ריאת הברזל שלי

טוב, בל אנד סבסטיאן, לי הייזלווד, ננסי סינטרה...חלאס עם מוזיקה הנבעכית הזו, מספיק כבר עם הפופ הזה! לסיכום החודש אני דווקא אכתוב על משהו שלעולם לא יקושר לפופ, אפילו לא האלטרנטיב פופ של הסקוטים והאמריקאי עם השפם. בא לי לדבר על משהו שלא דיברתי עליו המון זמן, וזה הסקסופון. או ליתר דיוק- סקסופון סולו, ללא ליווי. ואם להיות יותר ספציפי- נגינת סקסופון סולו תוך שימוש בטכניקת הנשימה המחזורית, סוג של גביע קדוש של סקסופוניסטים. ואם כבר ממש לשים את האצבע על מה שאני ממש רוצה לדבר עליו- נגינת סקסופון סולו תוך שימוש בטכניקת הנשימה המחזורית כדי ליצור מוסיקה שתעיף אתכם מהכסא ותדביק אתכם לקיר. או כשאמרו לי החבר'ה מלהקת Trivial Cuts- "מוסיקה שמורידה את הטיח מהתקרה". אני מכיר שני אלבומים מצוינים, דומים מאוד אך שונים מאוד זה מזה, שעושים בדיוק את זה. שימו לב- אמנם סקסופון מקושר באופן כמעט אוטומטי לג'אז, אבל שני האלבומים האלה הולכים כל כך רחוק עד שלא מצאתי טעם לתייג את הפוסט הזה תחת "ג'אז". במקום זה, אני חושב שהם נופלים להגדרה של "אלתור חופשי", שזו בגדול דרך גמישה ביותר לקטלג מוסיקה מוזרה ובלתי ניתנת לקטלוג שיש לה שורשי ג'אז מסוימים.

קודם כל- מה זו נשימה מחזורית? נשימה מחזורית היא טריק שבאמצעותו יכול הסקסופוניסט לשמור על נגינה רצופה ללא הפסקה. זו לא באמת נשימה מחזורית אלא שימוש באוויר "אקסטרה" שהנגן שומר בלחייו, ועם הרבה אימון אפשר להגיע למצב בו הנגן נושף את האוויר שיש לו בראות עד שזה נגמר, ואז נושף את האוויר בלחיים תוך כדי שאיפה מהאף וכשזה נגמר- חוזר לנשוף מהריאות. זו טכניקה שהרבה נגנים שולטים בה אך מעטים משתמשים בה באופן בלעדי למוזיקה שלהם. כך ניתן לנגן סולו מאולתר שלא נגמר, לנגן ארפג'ו ופירוקי אקורדים מהירים, או פשוט לנגן את אותו צליל לנצח. דבר שני- להקליט אלבום סקסופון סולו זה לא דבר טריוויאלי, משום שזה אינו כלי הרמוני ואין אפשרות לנגן ליווי (אלא אם כן נעשה שימוש בלופר), ואכן אלבומי סולו סקסופון הם די נדירים. וגם למאזין זה לא קל- צריך להיות קצת משוגע לדבר כדי לצלוח אלבום סולו סקסופון.

האלבום הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא The Snake Decides של אחד מענקי האוונגרד הארופאי, אוון פארקר (Evan Parker). פארקר הבריטי בא מסצנת הפרי ג'אז הארופאית, שכוללת בין השאר את פטר ברוצמאן הנודע והגיטריסט שובר המוסכמות דרק ביילי, שלקחה את הפרי ג'אז של אלברט איילר לקיצוניות. פארקר הוא סקסופוניסט מאוד מפורסם שעבד גם עם אמנים שלא קשורים ישירות לג'אז חופשי כמו רוברט וויאט (אפשר לשמוע אותו באלבום המופת Shleep) וסקוט ווקר. בשנות השמונים פארקר פיתח על סקסופון סופראן טכניקה קיצונית ביותר, שמתנתקת למעשה מכל המסורות המקובלות של מוזיקה- הוא לוקח נשימה ארוכה ויוצא לסולואים ארוכים ופתלתלים, שלא מתחילים ולא נגמרים, שמורכבים מסדרה אינסופית של תווים אטונלים חורקים, אותם הוא משיג בעזרת אצבועים אלטרנטיביים (הסקסופוניסט הישראלי אריאל שיבולת פיתח טכניקה דומה).

 אוון פארקר

 פארקר הקליט כמה אלבומים בשימוש בטכניקה הזו, ש- The Snake Decides  שיצא ב- 1988 הוא המפורסם שבהם. זה אחד האלבומים הכי מאתגרים וקשים להאזנה שיצא לי לשמוע: בקטע הראשון כשפארקר לוקח נשימה בשנייה הראשונה הוא מסיים לנשום רק עשרים דקות אחר כך (!!), בסולו שלוקח לך את האוזן ומפרק אותה לגורמים. רצף הצלילים שלא מתחברים זה לזה ולא מתקשרים לשום דבר מוכר במוזיקה המערבית- אין פה אפילו רמז לסולמות, אקורדים, מלודיות, מקצבים- הוא חוויה כואבת בהתחלה אבל עם הזמן יש אלחוש אליה, ואז אבדן תחושת זמן ולבסוף סוג של מדיטציית רעש, או השתתפות בטקס שמאני של דיבור בלשונות. אפשר להגדיר את מה שפארקר עושה כאן כגרסת הסקסופון של Metal Music Machine של לו ריד, שכבר דנתי בו בעבר. כמו במקרה של האלבום של ריד, או המוסיקה המינימליסטית של ג'ון קייג', או המיקרוטונלית של ג'רג' ליגטי, זהו אלבום פילוסופי שמעלה את השאלה החבוטה מהי מוסיקה ומה יכול או לא יכול להיות מוגדר מוסיקה. בשונה מהאלבום של ריד, אני חושב שיש לאלבום הזה ערך מעבר לרעיון טוב. החסרון הבולט של האלבום הזה הוא חוסר הגיוון בו- שלושת הקטעים לאחר האקטע הארוך נשמעים זהים לגמרי, ומדובר באלבום מתיש במיוחד. רוב האנשים לא יוכלו לשמוע יותר מכמה דקות ברצף, אך למי שמוכן להתאמץ זו חוויה שלא חוויתי בהרבה אלבומים, ועם הזמן הלסת של המאזין נופלת עד שהיא מתרסקת לרצפה מרוב תדהמה על האלבום הזה- היכולת הטכנית, ההתמדה והתשוקה של פארקר פשוט Overwhelming, בהעדר מילה עברית מתאימה.

בהעדר קטעים מהאלבום המקורי ביוטיוב- הנה דוגמא חיה לאיך פארקר נשמע:

 (נכון שזו התמונה הכי אדירה בעולם?)

