מישהו אחר, מישהו טוב

עברו הרבה מאוד מים בירקון מאז שר רוג'ר דאלטרי מ-The Who את השורה האלמותית "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". מי שחי בעידן הזהב של הרוקנרול, סוף סיקסטיז תחילת סבנטיז, לא העלה בדעתו שאותם בני עשרים-שלושים פרועים ופוחזים ישרדו את התקופה וימשיכו להכות גלים ולהישאר רלוונטיים גם כאשר הם בני שישים-שבעים. ב-2012, הרולינג סטונז הם הלהקה העשירה ביותר בעולם, ניל יאנג בן ה-66 מוציא אלבום 35 במספר, בוב דילן בן השבעים מצליח עדיין להרגיז עשרות אלפי ישראלים בפארק הירקון, איגי פופ עדיין מפוצץ אוזניים בג'ינס ובלי חולצה. כל אלו לא רק השאירו את חותמם על התרבות הפופולרית, אלא מצליחים להזדקן בכבוד. ויש עוד אחד, שאלבום המופת הגדול שלו, Transformer, חוגג השבוע 40 שנה לצאתו, ועדיין הצליח בשנה שעברה לעורר סערה בעקבות האיחוד התמוה\הזוי\מעצבן\מבריק שלו עם מטאליקה, וזה מאסטרו לו ריד.

ריד מאז ומתמיד היה אמן של עימות, כזה שעושה confrontational art. כבר מההתחלה עם הוולווט אנדרגראונד, להקה שבתחילת דרכה לפחות התריסה כנגד כל הגל ההיפי שהיה מקובל בזמנו, דרך אלבומים כמו Berlin וכמובן מפלצת האוונגרד הידועה לשמצה Metal Music Machine שהיו בדיוק לא מה שהקהל של ריד ציפה ממנו לעשות, שירים עם שמות כמו “Sex with your parents” ונושאי כתיבה כמו הילולות סמים, זנות וטרנסג'נדרים, וכלה כמובן ב-Lulu עם מטאליקה, אלבום שאמנם אינו טוב במיוחד אבל מאוד שמחתי כשיצא, כי מבחינתי ריד החזיר שם עטרה ליושנה עם אלבום האנטי האולטימטיבי. ואכן, ריד מאוד אוהב את הצד הפרוע, אוהב להתריס ואוהב לעצבן ולעורר מהומות, תכונה משותפת לו ולדילן.

עם כל חשיבותו של ריד כאחד מיוצרי הרוקנרול הגדולים בכל הזמנים, הקריירה שלו מאוד לא אחידה. על כל שיא כמו אלבומי הוולווט או Berlin הגדול יש שורה של אלבומים בינוניים. אמנם ריד השכיל להוציא כמה אלבומים משמעותיים גם בשנות השמונים, התשעים והאלפיים, אבל בסופו של דבר נקודות השיא של הקריירה שלו מאז ומתמיד היו ארבעת אלבומי הוולווט, האלבום Berlin, והיהלום הגדול והנוצץ שנקרא Transformer, שמעבר לכך שהוא בעיניי הדבר הטוב ביותר שריד עשה, הוא היה גם קרש הצלה, וגם קרש קפיצה, לכל קריירת הסולו של ריד.

כשריד עזב את הוולווט הוא הגיע למבוי סתום מבחינה יצירתית. אלבומו הראשון מ-1970, שנקרא פשוט על שמו, היה אסוף של שאריות מחוממות, שירים בינוניים יחסית שהוולווט הקליטו לפני הפירוק. זה היה אלבום עייף וחסר השראה, לא רע אבל ממש לא מבריק יחסית לאיש שכתב את “All Tomorrow’s Parties”. ריד לקח פסק זמן, חזר לבית הוריו ואפילו שקל לפרוש וללכת לעבוד כקלדן. נקודת השינוי שהצילה לו את הקריירה היה המפגש עם שני מעריצים וותיקים, דיוויד בואי ויד ימינו המוזיקלי, מיק רונסון, הגיטריסט והמעבד של להקת The spiders from Mars. צריך לזכור שבאותה שנה ש-Transformer יצא, 1972, בואי הוציא את Ziggy Stardust, כך שבאותה תקופה בואי היה אחד מכוכבי הרוקנרול הגדולים ביותר בעולם, בעוד שריד היה במקרה הטוב זכור לטובה ל-200 האיש שקנו את אלבומי הוולווטים ("ואחר כך הקימו להקה", כמו שצוטט בואי מאוחר יותר), ובמקרה הרע אלמוני כמעט לחלוטין, או במילותיו שלו, "לדיוויד היו ילדים שצועקים אליו מהקהל, במקרה שלי הם היו זורקים מזרקים וג'וינטים אל הבמה".

