חינוך רע

בתור עולל הייתי אחוז דיבוק סביב האלבום הזה. שנים אחר כך הבנתי ששם פגשתי לראשונה את הרוקנרול. מבלוז ועד בלדות מורכבות. הכול שם

-רועי פלד, איש המוגו'ס

מוסד שנעלם כמעט כליל מנוף המוסיקה הישראלית, ואולי גם מהעולמית, הוא אלבומי הילדים. לאריק איינשטיין ולחווה אלברשטיין , למשל, יש קופסא שלמה של אלבומי ילדים. ולא רק להם, גם אמנים כמו ג'וני קש, לדבלי (שכבר דיברתי על אלבום הילדים שלו, שנאסף הרבה אחרי מותו) ו-וודי גאת'רי, עשו שירי ילדים. שלא לדבר על פסטיבלי ילדים למיניהם, וקלאסיקות מובנות מאליהן כמו "הכבש השישה עשר" ו"הילד הזה הוא אני" של אבנר קנר. קנר למשל יצר ב"הילד הזה הוא אני" עיבודי מיתרים בארוקיים מדהימים במורכבותם (ובכלל, מישהו יודע מה קרה לקנר עם השנים, לאן הוא נעלם ומדוע?), עד כדי כך הסוגה הזו הייתה מושקעת בעבר. אבל בסופו של דבר, כל העניין דעך, ונראה שאף אמן ישראלי שפוי בדעתו לא יקליט היום מוזיקה או שירים לילדים, הטריטוריה הזו נכבשה לחלוטין ע"י רינת גבאי ויובל המבולבל. וחבל.

לפני עשרים ומשהו שנים, כשהייתי ילד קטן בעיר הפריפרית חדרה, התחלתי לעשות את צעדיי המוסיקליים הראשונים. כבלים עוד לא היו לנו, כך ש-MTV  לא חלחל הביתה, הייתי צעיר מדי מכדי לקרוא "מעריב לנוער", ואף אחד מבני משפחתי או מחבריי עוד לא גילה עניין משמעותי במוזיקה. אבל, היו לנו כמה וכמה תקליטים בבית, ממש תקליטים, עדיין לא היו דיסקים. עוד לא ממש התעניינתי במוזיקה באותה תקופה אבל את ההתנסויות הראשונות שלי עשיתי על הפטיפון של הוריי היקרים. אני זוכר איך שמעתי למשל את “Within you without you” באמצע סרג'נט פפר של הביטלס, שהיה להורים שלי בתקליט, ואיך נמס לי המוח, כבר בתור ילד, מהצלילים המשונים של הטאבלות, הסיטאר והקול הנמרח של ג'ורג' האריסון. היה גם את "לונדון" של חווה אלברשטיין (שוב היא);  לא אהבתי את רוב התקליט ולא הבנתי מי זהו האישה הרצינית עד להפחיד הזו על העטיפה, אבל את השיר מאוד אהבתי. והיו להורים גם כמה אלבומי ילדים, כמו זה שהכיל את "מכונת הכתיבה" של לירוי אנדרסון, או "אישה באבטיח", שוב של אלברשטיין, או כמה וכמה אלבומי פסטיבלים. אבל מעל כולם בלט אלבום אחד שפשוט הטריף אותי כילד- שירי "יפתח המלוכלך" של מיקי גבריאלוב.

בחזרה ל"יפתח המלוכלך" ולמיקי גבריאלוב. היום גבריאלוב קצת נשכח ונזנח (למרות ששיתוף הפעולה שלו עם הרכב הג'אז הצועני סווינג דה ג'יטאן בהחלט ראוי לציון), אבל מדובר במלחין ענק עם המון קבלות במוזיקה הישראלית (יש לי ארבע מילים לומר לכם: "השיר על התוכי יוסי"), וגם זמר גדול ולא מוערך מספיק, עם קול באריטוני עמוק שאין רבים כמותו במוזיקה בארץ. בתחילת שנות השמונים הוא הקליט שני אלבומי ילדים, ולא סתם, אלא עיבודים של שירים מתוך שני ספרי ילדים גרמניים, נפיצים ושנויים במחלוקת וממש לא חינוכיים: "מקס ומוריץ" (שמעולם לא שמעתי ולא מצאתי שום זכר לו ברשת) וכמובן "יפתח המלוכלך". "יפתח המלוכלך" (בתרגומו של אורי סלע) או "יהושע הפרוע" (בתרגום הישן יותר) הוא קובץ מעשיות מאת הגרמני היינריך הופמן, שחיבר את הספר ושיריו ב-1844. שירי הספר מגוללים את קורותיהם של ילדים פרועים ומופרעים במיוחד- יפתח שאינו מסתפר או מתקלח, יובל המנוול והאלים, דרורית הפירומנית, עודד המתנודד שזורע הרס וחורבן בארוחה המשפחתית- שעושים מעשים בלתי מקובלים חברתית ונענשים קשות. קלאסיקה של ספרי ילדים, ואחת בלתי שגרתית במיוחד, כשבגרסת המקור רוב הילדים מוצאים את מותם בדרכים די זוועתיות (על אף שגם מעשיות האחים גרים המקוריות די מהפכות קרביים, שלא לדבר על "מקס ומוריץ" שהוא ספר מרושע במיוחד).