האלבום השני הוא של הסקסופוניסט הקנדי קולין סטטסון (Colin Stetson). סטטסון ידוע בעיקר כ-Touring member של להקת ארקייד פייר, וכן כנגן אולפן מוצלח במיוחד של מאסטרו טום וויטס.  אם פארקר מנגן בסקסופון סופראן הצווחני, סטטסון מתמחה בכלי אזוטרי למדי שכמעט ולא מנוגן, סקסופון באס- נמוך בחצי אוקטבה מבאריטון, נמוך באוקטבה שלמה מטנור, ונמוך בשתי אוקטבות מהסופראן של פארקר. כמו פארקר, גם סטטסון מומחה בנשימה מחזורית- לטעמי דבר הרבה יותר קשה טכנית בכלי ענק כמו סקסופון באס. 

 עוז זהבי? לא, זה קולין סטטסון

 הוא גם מקליט סולו, ואלבומו השני שיצא שנה שעברה, New History Warfare Vol. 2: Judges, והוא חלק שני בטרילוגיה לא גמורה עדיין.אבל האלבום של סטטסון שונה בכמה אסקפטים מהאוונגרד קורע המעיים של פארקר: קודם כל, סטטסון מנגן ממש "מוסיקה", כלומר- מלודיות אמיתיות, למרות שימוש נרחב באוברטונים שבהחלט קורעים את עור התוף, ועוצמממממהההה מהממת. בנוסף הוא משתמש בעוד טכניקות מורחבות כמו סלאפינג של השפתיים על הפיה ליצירת אפקט דמוי כלי הקשה ועוד. הבדל נוסף ומשמעותי הוא טכניקת ההקלטה- פארקר הסתפק בהקלטה רגילה, אבל סטטסון נוקט בגישה חדשנית לחלוטין להקלטת סקסופון- הוא משתמש בלא פחות מעשרים מיקרופונים שונים כדי לקלוט את הכלי, בין השאר מיקרופונים בתוך הסקסופון ואפילו מיקרופון על גרונו של סטטסון. באמצעות הטכניקה הזו יכול סטטסון לקלוט צלילים בלתי שגרתיים- כמו הנשימה של עצמו או צלילי ההקשה שיוצרים קלידי הסקסופון- ולהשתמש בהם בהקלטה. הבדל נוסף ואחרון הוא, שסטטסון לא לבד באלבום- הוא מארח את לא פחות מלורי אנדרסון ב-Spoken Word וזמרת בשם שרה וורדן. כמו פארקר, גם סטטסון מאלתר על המקום אבל משתמש במיקרופונים המרובים שלו, וביכולת הנשימה המחזורית המדהימה, כדי ליצור ממש להקה של איש אחד. בקטעים מסוימים מנגן סטטסון ארפג'ואים בתווים הגבוהים ואז- הפלא ופלא- המוזיקה שלו נשמעת דומה להפליא לתווים הכאוטיים של פארקר, למרות שהוא מנגן בכלי הרבה יותר נמוך! מדהים. סטטסון הוא נגן פשוט מופלא, והשליטה שלו בכלי מושלמת, והאלבום שלו עשוי כל כך טוב שאנשים עוד עשויים אפילו לרקוד לפיו. אולי בזכותו אפילו נראה עוד אנשים מנגנים בכלי המגושם להפליא הזה.

שני האלבומים ממש לא פשוטים להאזנה; האלבום של סטטסון אכיל יותר. בעיניי היופי הגדול שלהם הוא העובדה שלמעשה הם הוקלטו ללא אוברדאבים וללא לופרים, אלא רק בזכות יכולת הלופ הטבעית, אך הבלתי אנושית, של הנגנים. למעשה נדמה שלא סקסופון מנוגן באלבומים האלה אלא כלי אחר לגמרי עם אוצר מילים הרבה יותר נרחב, שנשמע אפילו כמו כלי אלקטרוני לפעמים. זה קשה, זה חופר, זה שובר את השיניים, אבל זה גם יפהפה.

 ולסיום- תודה לגלי גונן מהבלוג הנהדר Growing Backwards, שבזכותו הכרתי את האלבום של סטטסון.

ננסי, לי, והפשע המושלם

אחרי התמזמזויות הפופ המשונות של ביפהארט, והפופ החורפי המלטף של בל אנד סבסטיאן, אני כבר מרגיש מספיק בטוח כדי לספר על אלבום הפופ המושלם. האלבום הכי כיפי, הכי מקסים, הכי מרגש, הכי מגניב, הכי הזוי והכי עשוי לתפארת, וזה האלבום המשותף של המאסטרו הלא מוכר מספיק, לי הייזלווד (Lee Hazlewood) והבת של פרנקי, ננסי סינטרה, שזכה לשם המאוד מקורי- Nancy and Lee ויצא ב-1967. האלבום הזה הוא אחד מאותן יצירות מופלאות שיכלו לקרום עוד וגידים אך ורק באותו עשור מתקתק ומלא חומרים משני תודעה, וכמו עוד רבים וטובים גם האלבום הזה הוא פנינה שנשכחה, עד כדי כך שרשמית אפשר לקנות אותו היום רק בפורמט דיגיטלי, מה שנחשב עדיין בספר שלי כעלבון מוחץ (כן, כן, בחור אנלוגי, עולם דיגיטלי, כל השיט הזה).

האלבום הזה הוא חתיכת ווינר בזכות שני דברים- קודם כל השילוב המהמם, שהתווה את הדרך להרבה מאוד דואטים של זמרת עם קול נשי דומיננטי וזמר עם קול נמוך וסמיך. הקול של הייזלווד הוא פשוט מדהים- כל כך נמוך ועמוק וכל כך נקי וצלול, סוג של ג'וני קאש אבל יותר מתוחכם ויותר נונקונפורמיסטי. ולמרות שננסי סינטרה היא ממש לא זמרת מרשימה הניגוד בין השניים עובד מעולה, הם השפיעו על הרבה מאוד צמדים דומים (תחשבו שמוליקראוס וג'וזי, ניק קייב וקיילי מינוג, איזובל קמפל ומארק לנגן, ועוד רבים וטובים). הדבר השני שעושה את האלבום הם השירים האדירים שהייזלווד, גאון הפופ האולטימטיבי שבעיניי שווה יותר מפיל ספקטור ובריאן ווילסון ביחד, רקח במוחו הקודח (לא את כולם, אבל האלבום הזה מייצג לגמרי את המשנה המוזיקלית של הייזלוויד). מעבר לשירים עצמם שהם מאוד מיוחדים, קליטים, מתוחכמים ופשוט Good Fun, הייזלווד גם עשה פה עיבודים מגן עדן, עם תזמורת מיתרים על הגבול החמקמק בין קיטש והזיה, וכמשלבים את כל זה עם הפקה סיקטיזית משובחת עם המוןןןןן ריוורב טוב מתקבל מוצר סיקסטיזי מובהק ומופלא שאתם פשוט לא יכולים להרשות לעצמכם לפספס.