 תביא בוסה. בואי וריד

Transformer, האלבום שריד עשה בעזרתם של בואי ורונסון, שונה מהותית מהרבה מהיצירה של ריד, משום שזהו אלבום שבא מאהבה, שבא בטוב. קודם כל, זוהי התבוננות נוסטלגית, בלתי שיפוטית, אוהדת ואפילו אוהבת, על העבר של ריד ב"פקטורי", הסטודיו המפורסם של אנדי וורהול בניו יורק, ועל חבורת הטווסים והטווסות שסבבה את וורהול. וורהול לא היה רק אמן ידוע אלא גם פטרון של הרבה אמנים, שחקנים ומה שהיום היו נקראים "סלבס", והוא תמך כלכלית ואומנותית בריד ובוולווט ומילולית גם דאג להאכיל אותם כשהיו רעבים בנדיבות אבהית. שירים כאלה הם “Andy’s Chest”, שיר שכמובן מתייחס לוורהול וספציפית להתנקשות הכושלת בו, הוא שיר אהבה\הערצה אובססיבי לדמות כל יכולה; “New York Telephone Conversation” מתאר את הרכילות והרחש-בחש בחוגי האמנות והחברה הגבוהה הניו-יורקים שוורהול נמנה עליהם; “Vicious” המחשמל שפותח את האלבום, שנכתב למעשה בהוראתו של וורהול עצמו שתמיד התרה בריד לכתוב עוד ועוד שירים;  “Make Up”מתייחס בצורה משעשעת ללבישת בגדי נשים;  וכמובן ה-להיט של האלבום, “Take A Walk On The Wild Side” עם ליין הבאס הכפול המבריק כל כך, שמתאר בכל בית דמויות ביזאריות מהקליקה של וורהול, בעיקר דראג קווינס וכוכבניות.

שנית, זהו אלבום שבו ריד מסתכל על עצמו באופן יחסית חיובי ואוהב. האלבום הוקלט בלונדון, באותו אולפן ועם אותו טכנאי איתו הקליטו בואי ורונסון את Ziggy Stardust, וריד הרגיש מאוד בנוח והיה מאוד רגוע וקליל בהקלטות. זה מתבטא בעיקר בשיר כמו “I’m so free” שהקלילות והכיפיות שלו באים היישר מהמצב הנפשי הנינוח של ריד, אבל גם ב-“Perfect Day” שבו ריד אמנם היה רוצה להיות "מישהו אחר, מישהו טוב" אבל היום המושלם אותו הוא מעביר עם מושא השיר (אישה? גבר? שניהם?), על גבול הקיטש, מעיד גם על אהבה עצמית והשלמה עצמית.

ושלישית, האלבום הזה הוא מתנה אוהבת של זוג המפיקים והמעבדים, בואי את רונסון. השניים החליטו להעניק לריד ולעולם אלבום שייזכר לנצח, והם הצליחו: בואי תרם בעיקר קולות רקע, מ-“Vicious” דרך התפקיד הקטן שלו ב-“Telephone conversation” ועד כמובן גולת הכותרת, התפקיד הקולי הגאוני והוירטואוזי שלו בסוף “Satellite of love”. רונסון הביא את הגיטרה החותכת שלו, כמו הטירוף שהוא משפריץ בסוף “Vicious”, ובעיקר הבריק בעיבודים- מה שהוא עושה עם הכינורות והפסנתר ב-“Perfect Day” הוא פשוט שמיימי, ונורא מרגש לראות בדוקיומנטרי על עשיית האלבום מסדרת Classic albums של ה-BBC  את ריד, מאזין לעיבודים האלה המום. מהבחינה הזו בואי ורונסון עשו כל שביכולתם כדי להוציא את ריד הכי גדול בעולם. עם כל הכבוד ל-Ziggy, אני חושב שהעבודה הכי טובה של בואי ורונסון ב-1972 הייתה דווקא האלבום הזה.

