הפסנתר נעלם, על אמת

החודש אומרים יפה לטום ווייטס מזל טוב על 40 שנות קריירה.  את טום אני מאוד מאוד אוהב. בדרך כלל אנשים אוהבים לדבר על השירה של טום, על הגשת השירים, על כתיבת השירים. אבל האמת היא שמבחינתי, מה שאני הכי אוהב בטום זה את הסאונד שלו. לקח לו עשור וקצת לגבש את הסאונד הזה, את התמהיל המנצח והכל כך מוצלח הזה בין בלוז, ג'אז, בלדות פסנתר, פולקה, מוזיקת עם, קברט, וודביל ואפילו מה שבהעדר הגדרה אחרת יכונה "ביפהארטיזם". כל פעם שאלבום חדש של טום יוצא, או כשיוצא לי לשמוע אלבום שלו שאיכשהו פספסתי קודם, אני מרגיש בבית, וגם- לא בבית: אני יודע שאקבל מנה גדושה ומספקת של הסאונד הישן והטוב, עם שירים שמזכירים שירים אחרים של טום- בלדות רצח, בלוזים מקרקשים, שירה פסנתר מאוהבים, לפעמים נראה שטום רק משנה לשירים האלה את השמות כדי להבדיל אותם זה מזה- אבל, וזה אבל גדול, אני יודע שבכל זאת טום יזרוק גם משהו חדש לקלחת, משהו שלא שמעתי קודם. ווייטס חוזר על עצמו ומקליט את אותו אלבום כבר משהו כמו שלושים שנה, אבל זה אף פעם לא באמת אותו אלבום. על אותו עקרון, אין לי אלבום אחד של טום שאני יכול להגדיר אולטימטיבי. מאז המהפך הגדול שעבר ב-1983 עם האלבום המכונן Swordfishtrombones, כל האלבומים שלו נהדרים, וכולם גם פגומים באיזו צורה שמונעת מהם להיות מושלמים (הפייבוריטים שלי, ואלו שהכי מתקרבים לשלמות, הם צמד החמד Blood Money ו-Alice מ-2002).  אחד מחוספס כמו טום לא יהיה מושלם אף פעם, תמיד יהיה לו פגם כלשהו, וזה מה שיפה בו. ועוד סיבה לאהוב את טום היא שהוא הולך ומשתבח, הולך ומשכלל את הנוסחא. בתור מי שהשקיע מאמצים כבירים עוד בצעירותו להישמע כאיש מזדקן (קצת כמו דילן), וויטס בזקנותו- האמיתית הפעם- נשמע אפילו טוב יותר.

היה מתבקש להתרפק על האלבום הראשון של וויטס, Closing Time, שיצא במרץ 1973. הולך להיות גם ערב מחווה לאלבום באוזןבר בקרוב. אבל אני לא מתכוון לעשות את זה, בעיקר בגלל ש-Closing Time הוא בסופו של דבר אחד מהאלבומים הכי חלשים של ווייטס. בא לי דווקא להיות לא נוסטלגי במיוחד ולדבר דווקא על אלבום מאוחר שלו, שהייתי מהמר ואומר שהוא כנראה הכי פחות אהוב שלו, ואני לא רואה מישהו עושה לו ערב מחווה בחמישים השנים הקרובות. זה אלבום האולפן הלפני אחרון שלו, Real Gone מ-2004. אלבום שעל אף שאני מודה שהוא רחוק מלהיות מושלם, יש לי פינה חמה בלב אליו, דווקא בגלל שהוא כזה עוקצני ולא נעים ומעצבן ומתסכל וארוך כמו הגלות ונשמע כאילו הקליטו אותו בתוך פח אשפה. והכי אני אוהב אותו בגלל שטום החליט באלבום הזה לאתגר לא רק את המאזינים, אלא גם את עצמו.