שני שירים מאוד מפורסמים באלבום הזה בולטים מעל השאר, בכל זאת. הראשון הוא “Summer Wine” שזכה להמון גרסאות כיסוי. השיר מתאר מפגש הזוי ובלתי ברור בין גבר לאישה שמפתה אותו ומשקה אותו ביין עשוי רכיבים סודיים (נניח...) ובבוקר הוא מתעורר בהאנגאובר רק כדי לגלות שהיא גנבה לו הכל. כאן מחלקים לי וננסי את השירה בינהם- לי שר את ההתרחשות וההתקדמות בעלילה, אבל הבית של ננסי נשאר קבוע ומסתורי. לשיר קצב מהיר ועיבוד בומבסטי במיטב המסורת ההייזלוודית שרק הולך ומתגבר ונעשה מופרך יותר ויותר. איזה יופי, איזה שיר משונה ובלתי מובן ודביק ויפהפה והכל בבת אחת.

והגענו לשיא השיאים של האלבום ואולי של כל הקריירה של הייזלווד הוא Some Velvet Morning. לא ברור לי מה הייזלווד לקח כשהוא כתב אותו, אבל ברור לי שאני רוצה גם. מדובר בשיר מאוד חריג באופיו ובמבנה שלו, הוא בנוי משני חלקים שונים לגמרי שמתחלפים זה עם זה- הראשון מנוגן בארבע רבעים ומושר ע"י הייזלווד, שרוצה לפתוח את השער ולספר את הסיפור המשונה שמעולם לא מסופר באמת בשיר על פיידרה שנתנה לו חיים...ואז בלי שום התרעה השיר משנה מקצב לשלושה רבעים, עובר סולם, עובר ליקום אחר לגמרי כנראה, וננסי מפציעה ושרה בית אחר לגמרי שאינו קשור בשום צורה לבית של לי, שמושר ע"י אותה פיידרה מסתורית...ואז לי חוזר לבית שלו, ואז זה קורה שוב...ובסוף מגיע שיאו הביזארי של השיר, כאשר בבית האחרון לי שר שורה ב"שיר" שלו ומיד ננסי חותכת ל"שיר" שלה, קצת קשה לתאר איך זה בדיוק עובד, אבלי מה שבטוח- זה שיר הפופ הכי הזוי ומשונה שאי פעם הוקלט. ותראו איזה קליפ יפה!  אני כולל פה גם את הגרסה המתורגמת המפורסמת של האדמו"ר פורטיס, כאן בביצוע פורך למדי עם שלומי שבן הגדול, וכן גרסה משונה למדי (כאילו שהשיר המקורי לא מספיק מוזר) של רולנד ס. האוורד ולידיה לאנץ', רק כדי להדגים עד כמה השיר מפורסם ומשפיע.

וזה עוד לא הכל: תקשיבו לגיטרה האקוסטית הרגועה והמסטולה שמתחילה את “You’ve lost that loving feeling”, ואיך לאט לאט הקול הנמוך באופן בלתי סביר של הייזלווד משתלב עם הקול הדומיננטי של ננסי, עם הכינורות הדביקים האלה ופסנתר הבארים. או לשיר הנהדר “My Elusive dreams”, שיר על זוג אוהבים שמחפשים את עצמם בכל מיני ערים בארה"ב ולא מוצאים: “We didn’t find it there, so we moved on”. או השיר הקומי והגאוני “Greenwhich Village” שמתאר באור מגוחך את סצנת הפולק האינטלקטואלית בניו יורק באותה תקופה (מישהו אמר דילן?), או את “Sundown, Sundown” שפשוט מתפוצץ מרוב גרנדיוזיות- עיבוד תזמורתי ענקי בגודלו, כולל מקהלה, וגרוב בלתי ייאמן. ויש גם הרבה רגעים פסיכדליים, כמו סולו הגיטרה החשמלית ההפוך בשיר המעולה “Sand”. רק המח המעוות של הייזלווד היה יכול ליצור את כל השילובים האלה ולצאת גדול. זה לא רק פופ מושלם, זה ממש הפשע המושלם.

 כל שיר כאן הוא שיר חכם, עשוי בשלמות ופשוט בן-זונה. אומרים ש-Pet Sounds הוא אלבום פופ מושלם, אבל לדעתי Nancy and Lee  לא רואה אותו ממטר. יש לו את הסאונד הבלתי ניתן לשחזור הזה, הגדול, המנופח; יש בו את אחד משילובי הקולות הגדולים ביותר אי פעם; ויש בו שירים שאולי נשמעים פופיים, אפילו קיטשיים, אבל מציעים הרבה יותר; ויש בו מנה גדושה של פסיכדליה וכל מה שמקושר עם הסיקסטיז. Eat your heart out, Brian Wilson!

 

כמו בסקוטלנד, עלק

דיברתי בשבוע שעבר על ניסיונותיו הנואלים של קפטיים ביפהארט לקבל חיבוק חם מהמיינסטרים ולהפוך לכוכב פופ. כוכב פופ? בוועעהההכככסס!!! אבל פופ זה גלגל"צ ו"כוכב נולד" ו-“The Voice” ו-MTV ומדונה ובריטני וכל השיט הזה, ופה אנחנו כאמור עוסקים ברומו של עולם, באיכות ולא בכמות, באינדי של האינדי ולא במיינסטרים, הרי פופ זה חרא! הא הא, אני צוחק לעצמי בקול מרושע. זה לא חייב להיות ככה. כי יש פופ- שמאלצי, מאולץ, מכאני, חסר רגש ומתוכנת להחריד (מישהו אמר ליידי גאגא), ויש את בל אנד סבאסטיאן.

מפה לשם נחת עלינו סוג של חורף- כל מיני תופעות מטאורולוגיות ביזאריות כמו גשם, ברד ואפילו שלג (ועוד בינואר!!) יורדות עלינו במאסות. בישראל נורא אוהבים את החורף, ונורא אוהבים לדמיין שיש פה חורף- בכל פעם שיש יומיים גשומים ברצף, פתאום מזג האוויר עובר לדך הראשון של העיתון תחת הכותרת הדרמטית "סוף סוף חורף אמיתי!". זה הכל נובע מהרצון שלנו להרגיש כאילו אירופאים. וכשאני אומר "אנחנו" אני מכליל בקבוצה הזו את עצמי, אני לגמרי חורף-פריק. וכשיש שבת חורפית כמו זו הנוכחית, מה יותר נעים וכיף מלרענן את הדיסקייה ולנגן את פסקולי החורף הנוגים והקבועים- פתאום ניק דרייק משתזף לו קצת בשמש החורפית, פתאום KID A יוצא מההקפאה העמוקה ומפשיר לאט לאט...והנה באים מלכי הגשם, בל אנד סבסטיאן המופלאים.