גבריאלוב לקח את שירי הספר בתרגומו של אורי סלע, זימן שלושה מוסיקאי-על של התקופה- ז'אן פול זימבריס על התופים, מיקי שביב על הבאס, ואת אחד הגיטריסטים הגדולים שישראל הוציאה מקרבה, מורדי פרבר- וכן עוד שלושה זמרים: הצמד מזי כהן ויואל לרנר (שני שליש ההרכב פרמיירה, כשהצלע החסרה היא...אבנר קנר, שלרנר שר באלבומו "הילד הזה הוא אני"), וזמר נוסף שעונה לשם שלומי (אין שם משפחה, אם מישהו מכיר נא לצעוק בקול). בנוסף, אייל גפן מופיע בהופעת אורח קצרה ומדקלם הקדמה לאלבום כולו.

מה שעושה את "יפתח המלוכלך" לאלבום כל כך טוב הוא שהוא בכלל לא מנסה להתחנף לילדים; גבריאלוב לא רוצה לרדת ברמה, להתיילד, לדבר בשפה מוזיקלית שילדים יבינו, אלא דווקא שהילד יעלה את עצמו לרמה של גבריאלוב. במובן הזה, "יפתח המלוכלך" הוא אנטי-אלבום ילדים, בדיוק כמו שהספר עצמו הוא אנטי-ספר ילדים. במקום לנסות להתאים את הסגנון למשהו שילטף את הילד ויעשה לו פוצי-מוצי, גבריאלוב יצר אלבום רוק, די כסאחיסטי ומחוספס בקצוות, שממש נותן בראש ולא עושה הקלות, וגבריאלוב עשה עבודה כל כך טובה- בהלחנה, בעיבודים, בבחירת הזמרים והמוזיקאים- שהאלבום הזה נשמע בועט ורעב ומתוחכם בדיוק כמו ב-1981, כשהוקלט, ובדיוק אי שם בסוף שנות השמונים כששמעתי עליו לראשונה. כשגבריאלוב יורק בחצי זועם וחצי בוז את הטקסט של השיר "ברק המפונדרק" על הילד שהחליט להפסיק לאכול מרק, ומורדי פרבר מתחיל לנגן את האקורדים המוקטנים המטורפים שלו בגיטרה אקוסטית, זה גם מצמרר וגם מענג בבת אחת, זה פשוט הגניב אותי בתור ילד. וכל האלבום היה מלא בדברים כאלה, עקומים ומשונים וחדשים ומרתקים: כמו הפרנויה וההיסטריה של מזי כהן בשירים "דרורית הגפרורית" ו"יוסף המעופף", שלא נשמעה כמו שום דבר אחר ששמעתי אז. או ההכלאה המשונה בין רגאיי למקצב מרוקאי ב"הסוף השחור". והגיטרות האלו של מורדי פרבר-  הוא פשוט מפציץ בסולואים אדירים ולא אכפת לו שזה אמור להיות אלבום ילדים. ובסוף האלבום יש סוכריה בדמות "אפריים מביט בשמיים", בלדה אקוסטית נפלאה (וקצת גנובה מ"blackbird" של הביטלס) ששר ברוגע ובשקט יואל לרנר, זמר שהיה צריך להגיע הרבה יותר רחוק.

