הציפורים היפות שפרחו מהראש

הפעם החלטתי לא סתם לכתוב על אמן או על אלבום, אלא ממש לערוך ראיון. הראיון הזה התחיל בכלל מדיון פייסבוק קצר שיזם נדב לזר, איש The Raw Men Empire ובעל הבלוג "אטמי אוזניים" לשעבר, בו נשאל על מוזיקאים ירושלמיים. גרתי בירושלים חמש שנים מאוד משמעותיות, כך שהדיון היה קרוב אליי. בין השאר בדיון, עלה שמו של מוזיקאי ירושלמי בשם אורי פנציאס. השם הזה זרק אותי שנתיים אחורה, אל פסטיבל "מוסררה מיקס" שעורך כל שנה בית הספר לאמנות חדשה מוסררה, בשכונת מוסררה שבירושלים. אני הופעתי שם במסגרת פרויקט גמר של חבר שלי, ובשלב מסוים עלה בחור מזוקן, גם הוא תלמיד בבית הספר, להעלות את הפרויקט שלו. היו שם שירים איטיים מאוד עם כינורות ואקורדיונים וכלי הודי דמוי הרמוניום שמאוחר יותר למדתי שקוראים לו שרוטי בוקס, ואני זוכר שהתרשמתי מאוד מההופעה המיוחדת ההיא, שלא ממש נשמעה כמו שום דבר ישראלי שהכרתי.

אורי פנציאס

 את פרויקט הגמר של פנציאס, שהפך לאלבום בשם "מתוך ים", אפשר לשמוע ולרכוש בבאנדקמפ במחיר סמלי, ואני מאוד מאוד ממליץ לעשות זאת. זה אלבום מאוד חריג, גם בתוך האינדי הישראלי, בגלל האיטיות הרבה שלו, החולמניות, המינימליזם והעדינות. הרבה מהשירים מורכבים מכמה שורות ספורות או הרבה פחות, אבל פנציאס בונה מהם שירים שלמים שנשמע שמכילים הרבה יותר מכך. פנציאס מנגן באלבום במגוון אדיר של כלים- קלידים שונים, תופים, באס, סקסופונים והרבה כלים ממשפחת ה-free reed, כמו האקורדיון והשרוטי בוקס. האיטיות הרבה שבה השירים מנוגנים גורמת לכל מילה, לכל צליל, להיות מאוד משמעותיים, שום דבר לא בוער באלבום של פנציאס וזה כמובן מאוד לא ישראלי, ומאוד מיוחד. המוטו של האלבום נפרש בשיר הראשון, "עולם כפשוטו", שכולו מכיל את המילים הבאות: "רגע תפקח עצמך, אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא בעתו, זהו עולם כפשוטו". העיסוק של פנציאס בזמן ריתק אותי במיוחד. הקטע הכי בולט באלבום הוא הקטע האחרון בו, "ציפורים", שכולו מורכב ממשפט מטלטל אחד בלבד: "כנראה שהתלקחתי כמו חורש, הציפורים היפות שפרחו מהראש לשמיים אינן", ומיד אחר כך מגיע משהו שמעולם לא שמעתי באלבום של יוצר ישראלי- דרון (Drone) מתמשך של כחמש דקות תמימות על אקורד אחד בשרוטי בוקס (באותה הופעה במוסררה, פנציאס וחבריו ניגנו את הדרון הזה במשך עשר דקות), חמש דקות בהן את מוצא את עצמך מהרהר במה ששמעת קודם, לוקח הרבה אוויר ומתהפנט.

כמו הרבה מוזיקאים מירושליים, עיר שסובלת מחוסר משווע ביחסי ציבור, חיפוש מידע על פנציאס העלה חרס בידי. התבאסתי מכך שמישהו מוציא אלבום כל כך מיוחד ומעניין אף אחד לא יודע מזה, והחלטתי להרים את הכפפה. מפה לשם יצרתי קשר עם אמיר בולצמן, עוד מוזיקאי ירושלמי יוצא מוסררה, שקישר ביננו לראיון טלפוני.

הי אורי, איך הגעת לנגן ולהקליט את האלבום?

אני תושב ירושלים, שם גם נולדתי. אני כותב ומלחין כבר עשר שנים. מגיל 25 יש לי שני כיוונים בהם אני משקיע: המוזיקה שלי עצמי, וההרכב שלי שנקרא "שייבה" שהקמתי יחד עם יאיר בר-צורי לפני 5 שנים, שזו להקת פולק ארצישראלי ירושלמי, ואנחנו מוציאים עכשיו אלבום בהפקת כפיר שטיווי בהוצאה עצמית. ב"מתוך ים", שהיה פרויקט הגמר שלי בבית הספר מוסררה, בחרתי להקליט הכל ולנגן כמעט הכל בבית בעצמי, זה סוג של התפשרות כי התנאים לא הכי אידיאליים אבל אתה יכול לקום בשתיים בלילה, לשבת מול מחשב ולהקליט שיר שלם.

מה בעצם הרקע לאלבום, מבחינת הדברים ששמעת ושהשפיעו עלייך?

כל מי שיישמע את האלבום יגיד, ובצדק, שההשפעה הישירה של האלבום זה רוברט וויאט, מעשר שנים של הקשבה רציפה. רציתי להתחבר לוויאט, במכוון ובלי להתבייש וניסיתי לקחת ממנו את מה שאני יכול, להתחבר למצב הרוח הזה שאני לא יודע להגדיר אותו, מצד אחד אפל ושטני, מצד שני מלאכי וטוב.. מלבד וויאט יש גם השפעות של ג'ון קייל, רדיוהד, דיוויד אלן, אסף אמדורסקי וגם של מוזיקה הודית.

באלבום אתה מנגן די הרבה כלים בעצמך ,למה החלטת לנגן ברוב הכלים לבד?

היה לי חשוב בעיקר שיהיה לי זמן. בשביל לנגן עם נגנים אחרים צריך המון תיאום והמון להתחשב. העדפתי לעבוד בעצמי כדי שיהיה לי את הזמן הזה, לאסוף כלי נגינה שונים ומשונים ולהשתמש ביכולת שלי להוציא מהם מה שאני יכול בלי להתעמק יותר מדי, חוץ מפסנתר וגיטרה שהם הכלים העיקריים שלי. ההלחנה הייתה לקחת סינטי ולהפוך אותו לדרון ולשים כלי נשיפה וקלרינט וחצוצרה וזהו.

הדבר הראשון שמצא חן בעיניי באלבום הוא יש באלבום מין מצב רוח מיוחד, קצב מיוחד, מאיפה זה מגיע? ככה אתה גם בחיים האישיים שלך?