 ווטס אפ, הומיז? ריד ורונסון

וכך יצא Transformer, אחד עשר שירים שכל אחד מהם הוא גלולה מרירה-מתוקה. Transformer ו-  Ziggy גם יחד לכדו באופן מדויק את רוח התקופה ואת הגלאם-רוק. מעבר לאיכות של השירים, וליכולת הביטוי והשירה של ריד, מה שבאמת עושה את האלבום למרגש הוא העובדה שהוא תפס את ריד באיזו נקודת שיא חמקמקה ונדירה שבה הוא גם היה בשיאו היצירתי, וגם היה בסוג של שביתת נשק עם העולם ועם עצמו, והצליח ליצור אלבום שהוא גם מאוד איכותי וגם מאוד כייפי וזורם, מילים שלא כל כך מקושרות עם ריד. האיזון העדין הזה ייהרס מהר מאוד, כאשר Transformer זכה להצלחה מסחרית מפתיעה ופתאום נפל על ריד לחץ לייצר עוד אלבום כזה. התוצאה הייתה משבר גדול והאלבום Berlin, קלאסיקה בפני עצמה, שהוא ההיפוך המוחלט של Transformer. אבל לרגע חולף, ריד הצליח להישמע אופטימי, יצירתי ואפילו כמעט מאושר.

לסיום, הדוקיומנטרי המלא של ה-BBC על האלבום:

We come in peace!

נחמד לי להמשיך לדבר על סרטים ופסקולים. מהסרטים שמקושרים לניק קייב אני עושה קאט מאוד מאסיבי לעבר במאי שהבריק בשנות התשעים, אבל התאהב לחלוטין בעצמו וכבר כמעט 15 שנה לפחות חוזר על אותם שטיקים עד זרא, משחקנים קבועים דרך נושאים קבועים וגם מוזיקה קבועה, וזה מיודענו טים בארטון. בארטון הוא מסוג הבמאים שידועים כבעלי חזון ייחודי, "אוטרים" כפי שקראו להם פעם, כאלו שכותבים ומביימים את סרטיהם בטאץ' ייחודי. בארטון מיצב את עצמו כבמאי נישה, כשאת נושאיו ניתן לסווג כתרבות שוליים גיקית אמריקאית; סרטיו משלבים גיבורי קומיקס, פריקים, ערפדים, מפלצות, דמויות אגדתיות וחידתיות, אימה, וגותיקה- שילוב של סרטי B movies אמריקאים עם איכות הוליוודית. סרטי מפלצות ואימה סוג ב' הם הלחם והחמאה של בארטון, ולא סתם סרטו הטוב ביותר ככל הנראה הוא "אד ווד", המחווה הנפלאה שעשה למורו הרוחני הגדול  שנחשב הבמאי הגרוע ביותר בכל הזמנים, הג'ורג' עובדיה של ה-B movies האמריקאים.

 בארטון

בארטון ביים את "אד ווד" מכל הלב ובתשוקה גדולה, מה שלמרבה הצער לא ניתן לומר כמעט על אף סרט שעשה מאז "סליפי הולו" ב-1999. נראה שמי שפעם היה במאי חדשני ורעב, הולך פעם אחר פעם לאותם מחוזות ידועים, וממחזר את עצמו לדעת. לסרטים של בארטון מהשנים האחרונות יש כבר שטנץ קבוע ולעוס לעייפה- הנושא יהיה תמיד ערפדים\העולם הבא\ סיפורי אגדות, הכוכבים הגדולים יהיו ג'וני דפ והלנה בונהם קרטר (גם ג'וני דפ כבר צריך מייקאובר רציני, שכן במקרה שלו אתה כבר יודע לצפות ל"בלתי צפוי", יהיה נחמד לראות אותו משחק פעם אחת דמות נורמלית לשם שינוי), יהיה איפור גרוטסקי עם הרבה פודרה והרבה מסקרה שחורה, הדמויות יהיו מאוד ביזאריות, העלילה תהיה חצי צינית חצי מצחיקה (או סתם לא מצחיקה), והמוזיקה- תהיה מאת דני אלפמן (Danny Elfman) .