"יפתח המלוכלך" עשה עליי, כמו על רועי פלד, רושם אדיר. לא שכחתי אותו, ובמרוצת השנים גיליתי לא מעט דברים שפתאום הבנתי ששמעתי כבר קודם, באלבום הזה, בדיוק כמו שפלד היטיב לנסח. אני לא חושב שהאלבום קיים בדיסק, אבל לשמחתי הצלחתי במרוצת השנים לקנות את שירי האלבום בפורמט אלקטרוני. זה מזל גדול שאוצר כמו "יפתח המלוכלך" לא נעלם. נראה לי שמעבר לכל מה שלמדתי מהאלבום הזה, הלקח הכי חשוב הוא שבכל מה שקשור להערכת מוזיקה, הדבר הכי חשוב הוא האינטואיציה. מה שנשמע לי אינטואיטיבית טוב בתור ילד, נשמע טוב גם היום. זה כמובן לא גורף במאה אחוז, אחרת הייתי שומע עד היום את אייס אוף בייס ואת אמן הרגאמאפין הלבן Snow (זה עם השיר informer, שבגילוי נאות אודה שזה הדיסק הראשון שקניתי בחיי), אבל מה שבטוח הוא שמוזיקה טובה נשארת טובה, ושלילדיי העתידים לבוא אשמיע את "יפתח המלוכלך" ואנסה להגניב גם אותם, ולהמשיך את המורשת.

היבריס פרוגרסיבי

נחשו מה? איאן אנדרסון, בפעם המי יודע כמה, חוזר להופיע בארץ. לא הופעה אחת, שלוש הופעות. לפי אתר "מתקדם" של אורי ברייטמן זו כבר הפעם השביעית של אנדרסון, שמגיע הפעם עם סוג-של-ג'טרו-טאל (פרטים בהמשך). אפילו ברייטמן לא בטוח שזה המספר הנכון, לא ברור לי אם זה כולל רק את הפעמים שבהם אנדרסון הגיע בפורמט של להקה או גם כשחילטר עם התזמורת של רעננה בצורה זו או אחרת. מה שבטוח, אנדרסון נהנה מקהל אדוק מאוד של מעריצי ג'טרו טאל ישראלים תאווי נוסטלגיה, עד כדי כך שהוא יכול להרשות לעצמו שלוש הופעות באותו שבוע. מה שעוד יותר בטוח הוא שאנדרסון מיישם באדיקות, ובגדול, את המשפט “Let’s go living in the past” מתוך השיר שלו עצמו.

 אנדרסון, המח, הנשמה, הלב ורוח החיה של ג'טרו טאל, גאון, דיקטטור ואחד המוזיקאים הכי מוכשרים שדרכו על אדמת בריטניה בשנות השבעים, לא מתבייש למחזר את עצמו כבר כמה וכמה עשורים. לאנדרסון, כמו הרבה מוזיקאים מהסבנטיז, היה עשור וקצת מדהים של יצירה- בין 1968 ל-1979 הוא מוציא במסגרת ג'טרו טאל, לא פחות מ-13 אלבומים שכמעט כולם יצירות מופת. זו הייתה להקה באמת אדירה, שליהטטה בפראות ובוירטואוזיות בין רוק מתקדם, בלוז, פולק, מוסיקה קלאסית ועוד, ידעה להיות גם מורכבת ואינטליגנטית וגם נגישה ומסחרית (למעט מקרה מובהק אחד, עליו נדבר בהמשך), ולמרות שאנדרסון תמיד הקיף עמו בנגנים נפלאים, זו תמיד הייתה ההצגה שלו. בין אם נגינה בחליל (מנייריסטית אך אפקטיבית), בגיטרה אקוסטית מכושפת, בשירה ובקול המצוין, בלחנים וכן, גם בטקסטים- במשך עשור וקצת נראה היה שאנדרסון כמעט לא מסוגל להפסיד. בדגש על כמעט.

אבל, בסוף הגיעו האייטיז מטילי האימה, ושם קרה לאנדרסון מה שקרה לכל כך הרבה גיבורי סבנטיז, בפרוג ומחוצה לו: הוא התאדה והתייבש, ואיבד רלוונטיות. אפשר להתווכח על איכותו של אלבום כזה או אחר מאלו שיצאו מאז, ואולי מישהו מהמעריצים השרופים עשוי לטעון שהנה אנדרסון מחזיר עטרה ליושנה, אבל לכל, כולל אנדרסון עצמו, ברור שהימים היפים חלפו מזמן. מאז, ובטח בעשור וקצת האחרונים, אנדרסון עסוק בעיקר בהפעלת מופעי קריוקי בהשתתפות עצמו, מספק נוסטלגיה לכל דורש וכנראה בעיקר עבור עצמו. ההופעה של ג'טרו טאל בארץ בתחילת שנות האלפיים זכתה לתשבוחות; מסיבות שעד היום לא ברורות לי (הייתי בצבא? אני לא בטוח) לא הייתי שם. כן היה לי הכבוד המפוקפק לחזות באנדרסון מתבזה בהופעה האיומה של ג'טרו טאל בקיסריה (2004 זה היה, נדמה לי). זה עצוב לחזות באיש שהיה פעם אריה אמיתי והיום אפילו לא מסוגל להגיע לטונים של פעם ועוד מתעקש להרים את הרגל בזמן סולו חליל מספר מיליון. משום מה, הוא ממשיך לעשות את זה על במות ומסרב לפרוש לעיסוקים אחרים שלו (גידול דגי סלמון ואוכל הודי, אם אתם ממש רוצים להתעניין).