בעולם מושלם וצודק חברתית, להקה כמו בל אנד סבסטיאן לא הייתה נחשבת להקת אינדי, הם היו מככבים בראש המצעדים וייתכן שכמה מדינות היו עושות מהשירים שלהם המנונחם לאומיים. כי בל אנד סבסטיאן עושה את הפופ המושלם, כזה שלא מתלקק ומתחנף לאוזן ולא עושה בום בום, אלא כזה שעשוי מלחנים עגולים ומושלמים ביופיים, עם מילים שאשכרה גורמות לך לחשוב, עם עיבודים שגורמים לך להרגיש על כוכב אחר ועם שירה שגורמת לך להרגיש בגלקסיה אחרת. כמה כיף לשמוע אותם ולדמיין שאנחנו בסקוטלנד (שם יורדים, לפי פרסומים זרים- תודה לך, ויקיפדיה- 4,577 מ"מ גשם בממוצע), ולחשוב שאנחנו באיזה חורף אינסופי עם ג'אג ענק של תה. זה יופי של בוקר קר ומאופק, כזה שעושה געגועים למקומות שאף פעם לא היית בהם. עזבו אתכם מהגרעין האיראני, אנחנו מעדיפים לשמוע את הסקוטים החנונים והלה-לה-לנד שלהם.

במקור, הלהקה הייתה כמעט פרויקט סולו של הסולן הראשי וכותב רוב הלהקה, הלוא הוא האיש בעל גרון הזהב. אבל החל מהאלבום הנהדר ששם אותם על המפה, If you’re feeling sinister, התחילה תנועה יותר דמוקרטית וגם חברי להקה אחרים החלו לשיר, שהבולטת מכולן היא הצ'לנית איזובל קמפל (שבמרוצת השנים עזבה את הלהקה ומצאה את עצמה שרה עם מארק לנגן, הם אפילו הופיעו בארץ שנה שעברה). יש להם המון דיסקים עם צליל די דומה, והאהוב עליי מכולם הוא Fold Your Hands Child you Walk Like a Peasant  מ-2000, שבעיניי גם נהנה מהשירים הכי טובים וגם הכי מגוון, כשהשירה מתחלקת על פני לא פחות מארבעה זמרים- מרדוק שעדיין דומיננטי ושר ברוב השירים, קמפל הנפלאה, הכנרית שרה מארטין והגיטריסט סטיבי ג'קסון, כששלושת האחרונים מקבלים כל אחד בתורו שיר סולו (השיר של איזובל, “Family Tree”, הוא אחד משיאי האלבום). חידוש נוסף באלבום על הנוסחא המנצחת של מרדוק ושות' הם העיבודים התזמורתיים- כמו בשיר “Don’t leave the light on baby” שזוכה לעיבוד מלטף ואיטי אה-לה-סרז' גינצבורג.

כל אחד מאלבומי הלהקה עד ל-Storytelling הוא מעולה אבל בעיניי Fold your hands הוא האלבום שהכי מתמצת את המהות של בל אנד סבסטיאן; הוא לא נחשב פורץ דרך כמו If you’re feeling sinister או איכותי כמו The boy with the arab strap אבל בשבילי הוא אחד מאלבומי החורף הכי אדירים שיש וגם אחד מאלבומי הפופ הכי טובים אי פעם. חבל שבל אנד סבסטיאן לא מפוצצים את מצעדי הפזמונים כמו שמגיע להם. ואולי עדיף ככה, מי יודע איך התהילה הייתה מקלקלת אותם....

לב בשר למכירה

בפוסט הקודם ציינתי את מותו של פרנק זאפה, והנה שנה שעברה, בטוויסט אירוני במיוחד של הגורל, נפטר בחודש דצמבר, בגיל 70 פחות חודש,  התאום המרושע של זאפה, היין של היאנג של זאפה, וזה האחד והבאמת יחיד, דון ואן ולייט, או קפטן ביפהארט בשבילכם. שני הגאונים המטורפים האלה, הלנון והמקארטני של האוונגרד האמריקאי, הפורטיסחרוף של הביזאר, שלובים זה בזה ומנוגדים זה לזה ושונאים זה את זה ולא יכולים זה בלי זה עד כדי כך הם אפילו נפטרו באותו החודש (זאפה ב-4 בדצמבר, ביפהארט ב-21). אני עד היום משתעשע ברעיון לכתוב תסריט לפי הידידות\יריבות רבת השנים בינהם.

ביפהארט הוא אובססיה רבת שנים בשבילי. אין לי מילים לתאר את עולמי הצר והדל בלי האמן הדגול והעמוק להדהים הזה. כבר כתבתי עליו הרבה בעבר וכנראה אמשיך כי אני פשוט לא יכול בלעדיו. הגישה של האיש למוזיקה, למילים, לאמנות ולעולם בכלל היא בלתי סבירה, בל תיאמן ופשוט נפלאה. אני באמת יכול לכתוב בלוג שלם רק עליו, והוא באמת אחד האמנים האהובים עליי ביותר. איך אפשר לתאר את האיש הזה- סוג של הכלאה בין הומלס, סכיזואיד, סטלן, דיקטטור, ילד פלא, פיטר פן, מאסטר זן, עבד שחור ב-Chain Gang, אסטרונאוט, חייזר, איש חזון, חלוץ, שרלטן, נוכל, שקרן פתולוגי, פריק- הכל נכון וגם הרבה יותר מזה.

אין ולא תהיה קריירה יותר הזויה מזו של ביפהארט והמג'יק באנד שלו בעסקי השעשועים. ניתן לחלק אותה לחמש תקופות עיקריות- מתמהיל הבלוז\פסיכדליה המופלא של שני האלבומים הראשונים (1967-69), דרך פאזת האוונגרד\בלוז\ביזאר הראשונה והמפורסמת מכולן (אנחנו מדברים על trout mask replica שבו קנה ביפהארט את עולמו, ואת Lick My decals off baby, לטעמי אלבומו הגדול ביותר של האיש ואחד האלבומים האהובים עליי ביותר) בין 1969-1971, תקופת האלבומים המסחריים הבלתי מוערכת (1972-1974) שמלווה ב"שנים אבודות", בלי להקה, בלי חוזה ועם סיבוב הופעות די גרוע עם זאפה (1974-1976) ולבסוף תחייה מחודשת ופאזת אוונגרד נוספת, לפני פרישה סופית (1977-1982). כבר דובר הרבה (ואם לא אני מתחייב לטחון את הנושא עד דק מתישהו בעתיד) על האוונגרד פורץ הגבולות והדמיון של ביפהארט, אבל מה שרבים לא יודעים הוא שיש לו גם אלבומים "נורמלים" (אולי נורמלים מדי כפי שהרבה יטענו), ובפרט- שלושה אלבומים שיצאו ב"תקופה המסחרית", שבה ביפהארט החליט לשנות כיוון, להפסיק להיות הפריק שכולם ציפו שיהיה ולנסות כיוון מסחרי יותר. ועל "הטרילוגיה המסחרית" הזו של ביפהארט אני רוצה לדבר היום- האלבומים The Spotlight Kid, Clear Spot, ו-Unconditionally Guaranteed.