ב-Real Gone וויטס עשה שתי החלטות הפקתיות בולטות, שהופכות אותו לאלבום הכי קיצוני וקשה לעיכול שהקליט מימיו: הראשונה- המכריעה ביותר- היא לוותר על הפסנתר, ידידו משכבר הימים. המשמעות לצעד כזה ברורה- וויתור על ז'אנר שלם של שירי וויטס, בלדות הפסנתר הכובשות שלו, כנראה ז'אנר השירים הכי אהוב ופופולארי שלו. ההחלטה השנייה היא הסאונד. וויטס החליט לתת לאלבום סאונד לו-פיי  מכוון שמזכיר הקלטות בלוז ישנות משנות העשרים- שלושים, עם המון היס (hiss) ורעש וחיכוך. כשמחברים את זה עם הקול המחוספס והצרוד של וייטס בין כה וכה, מתקבל סאונד גרילה קצת פאנקיסטי שהוא מצד אחד לא נעים ומצד שני מאוד אגרסיבי. אף אלבום של וויטס לא נשמע ככה. בנוסף לכל אלה, וויטס הלך על הרכב קטן יחסית, נטול כלי נשיפה, שבנוי סביבו על גיטרה מזדמנת והרבה אפקטים קוליים של ביטבוקסינג, הבאסיסט הקבוע שלו לארי טיילור (כשלס קלייפול קופץ מדי פעם לעמדת הבאס), בנו קייסי וויטס והפרקשניסט יוצא פרימוס Brain  על תופים וכלי הקשה, והכוכב של האלבום, חברו הטוב (כפיים!) מארק ריבו הגדול על גיטרות ובאנג'ו. במשפט אחד- וויטס הלך כאן על בלוז בסיסי ביותר, קשה ובלתי מתפשר ונשמע כאילו סטיב אלביני הפיק לו את האלבום.

זה אלבום שממש לא קל לצלוח. קודם כל הוא מתפרש על פני 72 דקות תמימות, שלי זה תמיד מכשול. יש בו שיר אחד, Sins of the Father, בלוז חופר שאורכו מעל 10 דקות, כנראה שירו הארוך ביותר אי פעם. בנוסף, וויטס עושה כאן דברים מאוד מפתיעים, כמו הביטבוקסינג שהוא עושה בהרבה שירים (שנשמע נהדר), הפארודיה הקובאנית Hoist that rag, או שיר כמו Shake it, אחד השירים הכי רועשים שלו אי פעם, שריף הגיטרה העקום שלו בקלות יכול היה למצוא את דרכו לאיזה אלבום פאנק זנוח. שלא לדבר על הקטע התמוה Top of the Hill שפותח את האלבום, מין נסיון ביזארי של וויטס לשיר משהו דמוי ראפ, עם הרבה ביטבוקס, סימפולים  של קייסי וויטס ובלי כמעט שום מלודיה שניתן לזהות (אחרי כמה וכמה שמיעות הקטע הזה תופס לחלוטין). בין הקטעים הרועשים  וויטס מראה שגם בלי פסנתר הוא יודע לענג ולהלביש גם בלדות גיטרה נהדרות, כמו Dead and Lovely שהוא אחד משיריו האהובים עליי בכלל.

מבחינת הליריקה, וויטס דווקא יותר מסורתי לעצמו, ויש כאן הרבה מהנושאים הוויטסים המוכרים: בלדת רצח על נערה שהסתבכה (Dead and Lovely), זירת פשע באסם ( Don’t go into the barn האדיר) או טיפוסים בוקבוסקיים לוזרים בשולי החברה והחיים (Make it rain, how’s it going to end) ואפילו קטע ספוקן וורד מסורתי שעוסק בפריק שואו נודד (Circus). דווקא בסוף האלבום מגיעה וואחד הפתעה בדמות שיר פוליטי אנטי-מלחמתי, אנטי-ג'ורג' בושי, אחד השירים הבודדים בהם וויטס משמיעה הצהרה פוליטית מובהקת (Day after Tomorrow).