 אלפמן

אלפמן מעורב בתעשיית הפסקולים כבר הרבה מאוד שנים. לרובכם הוא אולי מזוהה עם הנעימה המוכרת כל כך של הסימפונס (וגם של "עקרות בית נואשות"). הייחוד של אלפמן כמלחין הוא שלמעשה הוא בא מעולם הרוק, ואין לו ממש השכלה פורמלית "קלאסית", והוא פועל שלאלפי ה"חוקים". אלפמן הוא אחד מאנשי הצוות הקבועים של בארטון, שהוא הבמאי הכי מזוהה איתו; בארטון יצר איתו קשר וביקש ממנו להלחין את המוזיקה לסרטו הגדול הראשון, "ההרפתקה הגדולה  של פי-ווי", ב-1985, והשילוב בינם עבד כל כך טוב שלמעשה אלפמן המשיך להלחין כמעט את כל סרטיו של המאסטר. במיוחד זכורה הנעימה המקולקלת והמצחינה, והכל כך מדבקת, מתוך הסרט המעולה "ביטלג'וס", וכן הנעימה המלכותית, הרועמת, מתוך סרטי "באטמן" של בארטון.  אבל בעיניי הפסגה של עבודתם המשותפת היא דווקא בסרט שאינו נחשב מסרטיו הטובים של בארטון- ההפך, רבים יגידו שמדובר בסרט פאתטי, מביך, עלוב ומטופש, ושזהו אחד מסרטיו הגרועים ביותר. הכל נכון, למעט הסופרלטיב האחרון- זהו למעשה אחד מסרטיו הטובים ביותר, ובלי ספק האהובים עליי, וזהו "הפלישה ממאדים" (Mars Attacks!) מ-1996.

"הפלישה ממאדים" הוא בלי ספק סרטו המופרך ביותר של בארטון ואחד הסרטים המופרכים ביותר אי פעם. מה כבר אפשר לצפות מסרט המבוסס על סדרת קלפים לאספנים באותו השם. הסרט הוא פארודיה\ מחווה פרועה, מוגזמת וגדולה מהחיים על כל סרט מדע בדיוני בשקל וחצי שנעשה אי פעם באמריקה. הסרט, שמעוטר בצוות די מדהים של כוכבים הוליוודים שניאותו להתבזות ולהשפיל את עצמם תחת שרביטו של בארטון (קחו אוויר- ג'ק ניקולסון בתפקיד כפול, נטלי פורטמן, אנט באנינג, שרה ג'סיקה פארקר, מייקל ג'יי פוקס, פירס ברוסנן, מארטין שורט, ג'ק בלאק ועוד רבים רבים, כולל טום ג'ונס בתפקיד עצמו. באופן מפתיע- ג'וני דפ לא מופיע בסרט). עלילת הסרט מאוד פשוטה- צי של חייזרים מגעגעים כברווזים ממאדים מרמים את האנושות, טובחים בתושבי הכדור וכמעט משתלטים על הכוכב, עד ששיר פולק מטופש במיוחד בשם “Indian love call” מתגלה כקטלני במיוחד עבורם. היופי והחן הגדול של הסרט, כמו "אד ווד" וכמו כל הסרטים הטובים של בארטון, הוא האהבה האדירה, חסרת התנאים, לקולנוע; בארטון יצר פה את האמא של הפארודיות על B movies, לא כדי לצחוק עליהם, אלא לצחוק איתם. אמנם לאהוב סרטי זבל כאלה זה כמו לאהוב ילד מפגר, אבל זה בכל זאת הילד שלך- לא משנה כמה הסרטים האלו גרועים, בארטון ממש מעריץ אותם. בהקשר הזה, בארטון ממש לא היחיד שאוהב B Movies, שמאוד מושרשים בתרבות הפופ האמריקאית; פרנק זאפה למשל היה ידוע באהבה שלו לסרטי מפלצות (תקשיבו לשיר “Cheepnis”). בארטון השכיל ליצור סרט סופר-ציני, מטופש להפליא, מלא בהומור שחור משובח, קאמפי ומדמם במיוחד, ומתפקע מאהבת קולנוע. ובמשפט אחד-זה פשוט סרט מאוד כיפי. כשבסרט בארטון הורג את ג'ק ניקולסון, נשיא ארצות הברית, ע"י השחלת דגל החייזרים דרך גופו- ברור לצופה שהוא עושה זאת בהנאה גלויה. על אף שהוא נקטל בביקורות, ונחשב סרטו תמוה והזוי אפילו בסטנדרטים של בארטון, הוא זכה ברבות השנים למעמד של סרט קאלט, ובצדק- יש לו את כל הנתונים לכך.