שלישיית האלבומים האלו באה מיד אחרי שני אלבומי מופת ומפתח בקריירה של ביפהארט, Trout Mask Replica  ובעיקר Lick My decals off baby, בהם ביפהארט והמג'יק באנד ביססו את מעמדם כלהקה הכי משונה, הכי ביזארית, הכי חסרת גבולות והכי משוללת רסן: שילוב בין בלוז, אוונגרד שמושפע ממלחינים קלאסיים, פרי ג'אז והמוח הכי מעוות בעולם המוזיקה של אותה תקופה- המוח של ביפהארט כמובן, שהזה את המלודיות הכי לא סבירות ולא מתחברות, הקליט אותן על טייפ או מה שלא היה באותו זמן והגיש לחבורת הנגנים המורעבים והמהופנטים שלו ללמוד ולעבד (גארי לוקאס, אחד מחברי המג'יק באנד בגלגולה המאוחר ביותר, השווה את דרך העבודה של ביפהארט עם הנגנים שלו לאדם ש"זורק ערימה של קלפים באוויר, מצלם אותם ונותן למישהו שיצייר את זה"). שני האלבומים המדהימים האלה הקנו לביפהארט וחבורת הזבל שסביבו מעמד מיתולוגי, אבל מעט מאוד- מעט מאוד מאוד- מזומנים; ביפהארט עצמו עדיין נתמך כלכלית ע"י אימו, ושאר חברי המג'יק באנד חיו מתרומות או מאוכל מבתי תמחוי. המצב היה קשה מנשוא והמתח בלהקה, שגם ככה התקיימה תחת מעטה כבד של פאניקה ופאראנויה- זו הייתה דרכו של ביפהארט המניפלוטיבי לשלוט בלהקה, שהוגדרה ע"י זאפה כ"כת"- הייתה במצב כלכלי קשה ביותר; ביפהארט עצמו התחתן בדיוק ולא ממש התחשק לו להמשיך לחיות מהיד לפה ולגור עם חברי הלהקה בבית המוזנח שחלקו בקליפורניה.

 ביפהארט החליט לשנות כיוון , להתמקד בבלוז ולעבור לסגנון פשוט ושגרתי הרבה יותר. הוא טען כי רצה שיותר אנשים יתחברו למוזיקה שלו. ואכן, כשחברי הלהקה התכנסו באולפן בשלהי 1971, כדי להקליט את The Spotlight Kid, ביפהארט הפגיש אותם עם חומר חדש שהיה שונה באופן רדיקלי מזה של Lick My Decals. קודם כל, השירים היו איטיים וכבדים מאוד. שנית, הם היו ממש שירים, כלומר, כאלה שמצייתים לסולם אחד או למקצב אחד או שכל הגיטרות מנגנות תפקידים מתואמים...כשאני אומר שהאלבום הוא שינוי רדיקלי זה בעצם הפוך על הפוך; בניגוד לטירוף של שני האלבומים הקודמים, האלבום הזה נשמע נורמלי. ביפהארט אפילו חזר לנגן מפוחית, בעצם הכלי היחיד שידע אי פעם לנגן בו באמת. באופן פרדוקסלי, חברי הלהקה שנאו את האלבום האיטי והכבד, וגם הביקורות מצאו אותו מאכזב למדי. אני חושב זה אלבום יפהפה ונפלא, אפשר להגיד שזה ביפהארט "אנפלאגד". זה האלבום הכי רגוע ושקט של ביפהארט. רק תקשיבו לשיר הפתיחה המהמם, I’m gonna booglerize you baby : מאקורדי הפתיחה הכבדים של הגיטריסט המוביל של ההרכב, ביל הארקלרוד (zoot horn rollo לפני ביפהארט; לכל נגן ביפהארט הצמיד כינוי ביזארי, בדיוק כמו שהדביק לעצמו), לסלייד הסליזי של הגיטריסט השני, אליוט אינגבר, לתיפוף הבלתי שגרתי של המתופף ארט טריפ (שני אלה היו פליטים מה-mothers of invention של זאפה), ולקול העמוק והחודר, כמעט בלתי אנושי, של ביפהארט, שנשמע כמו אדם-חיה. ויש עוד הרבה מהטוב הזה, דרך בלדות נפלאות כמו White Jam ו-Blabber and smoke, דרך בלוזים איטיים וכיפיים כמו Grow Fins ו-There Ain’t no santa clause on the evening stage, ולא לשכוח את הפולריתמיקה הגאונית בשיר Click Clack. חשוב לציין כי הלהקה הקליטה המון שירים בסשנים של האלבום, שניתן למצוא בבוטלגים שונים- וגם הם מרתקים.

היה קשה לעכל את האלבום הזה שבזמנו לא נשמע מרשים, ובטח שלא הצליח למכור. ביפהארט רצה ללכת אפילו יותר מיינסטרים מזה, ולאלבום הבא של הלהקה, שהוקלט באמצע 1972, הוא החליט להביא ממש מפיק חיצוני, נגני אולפן ואפילו, רחמנא ליצלן, זמרות ליווי! התוצאה היא אלבום משובח ביותר, עם ההפקה הכי טובה שביפהארט אי פעם הצליח לארגן, ושירים שהם גם מאוד קליטים וגם נוצצים בגאונות הבלתי שגרתית של ביפהארט, וזהו בלי ספק אחד מאלבומיו הטובים ביותר ואולי האלבום הכי טוב למי שרוצה להכיר את סוד הקסם הביפהארטי, Clear Spot. בתחום הפופ\מיינסטרים זה בלי ספק הכי טוב שביפהארט עשה, ולא ברור לי איך גם האלבום הזה נכשל מסחרית, כי הוא פשוט מבריק. הלהקה, מגובה בבאסיסט רוי אסטרדה (עוד אחד שברח מזאפה ונקלט אצל ביפהארט), נשמעת פשוט נהדר- הם מהודקים, סאונד הגיטרות של הארקלרוד והגיטריסט מארק בוסטון שעבר מעמדת הבאס לעמדת גיטרה באלבום זה מדהים ביופיו, וביפהארט בשיאו מבחינה ווקלית, מצליח להעמיד שורה של שירים מנצחים, כמו Nowadays a Woman’s gotta hit a man ו-Sun zoom spark המקרקשים ומרשרשים, דרך שירים יותר אדג'יים וזועמים כמו שיר הנושא (שמארק לנגן ביצע בצורה נפלאה) או Circumstances, שירים שקטים ומאוד ייחודיים כמו Her eyes are a blue million miles  שאולי חלקכם מכירים מהפסקול של "ביג לבובסקי", וכלה ביהלום שבכתר- השיר האלמותי Big Eyed beans from venus, שגם עשור מאוחר יותר כיכב בהופעות של ביפהארט, אחד השירים הכי אדירים שהאיש אי פעם כתב וכנראה רגע השיא בקריירה של ביל הארקלרוד (לא סתם ביפהארט מקדיש לו שורה בשיר: “Mr.  Zoot Horn Rollo, hit that long lunar note and let it float”.