ויש עוד סיבה לאהוב את האלבום הזה, וזה מארק ריבו. כבר כתבתי על ריבו פוסט נפרד ובו כתבתי כמה טוב עובד השילוב של וויטס עם ריבו. אבל באלבום הספציפי הזה וויטס נתן לריבו מקום כל כך גדול עד שכמעט ניתן להגדיר את האלבום כשיתוף פעולה שלהם: ריבו מראה את ההשפעות הקובאניות שלו ב- Hoist that Rag, מבריק בבלוז שקט ונקי ב-Sins of the father ו-Day after tomorrow, מעקם את האוזן ב-Shake it  וממיס בסולו יפהפה במיוחד ב-Dead and lovely. ריבו ו-וויטס הולכים יחד באון אנד אוף כבר 28 שנה, וזה תמיד טוב, אבל באלבום הזה הם הגיעו לשיא המשותף שלהם.

Real Gone הוא דוגמא מעולה לאיך וויטס מגיש לך את אותו נזיד עשיר שאתה אוהב, אבל לגמרי בצורה אחרת. גם אם שירים מאלבומים אחרים מצלצלים כאן מוכר, אפילו מוכר מאוד, בכל זאת אין לוויטס אף אלבום אלים ואגרסיבי כמו Real Gone (אולי Bone Machine, אבל הוא גם אלבום קודר ומלנכולי מאוד, מה שלא ניתן לומר על Real Gone). בגלל זה הוא תמיד משאיר טעם של עוד ועדיין מצליח להפתיע. מזל טוב, אלוף.

                       

הנעורים שבאו פתע אל סופם (או: שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם)

היה זה בגיל שלוש

כשאיבדתי את נעוריי

בדרך מגן הילדים אל המקלט.

מטוסים יפי כנף

חלפו מעליי ביעף

והותירו אותי ופני כבושות בעפר.

(חנוך לוין, "היה זה בגיל שלוש")

זה קורה מדי פעם שהטלוויזיה בביתי פתוחה ועל המרקע משודרת "בית ספר למוזיקה". בהייה בטלוויזיה היא עדיין משהו שאני עושה מדי פעם, למרות שזה אינו הדיפולט שלי. בראשון בערב אני ובת זוגי צפינו בתוכנית, שהוקדשה לאחת מעמודי התווך של המוזיקה הישראל, נחצ'ה היימן יבדל"א, שאף כיבד את הערב בנוכחותו עם בתו סי היימן. ילדים עלו ושרו מלחניו בביצועים כאלה ואחרים. כיאה לתוכניות מסוג זה, כל הביצועים היו "מקסימים" ו"מרגשים". עד כאן הכל תקין. ואז עלתה ילדה חמודה בשם זואי, בת 9, ושרה את שירו של נחצ'ה לפי מילותיו של נתן יהונתן, "החול יזכור" (קישור כאן). כאן היה ארוע נדיר ומיוחד, שבו מעלים ילדה בת 9 לשיר שיר שכול, שנהוג לשיר אותו ביום אחד בשנה, יום הזכרון כמובן:

הכל ישוב אל המצולות

זולת הקצף הלבן

נרות הלילה דעכו,

הידידות, האהבה,

הנעורים שבאו פתע אל סופם,

הנעורים שבאו פתע אל סופם.

עומדת ילדה בת 9. ילידת 2004. היא משתתפת בסוג של תחרות שירה לילדים, שבה לכל הילדים נותנים ציון טוב מאוד וכולם מקסימים ומרגשים (הגם שאובייקטיבית חלקם לפחות לא יודעים לשיר). לא ברור לי מי נתן את ההוראה לשיר את "החול יזכור", אם זו הייתה בחירה שלה או שהציעו לה את השיר (כביכול זו הייתה בחירה של המנטור מתי כספי), אבל הילדה הזו עומדת ושרה את צמד השורות "הנעורים שבאו פתע אל סופם". היא רק בת 9, אבל היא חכמה ומכירה את הקהל שלה מספיק כדי לדעת שהרגע הזה הוא כמובן שיא השיר ויודעת שצריך לשיר את השורות האלו בצורה הדרמטית ביותר, והיא עושה זאת בהצלחה. והקהל כולו מתמוגג, מוקסם, מתרגש. נחצ'ה מודה לה מקרב ליבו, סי היימן עצמה נחנקת מדמעות, וכך גם עוד יושבים בקהל, אמנים רבים מאוד, מיהורם גאון ומתי כספי ומשה פרץ השופטים דרך מירי אלוני, שרון מולדבי, אביבה אבידן, ועוד רבים רבים וטובים. מאוחר יותר באותו ערב מתבשר גם שהיא זכתה בתחרות לאותו יום. אף אחד, לרגע אחד, לא עוצר את עצמו ושואל את עצמו: האם זה ראוי, שילדה בת תשע תשיר בפני כל עם ישראל על "הנעורים שבאו פתע אל סופם"? האם לאף אחד זה לא נראה מוזר, עקום, מגוחך, חולני?