אפשר להגיד שההתנהלות שלי היא כזאת. לשבת ולהקשיב לדרון כזה מדיטטיבי, שהכל זז מאוד לאט, אני מאוד אוהב את זה. את הקטע האחרון למשל, רוב האנשים לא מסוגלים לשמוע עד הסוף. אני משמיע להם והם אומרים לי די. זה משמח אותי, שאנשים מגיבים לזה בכלל. גם בהשראה של רוברט וויאט, שוב, ששיש לו דברים בקצב מאוד איטי, וגם, אתה יודע, לשבת בהודו בהופעה ולשמוע את הצליל של הטמבורה 40 דקות, לקחתי את זה משם.

הדבר השני שאהבתי הם הטקסטים שלך שמאוד מיוחדים, בעיקר בשירים שמכילים מילים ספורות או משפט אחד. איך אתה ניגש לכתוב טקסט?זה מין הייקו?

התעניינתי בהייקו אבל זה לא באמת בא משם. אני לא איש של טקסטים כל כך, זה משהו שפחות חשוב לי במוזיקה. "אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא לאיטו", אלו התמודדויות שיש לי עם החיים, להסתכל עם הדברים כפשוטים, כמו שהם, והכל בסדר.

כששומעים למשל שיר כמו "סימה", שיש לו רק שתי שורות מאוד חידתיות ("סימה היפה מוציאה את הראש מתוך ים\סימה היפה מציירת פסים כמו חוף ים"), יש חוויה די מדהימה כי זה לא מרגיש כמו שיר שיש לו רק שתי שורות, שתי השורות האלו מחזיקות שיר שלם.

כן,הכל שם נורא איטי והכל שם נורא מינימלי. עד שאני מתחיל לשיר עוברת דקה, עד שאני שר בית עוברת עוד דקה. זה גם נובע כי אני לא מרגיש שאני כותב, אני יותר מלחין, רוב הטקסט אמור לקבל השראה ואווירה ואז אני מחפש משהו שמתאים לזה. סימה זו ספרית שהייתי עובר לידה מדי יום והמילים הם תמונה של מה שראיתי.

בעצם לאלבום יש קונספט מוזיקלי, אין לו בעצם קונספט מילולי וגם לא חיפשת אחד כזה.

נכון, שני הקטעים הראשונים שהיו לי היו הראשון והאחרון באלבום, "עולם כפשוטו" ו"ציפורים". ב"ציפורים" הייתה לי שורה אחת, ישבתי עם השרוטי בוקס שזה בעצם מין הרמוניום שאפשר לנגן עליו הרמוניה קבועה, ו"עולם כפשוטו" הולחן במקור ביחד עם אמיר בולצמן ושיניתי אותו קצת. ככה היו לי שתי קצוות, הבנתי שיש פה התחלה התחלה וסוף, ואני רואה שהשירים הם נורא מינימליסטייים ומאוד אהבתי את זה ככה, שזה בא והולך, ולא מובנה בצורה של  בית פזמון בית פזמון, זה כבר היה ההשראה לשאר הדיסק. ומשם החלטתי ללכת הלאה.

איכשהו נראה לי שיש פחות סיכוי שאלבום כזה היה נולד בתל אביב. איך אתה רואה את ירושלים בשירים שלך? יש לירושלים מקום באלבום הזה?

אני חושב שלא. זה יותר מתקשר לחדר ולבית שישבתי בו, הכל כמעט הוקלט באותו חדר וזה היה מאוד "שם", חורף-אביב בבקעה בלילה. אבל ירושלים זה לא העניין כל כך, אולי יש את זה בי ואני לא יודע את זה פשוט, זה יותר עניין של מוד פנימי כזה.

באמת כששומעים למשל את וויאט מקבלים תחושה של עולם פנימי וסגור שאין לו קיום בחוץ, וגם באלבום שלך יש את זה וזה מצא חן בעיניי. אתה עוד מופיע?

לא אני לא מופיע עדיין, זה עדיין לא בושל למרות ששטיווי הציע שנופיע יחד.לקחת גיטרה ולנגן כרגע זה רק באירוע שמופעל עליי לחץ. אני אוהב את זה, אבל לא בוער לי וגם אם זה יקרה בעוד חמש שנים זה לא נורא. אני אוהב לעשות את זה אבל לא ממש חשוב לי להתפרסם או להתפרנס מזה. גם עם האלבום אני לא כל כך יודע מה לעשות, חוץ מזה שיש לי עדיין 300 עותקים בבית שאני לא יודע מה לעשות איתם.

זאת אומרת שעשית את האלבום וכרגע מין שמת אותו בצד. מיילס דיוויס אמר פעם שהוא אף לא חוזר לשמוע שום אלבום שלו אחרי שהוא עשה אותו.

כן , זה משהו שקורה, אתה עובד על פרויקט שנה ומושקע בו וגם מתעסקים בך כל הזמן כי זה גם פרויקט גמר, ובסוף יוצא שזה נשאר בצד אחרי שאר הדברים שאתה עושה. יש איזו פנטזיה לעשות עוד אלבום אבל צריך להיות במין מוד כזה שהיה לי אותו נורא חזק.

מאוד שמחתי לדבר איתך, אני חושב שזה אחלה של אלבום ואני מקווה שאנשים יכירו אותך דרך הפוסט הזה.

כן, אחרי שנתיים ככה שלא כל כך הקשתי לאלבום ולא חשבתי מה אני אעשה איתו, ופתאום באת איתו, וזה מאוד משמח.

יש לי מומחיות כזו לשלוף דברים שנתקעו בעליית גג של מישהו, זה תחביב שלי. שיהיה בהצלחה.

תודה.