קשה לתאר את האכזבה מהכתף הקרה שספג Clear Spot; האלבום לא מכר וביפהארט והמג'יק באנד לא הפכו לכוכבים. וכאן מתחילה ההדרדרות של ביפהארט. הוא חתם אצל צמד  סוכנים חדשים, האחים די מארטינו, ועבר לחברת מרקורי. הופעל עליו לחץ להפוך ליותר מסחרי,וב-1974 הוא כינס שוב את המג'יק באנד לאלבום נוסף, Unconditionally guaranteed. כדאי להבין שחלק מחברי הלהקה מנגנים תחת שלטון האימים של ביפהארט כבר 5 שנים ועדיין רעבים לפת לחם. כמה בנאדם יכול לסבול? למרבה האכזבה, ביפהארט כתב את האלבום הכי חלש שלו עד אז. יש באלבום הזה מוזיקה ממש לא רעה, וזה אך ורק בזכות המג'יק באנד שעדיין נשמעים מצוין; אבל מי שמוריד את הרמה של האלבום באופן משמעותי הוא ביפהארט עצמו. קודם כל, השירה של ביפהארט היא מתחת לכל ביקורת, כאילו הוא שר מתוך שינה, כאילו האחים די מארטינו יעצו לו לשיר באופן לא-ביפהארטי. ושנית- וכאן הנקודה הכי כואבת באלבום- המילים פשוט מפגרות. מספיק לראות את שמות השירים: happy love song, I got love on my mind, sugar bowl... בחייאת רבאק, נראה שביפהארט אפילו לא התאמץ, והשירים במקרה הטוב הם ניסיונות ממש דבילים לכתוב להיטים. חבל שביפהארט יוצא כל כך פתטי, כי הלהקה מנגנת מעולה. יש כאן כמה וכמה שירים מצוינים, כמו שיר הפתיחה החזק Upon the My-oh-my ואפילו כמה מהבלדות הטיפשיות של ביפהארט נשמעות טוב כמו Magic Bee ו-This is the day. למרות הכל, אני מחבב את האלבום וחושב שהוא שווה שמיעה, אבל זה ממש לא קונצנזוס; האלבום נחשב גרוע מאוד בקרב מעירצי ביפהארט.

מי שהזדעזע עמוקות מהאלבום הם חברי המג'יק באנד עצמם. מילא לא להצליח מסחרית, מילא לגווע ברעב, אבל לנגן שירים כל כך חסרי השראה וברק? זה היה הקש האחרון- בבת אחת ופה אחד הם התפטרו והשאירו את ביפהארט בלי להקה לעבוד איתה, ואפילו הגדילו לעשות והקימו להקה משל עצמם בשם mallard. כאן מתחילות השנים הרעות של ביפהארט, קודם עם הקלטת האלבום Moonbeams and Bluejeans- בלי ספק אלבומו הגרוע ביותר, אסופה של שירים עלובים בליווי נגנים שכירים,שזכתה בקרב מעריצי ביפהארט לכינוי הגנאי the tragic band.  ואחר כך סיבוב ההופעות הקצר עם זאפה, שלטעמי היה חלש ביותר ומתועד חלקית באלבומו של זאפה Bongo Fury. אבל זה כבר סיפור אחר. שלושת האלבומים הנ"ל הם בגדול מצוינים, ובעיקר מציגים צד של ביפהארט שלגמרי עומד בצל אלבומי הביאזר שלו. מעניין מה היה קורה אם הוא באמת היה מצליח מסחרית...

ויוה זאפה (או: חשיבותה של אי-רצינות)

בזכות שירים כמו Dynah-moe Humm, Titties and Beer ו-Don’t eat the yellow snow, הצלחתי לצבור מספיק מזומנים כדי לשחד חבורות בטלנים שיחרקו את דרכם דרך יצירות כמו Mo n’ Herb’s vacation, Bob in Dacron, ו-Bogus Pomp, שנשמעו כמו ביצועי דמי משובח של החומר שבאמת מצוי בתכליל. אז איך קרה שבסוף באמתי לקחתי את החבר'ה האלה? ובכן, זה סיפור ארוך...

-פרנק זאפה, מתוך "הספר האמיתי של פרנק זאפה"

אוקיי....חזרתי מהחופשה הארוכה והמופלאה שלי. מעכשיו ביזנס אז יוז'ואל. בין הארועים שפספסתי בזמן שהותי בגולה התרחש הערב לזכרו של פרנק זאפה באוזןבר, שכבר הפך למסורת (ואפילו יצא לי להופיע בערב הראשון). כשחשבתי על הערב הזה התחוור לזוועתי שעדיין לא יצא לי לכתוב ולו מילה אחת על הגאון המנוח בבלוג זה, וזה עוול שחובה לתקן. ואם כבר לדבר על מותו של זאפה, שקטע את אחת הקריירות המוזיקליות הכי ענפות ומרהיבות של המאה העשרים, מתחשק לי לדבר על אחד הפרויקטים האחרונים בהחלט שזאפה הספיק להיות מעורב בו, וזהו האלבום האחרון שיצא לו בחייו, שנקרא The Yellow Shark- מוזיקה של זאפה בביצוע ה-Ensemble Modern, או EN כפי שאקרא להם למען הנוחיות.

The Yellow Shark הוא לא סתם שירת ברבור או שיר פרידה מרגש (מאוד!) של זאפה, שכבר היה על ערש דווי מסרטן הערמונית כאשר האלבום יצא. זוהי סגירת מעגל זאפה-אית ואלבום שלדעתי יש לו מקום חשוב ביותר בקריירה של האיש. לפני כמה פוסטים דיברתי על הקונפליקט של נירוונה, בו הם רצו להיות אנרכיסטים אבל לא באמת יכלו בשל המחויבות שלהם לחברה גדולה. זאפה עמד לדעתי כל חייו בפני קונפליקט דומה, שבו הוא "נאלץ" (לדבריו) לנהל קריירה בעולם הרוק, למרות שמה שהוא באמת רצה לעשות זה להלחין מוזיקה "רצינית". למושג "מוזיקה רצינית", ובכלל "רצינות" לעומת "חוסר-רצינות" במוזיקה ובאמנות בכלל, יש מקום מאוד מיוחד אצל זאפה. זאפה לא התחנך מוזיקלית באופן קלאסי אלא ספג וספח השפעות והשראות מאוד מגוונות. מבחינת זאפה, למוזיקה קלאסית מודרנית של סטרווינסקי ומלחינים מודרנים אחרים, מוזיקת אר'נ'בי פיפטיזית מגוחכת לבני נוער, טקסטים שנויים במחלוקת בעלי קונוטציות מיניות מפורשות, השתטויות על הבמה, או מוזיקה קונקרטית- לכל הדברים האלה היה מקום, וכולם היו בעיניי זאפה פשוט "מוזיקה טובה", בלי שום קשר לתווית ה"איכות" או "חוסר איכות" שהודבקה עליהם. זאפה לא היסס מעולם להיות "לא רציני" ואפילו "מצחיק", וכולם יודעים שאנו מעריכים אמנות "רצינית"- דכאונית, מהורהרת וכו'- הרבה יותר מאמנות "לא רצינית." למרות זאת, זאפה רצה להיות יותר ממוזיקאי רוק\ג'אז\ווטאבר מאוד מאוד מוצלח- הוא רצה להיות אשכרה מלחין. כזה שכותב מוזיקה שתזמורת מבצעת. אבל באותו זמן, זאפה רצה להיות מלחין בתנאים שלו, והמוזיקה כתב לתזמורות תמיד הייתה מאוד לא שגרתית, כמו כל דבר שזאפה אי פעם עשה.