עכשיו אני בת חמש,

וכבר לא כל כך צעירה

בשיער ראשי זרקה לא מכבר השיבה.

ובלילות ירח כחולים

סורגת כומתות חיילים

יש שאני עוד זוכרת את נעורי.

כאן אני חייב כאן להצהיר כי אני ממש לא חושב ש"בית ספר למוזיקה" היא תוכנית שטנית ומשוקצת, בטח בהשוואה לתוכניות אחרות מהז'אנר. אני גם לא חושב שהילדים שם מנוצלים, ואין לי בעיה עקרונית עם תחרות שירה לילדים. ברוב הזמן זהו בידור סביר ובלתי מזיק. לא זו הנקודה. הנקודה היא משהו נרחב הרבה יותר. כשילד  ישראלי בן 9 נדרש, לא משנה אם בעיניי עצמו או מטעם ההפקה, לשיר שיר כמו "החול יזכור" עם שורות כמו "הנעורים שבאו פתע אל סופם", צריך לשאול כמה שאלות. האם הילד הזה מבין את השיר ועל מהו? האם הוא מבין על מה נלחמים ומה מנסים להשיג, כדי להקריב את הנעורים שבאו אל סופם, כפי שנתן יהונתן כתב כל כך יפה בשיר? אני לא חושב. למעשה אני מכיר גם הרבה מאוד אנשים בוגרים שאינם מבינים מדוע ולמה קצר פה כל כך האביב, כמו שהיטיב לכתוב דוד גרוסמן לבנו ז"ל שמת במלחמת-יש-ברירה קלאסית. למה למען השם צריכה ילדה תמימה בת 9 לשיר על הנעורים שבאו פתע אל סופם? האם חסרים נושאים אחרים, שסביר יותר שילדה בת 9 תשיר עליהם? ויותר מכל- למה מישהו חושב שזה מבדר?

אז קומו, עורו, תינוקות בני תמותה

אכול, שתה, והרטב מיטה,

ולושו היטב היטב את שדי אמכם

שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם.

אם זואי הקטנה הייתה שרה את השיר בטקס יום זכרון לחללי צה"ל בבית הספר שלה- ניחא. אבל היא שרה את השיר בתוכנית בידור. הקהל באולפן ובבית לא באמת מעוניין להיזכר עכשיו בנופלים, כל שכן לחשוב על מה נפלו ולמה- הוא רוצה בידור קל וזריז. מה יותר מבדר מילדים תמימים וזכים שרים, ואם הם גם בוכים וגורמים לאחרים מסביב לדמוע- אדרבא, מה טוב. לכן צרמה לי כל כך ההופעה הזו, שכל כך הרבה אנשים מוצאים את זה מבדר. כשבתוכנית בידור בפריים טיים ילד שר שיר שכול צבאי בפאתוס רב וכולם מריעים לו, בנאדם נורמלי ושפוי, וחברה שפויה ונורמלית, צריכים להרגיש מאוד לא טוב בבטן.