נדמה לי ש-2012 תופסת את אנדרסון בן ה-65 במצב עוד יותר אבסורדי מאי פעם. קודם כל, הוא הצליח להסתכסך קשות עם האיש השני (והיחיד בעצם, אחרי אנדרסון) בהיררכיה של ג'טרו טאל, הגיטריסט של הלהקה עוד מ-1969, מארטין באר. באר ואנדרסון כנראה כבר לא יחלקו במה; בטוויסט מוזר שעדיין לא ברור לי כיצד קרה, לבאר יש את הזכויות על השימוש בשם ג'טרו טאל (למה? הוא בכלל לא היה בסביבה כשהלהקה בחרה בשם הזה), והוא אסר על אנדרסון להשתמש בשם של הלהקה, הבייבי שלו מאז 1968! כך שלמעשה ג'טרו טאל לא קיימת יותר, וההרכב שאיתו אנדרסון יופיע הוא להקה של קבלני ביצוע. ואם זה לא מספיק, אנדרסון החליט בכלל לעשות מעצמו צחוק, ולרגל יובל הארבעים לאלבום המופת הגדול של הלהקה Thick As A Brick, הוא כתב והקליט...אלבום המשך, ששמו Thick As A Brick 2. זה קצת מזכיר לי את הסרט החדש שעולה בימים אלו לאקרנים, "בלתי נשכחים 2" שבו חבורת הדינוזאורים של סטלון, שוורצנגר ושות' מתאחדים לעוד שובר קופות אחרון אחד. ואם כל זה לא מספיק, אנדרסון עוד מתכוון להרים מופע שבו הוא מבצע את כל האלבום המקורי פלוס  כל  האלבום החדש. טוב, מיותר לציין שאני אוותר על התענוג. אנדרסון כבר מזמן too old to rock’n’roll, כמאמר עוד שיר של עצמו, והגיע הזמן להודות בכך.

אבל..... אני עדיין שומר לאנדרסון חסד נעורים, גם אם הוא עושה שטויות. שנות נעוריי כטינאייג'ר חדרתי עברו לצלילי אלבומי הלהקה, ושיר אחד ספציפי בשם “Inside” סוג של הציל אותי בתקופת משבר לפני כמה שנים. וכל ההקדמה המנופחת הזו (שאפשר להגיד שמתכתבת עם אוברטורה מסובכת במיוחד לעוד יצירת פרוג אפית באורך עשרים דקות מינימום) היא רק תכסיס, או פרולוג, כדי לתאר אפיזודה בעייתית מההיסטוריה של הלהקה, שאני אוהב לקרוא לה "היבריס פרוגרסיבי"- קורותיהם של צמד אלבומים שונים מאוד, ועם זאת קשורים בעבותות, של הלהקה- A Passion Play מ-1973  ו- War Child מ-1974. סיפור על הצלחה, הסתבכות, נפילה גדולה- ומילוט, או אפילו לידה מחדש. קשר רופף לפתיחת הפוסט ניתן למצוא שוב ב-Thick As A Brick, שיצא, אם אתם יודעים לעשות את החשבון, ב-1972.

Thick As A Brick, יצירה מרהיבה שכולה קטע אחד בן 43 דקות ואחד האלבומים הכי אהובים עליי בעולם, היה האלבום שהפך רשמית את ג'טרו טאל לסופרסטארים ועשירים. קצת קשה להאמין היום, אבל האלבום היה שלאגר מטורף. מה שהיה אמור להיות למעשה פארודיה על אלבומי קונספט פומפוזיים הפך בדיוק לאחד כזה, ואני אומר את זה בצורה הכי חיובית שיש. אבל כמובן, עולות השאלות איך נהנים מההצלחה, איך ממשיכים מכאן, איך לא מתרסקים? אנדרסון והחבורה מחליטים לצאת למה שנקרא "גלות מס", וכמו שעשו לפניהם הרולינג סטונס ואלטון ג'ון, לנחות בצרפת באולפן ההקלטות שבטירה Chateau d'Herouville. החומרים עליהם עבדו ירכיבו מאוחר יותר את Passion Play ו-War Child. ההקלטות מסתבכות די מהר כאשר בעיות ציוד, בעיות בריאות, מתחים וכמה קלקולי קיבה גרמו ללהקה לזנוח את כל הפרויקט ולחזור הביתה. ההקלטות היו אבודות במשך שנים, ויצאו סופסוף, תחת השם The Chateau D’isaster Tapes, כחלק ראשון מתוך אלבום רייריטיז שיצא בתחילת הניינטיז בשם Night Cap. למרות שכל הקטעים הם ברמת דמו בלבד, אלו הקלטות מרתקות שנשמעות רעננות ומלאות חיות; נותר רק לחשוב איך היה נשמע האלבום המתוכנן.