זאפה ניסה להיות מלחין של מוזיקה לתזמורות כבר מתחילת שנות השישים. הסגנון שלו בהתחלה היה מאוד מושפע מסטרווינסקי, ובהמשך ניכרו השפעות של מלחינים מודרנים אחרים כמו אנטון ווברן ואדגר ווארז. בהרבה מקרים מדובר במוזיקה מודרנית הארדקור- מאוד אטונלית, מאוד מורכבת- בעיקר מבחינה רתמית, עד כדי כך שאין בה תחושה של קצב קבוע- ומאוד קשה לביצוע. לאורך השנים, זאפה התקשה מאוד להגיע למצב בו המוזיקה שלו מבוצעת באופן משביע רצון- הוא עבד עם הרבה תזמורות שלא לקחו אותו "ברצינות", ולא עשו מספיק חזרות כדי להתמודד עם החומר הקשה הזה. הדבר גרם לתסכולים רבים אצל זאפה הפרפקציוניסט והקונטרול-פריק.

ב-1988 זאפה עשה את טור ההופעות האחרון שלו כמוזיקאי רוק. ב-1990 קרה לו אסון שיימשך שלוש שנים כואבות- הוא אובחן כחולה בסרטן בלתי ניתן לניתוח, וגורלו נגזר. בצר לו, זאפה החליט לפרוש מעסקי הרוק ולהתמקד בהלחנה. באופן פרטני, זאפה התאהב בסינטיסייזר ענקי בשם "סינקלווייר"- מכשיר רב עצמה בשבילו שאפשר לו להלחין באופן דיגיטלי יצירות שנחשבות כמעט, או לגמרי, בלתי ניתנות לביצוע ע"י בני אנוש (כאן המקום לציין שהעבודה של זאפה עם הסינקלווייר שנויה במחלוקת משהו, בעיקר בשל איכות הדגימה המעפנה למדי של המכשיר בשנות השמונים). בתחילת שנות התשעים נוצר הקשר בין זאפה ל-EN, חבורה של 25 נגנים שמקדישים את עצמם למוזיקה מודרנית (קצת כמו הקרונוס קוורטט המפורסמת שעוד אדבר עליה בהזדמנות). מה שהתחיל מכמה יצירות שהאנסמבל הזמין מזאפה הפך ל"סיבוב ההופעות" האחרון של זאפה, כאשר זאפה וחברי האנסמבל בנו מופע שלם בן שעה וחצי, והופיעו איתו ברחבי אירופה.

הסיבוב הזה זכה לתשואות מקיר לקיר, בלי שום ספק חריגות לחלוטין- הן בשל העובדה שמדובר במוזיקה של מי שנחשב כ"כוכב רוק", ובטח בהתחשב בתוכן; מוסיקה אולטרה-מודרנית, כמעט בלתי אפשרית לביצוע כמו של זאפה בדרך כלל לא זוכה לעשירית מהשתואות או מהקהל שהגיע למופעים, או אפילו לביצועים חוזרים והופעות נוספות (זאפה היטיב לנסח זאת- "למרות שכתוב בתוכנייה 'בכורה עולמית', בדרך כלל פירוש הביטוי הוא 'הופעה אחרונה' "). אבל מעבר להכל, זאפה זכה סוף סוף לאחד הדברים שאותם ביקש להשיג בכל מחיר- הכרה ואהדה כמלחין "רציני" של מוזיקה קלאסית. הטענה של זאפה שמצוטטת למעלה, כאילו כל תכלית קריירת הרוק שלו הייתה כדי להיות בסוף מלחין קלאסי, נשמעת קצת משונה ותלושה ולדעתי בוודאי לא נכונה; אבל אין ספק שזה היה משהו שזאפה רצה בכל מאודו.

סיבוב ההופעות הזה גרף שבחים הן מהמבקרים והן מהקהל. זאפה עצמו לא יכול היה לקחת חלק מאוד פעיל; הוא נכח רק בשתי הופעות וניצח רק על שלושה קטעים מתוך ה-19 שנוגנו, אבל בסיום ההופעות הקהל נעמד ל-Standing ovation של עשרים דקות. הסיבוב מתועד באלבום הנפלא The Yellow Shark. את החומרים שמנוגנים ניתן לחלק לקטעים מוכרים וישנים של זאפה שזכו לעיבוד מחודש (כולם נשמעים נהדר וקליטים יחסית) כמו “Uncle Meat”, “Pound for a brown” ו-“Be bop Tango”; קטעים אחרים הם עיבודים ליצירות האולטרה-מורכבות שזאפה הלחין במקור ע"י הסינקלווייר, כמו "G-spot Tornedo" הנפלא שמסיים את האלבום, או “The girl in the magnesium dress” החידתי; וקטעים שהולחנו במיוחד עבור האנסמבל. העושר והגיוון ביצירות מאוד בולט, כמו למשל דואט הפסנתרים המהמם ביופיו האטונלי הבלתי סביר “Ruth is Sleeping”, רביעיית המיתרים “None of the above”, חמישיית כלי הנשיפה “Times Beach”, ועוד. רוב הקטעים אינם מלודיים, אלא ממש זאפה הארדקור, ולמרות זאת הם מבוצעים בצורה נהדרת- זאפה התפאר שביצועי האנסמבל הם הביצועים המדויקים ביותר שהיצירות האלו זכו להם. אלמנט נפלא נוסף הוא שחברי האנסמבל לא קפאו על שמריהם והצטרפו לרוח הזאפאית- זה בעיקר בולט באחד משיאי האלבום, היצירה המאוד מופרעת ומבדחת “Welcome to the united states” שבה אחד מהפסנתרנים בהרכב מקריא בצורה קורעת מצחוק (ובמבטא הגרמני הכי כבד שניתן לדמיין) את טופס הויזה שיש למלא בעת הכניסה לארה"ב בזמן שהתזמורת נותנת ליווי מופרך במיוחד (שגם כולל, איך אפשר שלא, ציטוט נוסף מבין אינספור לשיר הפופ הצ'יזי Louie Louie)- זאפה הצליח להוציא גם מחברי האנסמבל המכובדים את מה שהצליח להוציא מהנגנים בלהקות שלו.

אי אפשר שלא להתייחס לאלבום הזה, להישג המשותף האדיר של זאפה והאנסמבל, בלי לדבר על מותו של זאפה. בזמן המופעים והקלטת הדיסק היה ברור כי זאפה גוסס וזו מעין פרידה שלו, מה שכמובן מסביר חלק מהעניין הציבורי הרב ומהתשואות שהמופע גרף. אני חושב שזו פרידה מאוד מרגשת- דווקא בשל ההזדמנות שנפלה בחלקו של זאפה לשמוע את המוזיקה הכי מאתגרת וקשה שלו מבוצעת ומתקבלת בצורה כל כך אוהבת. מה עוד יכול מלחין לבקש, מלבד כבוד בסוף ימיו. המוזיקה באלבום אינה עצובה או מדכאת או מתבוססת במוות בשום צורה, אבל אי אפשר להתכחש לצילום היפהפה והכואב של זאפה על העטיפה.