לא יכולתי שלא להיזכר בשיר של חנוך לוין המצוטט פה, מתוך המחזה "מלכת האמבטיה" שלצערי כנראה לעולם יישאר רלוונטי בארץ. עד עתה הילדה הייתה סתם ילדה מוכשרת, אבל ברגע שהיא שרה שיר שכול כזה היא התעלתה למעמד חדש, מחייב הרבה יותר, היא מתגייסת לכוחות ה"גדולים", גם אם היא לא מבינה את המשמעות. כמו בשיר של חנוך לוין, היא באמת כבר "לא כל כך צעירה"; במובן הזה נעוריה באמת הגיעו אל סופם, התמימות שלה תמה ברגע שמריעים לה כשהיא שרה שיר כזה. ובמציאות בה כל מי שמוליד ילד ישראלי יודע שבעוד 18 שנים הוא שולח אותו לצבא, אף אחד לא חושב שזה מוזר. להיפך, זה סטנדרט.

ואולי משהו בעצם דפוק אצלי, שאני לא מצטרף להתרגשות הזו. אולי אני ציניקן מדי, או לא מחובר לרגשות שלי מספיק, או אפילו לא מחובר לרגשות הלאומיים שלי, או לא פטריוט מספיק, ואולי אני סתם נודניק וזה לא באמת אמור להפריע לאף אחד. אבל בזמן שכולם התרגשו שם באולפן, אני בעיקר ישבתי בבית ושאלתי למה, ואני עדיין מנסה להבין.

ולושו היטב היטב את שדי אמכם

שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם,

שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם.

שיבה זרקה במלך

 

הפוסט הנוכחי הוא הפוסט ה-100, בדיוק נמרץ, שאני כותב בבלוג. זה היה אמור להיות ארוע חגיגי, אני מניח, אבל כשאחד מהגיבורים הכי גדולים שלי, הכי נערצים עליי, שהכי מרגשים אותי, הולך לעולמו, קשה להיות שמח. אני מדבר כמובן על שמוליק. אני מקווה לא להישמע קיטש וקלישאתי אבל משהו קטן, קטנטן, זעיר, מת ממני יחד עם שמוליק. הרגשתי כך גם כשקפטן ביפהארט מת לפני כמה שנים; ביפהארט לא יצר שום דבר כמעט שלושים שנה, וגם הפעם האחרונה שיצא שיר של שמוליק הייתה לפני עשר שנים, ובכל זאת, תמיד קיוויתי לשמוע מכל אחד מהם עוד משהו, עוד איזה תו או מילה. זה כבר לא יקרה. והעולם שלי הוא מקום קצת יותר ריק בלעדיהם.

הרשת מלאה עכשיו בכל מיני סיכומים והספדים של קראוס. קראתי את כולם, נדמה לי. כולם די זהים: היוצר הרגיש\ פרא האדם שהיה מחוספס מבחוץ ורך בפנים, שילוב של רגישות ועדינות עם אלימות ובוטות, האיש המוכשר שהרס לעצמו כל הזדמנות להצליח, פגע בעצמו ובקרוביו, וכו'. הכל נכון והכל כבר נאמר מזמן. אני לא הולך לכתוב הספד כזה, משום שאין צורך. השירים של שמוליק מדברים בעד עצמם, ואני הולך לתת להם את המקום לעשות את זה: לספר את הסיפור של שמוליק. שמוליק תמיד היה אמן שמתעסק בחומרים שמרכיבים את חייהם, וקצת כמו גבריאל בלחסן (עוד יוצר הסובל מהפרעה דו קוטבית), לא מפחד להיחשף ולכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, גם אם אחרים לרוב כתבו עבורו את המילים. בחרתי כאן עשרה שירים, או יותר נכון תשעה שירים וקליפ אחד, שמספרים את החיים של שמוליק ומתארים את הדמות המאוד מורכבת ומיוחדת הזו. אני מבטיח להתערב בצורה מינימלית ככל הניתן. אילו לא בהכרח השירים האהובים עליי של שמוליק או הכי טובים שלו, אבל ביחד, השירים האלו מספרים סיפור.