נו, שיין

ראיתי לפני שבוע וקצת את הסרט "זה בוודאי המקום" (“This Must Be The Place”) של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו. הסרט, שהמבקר אמיר בוגן הגדיר טוב ממני בהרבה כ"פאזל לא מתאים", מגולל את סיפורו של רוקר מזדקן בפרישה בשם שייאן (Chayan), שנמצא בזמן עלילת הסרט כמה וכמה עשורים אחרי שיאו, כשהוא מחוק ככל הנראה מחוויות הסמים בעבר ומדיכאון כללי בהווה. שייאן, בגילומו המבריק וההזוי של שון פן (שיכול להעביר לג'וני דפ שיעור או שניים בדמויות ביזאריות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), יוצא למין מסע בלתי צפוי לחלוטין למציאת קצין נאצי שהתעלל באביו באושוויץ. לא הכל בסרט עובד אבל הוא בהחלט ביזארי ובלתי צפוי באופן שאני מוצא מענג ביותר, וכמובן העובדה שהוא עוסק בכוכב רוק מזדקן מנגנת לי על המיתרים הנכונים (שלא לדבר על ההופעה המבריקה של דיוויד בירן בסרט). לא יכולתי שלא לשים לב לשתי נקודות בעיצוב הדמות של שייאן- קודם כל, העבודה ששייאן גר בדאבלין, ושנית- השם שלו; כשמחברים את זה להתנהגות והאינטונציה מקבלים דימיון לא מבוטל לאחד הזמרים האהובים עליי, ובהתאמה גם אחד האירים האהובים עלי, שיין מק'גוון (Shane MacGowen) . למרות שההשראות היותר ברורות לעיצוב הדמות הן ככל הנראה רוברט סמית' (הלוק של שייאן הוא חיקוי כמעט מדויק) והגרסה המזדקנת של אוזי אוסבורן (לשניהם, למשל, יש נשים נורמטיביות ומתפקדות), אני בטוח שהדמיון לדמות ולביוגרפיה של מק'גוון אינו מקרי כלל וכלל. מה שמביא אותי, בהשראת העלילה הדיפוזית של הסרט, בקישור לא ממש הדוק אל אלבום הסולו הראשון של שיין אחרי עזיבת והתפרקות להקת האם שלו, הפוגס (The Pogues) הנהדרים; האלבום, פחות או יותר הדבר הראוי לציון היחיד ששיין עשה ב"קריירת" הסולו שלו, נקרא The Snake ויצא ב-1994.

עוד לא ביקרתי באירלנד, אבל אני חובב גדול של התרבות האירית, שהיא כנראה היחידה שבה יצורים משונים כמו ג'יימס ג'ויס וסמואל בקט, שני אוונגרדיסטים מושבעים (שכיכבו על גבי הבלוג בנקודה זו או אחרת- והפוסט יוצא כמעט בתזמון מושלם עם בלומסדיי, היום בו מתרחשת עלילת "יוליסס"), יכולים להיות גיבורים לאומיים. נראה שזו ארץ שמכבדת ומוקירה אמנות שהיא "קצת אחרת". זו כנראה גם התרבות היחידה שיכלה ללדת יצור כמו שיין, שילוב בלתי קדוש בין משורר מופלא לשתיין ארור, דמות ציבורית נערצת שהיא גם מופת וסמל להרס עצמי וניהיליזם. שיין, שהתרברב שהפעם הראשונה בה שתה אלכוהול הייתה מתישהו בתחילת גיל העשרה, ושמאז לא היה עוד  פיכח אפילו פעם אחת, יכול במשך עשורים להסתובב מוזנח, בלי שן אחת בפה, חיוור כמו סיד, ולהמהם בחוסר קוהרנטיות- ועדיין מדובר באחת הדמויות הכי פופולריות באירלנד. מדובר באיש שרק התנהגותו הפרועה וחסרת האחריות יכולה להתחרות בכשרון וביצירתיות שלו. לאף אחד באירלנד, החיבור למשל בין רוני דרו איש להקת הדאבלינרס המיתולוגית, לבין שיין הצעיר ממנו ב-25 שנה, לא נראה משונה. אולי זה בגלל שבעיניי רבים שיין הוא מטובי המשוררים האיריים במאה העשרים, מלומד מאוד ובעל דימיון אדיר, כזה שמעריץ את ג'וני רוטן בדיוק כמו את ג'ויס או המשורר והמחזאי האירי ברנדן ביהן, כזה שלונדון, דאבלין, ניו יורק ספרד, טורקיה, תאילנד ויפן מתערבבות בשיריו בצורה חופשית. שיין מחבר את ההיסטוריה והתרבות האירית ממאות קודמות עם הטינופת של הרוקנרול והפאנק המערבי של המאה העשרים, וזה מה שעושה אותו מיוחד כל כך.

בעשר השנים שבין Red Roses for Me, אלבום הבכורה המבריק של הפוגס, לבין The Snake, שיין משמש כמנהיג וכותב רוב החומרים. הגאונות של שיין- שילוב של שירי עם איריים עם חוכמת הרחוב והזעם הקדוש של הפאנק- מצליחה בענק, אבל עם ההצלחה מגיעה גם הדרדרות מאוד קשה של שיין אל מחוזות האלכוהול, מה שגורם לו לפספס הופעות, להפסיק לכתוב שירים טובים, וכמובן- לאבד את שיניו כתוצאה מהזנחה מחרידה. ב-1991, אחרי שלושה אלבומים מעולים שני אלבומים גרועים, שיין עוזב את הפוגס שכבר לא ממש יכלו לסבול אותו. בצר לו, שיין מקים להקה משלו, שנקראת, כמה משעשע, The Popes (יענו האפיפיורים). הלהקה החדשה נשענת גם היא על הצליל האירי של חלילית מתכת אירית, בנג'ו ומנדולינה, אבל עם יותר פאנץ' רוקנרולי מלוכלך. צריך להבין שבנקודה הזו מצבו הבריאותי של שיין כל כך גרוע, שאף אחד בשנות התשעים לא האמין שהוא הולך לחיות עד סוף העשור. למרות זאת, ב-1994 הוא עדיין מסוגל לשיר, ברוב המקרים.

האלבום יצא תחילה במהדורה של 12 שירים ומאוחר יותר נוספו לו ארבעה נוספים. העובדה שהאלבום מורכב מסשנים שונים זה מזה ניכרת מההבדלים בין איכויות השירה של שיין לאורך האלבום. הבעיה העיקרית בשירה של שיין היא הדיקציה, שמאוד מרושלת ולא מובנת בשל השכרות התמידית של שיין ואבדן השיניים שלו, ועל זה קם ונופל האלבום כולו. בשירים הטובים באלבום, כמו השיר שפותח אותו, “Church of the holy spook”, שבו שיין נכנס חזק בצביעות של הדת הקתולית, או הסינגל “That woman got me drinking” שבו מתארח בגיטרה לא פחות מג'וני דפ (פעם שנייה באותו פוסט!) , שיין מצליח להשתמש בקול הביבים הצרוד שלו כדי להקיא את המילים החוצה, מה שמתאים באופן מושלם עם המוזיקה. בשירים אחרים, כמו “Mexican Funeral in Paris” ההזוי (רק שיין יכול לחבר בין לוויה מקסיקנית לפריז) שיין במצב כל כך גרוע שהשירה שלו מסתכמת בנהמות חסרות פשר. אבל בגדול רוב האלבום עובד, באופן מפתיע: שיין מראה שגם עם רגל בקבר וגרון חנוק מוויסקי הוא יכול לשיר בלדות אדירות בדיוק של קלע אולימפי, כמו בשיר היפהפה “The song with no name”, ויכול גם לסחוב שירים רוקיים יותר כמו “Haunted”, הדואט הקצת קיטשי עם שינייד אוקונר.