וכאן נכנס דני אלפמן לתמונה. אלפמן כתב מה שנקרא score, כלומר פסקול מתוזמר, מגובה בתזמורת של ממש, סוג של סימפוניה לסרט. עד שנות השישים כל סרט הוליוודי שכיבד את עצמו התהדר ב-score כזה, אבל זה דבר שלגמרי יצא מהאופנה עם המפכה הגדולה של קולנוע האמריקאי העצמאי בסוף שנות השישים. בארטון, כאיש של רטרו, ממשיך להתהדר בפסקולים כאלה, וזה עוד יותר חשוב בסרט שהוא מין הומאז' לז'אנר שלם של סרטים הוליוודים. וממש כמו שבארטון לקח את האלמנטים הידועים מסרטי המד"ב הנחותים של פעם- צלחות מעופפות מקרטעות, חייזרים לא אמינים, עלילה מחוררת כמו גבינה שוויצרית- גם אלפמן לקח את אותם מוטיבים מהפסקולים של פעם: מארשים מצועצעים, מלאי חשיבות עצמית, מהלכים הרמוניים "מפחידים", אפקטים אלקטרונים זולים, ולא לשכוח כמובן את הת'רמין הנצחי. וממש כמו שבארטון נהנה, אשכרה נהנה, לביים את הסרט שלו בצורה כל כך over the top, כך גם אלפמן. הוא התפרע עם עיבודים פומפוזיים במיוחד, כולל מקהלות גברים ממאדים ונשים מנוגה, אורגנים ענקיים, ולמעשה כל ארגז הכלים שלרשותו. פה משחק מאוד היעדר הרקע הקלאסי הפורמלי של אלפמן- הוא קיבל יד חופשית מבארטון לעשות מה שבא לו, והלך עם זה עד הסוף, בלי להתחשב במוסכמות.

בתור מי שראה את הסרט מספר דו ספרתי של פעמים ונהנה מכל רגע, הפסקול של אלפמן כבר מוטמע כל כך חזק בסרט, שדי לי לשמוע אותו, עם הקטעים הכל כך מזוהים שלו, כדי לדעת בדיוק איפה כל קטע מגיע בסרט עצמו. דוגמא מנצחת לסימביוזה בין השניים ניתן לראות כבר בפתיח של הסרט (סרטי בארטון תמיד מתהדרים בפתיח מרהיב, שלפעמים טוב יותר מהסרט שאחריו)- כשצונאמי ענק של חלליות ממאדים שועט בדרכו לכדור הארץ, לצלילי המארש של אלפמן, השילוב פשוט גדול מהחיים. וזה מה שכל כך טוב בפסקול של אלפמן, הוא מקושר בצורה מושלמת לסרט שלשמו הוא חובר. זה פסקול מופרך ובעל טעם רע שמתאים כמו כפפה לסרט מופרך ובעל טעם רע, וזו הסיבה שהם עובדים טוב כל כך יחד. וזו תזכורת לימים בהם בארטון עשה סרטים ששווים משהו, ולכשרון של בארטון, שהיה פעם יוצר בעל תשוקה שאהב את הקולנוע יותר משאהב את עצמו.

לסיום, אי אפשר בלי קצת ציניות ראויה לשמה על חשבונו של בארטון, בסרטון הבא:

ההצעה, ההתנקשות, הדרך

ושוב, אני מוצא את עצמי כותב על ניק קייב. מה הפלא, לגאון האוסטרלי יש קריירה ענפה ועשירה שיכולה בקלות למלא בלוג שלם: מפוסט-פאנקיסט משולל רסן בתחילת שנות השמונים, דרך ברלינאי קודר והלום סמים לקראת סוף העשור, כוכב רוק מצליח בתחילת שנות התשעים, זמר בלאדות קצת מדשדש בסוף אותו עשור, ועד חזרה לשורשים ולרלוונטיות, כולל להקה חדשה, בסוף העשור הקודם. יש לקייב המון פנים וצדדים שונים. בנוסף, נראה שממש בשנים האחרונות קייב פורח במיוחד, כשהוא מבסס את מעמדו כמין איש רנסנס שכותב שירים, סרטים, ספרים, ונושא הפוסט הזה- פסקולים.