השיר הראשון, שמתחיל מעגל שייסגר עם השיר האחרון, הוא "בית הערבה". זהו אחד משיריו הראשונים של קראוס, והראשון שייכתב במתכונת לפיה אדם אחר כותב עבור שמוליק את המילים שהוא עצמו היה אמור לכתוב. שמוליק רצה להקדיש שיר לאביו, שהיה ממקימי קיבוץ בית הערבה שהוקם ב-1939 ונכבש ע"י הירדנים במלחמת השחרור, והיה לדברי שמוליק "בית שני" בילדותו. שמוליק לא כתב את המילים אלא ביקש משני חבריו, חיים חפר ועמוס קינן, בעצמם עמודי תווך תרבותיים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות, לחבר אותם עבורו. השיר אמנם מזוהה עם אריק איינשטיין, אך שמוליק ביצע אותו בעצמו לראשונה רק ב-1994, באלבום הנשכח "ידידותי לסביבה". זה געגוע לא רק לאדם שאיננו, אלא למקום שאיננו ולזמן שאיננו.

אחד הדברים הכי משמעותיים בחיים של שמוליק היה הרומן, הנישואים וכל הדברים הרעים שהיו קשורים אליהם, עם ג'וזי כץ. מה שהתחיל כרומן גדול ובין-תרבותי הפך לפרידה מכוערת, כשג'וזי ממש בורחת מחמת זעמו של שמוליק. השיר הזועם, האלים, הזועף, השבור, ומלא החרטה "באמצע הרומאן" ששר קראוס באלבומו האינטימי ביותר, "אחרי עשרים שנה", מתייחס ישירות לבריחה של כץ לארה"ב. שיר אחר שמדבר על פרידה לבלי שוב, "שוב חלמתי", אחד השירים הכי קורעי לב שנכתבו בעברית, מתוך האלבום "יום רודף יום", נשמע כבר יותר כמו פרידה מהחיים עצמם.

שמוליק לרוב לא כתב את המילים לשיריו בעצמו, למעט כמה מקרים חריגים. ברוב שיריו הוא השתמש במתווך כדי לכתוב את המילים שלו, שהוא עצמו לא יכול היה כנראה לכותב, והמתווך הזה היה יענקלה רוטבליט, חברו הטוב וסוג של אח רוחני (לראייה: רוטבליט הוא היחיד שנשא הספד על קבור של שמוליק). יכולת האמפתיה וההזדהות של רובליט עם שמוליק היא פשוט מדהימה. אני חושב שההישג הכי מרשים של רוטבליט בהקשר לזוגיות שלו עם שמוליק הוא השיר המרגש עד דמעות "חבר", מתוך אלבום המופת "גלגל מסתובב", שבו רוטבליט למעשה כותב את עצמו בגוף ראשון שר על שמוליק בגוף שני, כשאת השיר עצמו שר שמוליק, כלומר- שמוליק שר את רוטבליט ששר על שמוליק, והבבואות של שמוליק ורוטבליט משתקפות כך זו מול זו במין לופ.

כולם יודעים שלקראוס היה צד פרוע, צד אלים, צד שהרחיק ממנו רבים ויצר לו אויבים רבים, אפילו בתוך משפחתו שלו (ג'וזי, בניו, ואריק איינשטיין בלטו מאוד בהיעדרם מהלוויה). באלבום המדהים "מדינת ישראל נגד קראוס שמואל", אולי אלבום הרוקנרול הכי טוב שהוקלט בארץ, קראוס פשוט מציג לראווה את כל האיד שלו, את כל הטירוף והצד הפרוע החוצה. את מילות השירים, אם אפשר לקרוא להם ממש "שירים" כתב באופן חריג קראוס עצמו, בלי מתווך, וסביר להניח שהוא פשוט אלתר אותן על המקום. אבל קצת כמו כתמי רורשאך, האסוציאציות הגסות והלא מעובדות של קראוס מדווחות על המתחולל בו בזמן אמת. שני שירים כאן- "קראוס צינוק" ו"אל תשימו לב אליי"- מדברים בעד עצמם.