בצר להם, בשל אילוצי זמן, נאלצים חברי ג'טרו טאל להתארגן במהירות על אלבום חדש. אנדרסון הזדרז לאסוף כמה שאריות מההקלטות הזנוחות בצרפת כבסיס, וכתב במהירות שיא אלבום חדש שלם (רק כדי לקבל מושג עד כמה האיש הזה מוכשר). גם האלבום הזה, כמו קודמו המהולל, הוא אלבום קונספט, וגם הוא למעשה קטע אחד ארוך ולא מחולק. הקונספט הוא מעין סיפור שמתכתב קצת עם הברית החדשה ועם מחזות מוסר מימי הביניים וכן עם התופת של דאנטה, על מותו של אדם פשוט ומסעו בין החיים והמוות עד להיוולדות מחדש. אנדרסון יצר אלבום הרבה יותר קשה לעיכול מ-Thick As A Brick: קודם כל, בניגוד לזרימה המושלמת של האלבום הקודם, כאן ברור שאי-החלוקה של האלבום לקטעים היא מלאכותית, שהוא מודבק טלאי על טלאי ואין זרימה בין החלקים השונים. שנית, המוזיקה עצמה הרבה יותר אטונלית וזוויתית, הליריקה של אנדרסון הרבה יותר אניגמטית וסתומה, ואנדרסון עוד יותר מאתגר את המאזין כאשר הוא בוחר, לראשונה בקריירה, לשים את החליל קצת בצד ולנגן בעיקר בסקסופונים. שלא לדבר על כך שצד ב' של האלבום נפתח בכלל במין משל דמוי "פטר והזאב", שהוא אמנם ממשיך לשעשע גם 40 שנה אחר כך אבל נראה תלוש לחלוטין. האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה, אבל רק בגלל האינרציה של Thick As A Brick; לראשונה בקריירה שלהם, ג'טרו טאל נשחטו באכזריות ע"י המבקרים שהתעללו באלבום, עד כדי כך שאנדרסון מיהר להתנער ממנו. לדעתי, אגב, זה אלבום מצוין, על אף המגרעות שלו ועל אף שהוא נחות מ-Thick As A Brick, בטח בהתחשב בתנאים שבהם אנדרסון יצר אותו, ולדעתי לא נעשה לו צדק.

אבל הנזק נעשה; הלהקה שרק שנה קודם הייתה בטופ הרוק הבריטי הפכה לבדיחה, ו- A Passion Play הפך לשם נרדף לאלבום קונספט יומרני ומגוחך. היה נראה שג'טרו טאל בדרך להפוך לשם גנאי לרוק המתקדם, לצד שמות כמו אמרסון לייק אנד פאלמר המושמצים. היה נראה שדרוש פה צעד של לא פחות מהמצאה מחדש. ואת זה בדיוק אנדרסון השכיל לעשות באלבום הבא של הלהקה, גם הוא מושתת על חורבות ההקלטות בצרפת, War Child. על אף הקשר התוכני וההיסטורי בין שני האלבומים, זוהי אופרה אחרת לגמרי, בעיקר כי זו לא אופרה. אחרי כל הקונספטים והקטעים הארוכים, War Child מכיל בסך הכל עשרה שירים באורך 3-4 דקות כל אחד, כמו "פעם". וכמו שאנדרסון עצמו כתב בהוצאה המחודשת של האלבום- "השירים הם שובבים, קלילים יותר מבחינה תוכנית, והכי חשוב- קצרים!". נראה היה שאנדרסון השכיל לא ליפול לפח "אלבום הקונספט" שוב. ואכן, War Child הוא אלבום נפלא, אחד האלבומים הטובים ביותר של הלהקה בעיניי. הוא מצליח להיות גם אינטיליגנטי וגבה-מצח, וגם לא להתפלש באובר תחכום, ומעל הכל- הוא כייפי, מה שבשום פנים לא ניתן לומר על קודמו.

