקים שהוא מציג כאן, פשוט עם עוד נגנים ברקע. בעיניי זה האלבום האולטימטיבי כדי להכיר לעומק את זורן הנגן, והוא באמת נגן ע-נ-ק.

עכשיו נעזוב את זורן הנגן ולא ניגע בו יותר. הפוסטים הבאים יתארו את זורן כמלחין, איש צללים, בעיקר כמשפיע מוזיקלי, אולי אפילו דמות מיסטית.

איך זה שבאסון אחד לבד מעז

היום, אם לא ידעתם, הוא יום מיוחד שמרגש אותי מאוד. לא בכל יום יצירת מופת אגדתית ששינתה את פני המוזיקה והתרבות לנצח כמו "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי חוגגת 100 שנה. למה אני כל כך אוהב את היצירה הזו ואת סטרווינסקי בכלל? התשובה הכי מזוקקת היא- ההעזה. סטרווינסקי העז לטשטש, למתוח ואף לשבור את הגבולות ביצירה הזו. היה לו גם את המזל שהיצירה עוררה סערה כל כך גדולה- זה עשה לו יחסי ציבור מצוינים.  זו יצירה שבלעדיה לא ניתן לדמיין את רוב מה שאני שומע, כל שכן מוסיקה מודרנית.

היופי הגדול של פולחן האביב היא שילוב בין פרימיטיביזם קדמוני, שהולך אחורה ושואב מרוסיה הפגאנית, עם שיא המודרניזם של התקופה בה היצירה נכתבה. הכוראוגרף ואצלב ניז'ינסקי יצר בלט המתאר סצנות פולחניות המבצע שבט רוסי קדום- מהערצת האדמה ועד הקרבת בתולה לפולחן האביב. סטרווינסקי התאים לברוטליות האינטנסיבית שביצעו הרקדנים מוסיקה ברוטלית במיוחד, שאמנם הורכבה מהרבה מלודיות ודי פשוטות שסטרווינסקי "השאיל" מנעימות עממיות, אך אלו הועמסו שכבות על גבי שכבות, אקורדים על גבי אקורדים, לדיסוננסים מטריפים. סטרווינסקי עוד הוסיף עוד בלגן כאשר הוא שוב ושוב שובר את המשקל וגורם למאזין לאבד את עצמו, בלי שום יכולת לחזות או להעריך לאן המוזיקה האפלה הזו תיקח אותו.

אבל בעיניי הרגע המכונן ביותר ביצירה הזו קורה כבר בתו הראשון- וזה הבאסון הענוג הזה שפותח את היצירה. זה אחד הרגעים הכי גדולים במוסיקה של המאה העשרים. היו שהשוו בין הפרימיירה של פולחן האביב להופעה הידועה של דילן במנצ'סטר ב-1966, זו שבה צעקו לדילן “Judas!”. אם נמשיך את ההשוואה, הבאסון שמתחיל הוא כמו מכת תוף הסנייר היחידה שפותחת את “Like a rolling stone”. זה מין רגע אחד, קצר מאוד, שאתה שומע משהו שלא שמעת קודם, ואתה יודע שהוא הולך לטרוף את כל הקלפים.

סטרווינסקי רצה לתת לכלים המודרניים צליל שיזכיר את כלי הנגינה הפרימיטיביים של רוסיה הפאגאניים, כלים שנעשו בעבודת יד לא מדויקת ולקו בזיופים רבים. כדי לעשות זאת, סטרווינסקי כתב תזמור אשר דוחף את הכלים לגבולות הקיצוניים שלהם. לפתיחת הבלט, בחר סטרווינסקי בנעימה עממית רוסית מוכרת, ובחר בבאסון ככלי שינגן אותה. אולם, הבאסון מנגן ברגיסטר- המנעד- הגבוה ביותר שלו, רגיסטר שרבים באותה תקופה כלל לא ידעו שהבאסון מסוגל להגיע אליו. רבים מהמאזינים ליצירה ב-1913 כלל לא הצליחו לזהות את הכלי שמנגן את הפתיחה, והמלחין סן-סאנס, שנכח בבכורה וכלל לא זיהה את הכלי שמנגן בפתיחה, צוטט כאומר: "אם זה באסון, אני באבון!". כלומר, סטרווינסקי פתח את היצירה באופן הכי מהפכני שאפשר, כשהוא גורם לכלי מוזיקלי תזמורתי סטנדרטי לא להישמע כמו שהוא אמור להישמע.