ויש כמובן גם את החיבור האירי. הרבה מהשירים באלבום הם ביצועים לקטעים איריים מסורתיים, ובשיר הכמעט-נושא “The Snake with eyes of garnet” שיין זורק אותנו לפנטזיה שמתרחשת בזמן הוצאה להורג בדאבלין ב-1819- מי עוד יכול לעשות דברים כאלה? ויש כמובן שירי אלכוהול ושתייה ששיין כנראה נולד לכתוב ולשיר אותם, כמו הקטע המסורתי “Nancy Whiskey”. קטע אחרון ששווה התייחסות הוא “Victoria” שמוקדשת לאישה היחידה שמוכנה לחיות עם התפלץ שיין, אשתו ויקטוריה שבאופן די הזוי היא דווקא אישה נורמטיבית ודי שפויה (ואפילו נראית טוב), קצת כמו אשתו הנורמטיבית של שייאן מ"זה בוודאי המקום".

The Snake הוא אמנם אלבום הסולו הראשון של שיין, אבל כאן נגמר פחות או יותר הסיפור. שיין לא השכיל, או הצליח, לכתוב עוד הרבה שירים חדשים. הקריירה המקרטעת של שיין הבלתי מתפקד ובלתי קוהרנטי כוללת עוד אלבום אחד, הרבה פחות טוב, שיצא ב-1997 ושמו The Crock of gold, אלבום הופעה עם ה-Popes, והופעות איחוד עם ה-Pogues. שיין שתה את הכשרון שלו למוות ושרף את עצמו לחלוטין. באורח נס, הוא שרד, הוא חי עד היום, הוא אגדה מהלכת באירלנד. ואפילו, תתפלאו לשמוע, יש לו שיניים חדשות.

מעורפלים בעננים

היום, בשלישי ביוני, לפני 40 שנה בדיוק, יצא לשוק האלבום השביעי של פינק פלויד, Obscured By Clouds, או כמו שאקרא לו בקיצור OBC. זהו פסקול לסרט של במאי די נשכח בשם ברבט שרודר שנקרא La Vallee. זהו בלי ספק האלבום הכי שכוח, זנוח ובלתי נחשב של הלהקה. אבל הוא מהווה ציון דרך חשוב מאוד; לטוב ולרע, פינק פלויד לא הקליטה עוד אלבומים כמו OBC  ובמובנים מסוימים OBC  הוא בדיוק האנטי-תזה לאלבומים שפינק פלויד תוציא אחריו, ובכלל למהות של פינק פלויד כלהקה גדולה מהחיים שמוציאה אלבומי קונספט גדולים מהחיים. זה אלבום קטן, קומפקטי, כמעט מינמליסטי, שמכיל בסך הכל שישה שירים ועוד ארבעה קטעים אינסטרומנטליים קטנים, אווירתיים, שאין מאחוריהם איזו משמעות אדירה ומהדהדת לגבי החיים, היקום וכל השאר. זה האלבום הכי לא פינק-פלוידי: הוא צנוע, לא יומרני ולא בומבסטי. יהיו כמובן שיגידו- חסר משמעות, חסר תכלית, זניח, האלבום הכי אפור של הלהקה. כמו כל האלבומים של פינק פלויד, גם אותו אני אוהב מאוד, בדיוק בגלל שהוא כל כך צנוע, לא אופייני וזניח; יש בו קסם מרושל שאין בשום אלבום של פינק פלויד. יש עוד משהו מיוחד באלבום הזה- הוא תופס את הלהקה ממש רגע לפני הפריצה הגדולה שלה, רגע לפני Dark Side of the Moon הגדול והמפורסם כל כך, ממש שנייה לפני שהם קופצים למי התהילה הכל כך עמוקים והכל כך קרים, אותה תהילה שתגרום לרוג'ר ווטרס ולאחרים להתחרפן ובסופו של דבר תהרוס את פינק פלויד כלהקה אורגנית.

1972 היא שנה קריטית עבור פינק פלויד. הלהקה כבר קיימת 5 שנים, הוציאה שישה אלבומים, והספיקה לעבור חילופי גברא קריטיים כבר בתחילת דרכה, כאשר סיד בארט הועזב\עזב את הלהקה כבר ב-1968. בתקופה הזו הלהקה ביססה את מעמדה כלהקת קאלט משמעותית בזרם הספייס רוק שנע בין פסיכדליה לרוק מתקדם. האבדן של בארט למעשה מוטט את הלהקה והם היו צריכים להמציא את עצמם מחדש, והם עשו זאת, לאורך זמן, עם הרבה ניסויי ותעייה. ב-1972, רוג'ר ווטרס הוא כותב החומר הראשי, עם תרומה משנית אך מהותית מדיוויד גילמור ומריצ'ארד רייט; ווטרס עדיין שר מעט מאוד, גילמור הוא הזמר הראשי ורייט צמוד אחריו. בקילומטראז' של הלהקה יש כבר כמה פרויקטים משמעותיים כמו אלבום פסקול שלם (More המעולה, גם הוא לסרט של ברבט שרודר) והשתתפות בפסקולים של שלושה סרטים אחרים, אלבום כפול שחציו לייב וחציו אוונגרד (Ummagumma המצוין לפרקים), ושני אלבומי מפתח שכל אחד מהם מכיל קטע מוזיקלי שנפרס על פני צד שלם, מה שהפך לטרנד בקרב להקות הרוק המתקדם (Atom Heart Mother ו-Meddle). Meddle כבר הציג את הסאונד הגדול מהחיים והמורכב בקפידה שיבוא אחר כך, בגדול, ברביעיית אלבומי הענק של הלהקה בין 1973-1979, תור הזהב המסחרי של פינק פלויד, כל מה שיבוא עם Dark Side ואחריו.

בין כל התהליך הזה, בולט לו באפרוריותו ובצניעותו OBC. הלהקה הקדישה להקלטתו שבועיים בלבד, ולא היה לה זמן להפקות ענק כמו שהייתה כבר רגילה. ואכן, למאזין שכבר מכיר את האלבומים הקודמים, OBC נשמע כמו כמה וכמה צעדים אחורה. העיבודים וההפקה מאוד מצומצמים ומינוריים- אין כאן שכבות אדירות של סאונד, אפקטים מיוחדים, תזמורת כלי נשיפה, מקהלה. זה בסך הכל גיטרה, באס, תופים, קלידים וקולות, זהו. הסאונד כל כך מופשט שזה נשמע כמו אלבום אנפלאגד. אולי בגלל זה האלבום לא נשמע מרשים במיוחד בשמיעות ראשונות.