קראוס ידע  לא רק להתייחס לעצמו כאדם, אלא גם כאישיות ציבורית ואפילו כסלב. כמו יוצר אחר עם סיפור חיים בעייתי, אסי דיין, קראוס הכיר היטב את התדמית שלו בתקשורת וידע גם לשחק עליה. שיר שמתייחס ישירות לבעיות האישיות של קראוס ולסיקור התקשורתי שלהן, תוך זלזול וביטול של הסיקור הזה, מופיע בשיר "גיטרה". במובן אחר, השיר הזה הוא מין סיכום אמצע של הקריירה והחיים של שמוליק, כשעם כל התהפוכות והצרות, מעל לכל ולפני הכל, שמוליק מזכיר לעצמו ולנו שהוא מחויב לאמנות.

השיר הבא, "הסבון בכה מאוד", אינו שיר טוב במיוחד או חשוב במיוחד. מה שחשוב בקטע הזה הוא הוידאו עצמו, שבו שמוליק שר את השיר ב"רחוב סומסום". לשמוליק הייתה זיקה גדולה לילדים ושירי ילדים, וקשר חזק במיוחד עם משוררת הילדים מרים ילן-שטקליס ושיריה. שמוליק לא רק התחבר בכל נימי נפשו עם עולם הילדים המורכב והעצוב של ילן-שטקליס, אלא היה להם גם קשר אישי, ילן-שטקליס הייתה סוג של פטרון עבור שמוליק ואפילו הביאה לו אוכל כשישב בכלא. בקטע הזה מ"רחוב סומסום", שמוליק האלים והאכזר הופך לדב הכי רך ביער, ובעיניי אין קטע וידאו שלוכד יותר טוב את הצד הרך, האבהי אפילו, של שמוליק, ואת החיבור שלו לעולמה של ילן-שטקליס.

האלבום "אחרי עשרים שנה" הוא כנראה האלבום הכי חושפני של שמוליק. כמעט כל שיר שם מתייחס לשמוליק עצמו ולחייו (בניגוד למשל ל"חלונות הגבוהים" שאין בו ממש שירים אישיים ולכן, על אף גדולתו וחשיבותו, לא כללתי כאן אף שיר שלו). המאסטרפיס הגדול באלבום הזה ואולי השיר הכי טוב של שמוליק בכלל, הוא כמובן שיר הנושא. זיווג מושלם בין מילים עזות ומדממות של רוטבליט עם מנגינה רגישה ומלנכולית מאין כמוה, אולי המנגינה הכי יפה ששמוליק אי פעם הלחין (ולא לשכוח את ההפקה של אילן וירצברג). וכמובן, תחושות ההחמצה, התסכול, שברון הלב מהשנים שעברו, והניסיון האמיץ להמשיך הלאה, ליצור, לכתוב, לנגן.

נסיים עם "זה קורה", שיר שסוגר מעגל עם "בית הערבה" וסוגר בכלל את הסיפור של שמוליק. כמו "בית הערבה", גם השיר הזה קשור לאביו של שמוליק ונכתב בעקבות מותו. במקור שמוליק נתן את השיר לאריק לביא, בטענה כי נדר לא לשיר אותו בעצמו לעולם. בערוב ימיו, באלבום האחרון שלו "יום רודף יום", בגיל 68, החליט לבסוף להתמודד עם השיר הכואב בעצמו, בביצוע מרטיט במיוחד. בהתחשב בעבודה שמדובר בשיר הלפני האחרון באלבום האחרון, כשהשיר האחרון הוא קטע אינסטרומנטלי, אפשר לומר שזהו למעשה השיר האחרון של שמוליק בקריירה, וזהו אקורד הסיום המוחלט שלה. בדקה האחרונה בשיר הלב נחמץ כששמוליק מצליח להתגבר על כל הדם הרע שזרם לו בוורידים בשישים ושמונה שנות חיים, ולרגע אחד נשמע חי ורענן ממש כמו שלושים וארבעים שנה אחורה.

זה קורה שהדרך מתמשכת. תודה לך, שמוליק.