אז ב-1972 ג'טרו טאל הוכתרו למלכים, ב-1973 הם הפכו בעל כורכם לליצני החצר, וב-1974 הם חזרו לעצמם במתכונת מפתיעה. היו לאנדרסון עוד משהו כמו חמש-שש שנות עדנה, למשל האלבום הנפלא Minstrel in the Gallery  או טרילוגיית אלבומי הפולק שסיימה את שנות השבעים עבור הלהקה. ואז זה נגמר, כלומר הלהקה המשיכה להקליט הרבה אלבומים אבל הם לא מגרדים אפילו את A Passion Play  המושמץ. ואם כבר בנוסטלגיה עסקינן, אני חושב שאעשה לאנדרסון הרבה יותר כבוד אם לא אבוא לחזות בו שוב בתחילת החודש הבא. האלבומים הישנים שלו ראויים להרבה יותר מכך, ואני מעדיף להתמקד בהם.

הערת מערכת: אני יוצא למעין חופשונת, אחוזר לפעילות בתחילת חודש הבא. נשבע!
שנה טובה ומבורכת.

טעון קיפוח

לאחרונה, כמו שקורה מדי כמה זמן במוזיקה הישראלית, השד העדתי שוב יצא מהבקבוק. לפני כחודש דודו אהרון הכריז שהוא יוצא למאבק נגד העוול שנגרם לו, כדבריו, מצד גלגל"צ. "העובדה שמתעלמים מאמן בסדר הגודל שלי היא מחדל", טוען אהרון ומאז הצטרפו אליו עוד כמה אמנים ממה שמכונה "מוזיקה מזרחית", אבל אני אקרא לו כאן "פופ ים-תיכוני" ובקצרה פי"ת. ולפני שבוע, אורטל בן דיין כתבה טורפרובוקטיבי  באתר "קפה גיברלטר" שבו היא טענה, בגדול, שהתוכן של אמנים אשכנזים נתפס באופן שונה מתוכן אקוויוולנטי שלאמנים מהפי"ת: טקסט שלילי, כלומר כזה שלוקה בשוביניזם, מיזוגניה, לאומנות, ציניות, טפשות או עלגות שנכתב ע"י אשכנזי נתפס כ"חתרני", בעוד שטקסט כזה, אם יושר (בדגש על "אם") ע"י זמר פי"ת, ייתפס כעילג ואלים.  מכיוון שאנחנו חיים ביום ב-2012 ולא ב-1982, טענות כאלה וטענות דומות שעולות מדי פעם ממלאות אותי תמיהה.

קודם כל, בואו נבחן את המציאות: אמני הפי"ת, שנמנים על בני עדות המזרח, הם המצליחים ביותר היום בישראל. אייל גולן, קובי פרץ, דודו אהרון ואחרים הם בחזקת מיליונרים. הם מפוצצים הופעות, הם מוכרים המון תקליטים, הם גרים בדירות פאר ונוסעים במכוניות ראוותניות, הם חורשים וקורעים את הארץ ועובדים מאוד קשה, והם מרוויחים יפה מאוד. ההצלחה המסחרית שלהם לא מוטלת בספק. מהבחינה הזו הם מנצחים בנוקאאוט את האמנים המזוהים עם הממסד האשכנזי ,גם כאשר אותם אמנים גם הם בחלקם ממוצא מזרחי; אלו לא בדיוק סוגרים את החודש. מה שכן, מבחינה אומנותית, אמני הפי"ת אינם בון-טון, הם נתפסים כיצרנים של בידור נמוך מצח ונחות, וכבר היה מי שאמר שזו מוזיקה ש"לא ברא השטן". מהבחינה הזו, אמני הממסד האשכנזי זוכים ליד מלטפת וחיבוק חם הרבה יותר.

דוד אהרון השתדל לא לתת למחאה שלו אפיל "מזרחי". הוא טוען כי על אף שהוא לא צריך את גלגל"צ, לא מתעניין בגלגל"צ ואפילו לא שומע בעצמו את גלגל"צ, הוא מרגיש שנגרם לו עוול כאשר אמן בסדר גודל שלו לא מושמע שם (ניסוח שלו). התחנה הזו נתפסת בעיניי אהרון כגולת הכותרת של המיינסטרים, אפילו יותר מקיסריה הנכספת- אחרי הכל, כל אחד יכול להופיע בקיסריה אם הוא מוכן לשאת בעלויות, אבל לגלגל"צ צריך להיבחר, צריך להיכנס לפלייליסט. את הסיפוק הזה, הכיבוש הזה, לא נותנים לאהרון ואת זה הוא דורש בכח. כך שהקו של אהרון הוא- מקפחים את אמני הפי"ת. לא חשוב מאיזו עדה.