אבל בפרספקטיבה של מה שקדם לאלבום, ומה שיבוא אחריו, יש כאן בהחלט משהו מיוחד. מה ששומעים באלבום הזה הוא פינק פלויד הלהקה. ארבע חבר'ה מאוד מוכשרים שמנגנים וכותבים ושרים יחד. זה לא הברק הגאוני, היחיד בדורו, של בארט; לא הדיקטטורה הדורסנית, אם כי היצירתית מאין כמוה, של ווטרס; ולא ההנהגה המאופקת, מאופקת מדי, של גילמור באלבומי הלהקה האחרונים; וגם הרפיון והקיפאון שאחזו ברייט ומייסון מאוחר יותר עדיין לא התרחשו. זו להקה במלוא מובן המילה, כזו שעובדת יחד, ונשמעת יחד (באנגלית יש לזה מילה יפה: Togetherness). יש כאן מעין מקבילית כוחות יפהפייה, כשהקלידים המופלאים של רייט פוגשים את הבאס המיוחד והכתיבה של ווטרס עם הגיטרה המייבבת והכוחנית של גילמור עם התיפוף היציב של מייסון. אף אחד לא רוצה להעיף אף אחד, אף אחד לא רוצה לריב עם אף אחד, יש כאן תחושה של הרמוניה. זו הסיבה שאני כל כך אוהב את האלבומים של פינק פלויד לפני Dark Side- זו הייתה להקה הרמונית ואורגנית, והתחושה הזו הלכה ונאבדה ככל שהמוזיקה של פינק פלויד הפכה להיות גדולה יותר, מצליחה יותר, דורסנית יותר, קאפיטליסטית אפילו.

ויש פה המון המון רגעי יופי: כמו הדואט “Burning Bridges” שיש בו תפקידים מתחלפים של גילמור ורייט, ושהמנגינה שלו מפותחת הלאה באינסטרומנטל המעולה “Mudmen”; כמו השיר האקוסטי “Wot’s uh the deal”, שיר רגוע ונאיבי מסוג שהלהקה כמעט אף פעם לא הקליטה ובטח שלא תקליט יותר; כמו השיר החזק “Childhood’s end”, אחד הקטעים הבודדים של פלויד שגילמור כתב לבדו, שמכיל את המוטיב הקצבי שיופיע מאוחר יותר בשיר האלמותי “Time” מתוך Dark Side; ווטרס שמבליח בתפקיד השירה היחיד והמצוין שלו באלבום, בשיר “Free Four” שהוא שיר מוקדם וחשוב באבולוציה של ווטרס ככותב ואחד הראשונים שלו שמתמודד עם נושא המוות והמלחמה, נושא אהוב על ווטרס; סולו השירה של רייט בשיר הנהדר “Stay”, השיר הכי טוב באלבום שמציג את כל מה שאני אוהב ברייט- העדינות, הצניעות, השקט המיוחד והיופי המלודי (אף אחד אחר בפלויד לא הלחין כמו רייט, שהיה המוזיקאי הכי מלומד בחבורה); והסיום ההזוי באיסנטרומנטל החריג “Absoluetly Curtains”, הקטע היחיד שמתקשר עם הצד הפסיכדלי של פלויד, שנגמר עם סימפול של שבט בפפואה ניו-גיני, אזור ההתרחשות של הסרט של שרודר.

בעיקר, יש כאן תיעוד של רגע מיוחד בחייה של להקה, ממש לפני שהיא משתנה למשהו אחר לגמרי, למשהו גדול, משהו מצליח, משהו אימתני. שבע שנים אחרי, ווטרס יפנטז על להקים חומה ענקית בינו לבין הקהל, גילמור יריב איתו על זמן אולפן ושליטה , רייט יסניף המון קוק ויפוטר מהלהקה, ומייסון בכלל יעדיף לנהוג במכוניות ספורט. ב-1972, זאת עדיין הייתה להקה שיוצרת יחד, ועם כל ההישג האמנותי האדיר של Dark Side וממשיכיו, משהו מזה אבד בדרך ולא יחזור לעולם, ויש משהו נורא עצוב כשהשיר “Stay”  מסתיים לו; פינק פלויד סוגרת מעגל ומתחילה מעגל אחר, לטוב- ולרע.

נערי בי עושים עם הפריק פריק (לאדם יאוך ז"ל)

אני לא אוהב היפ-הופ. ממרומי בורותי אני יכול לומר שהיפ-הופ הוא מהז'אנרים שאני הכי סולד מהם. זה אמנם טפשי, עלוב, פחדני ומגוחך מצדי לקטול ז'אנר שלם (וטפשי, עלוב, פחדני ומגוחך בכלל להשתמש בקטלוגים שכאלה) אבל אני פשוט לא מתחבר לז'אנר ברמות הכי גבוהות. יכול להיות שהמיינסטרים ההיפ-הופי גרוע מאוד, ואם אתאמץ לשמוע MF DOOM  ודומיו אני עשוי להתבדות ולאכול את הכובע, זה כבר קרה בעבר פעמים רבות. ובכל זאת, בדר"כ אני חי מצוין בלי היפ-הופ. כנראה שאני אולטרה-שמרן וסופר-מקובע אבל מפריעים לי שני דברים עיקריים: הריפרופ עצמו, שזה פרופר עניין של טעם- אני פשוט לא אוהב את זה שמישהו מטיח בי את המילים ככה; ואת ההסתמכות של המוזיקה על ביטים וסימפולים חוזרים שלאוזניי נשמעים מאוד פשטניים לרוב, שלא לומר עצלים. זה מאוד פשוט- אני אוהב מישהו ששר על פני מישהו שלא שר, ואני אוהב מישהו שמנגן בכלים מוזיקליים אמיתיים על פני מי שלא מנגן בכאלה. כשמחברים את שני הפקטורים האלה לפוזה ולעוונטות ולנושאי השירה (אני-מזיין-מלא-ביצ'ס-ויורה-בהמון-ניגאז-אחרים-יו) מתקבל משהו שעל פי רוב ממש, אבל ממש, לא עושה לי חשק.