וזו הבשורה הגדולה באמת. במוזיקה של המאה העשרים, ובכלל באמנות של המאה העשרים, אמנים החלו להשתמש בכלים שלהם בדרכים אחרות, לא מקובלות. דיברנו לפני שנה על ארנולד שנברג ו"פיירו לונאר" שלו, בו הוא הפך את תפקיד הקול האנושי על פיו. כאן סטרווינסקי עשה את זה לבאסון, ומשם זה משליך על כל התזמורת בעצם, שלא נשמעת כמו שהיא צריכה להישמע. ואני רואה קשר מוזיקלי- לוגי די ברור בין סטרווינסקי לממשיכי הדרך שלו, בין אם במוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק או אוונגרד לסוגיו, בכל מה שקשור לגישה לכלים ולמה "צריך" או "נכון" לנגן. מעריצים כבדים של סטרווינסקי, כמו למשל זאפה (שהעבודות ה"רציניות" המוקדמות שלו מאוד מאוד מזכירות את המלודיות העממיות של סטרווינסקי) או ביפהארט, שינו לחלוטין את האופן בו להקת רוק או בלוז צריכה להישמע, עם שלל המצאות חריגות לז'אנר; אחרים, כמו ג'ון קולטריין ואריק דולפי, שינו לחלוטין את הצורה בה ניתן לנגן בסקסופון, או הכניסו לשימוש כלים שאף אחד לא חשב להשתמש בהם.

יומולדת שמח!

שום דבר לא יעצור את תוף המרים

אין צורך בתקווה בכדי להתחייב בפעולה, ואין צורך בהצלחה כדי להתמיד בפעולה

-סיסמא של ההוגנטים במאבק נגד בית המלוכה הצרפתי

הבילויים, מלהקות הדגל של האינדי הישראלי לדורותיו,  חזרו לחיינו בסוג של סערה. עשר השנים בין אלבומם הראשון וחסר השם של הבילויים ל"הורה הסלמה!", אלבומם החדש, מראות אבולוציה מעניינת; האלבום הראשון, אלבום בכורה מרענן ומצוין עם הרבה רוח נעורים ורוח קרב אמנם הכיל הרבה אלמנטים סאטיריים שהתבטאו בשירים כמו "שאול מופז", "מטבח אל יהוד" ו"נפלא פה", אבל גם הרבה שירי נונסנס מקפיצים וכיפיים עם מילים לא הכי גבוהות ומלאות במשחקי לשון ונונסנס כמו "אוטו זבל" ו"אין בגטים בגטו". האלבום ההוא הצטיין מאוד מוזיקלית, והבילויים נתפסו כלהקה מרקידה ודי כיפית (קראתי איפה שימי ויסלר סיפר שהם אפילו הוזמנו לתוכניות נוער למיניהן), אולי קצת יותר מדי כיפית; הקליטות והזרימה של המוזיקה באו על חשבון חריפות המילים (לקח לי הרבה זמן לקלוט שהמילים של "שאול מופז" כל כך מזוויעות- פשוט התרכזתי בכמה השיר טוב).

אחר כך הם עברו לאלבומם החריף ביותר מבחינה סאטירית, "שכול וכשלון", כשכבר בשיר הראשון בו, "באב אל ווד 38' א" שכבר קיבל מעמד די מיתולוגי, הם מצהירים "אני לא כאן לבדר אתכם". ואכן, "שכול וכשלון" היה אלבום כבד, קשה לעיכול, קודר ומייאש, עם הרבה פחות שירים קליטים, ועם הרבה שירים שממש גורמים לך להחמיץ פעימה, בראשם "תנשב רוח", אחד השירים הפוליטיים הכי נוקבים שנכתבו כאן מעולם. בנוסף, באלבום הזה הבילויים המציאו סוג שירי בילויים חדש- שירים אניגמטיים ביותר שקשה מאוד להבין את פשרם, כמו "שוש אלמוזלינו הייתה צריכה להיות סגורה אצלי באיזה כד" (פרשנות שקראתי טוענת שהשיר מבקר את יחסי האשכנזים-מזרחים בארץ) ו"שירו של האנץ" שעד היום לא ירדתי לפשרו. עדיין, "שכול וכשלון" הכיל גם כמה שירים שאפשר לקטלג אותם כ-Clean innocent fun, בראשם "שגר פגר" הפופולארי. כמו כן, הכתיבה שם עדיין הושפעה ממחלות הילדות של האלבום הראשון- נונסנס ובדיחות פנימיות שרק חברי הלהקה מבינים; זה כמובן היה לגיטימי בשירים מסוימים אבל פגע בשירים אחרים (עד היום כשאני שומע ב"באב אל ווד 38 א' את השורה "כמו שדרדסאבא אומר, אם זה כחול ושקט זה בטח מוות בעריסה" אני מתחלחל). למרות הפגמים האלו, "שכול וכשלון" היה אחד האלבומים האהובים עליי מהעשור הקודם, ובטוח אחת ההצהרות הפוליטיות הכי חזקות של אמן ישראלי כלשהו.