בדרך כלל מדברים על הטקסטים של קייב, על הפרפורמנס שלו, על השירה שלו. אין עוררין על כך שקייב הוא משורר רוק אמיתי. מה שקצת פחות שמים לב בהקשר שלו הוא שהוא גם מלחין ומוזיקאי מעולה. על אף שהוא לא מלחין מאוד מורכב (כמעט כל השירים של קייב הם בסולם דו מז'ור או לה מינור, אלו שאין בהם קלידים "שחורים" בפסנתר), לקייב יש אוזן מאוד מלודית, וגם מגע מאוד מובחן בפסנתר. אני חושב שהזדמנות מצויינת להתרשם מקייב כמוזיקאי היא להקשיב לסדרה של שלושה אלבומי פסקול שעשה עם השותף העיקרי שלו ליצירה בעשור האחרון, המולטי-אינסטרומנטליסט וורן אליס (Warren Ellis), אלבומים שבהם קייב כמעט או לא שר בכלל, אלא בעיקר עושה מוזיקה מעולה. שלישיית הפסקולים הזו מרתקת גם בגלל שקיים מכנה משותף בין שלושת הסרטים עצמם, שנעים על הציר בין סרטי מערבון לסרטי מסע (קייב עם השפם המוזר שהוא מטפח בשנים האחרונות, ואליס עם זקן ענק ומוזנח שלא נגמר, נראים בעצמם כמו דמויות במערבון) ואיך המוזיקה של קייב ואליס מתכתבת איתם, ועם יצירות אחרות של קייב.

את קייב ויכולותיו אין צורך להציג, אבל את החצי השני של הצמד, וורן אליס, צריך גם צריך. על אף כשרונו של קייב, הוא ידע תמיד לחבור לאיזה סופר צללים, איש מאחורי הקלעים, שיתמוך בו מוזיקלית. בבירת'דיי פארטי אלו היו רולנד ס. האוורד ומיק הארווי, בבאד סידס עד סוף שנות התשעים אלו היו שוב הארווי ובליקסה ברגלד, ועם הצטרפותו של אליס ללהקה בסוף שנות התשעים, הוא החל לתפוס לאט לאט את מקומם של ברגלד והארווי, שפרשו בהדרגה מהלהקה. אליס, יוצא ההרכב האינסטרומנטלי Dirty Three שעדיין מתפקד, הוא ראש מוזיקלי מעוות למדי; ההתמחות שלו היא בכינור ו-ויולה, אבל באלבומים של הסידס, ובעיקר בשני האלבומים המצוינים של הרכב הבת של הסידס, גריינדרמן  (Grindermen), אליס מתפרע גם על כל מיני כלים ביזארים כמו בוזוקי חשמלי (אוהו, מה שהוא עושה איתו),  ה-Hohner guitaret הביזארי (חפשו את הדבר הזה ביוטיוב), קלידים עתירי אפקטים והרבה עבודה עם סאונד. מטבע היותו מולטי-נגן, הוא עשה את רוב עבודת הנגינה בפסקולים של השניים, בזמן שקייב התמקד יותר בהלחנה.

הפסקול הראשון הוא לניאו-מערבון האוסטרלי "ההצעה", בכיכובו של גאי פירס, סרט שקייב קרוב אליו מאוד- הוא זה שכתב את התסריט, בבימוי ג'ון הילקוט, חבר אוסטרלי שגם ביים סרט בשם “Ghosts…of the civil dead” שקייב השתתף בתסריט ובמשחק, כמה קליפים לגריינדרמן וגם ביים את "הדרך", הפסקול השלישי בסדרה של קייב ואליס. זה סרט מאוד מעניין משום שהוא מערבון, אך אינו מתרחש בארה"ב אלא באוסטרליה- במקום אינדיאנים יש שם אבוריג'ינים, למשל. כמעריץ מושבע של בלוז, ארה"ב ותרבות הפשע והרצח שלה, קייב שוחה כמו דג במים במוטיבים של הסרט. "ההצעה" הוא סרט אווירה מאוד מתוח ומסתורי, ומחייב פסקול דומה. הפסקול שקייב ואליס קצת שונה מהפסקולים האחרים שלהם- הוא מאוד בלוזי, אפילו רוקי לפעמים, משתתפים בו גם חברים אחרים של הסידס, וקייב שר בו כמה שירים, למרות שההגשה הווקלית שלו אינה משתלטת על הפסקול. אליס בולט מאוד בכינורות שלו, וקייב ואליס הצליחו ללכוד את אווירת המדבר, החום, הזיעה-והדם הרב שנשפך בסרט. עם זאת, זהו דווקא האלבום הפחות טוב בשלישייה- קצת חסר דבק בין הקטעים.