אורטל בן דיין, לעומתו, מדברת דוגרי- היא מוציאה את השד באופן גלוי. נקודת המוצא שלה הוא מקרה היפותטי לחלוטין, שלא באמת ארע במציאות: היא גוללת את סיפורו של הזמר זהר צברי, שבא לבצע שיר של האשכנתוז אביב גפן, ובו שינה שורה אחת מהמקור, שהתייחסה לרצח בת זוג, ועידן אותה. כשנשאל למה, אמר כי אם היה שר את השורה היה נחשב כמסית לאלימות נגד נשים. על סמך הסיכוי ההיפותטי שצברי היה מואשם בדבר כזה, גוללת בן דיין תזה לא מאורגנת במיוחד לפיה מה שמותר לאשכנזי אסור למזרחי. הקו של בן דיין מיליטנטי בהרבה- מקפחים את האמנים המזרחיים.

אלו שני מקרים שבהם עדיין מרגישים אמני הפי"ת ומייצגיהם שהם מופלים לרעה, גם היום, ב-2012. בואו נבחן את שני המקרים. קודם כל במקרה של אהרון, המציאות  של 2012 מתנפצת על פניו מכמה וכמה סיבות. קודם כל, גלגל"צ אינה אמצעי התקשורת היחיד שבו אמן פי"ת יכול להישמע ולהתבטא. למעשה, אם נבחן זאת לעומק נראה שלאמני הפי"ת יש כמה מוסדות תרבות בארץ שמשויכים להם כמעט בלעדית, כמו ערוץ 24 שעדיין מתכנה "ערוץ מוזיקה ישראלית" אך בפועל הפלייליסט שלו הוא בעיקר פי"ת, וכמה מתוכניות הרדיו הפופלריות במדינה, כמו התוכנית של אליקו ברדיו לב המדינה. אך לאהרון כל אלה לא מספיקים, הוא רוצה לכבוש את גלגל"צ. הטענה של אהרון היא שגלגל"צ אינה מספיק פלורליסטית. אבל, מדוע שאותו עקרון לא יחול גם על ערוץ 24? או על אליקו? בכנות, כמה פעמים אליקו, או ירון אילן, שידרו שירים של אביב גפן או שלום חנוך? הטענה לפיה גלגל"צ מייצגת את המיינסטרים, או דבר כלשהו, מגוחכת. גלגל"צ אמנם ממומנת מכספי ציבור, וניתן לשאול מה הלגיטימיות לכך (ובכלל לשאול מדוע אנחנו צריכים תחנה שמופעלת ע"י צה"ל, אבל זה כבר דיון אחר לגמרי), אבל בסופו של דבר זו תחנה עם אג'נדה, שניתן להסכים לה וניתן שלא, אבל זו זכותה המלאה להחזיק בה, בדיוק כמו שלערוץ 24 יש אג'נדה ולאליקו יש אג'נדה. האג'נדה שלה לא כוללת, כנראה, את דודו אהרון ואמני פי"ת. אבל, הפתעה, היא לא כללה למשל את להקת היהודים, שעדיין הצליחו בגדול בלי להיות מושמעים בה. היא גם לא כוללת אמני אינדי ישראליים כמו יהוא ירון ועוזי רמירז, וגם להם הולך לא רע בלי גלגל"צ. אז דבר ראשון, לא שמעתי עדיין שאורית שחף ותום פטרובר, או יהוא ירון, רוצים לצאת למאבק כדי להיכנס לפלייליסט של גלגל"צ. מאידך, לא שמעתי גם את שלומי שבן או אביב גפן יוצאים לרחובות כדי להיות מושמעים ברדיו לב המדינה או בערוץ 24. כן שמעתי את דודו אהרון, וכל זאת כאשר הוא טוען שהוא "בכלל לא צריך את גלגל"צ". והוא צודק: עצם העובדה שהוא הצליח- בענק- בלעדיהם, מעידה הן על מגוון האפשרויות שעומדות היום בפני אמן פי"ת, שהוא גדול בהרבה מזה של אמן "אשכנזי", הן על קהל הפי"ת שככל הנראה לא צורך גלגל"צ, והן על גלגל"צ עצמה שככל הנראה אינה כזו מיינסטרים אחרי הכל, אם היא מצליחה לפספס הצלחה אדירה כמו דודו אהרון. אז אהרון לא שומע גלגל"צ, הקהל שלו לא שומע גלגל"צ, ובכל זאת- הוא תובע להיות שם.