 

עברו 6-7 שנים, מלחמה גדולה אחת, שני מבצעים צבאיים, שתי מערכות בחירות, אבל בגדול אנחנו פחות או יותר באותו דרעק שהיה כאן מאז ומעולם. נועם ענבר בינתיים למד לנגן אקורדיון, החל לשיר ביידיש (נפלא!) בהרכב הכליזמר האותנטי "אוי דיויז'ן", ואפילו התחיל הרכב חדש שעדיין לא הופיע הרבה, Greedy Adam. ימי ויסלר לא היה פעיל מאוד מוזיקלית (למעט להקת "זוהר והמסריחים" של זוהר וגנר), אבל בהחלט כן פעיל בתחום התסריטאות והבימוי, כשהוא חתום על סדרת המערכונים המקאברית "מקום לדאגה", בעיניי אחד הניסים של הטלוויזיה הישראלית לדורותיה, ועל הסדרה עטורת הכוכבים "המגפה" שעדיין לא יצא לי לראות. לפני שנתיים, בשיא המחאה החברתית, הם עשו הופעת איחוד תחת שם בדוי והיה ברור שהם חוזרים לפעילות. שלומי "כרובי" לביא כבר לא נכלל במניין חברי הלהקה, אבל מאיה דוניץ קיבלה סטטוס של חברה מלאה (ואף שרה שיר סולו באלבום החדש).

אז מה הסיפור של "הורה הסלמה!"? זהו השלב הבא באבולוציה הבילויית. אם באלבום הראשון הם רק גיבשו את יסודות הסאטירה והאידיאולוגיה, ובאלבום השני הם הלכו על זה ביג טיים, באלבום השלישי שלהם הם כבר מסתכלים מבחוץ, בעין בוחנת ומפוכחת,על הפעילות הסאטירית-פוליטית של עצמם ושל כלל השמאל בארץ. במובן הזה, שמו של השיר האחרון באלבום, "תיאור של מאבק" (על שם סיפור של קפקא), מתאים הרבה יותר לאלבום. בעצם אפשר לומר שמי שמנגן באלבום אינו "הבילויים" אלא "המטא-בילויים": הבילויים ששרים על הבילויים. קצת כמו הדוקומנטרי המפעים "על צד שמאל", חשבון נפש בן 4 שעות של הבמאי רון חכלילי עם השמאל הישראלי (אני ממליץ ביותר לצפות), הבילויים מנתחים ומבקרים בעיקר את ההתנהלות של השמאל כתנועת נגד. אם "שכול וכשלון" היה שיא הסאטירה הבילויית, כאן אנו פוגשים את הבילויים בשיא בגרותם. מחלות הילדות שתיארתי לגבי שני האלבומים הראשונים נעלמו, וטוב שכך. מה שכן, האלבום החדש עושה חיים מאוד לא פשוטים לגבי הבנת המסר הדי מורכב. יש באלבום רק מעט שירים תופסים שכוונתם ברורה, ואולי רק שניים-שלושה שירים מקפיצים במסורת האלבום הראשון (שיר הנושא המצוין הוא גם מאוד ברור וגם מאוד מקפיץ); רוב השירים, בעיקר הרצף של חמשת השירים האחרונים באלבום, הם אגוזים קשים מאוד לפיצוח מבחינה מילולית ומוזיקלית, ובחלקם אני אודה שכשלתי עדיין להבין את פשרם. לכן, בשמיעה ראשונה האלבום די אכזב אותי, ומי שמצפה לריקודי פולקה מוטרפים צריך לחפש אותם במקום אחר. אבל, שמיעות חוזרות מגלות אלבום עמוק בהרבה משני קודמיו.