החודש ארע דבר עצוב מאוד. אדם יאוך, MCA, שליש מהלב הפועם שנקרא ביסטי בויז, הלך לעולמו ואיתו כמובן הלהקה כולה. למרות שאני לא עוקב אחרי הבי-בויז כבר שנים רבות, חסרונם כבר בולט- הם היו הצדיקים בסדום של ההיפ-הופ בשבילי. אול בגלל שגדלתי עליהם, אולי בגלל שאני מכיר את אלבומיהם הראשונים מאוד לעומק, אבל דווקא הביסטיז מהווים עבורי את החוליה החסרה, חסרה כל כך, בין ההיפ הופ לסגנונות אחרים של מה שמכונה באופן מאוד נרחב "מוזיקה שחורה". קצת קשה לי להבין את האבולוציה של המוזיקה השחורה: איך עברו האפרו-אמריקאים ממוזיקה מלאת נשמה וחיות כמו בלוז, Fאנק ואר-אנ-בי (אמיתי, לא זה שמוכרים לכם באותו שם ב-MTV), וממוזיקה מלאת מורכבות ותחכום כמו ג'אז לסוגיו, למשהו חלול ונבוב (לאוזניי, לאוזניי) כמו היפ הופ. בתפיסה שלי, יש בכל זאת הבדל גדול בין מוזיקאי שמנגן כלים חיים למוזיקאי שלא מנגן כלים חיים, והעובדה ששלישיית הברוקלינאים הם כולם גם מוזיקאים "פרופר", שהתחילו בכלל בתור רוקיסטים (ולא סתם, אלא כלהקת הארדקור), נותנת להם לדעתי את הפרספקטיבה הרחבה ואת הפתיחות ורוחב האפיקים שכל כך מאפיין ומייחד אותם.

כאמור, בהיפ-הופ אני לא מבין הרבה, ואת הצד ההיפ-הופי של הביסטי בויז אני משאיר לאחרים; אבל צד שלהם שאני רוצה לדבר עליו הוא הזהות שלהם כלהקה אינסטרומנטלית. באלבומם הראשון, Liscensed to ill  שמיתג אותם כילדים הלבנים הרעים, הם זנחו את הכלים שלהם. באלבום השני, Paul’s Boutique המפורסם והמוערך כל כך (חייב לציין שאף פעם לא הבנתי ממש למה, נכון שזה אלבום חדשני מאוד אבל הוא אף פעם לא נשמע לי טוב כמו אלבומים אחרים שלהם), הם עדיין התבססו כמעט לחלוטין על סימפולים אבל כבר היה פה ושם שימוש בכלים חיים, כמו בקטע ההארד-קורי הגאוני “Looking down a barrel of a gun”. באלבום השלישי, Check your head הנפלא שיצא ב-1992, יש כבר שינוי מאוד מאסיבי במוזיקה של ההרכב שמתבטא כבר בעטיפה, שמציגה צילום שחור לבן נהדר של שלושתם- עם גיטרה ובאס. ואכן, אחד החידושים בסאונד של הבי-בויז באלבום הזה הוא החזרה של הלהקה לשימוש בכלים חיים, ושינוי סגנון מהותי- הלהקה החלה לנגן קטעים אינסטרומנטליים שכמעט כולם מושפעים מג'אז-Fאנק.

זאת הייתה ממש התגלות- בקטעים האלה הביסטי בויז היא למעשה להקה חדשה: מייק די מתגלה כמתופף עם סאונד שמן וחלקלק, אד רוק הוא גיטריסט קצב מצוין וסאונד הווא-ווא שלו חד ואפקטיבי, ושניים מתבלטים במיוחד- MCA  שבנוסף לכישוריו כראפר ובמאי הוא גם באסיסט פשוט מעולה, גם בגיטרה (זוכרים את ליין הבאס ההורס ב-“Sabotage”? שלו) וגם בקונטרה-באס, והנשק הסודי של הלהקה, הקלידן "מוני" מארק נישיטה. אם על בילי פרסטון נהוג לומר שהיה ה"ביטלס החמישי", על נישיטה ניתן לומר שהוא ה"בי-בוי הרביעי" (אגב, יש קשר מאוד מעניין בין הביסטי בויז והביטלס ואני מתכוון לכתוב עליו מתישהו); הFאנק פשוט נוטף מאשף הקלידים הזה והתרומה שלו היא אדירה (ניכר שקלידן הג'אז-פאנק ג'ימי סמית' השפיע קשות על הלהקה). צרפו למשחק גם כמה נגני כלי הקשה ובראשם אריק בובו ותקבלו מין להקת בת בתוך המעטפת של ביסטי בויז, שנעה בין קטעים סטלניים וכיפיים כמו “Groove Holmes” לבין Fאנק סופר מקפיץ כמו ב-“Pow” ו-“In 3’s”.

Check your head, האלבום האהוב עליי של הלהקה, תיקלט באופן מזהיר בין ההיפ-הופ עמוס הסימפולים והשיגועים לבין המוזיקה האינסטרומנטלית האווירתית והמקפיצה; הנוסחה הזו שוכללה גם באלבום הבא, Ill Communication. האלבום הזה נחשב בעיניי רבים לטוב שבאלבומי הלהקה, אני חושב שהוא קצת פחות טוב ופחות זורם מהאלבום הקודם (בעיקר לא אהבתי את השימוש המאסיבי של הלהקה באפקט שמצמצם את בתדרים הנמוכים מהשירה, מה שנותן אפקט של סאונד דמוי טלפון שמקשה על הבנת המילים), מצד שני כאן  הלהקה הולכת אפילו יתר רחוק עם קטעים יותר שאפתניים ויותר אווירתיים, כמו הקטע מפיל הלסת “Shambala” שמשתתפת בו קבוצה של נזירים טיבטיים לשירה גרונית, או “Eugene’s lament” שמשתתף בו כנר כליזמר-אוונגרד לסולו בלתי נשכח- תראו לי אלבום היפ-הופ אחד שיש בו קטע כזה. בקטעים אחרים כמו “Sabrosa” או “Futterman’s rule” אי אפשר לפספס את הבאס האדיר של MCA, שהיה כנראה המוזיקאי הטוב יותר מבין השלושה.

מיטב הקטעים מהתקופה הזו, 1992-1994, יצאו גם באוסף שנקרא The In sound from way out! שמאגד כמה קטעים משני האלבומים פלוס עוד כמה שאריות. פה אני אודה לבושתי שהפסקתי לעקוב אחרי הביסטיז ואני לא מכיר את אלבומיהם החל מ-Hello Nasty והלאה. מה שכן, ב-2007 הם החליטו להקליט אלבום חדש שלם שכולו על טהרת האינסטרומנטל בשם The Mix Up. על אף הדמיון בקונספט, איכשהו האלבום הזה הרבה פחות חד ומרשים מהמוזיקה האינסטרומנטלית משנות התשעים; יכול להיות שהמוזיקה הזו עובדת דווקא בתוך הקונטקסט ההיפ-הופי של הלהקה אבל לא עומדת בזכות עצמה. ואולי בכל הם היו כבר אחרי שיאם.