הטענות של בן דיין הם סיפור אחר. מוצאו של האמן מטעין את הטקסט במשמעות יותר מהתוכן של שיריו, טוענת דיין. היא לא תוחמת את הדיון לאמני פי"ת, אלא לאמנים מזרחיים באשר הם. ובכן, אלו טענות שמאוד קל להפריך, כשמסתכלים על האחוז הנכבד של אמנים ממוצא מזרחי שכן זוכים להערכה אומנותית גדולה. מספיק לציין את דודו טסה, שעשה בשנה שעברה מה שאף אמן פי"ת לא ייעשה בדעתו השפויה- להקליט אלבום שלם של שירים עירקאיים מאמצע המאה הקודמת בשפת המקור, וקיבל על כך תשבוחות מקיר לקיר, ובצדק; את עמיר בניון, שאמנם יחסיו עם התקשורת די פתלתלים אבל בגדול הוא מקבל הערכה גדולה, הגם שיש דמיון גדול בין המוזיקה שלו לפי"ת; אביתר בנאי הפרסי, ששיר שלו שמתאר אונס ורצח ("כלום לא עצוב") היה להיט ענק לפני 15 שנה ואיש לא חשב להאשים אותו בהסתה לאלימות; ואעצור כאן כדי לא להיסחף לניימדרופינג מייגע. לעומת זאת, יש את המקרה של זמרות כמו איה כורם וקרן פלס, שאמנם לא בדקתי בציציותיהן אך דומני כי הם אשכנזיות, ששיריהם נקטלו ע"י המבקרים בני אותה תפוצה, ואף זכו לחיקוי משעשע ב"ארץ נהדרת". לא בדיוק מסתדר עם התזה של בן דיין. מה שאולי ניתן לטעון הוא שז'אנר הפי"ת אינו מקבל הערכה, אבל כפי שהוכחתי, זה לא בגלל המזרחיות נטו של יוצריו, אלא בגלל התוכן עצמו.

במילים אחרות, גם הטיעונים של אהרון וגם הטיעונים של בן דיין לא מחזיקים מים. אבל זה לא כל כך העניין. השאלה היא מדוע עדיין, ב-2012, מתקיימים דיונים כאלה. אין ספק שהייתה אפליה למוזיקה מזרחית בעבר. אין ספק שגם היום יש פערים רבים בין אשכנזים ומזרחים, ברוב תחומי החיים. אבל בכנות אני לא רואה את האפליה הזו בכל מה שקשור להצלחתה והשתלבותה של מוזיקת הפי"ת בנוף התרבות המקומי. אז למה בכל זאת אהרון ובן דיין מניפים בגאווה את דגל הקיפוח? שתי סיבות- האחת היא אגו, השנייה היא יחצ"נות. לדודו אהרון כואב באגו שהוא לא בגלגל"צ, זו הפסגה האחת שהוא לא מצליח לכבוש וזה משגע אותו. בנוסף, זה פשוט קל לרכוב על גבי טענות הקיפוח הישנות כדי לקבל עוד קצת כותרות ותשומת לב, שבסופו של דבר גם יגרמו לכיבוש הר גלגל"צ ולחיזוק האגו של אהרון. במקרה של בן דיין, היא סוג של לוחמת צדק עם אג'נדה פמיניסטית-מזרחית לוחמנית, היא הולכת עם זה בכל הכוח ובפול גז, וככל הנראה היא רואה קיפוח גם במקומות שבהן הוא עדיין לא התרחש בפועל, כלומר- פול גז בניוטרל. כל זאת, כשאת טענותיה ניתן להפריך בקלות רבה. מהבחינה הזו, אורטל בן דיין אינה שונה מאותם בעלי טורים אותם היא תוקפת- מנחם בן, איתמר הנדלמן סמית'- שיצאו נגד הפי"ת; אלה וגם אלה רודפים קצת יחצ"נות ועושים זאת תוך שימוש מתמיד בשד העדתי.

וכנראה שהשיח הזה לא ייגמר לעולם, וחבל. לא צריך להמציא גזענות וקיפוח במקומות שבהן אין כאלה. בסופו של דבר, אהרון מרוויח מלא כסף ועושה המון אנשים מאושרים עם המוזיקה שלו, וזה צריך להספיק לו, עם המבקרים או בלעדיהם, עם גלגל"צ או בלעדיה. ואורטל בן דיין יכולה למקד את האנרגיה המהפכנית שלה בעוולות אמיתיות שמופנות כלפי בני עדות המזרח, כפי שכבר עשתה בעבר בהצלחה, ולא בכאלה שהיא ממציאה או מנפחת. אבל זה כנראה לא יקרה, כי כמו שסקס מוכר, גם עדתיות מוכרת.