השיר הראשון שצריך לקרוא כדי להבין את האלבום הוא דווקא "חמש הצעות לפתרון הסכסוך". זה שיר שעשה לי חיים מאוד קשים. הופתעתי בעיקר מהרמה הנמוכה של הטקסט, ובעיקר צרם לי השימוש במילה "חרא". הבילויים חייבים להיות יותר מתוחכמים מזה, חשבתי. מי שסיפק את המפתח להבנת השיר היה ענבר עצמו, בראיון בערוץ 2. ענבר אמר שהוא רצה לכתוב משהו כל כך ישיר עד שהוא נהיה אבסורדי. ואכן, "חמש הצעות לפתרון הסכסוך" עם שמו היומרני ביותר, מציג כמה מבטים ודעות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מ"אולי פשוט כבר נוותר להם ונשאיר להם הכל" ועד "כל העם צמא לדם, הרי שנים מאכילים אותו בחרא". ה"חרא" הזה הוא הרגע עליו אני יכול לומר "פה חשדתי": מה פתאום הבילויים משתמשים בשפה כל כך פשטנית? מה פשר הרדידות הלשונית בשיר? ואז נדמה לי שהבנתי. השיר בעצם מבקר את רדידות השיח הפוליטי בארץ, מימין- וגם משמאל. מה זאת אומרת "פשוט אולי נסתדר איתם"? מה, זה כל כך פשוט? "נחזיר עוד איזה משהו"- מה המשהו הזה? ואז נחזיר והכל יסתדר? ענבר ו-ויסלר פשוט מלגלגים על הפשטנות, הרדידות והנאיביות שבדעה כזו. אותו דבר קורה גם בצד השני- מאכילים את העם בחרא, מה זה חרא? זה דיבור של באסטיונרים במחנה יהודה. אבל זו רמת השיח. והשיא של השיר מגיע ממש בסוף- "אם העם צמא לדם אז אין סיבה להיות נגדם, אתה הולך לישון מוקדם, כשאתה קם, אתה הופך לימני". כלומר- הנרפסות של תומך השלום הנאיבי, הרדידות של הטיעונים שלו, כל כך גדולה עד שבלי שום מאבק הוא מחליף את עמדותיו ומיישר קו. מה שיפה כל כך בשיר הזה הוא שדווקא טקסט ישיר ופשטני כל כך מתגלה כשיר עמוק ביותר.

המבט החדש של הבילויים הוא מרתק. זה מתחיל כבר בשיר השני, "זמר ספאות", שמתאר בצורה חסרת רחמים שמאלן כורסא שעבר התנוונות, כלומר איש מנותק ומיואש שרבוץ על ספה, מביט בטלוויזיה, לא מבין ולא מגיב על המתרחש, כשהשורה "אין לך מה לעשות עם זה" חוזרת שוב ושוב. אותו איש מנסה לשכנע את עצמו כי הוא כן נאבק: "זה באמת מאוד נחמד להסתכל על האולם מהיציע", "אתה בדרך כלל נלחם אבל עכשיו אתה פשוט שבע", צורח ענבר. "פתאום מסביב משפחה שלמה, הם נראים מוכר, הם אולי שלך, אבל אין לך מה לעשות עם זה", הוא שואג. ושימו לב לאזכור של קיבוץ שמתאבד קולקטיבית בשיר, הקיבוץ הזה יחזור מאוחר יותר באלבום. השיר שמאיה דוניץ שרה, "הצעדה", הוא מונולוג של מי שכבר נאבקו ונכשלו אבל "ממשיכים בצעדה" במין אוטומטיות, השלמה שדומה להשלמה עם האפוקליפטיות של "ניפגש על החוף שפתח את האלבום". דוניץ שרה: "ויש כמה ארנבים שחצו את הקווים לצד הדרך"- גם את הארנבים האלה נפגוש שוב. השורה "כבר הרגשנו אבודים כשאכלנו את הדים סאם מהזבל" מרמזת על תנועה תל אביבית מנותקת- כי עניים ונדכאים אמיתיים לא אוכלים דים סאם מהזבל אלא דברים הרבה יותר נחותים.