אני מאמין שהרוב הגדול של מעריצי ביסטי בויז דווקא לא מת על הפן האינסטרומנטלי שלהם. בכל זאת, זאת תמיד הייתה ותמיד תהיה בראש ובראשונה להקת היפ-הופ. אבל לדעתי אי אפשר לנתק את הקטעים האלה והתרומה שלהם למהות של הלהקה, היכולת שלהם גם לרפרפ וגם לעשות משהו שלכאורה אינו קשור כלל, מין להקה בתוך להקה, וכמובן רוחב היריעה, כל אלו עשו את הביסטי בויז ללהקה גדולה.

יהי זכרו של MCA, והביסטי בויז, ברוך.

עושים איימי

כשאיימי ווינהאוס, ענקית הסול/ אר-אנ-בי הבריטית-יהודית, עשתה את הצפוי מכל והלכה לעולמה באופן טראגי, כיאה לאגדת רוק אמיתית, היה ברור שהיא הולכת להיזכר לדורות. מופע המחווה לווינהאוס, שארגנה עמותת "לב אוהב" בבמה המכובדת של התאטרון הלאומי, לב הקונצנזוס הישראלי, הוא ממש לא אירוע של מה בכך. בין רשימת המכובדים אפשר היה לראות את ציפי לבני לדוגמא. מעניין אותי מה ויינהאוס, לא בדיוק דמות חינוכית שהמילה שמתחילה ב-f מופיעה תכופות בשיריה, הייתה אומרת אם הייתה יודעת שיו"ר אופוזיציה ומועמדת לראשות ממשלה לשעבר יושבת ושומעת מופע משיריה. אם הייתה חסרה גושפנקא לכך שווינהאוס השאירה חותם על תרבות הפופ של זמננו, על אף פועלה הקצרצר, המופע ניפק אותה בענק.

אמנית מסוגה של ויינהאוס, אגדה עוד בחייה, זמרת גדולה מהחיים שיש לה סגנון והגשה ייחודיים לחלוטין, היא מלכודת לא פשוטה: נראה שכאשר מנסים לשיר ויינהאוס קל מאוד להיגרר ולנסות לשיר כמוה. כמובן שזה אזור מסוכן להיכנס אליו, משום שיש מעט מאוד זמרות (וזמרים הרפתקניים) שיכולים להיתלות באילנות גבוהים כאלה. למרות שווינהאוס לא המציאה את הקול השחור וגם לא את הניסיון הלבן לשיר מוזיקה שחורה, טביעת האצבע המוזיקלית שלה ובעיקר העומק והכנות שלה בלתי ניתנים לחיקוי. הסיבה העיקרית שבגללה המוזיקה של ויינהאוס עובדת טוב כל כך היא החיבור האדיר שלה לשירים. כשבקליפ ל-“Back to black” היא הולכת להלוויה של ליבה שלה, אי אפשר שלא להאמין לזה. לא מספיק לשיר את השירים האלה, צריך גם לחיות אותם.

המופע התבסס, כראוי למופע מחווה לדיווה, בעיקר על זמרות, ובעיקר על יוצאי תכניות ריאליטי שירה- "כוכב נולד" והיריבה הגדולה “The Voice”. כמחווה לויינהאוס, המופע נתן הרבה כבוד למקור, מה שהתבטא בעיקר בלהקת הליווי המצוינת שהייתה נאמנה להרכב שליווה את ויינהאוס, מחטיבת כלי הנשיפה דרך זמרי הליווי האנרגטיים ועד לרמת הכובעים והחליפות ששידרו את אותה גרוביות וכיפיות של המוזיקה של ויינהאוס, שבדרך כלל היא עליזה גם כשהטקסטים קודרים. אבל כמובן שזה לא הכל- התפקיד הגדול היה כמובן של הזמרים ובעיקר הזמרות. כאן אפשר היה לראות חלוקה לשני סוגי ביצועים: אלו שהסתמכו בעיקר על המקור הווינהאוסי, בשירה, בסגנון ההגשה ובלבוש, ואלו שניסו לתת פרשנות אחרת. לדעתי, מי שניסה לעשות ויינהאוס לפי הספר נקלע למחוזות של מנייריזם, כמו בביצוע של סיוון בנהם ל-“Wake up alone” או של מיכל שפירא ל- “Take that box”. גם אפרת גוש, שעשתה סוג של ויינהאוס בעברית וזה עבד לה מצוין בשירים כמו "אה אה אה" ו"ממחר דף חדש", נקלעה לאותו מקום בביצוע פושר ל-“Amy Amy Amy”. מי שלא הצליחה לעשות ויינהאוס, למרות הופעה מוצלחת כפרפורמנס, הייתה לירז צ'רכי שהופקדה על “Back to black”, אולי גדול שירי ויינהאוס; צ'רכי הייתה בולטת מאוד על הבמה אבל לא הצליחה, לטעמי, להתמודד עם הטון הקודר והאפל של השיר.

לעומת זאת, מי שכן הלך על זווית יותר אישית גם הצליח יותר. דיאנה גולבי הדהימה בביצוע מעולה לשיר המרטיט “Love is a losing game”, בהופעה שנראה ששאבה השראה דווקא מבריטית לבנה אחרת עם קול שחור עמוק, אדל. איה כורם, שתמיד חשבתי שיש לה קול מצוין אבל חומרים בינוניים, הוכיחה מה היא מסוגלת ב-“Me and Mr. Jones” המקפיץ. נינט, השם הגדול באירוע, סיימה את המופע כיאה למעמדה בשיר הכי מזוהה עם הדמות של ויינהאוס, “Rehab”, בעיבוד מיוחד שהתחיל א-קאפלה עם הלהקה מוחאת כפיים. מי שמאוד הפתיע לטובה היה לירן דנינו; דנינו התראיין לפני המופע והודה כי הוא לא מעריץ את ויינהאוס ולא אוהב את שיריה, והצטייר שהוא לא הולך להתאמץ במיוחד, אבל אולי דווקא בזכות חוסר ההיכרות עם ויינהאוס הוא נתן ביצוע חזק ובלתי משוחד ל-“Valerie” . הביצוע הכי טוב של המופע שייך, ובלי הרבה תחרות, לסיוון טלמור שהתחברה לגמרי ל- “Just Friends” הרגאיי-י. הביצועים האלו הצליחו להתקשר לויינהאוס בלי להיות ספוג השראה ממנה, וזה בעיניי קאבר טוב.