הפסקול השני הוא לסרט הפיוטי והנהדר "ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד", בכיכובו של בראד פיט בתפקיד ג'סי ג'יימס, ובהופעת אורח קצרצרה של קייב עצמו. את הסרט האיטי והמהורהר הזה מאוד אהבתי, ובהתאמה הפסקול שלו מדהים ביופיו. זהו כבר מערבון אמיתי, ולא סתם, אלא כזה שמדבר על אחת הדמויות הכי אגדיות בתולדות המערב הפרוע. עם זאת, זה אינו מערבון אופייני, אלא סרט מאוד מעודן ורגיש.  קייב הפסיק לשיר ומתרכז כאן בפסנתר, ואליס הגדיל לעשות וארגן עיבודי מיתרים בכמה מהקטעים, והגדיל את ארסנל הכלים שלו. מה שעובד טוב במיוחד בפסקול הזה הוא שיש לו כמה מלודיות חוזרות זכירות במיוחד, והמוזיקה מרגישה כמו חלק בלתי נמנע בסרט עצמו. האלבום הזה יינגן במיוחד על המיתרים של מי שאוהב את הצד הלירי והשקט של קייב, ובעיקר את אלבומי הבלאדות שלו לקראת סוף המילניום.

הפסקול השלישי הוא לסרט "הדרך", גם הוא בבימויו של ג'ון הילקוט, עיבוד לרומאן האפוקליפטי של קורמק מק'קארתי, בכיכובו של ויגו מורטנסן. את הסרט הזה הלכתי לצפות בחשש רב, משום שהספר הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי, ופחדתי שהוא "ייאבד בתרגום". אבל העיבוד של הילקוט מצוין ומעביר בצורה נאמנה את הספר, והסרט של הילקוט הוא סרט מסע מינימליסטי שגם הוא לא רחוק ברוחו ממערבון. הפסקול הזה מזכיר ברובו את הליריות של "ג'סי ג'יימס", אבל בעוד "ג'סי ג'יימס" נותר לירי כמעט לכל אורכו, פסקול "הדרך" מכיל גם הרבה קטעים אפלים מאוד, כמו הסרט עצמו, ויש כאן הרבה חריקות, כלי הקשה מפחידים, ואפילו קטעים שכל הנראה נערכו החוצה מתוך האלבום השני של גריינדרמן. זהו כנראה הפסקול הכי אינטיליגנטי ומתוחכם מבין השלושה.

נוצר כאן מין מכלול מרתק של עבודות ויזואליות-אודיטוריות, כשהסרטים, הפסקולים, ואספקטים אחרים בקריירה של קייב- שירים כמו “The Mercy Seat”, אלבומים כמו Murder ballads, ואפילו הספר הראשון של קייב "ותרא האתון את המלאך"- מתחברים איכשהו יחד. לא ניתן להפריד את קייב ואליס מהסרטים שבשבילם יצרו את הפסקולים, והסרטים עצמם כבר הפכו לחלק בלתי נפרד במכלול היצירה של קייב, בדיוק כמו ההופעה הבלתי נשכחת שלו ב"מלאכי בשמי ברלין" היומרני של וים ונדרס . רק אציין לסיום שקייב ואליס יצרו עוד פסקולים לסרטים פחות מוכרים וכן לעבודות תיאטרון, ואפילו מוזיקת רקע לגרסאת האודיובוק של ספרו השני של קייב "מותו של באני מונרו"; ולמי שאין כוח לראות את שלושת הסרטים ולשמוע את שלושת האלבומים ניתנת האפשרות לקיצור דרך, עם אלבום האוסף הכפול “White Lunar” שמאגד כמה קטעים משלושת הפסקולים ומפסקולים אחרים. ועוד משהו קטנטן לסיום: קייב כתב סרט חדש, “Lawless” שמו, עוד מערבון כמובן, גם הוא בבימוי ג'ון הילקוט.הפסקול הפעם הוא ממש שירים.