אותה עייפות, תבוסתנות, ייאוש, חוזרים גם ב"הזמן האחרון"- "זה לא הקיר, זה הפאקיר, והפאקיר הזה עייף מלשכב על המיטה". ענבר מודה שזה מעייף למחות לדפוק את הראש בקיר כל הזמן. וכאן מגיע הרגע בו הבילויים מתחילים לבקר את עצמם: "ושוב הדיבורים על רוברט קראמב ורוברט סמית ורוברט הניג". לכאורה שורה נונסנסית-בילויית קלאסית, אלמלא רוברט קראמב, אמן הקומיקס המחתרתי האמריקאי הנודע, הופיע כבר בשורה משיר באלבום הקודם של הבילויים; ענבר למעשה טוען שהחזרה על אותם מסרים מהאלבום הקודם היא לעיסה חסרת תכלית של אותם מסרים. בעיניי, היכולת- והביצים- של הבילויים לנתח ולבקר את עצמם היא מדהימה, והיא הייחוד באלבום הזה.

הביקורת\ הסתכלות\התחשבנות העצמית הזו מגיעה לשיאה בשיר הלפני אחרון באלבום, "אני אפריקאי", ובשיר האחרון, "תיאור של מאבק". בשני השירים האלה הבילויים עושים משהו שלא עשו מעולם, וזה- לרגש. לגעת ללב. ממש ככה. לצלילים מוזיקליים מעוותים של "אני אפריקאי" שר ענבר: "אף על פי כן אתה ממשיך, אתה נותן לחדר שיחשיך....מצאת חן והרשקוביץ' הסכים". זאת שורת מפתח. השם הרשקוביץ' מאוד מזכיר לי את השם אוחובסקי; הבילויים מודים שהם עשו לעצמם חיים קלים מדי, הם התחבבו ומצאו חן בעיני המבקרים מן הממסד האשכנזי. "קונה פסנתר שלא תשמע את הצרחות, וזה נקרא להתבגר, אתה הופך למישהו שמוכר". אבל אז, הפזמון החוזר של השיר מטלטל במיוחד: "אין דבר שתאמר שיוכל לעצור את שטף הדם, ובכל זאת אולי לעמוד ברמזור עם תוף המרים". כלומר: הבילויים מודים בחוסר התועלת בסאטירה שלהם, אבל הם בכל זאת יעשו אותה, קצת כמו הסיסמא ההוגנטית שציטטתי בראש הפוסט. שיא השיר, ושיא האלבום כולו בעיניי, מגיעים לקראת סופו: "כשנצא לרחוב אז יגיעו השאר, בעיניים פקוחות כבר יודעים שלשווא, שנוכל להגיד לאחות, שהפציעה משם, כי הפסקנו לפחוד כשאיבדנו תחושה, שום מבצע הנחות לא ירגיע עכשיו...". יש כאן משהו חדש, שלא הופיע מעולם באף שיר של הבילויים. וזה מה שמרגש אותי כל כך- זו תקווה. אולי המאבק- שכאן מורחב לדעתי גם למחאה החברתית, הטריגר שאיחד את הבילויים- אולי יהיה לשווא, אבל אנחנו כבר לא מפחדים יותר. לא יפחידו אותנו ואז ירגיעו עם עוד מבצע צבאי שאולי ישביע קצת את תאוות הנקם. אנחנו נאבק ולו רק כדי להגיד שהיינו שם. והמשפט הכי גדול מגיע בסוף- "אין דבר שתאמר שיוכל לעצור את תוף המרים". הבילויים הופכים כאן את המשפט ואת היוצרות כולן. אם הפרפרזה הראשונה של המשפט מיועדת לבילויים עצמם, הפרפרזה הזו מכוונת החוצה. לא תעצרו אותנו מלנגן, מלצעוק, מלהיאבק. נמשיך עם תוף המרים. אפילו אם אין סיכוי. מדהים, לא? הייתם מאמינים שחבורת ציניקנים משובעת כזו תכתוב משהו כזה?