מילה לסיום צריכה להיאמר על מעמד הארוע. איימי ויינהאוס הייתה הכל חוץ מדמות ממלכתית: חייה היו רצף מתמשך של צרות, היא כיבסה את הכביסה המלוכלכת לעיניי כל, והמוזיקה שלה הייתה סוערת ומושכת בדיוק בגלל כל הדברים האלה. עם כל ההקפדה וההשקעה במופע לפרטיו, הממלכתיות של המעמד לא הלמה את מושא המחווה. אי אפשר לשמוע שירים סוחפים כמו “Valerie” או “Rehab” כשאתה ספון בכיסאך, אתה צריך לקום ולרקוד אותם, וזה בעיקר מה שהיה חסר במופע. בין אם בגלל הקהל עצמו או באמנים המבצעים, המופע לא התרומם וגג האולם לא עף באוויר מהאמוציות ומהאנרגיות. מופע מחווה לאיימי ויינהאוס צריך להיעשות בפורמט אחר, של יותר סקס, סמים ורוקנרול. 

חיה גרוטסקית

צילומים: אלון מיטלמן

זה תמיד עושה טוב על הלב שלהקה שהגיל הממוצע של חבריה אינו מעל שישים, שעדיין מקיימת קריירה סדירה ופעילה, ושמוכרת בארץ ליותר ממאה איש, מגיעה לביקור בארץ (שלא לדבר על מכשולים כמו לחצים לביטולים משיקולים פוליטיים כאלו ואחרים); אוף מונטריאול האמריקאים, שאת הzמוזיקה שלהם אפשר להגדיר כסוג של "פרוגרסיב" פופ עם השפעות רבות ומגוונות, בהחלט נופלים לקטגוריה זו, ואתמול ערב הם קפצו לביקור חטוף (יחסית) בבארבי. ההתחלה דווקא לא בישרה טובות: בעשר וחצי עלו שניים מחברי אוף מונטריאול, חמושים בכמה מקלדות ושתי גיטרות באס, ונתנו בערך חצי שעה של סט סינת'-פופ אייטיזי כחימום. עם כל הכבוד לרטרו, החומרים האלו היו חלשים מאוד, בטח בהתחשב במה שבא בהמשך הערב, וגרוע מזה- הם לא נשמעו דומים בשום צורה לחומר של להקת האם, כך שמבחינתי מופע החימום הזה היה בלתי נחוץ לחלוטין; בואו נאמר שאין לקווין בארנס, סולן הכאריזמטי והכל-יכול של אוף מונטריאול, סיבה לחשוש למעמדו ככותב רוב החומר של הלהקה. מעבר לזה שהמופע לא היה נחוץ, הוא גם גרם לכך שכאשר אוף מונטראול עלתה סופסוף בהרכב מלא, השעה כבר הייתה 11 ורבע, והדלתות נפתחו כבר ב-9, איחור רציני למדי.

אבל כשהמופע התחיל, חששותיי התבדו. מילת המפתח בהקשר של אוף מונטריאול היא אקלקטיות, וזה מתחיל כבר בהרכב עצמו: לא פחות משמינייה של מוזיקאים משופשפים ומיומנים ביותר, בראשם בארנס עצמו, שמפזזים ומתזזים בין כמה וכמה כלים, עלתה לבמה. היכולת של המוזיקאים לנגן בכלים שונים מאפשרת ללהקה קומבינטוריקה מאוד מגוונת של תזמורים ועיבודים; למשל, כשהכנר, נגן כלי הנשיפה ובארנס עצמו הצטרפו לגיטריסט הראשי ועברו לגיטרות באחד השירים נוצר הרכב שמנגנות בו ארבע גיטרות בו זמנית, או כאשר שני החבר'ה ממופע החימום המאכזב עבור לנגן שתי גיטרות באס בו זמנית. הרב-גוניות הזו בכלים מקרינה על האקלקטיות של במוזיקה עצמה: מהסול הלבן הסליזי של בואי משנות השבעים (נראה שבארנס למד היטב את האלבום Young Americans) דרך הפאנק השחור של אייזק הייז והדיסקו הבי-ג'יזי (הדורבנים יכלו ללמוד דבר או שניים מאוף מונטריאול) ועד פסיכדליה חופרת על ציר פינק פלויד של סיד בארט\להקות קראוטרוק גרמניות. לדעתי, הסאונד בהופעה שהתבסס על כלים חיים היה טוב בהרבה מהסאונד האלקטרוני של אלבומי הלהקה, למשל בשירים “Hemisdalsgate like a Promethean curse” או “Dour percentage” שנשמעים הרבה יותר חיים וחדים מגרסאות האולפן.

בארנס, שעלה עוטה ז'קט ומתחתיו חולצת מלמלה אדומה (שני פריטי הלבוש הללו נשרו בשלבים שונים של ההופעה), נראה מאוד אנרגטי ושולט ביד רמה בהרכב שלו. כמו האקלקטיות של כלל הלהקה, בארנס עצמו נראה ונשמע כמו הכלאה בין בואי בתקופת “The thin white duke”, מארק בולאן , סטיוארט מרדוק מ"בל אנד סבסטיאן" וכמה זמרי פאנק וריתם אנד בלוז. למרות שהלהקה קיימת כבר יותר מ-15 שנה, ניכר שהם מאוד נהנים ממה שהם עושים, והקהל התל אביבי האוהב הגיב מאוד בהתאם; מספיק היה לשמוע את הקהל שר עם בארנס בשיר “Bunny ain’t no kind of rider” את שורת המחץ “You ain’t got soul power”. בנוסף לקפצוצים האנרגטיים של הלהקה, מדי פעם הבליחו גם רקדנים\אמני מייצג\ליצנים מחופשים בתחפושות ביזאריות שהפריחו בלונים לקהל, או עטו סדינים שעליהם הוקרנו קטעי וידאו ארט; גימיק גימיק, אבל כזה שעובד. שיא ההופעה היה ללא ספק הביצוע המעיף והפסיכדלי לשיר המעולה והארוך “The Past is a grotesque animal” שהסתיים בסולו גיטרה וסטייג' דיווינג פרוע במיוחד של הגיטריסט הראשי.

הלהקה ביצעה סט של שעה וקצת, ירדה, חזרה להדרן של עשרים דקות ואז ירדה סופית, מה שנותן הופעה טובה מאוד שארכה בקושי שעה וחצי. הייתי מצפה מלהקה שבאמתחתה 11 אלבומים הופעה ארוכה ומפנקת יותר למעריצים, בטח אחרי הביאוס של מופע החימום והאיחור הרב, ועל כך חבל. למרות זאת ההופעה הייתה בלי ספק המסיבה הכי טובה להיות בה בתל אביב אתמול, ומי שרצה יכול היה להמשיך לאפטר פארטי בתקלוטו של בארנס עצמו. אנרגטי כבר אמרנו?