מגמת התקווה החדשה ממשיכה גם בשיר האניגמטי מאוד "תיאור של מאבק", שמצטיין בעיבוד ולחן ענוגים מאוד. זה מתחיל ממפגש של ענבר עם "משה בתיבה", כשהכוונה היא למאכל העממי הידוע, שפורס לפניו מונולוג. "הוא נראה כמו נקניק מכוסה בבצק מגולגל"- המילה נקניק מכוונת לאותם שמאלנים רדומים, נרפים, כמו אלו מ"זמר ספאות". אבל הנקניק הזה קם לתחייה. "הארנב החיוור עוד יקום על רגליו וישאג"- זה אותו ארנב שברח מ"הצעדה". "זה נמשך רק שבוע, אבל הם שמעו על זה, גם היונים בכיכר"- זו המחאה החברתית, שבב התקווה של הבילויים, והיונים בכיכר הם השמאל המתון, זה שיהיה פעם "ילד נרות" שגם מופיע באלבום. "זה ברור ומובן, האדם שבטנק ינצח"- שוב אנו חוזרים להבנה הריאלית לפיה הבילויים לא יצליחו כנראה לשנות סדר עולם. אבל הם ימשיכו לנסות. והשורה המסיימת- "והיה בבדידות שלו משהו נוגע, והיה ברדידות שלו איזה קצה נחמה". נראה שלצד הייאוש, הציניות והאפלה, הבילויים מגלים לראשונה איזו איתנות, איזו תקווה, שמשהו כאן עדיין לא אבוד. וזה פשוט יפהפה.

שיר אחר שראוי מאוד לציון, על אף שהוא נוגע בנושא אחר לגמרי, הוא "שיר האספספת". זוהי התחשבנות עם מוסד הקיבוץ (מוסד אשכנזי כמובן) ודעיכתו המוחלטת: ענבר מונה כל מיני חברי קיבוץ שעזבו, או שהתנוונו והפכו לחדלי אישים. הפזמון החוזר הוא "הבנתי שאני לא משתנה בעצם, כל מה שרציתי היה כבר תפוס, הבנתי שאני שוב מתעסק עם אספספת, שמישהו כבר יירה בי כמו בסוס". את השורה הזו, כך נדמה, שר הקיבוץ עצמו, ש"מכיר" בחוסר התוחלת והרלוונטיות שלו. אחת הדמויות בשיר נקראת עקיבא, מה שלדעתי (והיה עוד מבקר שזיהה את זה) מתקשר לשירו המיתולוגי של יוצא הקיבוץ מאיר אריאל "ארול" שגם בו מופיע דמות עם שם זה. לשיר אגב יש לחן ועיבוד מדהימים, איפשהו בין טום וויטס למוזיקה מודרנית של המאה העשרים. ואכן, הבילויים סטו באלבום מוזיקלית מהאומצה-אומצה-פולקה-קברט-רוקבילי-כלזמר-להקות צבאיות שאפיין את הסאונד שלהם באלבומים הקודמים, ובליווי תזמור עשירה של נגנים הם מציעים כאן לחנים ועיבודים הרבה יותר מתוחכמים, כשרק "הורה הסלמה" ו"ניפגש על החוף!" מזכירים שירים יותר מוקדמים. הפתעה נעימה נוספת הוא השיר "חייב להתארגן", ששר לא אחר מימי ויסלר עצמו בהופעת סולו ראשונה. ועוד לא הזכרתי את הנוכחות המבורכת של האקורדיון של ענבר, תוספת שהייתה מאוד מתבקשת ללהקה.

שירים אחרים באלבום הם הרבה יותר אניגמטיים. חלקם גם לא מוסיפים לאלבום, שהוא די ארוך ויכול היה להסתדר עם פחות שניים שלושה שירים. לפחות שיר אחד, "שנאתי את הדירה שלך", לא עומד בסטנדרטים של שאר האלבום. אני מודה שלא כל כך הצלחתי להבין אותו, אבל הוא סובל מלחן וביצוע די משעממים. "ערב ערב" ו"מיס תבל" הם שירים דווקא טובים, כש"מיס תבל" הוא כנראה השיר הכי מדכא שהבילויים הקליטו אי פעם, אבל הם כמו "שירו של האנץ" לא הבנתי מה הם עושים באלבום, והם קצת פוגמים בזרימה הכללית.

הבילויים, שלקחו את שמו של אחד הארגונים הציוניים הראשונים שעלו לארץ בסוף המאה-19 והורידו מהשם את ראשי התיבות, מציעים כאן משנה חדשה, מפוכחת יותר, בוגרת יותר. זה אלבום לא פשוט בכלל, כמעט נטול המנונים שיככבו בהופעות; גם הביקורות שאני קורא הן בין מי שמתלהב למי שממש לא. אין כמעט זכרון לכיף של אלבום הבכורה. אבל זו גם לא בדיוק הקדרות חסרת הסיכוי של "שכול וכשלון". זה קול חדש יחסית של הבילויים, שגם לא מנגנים וגם לא בדיוק אומרים את מה שהיינו מצפים מהם.