לסיום- ראיון עצוב וקודר במיוחד של זאפה לפני מותו, אחד הקטעים הכי מרגשים ביוטיוב לדעתי:

יהיה זכרו ברוך.

אה, ושנה טובה!!

ריד, ג'ויס, קאופמן

הדיבור החם בעולם המוזיקה היום הוא שיתוף הפעולה הדי בלתי נתפס בין מטאליקה ללו ריד, Lulu. יש לי את האלבום, חתיכת גוש שיושב בגרון, ועדיין לא התעמקתי בו מספיק כדי לכתוב עליו, אבל מה שבטוח- זה בלי ספק הדבר הכי מושך ומרתק שריד או מטאליקה עשו מזה שנים (במקרה של ריד- בטח בעשור האחרון, במקרה של מטאליקה מבחינתי- מאז ומעולם!) וכאמור אני עדיין לא עיכלתי אותו עד הסוף אבל בעיניי הוא פרויקט מבורך מאוד, ובכלל- מתי בכלל לאחרונה מישהו דיבר כל כך הרבה על לו ריד? אחרי הכל, There’s no such thing as bad publicity. כאמור, האלבום הוא בעיניי מרתק ואני מתכוון לכתוב עליו מתישהו, אולי אפילו בפוסט הבא, אבל לפני כן- בואו נדבר קצת על אוונגרד, על אמת אמנותית, על קהל, ועל "אמנות קשה לעיכול" בכלל... אזהרה: זה פוסט נורא ארוך, הרבה יותר מהרגיל, אז קחו אוויר...

הנושא הזה של אוונגרד, אקספרמנטליות, המצאת הכללים והכלים מחדש מאז ומתמיד ריתק אותי. איכשהו אני תמיד מוצא את עצמי נמשך לדברים האזוטריים והניסיוניים יותר, מספיק שאקרא באיזשהו מקום על אלבום או ספר או סרט זה או אחר שהוא "בלתי מובן", או "מאתגר", או "קשה לעיכול", או "שובר את כללי ומוסכמות הז'אנר", בשביל שארצה תיכף ומייד לדגום אותו, רק בשביל לראות על מה כל המהומה (ו-Lulu הוא כמובן לא יוצא מן הכלל). בהרבה מקרים, כפי שקורה הרבה באמנות ניסיונית ואוונגרדית, אכן מדובר במשהו מזוויע שלא מחזיק מעמד יותר מכמה דקות; אבל הרבה מאוד מהאמנות הכי אהובה עליי באה מהמקומות האלה. לפעמים נדמה שהאמנים הולכים רחוק מדי עם התעוזה והאומץ שלהם, עד שנוצר משהו שלמעשה אין לו קהל מלבד האמנים עצמם, ואז עולה השאלה: למה זה טוב? בתור אחד שצורך ואפילו לפעמים מנגן מוזיקה שאחרים מרימים גבה לגבי הלגיטימיות שלה, הנושא הזה מאוד מושך אותי, ואני רוצה היום לתת שתי דוגמאות מאוד בולטות.

נראה שלמעט ריד ומטאליקה, שנשמעים ממש מבסוטים מעצמם, הרוב די שונאים את התוצאה הסופית- מעריצי לו ריד לא מבינים מה היה לו לחפש עם המטאליסטים המקועקעים האלה, ומעריצי מטאליקה לא קולטים מה הלהקה האהובה עליהם עושה עם החטיאר היהודון שממש מתעקש לא לשיר. נכון להיום, ההד ש-lulu יוצר הוא שלילי ביותר: רוב הביקורות הם מאוד שליליות וכן התגובות של המעריצים (ואפילו כמה חיות בית, כפי שכבר מישהו תיעד והעלה ליו-טיוב). מה שכן, ריד כבר אמר שזה ממש לא אכפת לו, וצוטט כאומר ש"גם ככה כל המעריצים שהיו לי ברחו אחרי Metal Music Machine".

או! בואו נדבר קצת על האלבום ההוא.

Metal Music Machine (להלן אקרא לו בקיצור MMM), למי שעוד לא שמע עליו, הוא כבר סוג של מיתוס. מדובר באלבום כפול שריד הקליט לבדו והוציא בחברת תקליטים גדולה ומכובדת בשנת 1975. בניגוד לאלבומיו של ריד באותה תקופה, אין באלבום שום שיר רוק, שום כלי אחר מלבד גיטרות, ושום שירה. מה שכן יש שם זה 64 דקות, מחולקות לארבעה צדדי ויניל, של רעש. ריד פשוט שם גיטרות מול מגבר, והקליט את הפידבקים האדירים ומחרישי האוזניים שהן עשו- בעקרון ריד אפילו לא באמת ניגן על הגיטרות, הן החלו לפדבק בעצמן (בהתאם לחזון של בריאן אינו- מוזיקה שמנגנת את עצמה ללא התערבות היוצר) והוא פשוט עיבד את הסאונד. לאחר מכן ריד עשה כמה מניפולציות אולפן- האיץ את מהירות הסלילים, ערך קצת וערם שכבות על שכבות של פידבק אדיר ומחריש אוזניים לכדי 64 דקות. כך נוצר אלבום ממש מיתולוגי בשל העובדה שהוא כמעט בלתי שמיע; אודה ולא אבוש כי לא הצלחתי להאזין לו ברצף ללא הפסקה, השטף הבלתי פוסק הזה של דיסוננס ותדרים גבוהים באיזשהו שלב ממש גורם לסחרחורת ולתחושה פיזית לא טובה.

ריד

אבל בואו נעזוב את ריד ואת עולם המוזיקה בכלל, נעבור לעולם הספרות ונחזור בזמן 36 שנה אחורה. ג'יימס ג'ויס (James Joyce), אחד מגדולי הסופרים במאה העשרים ובלי ספק אחד המוחות המעוותים והמתוסבכים בה, משחרר סוף סוף את ספרו הראשון והאחרון מאז יצירת הפאר שלו "יוליסס". לספר החדש, שיוצא שנתיים בלבד לפני מותו של ג'ויס, קוראים “Finnegans Wake”, וג'ויס משחרר אותו לאחר שעבד עליו לא פחות מ-17 שנה. הספר מתקבל בצורה שלילית ביותר, משום שהוא חתיכת אוונגרד לוהטת ובלתי סבירה לחלוטין- ג'ויס כתב ספר בשפה שאינה אנגלית, אלא מין שפה פרטית ומורכבת ביותר שהמילים בה הן הלחמות ושילובי מילים שבחלק מהמקרים לקוחות מכמה שפות שונות (למי שרוצה להבין במה מדובר: כבר בעמוד הראשון של הספר מופיעה המילה הבאה- bababadalgharaghtakamminarronnkonnbronntonnerronntuonnthunntrovarrhounawnskawntoohoohoordenenthurnuk; וזה לא ג'יבריש רבותי, זה צירוף של מילים בכמה שפות שונות שקשורות למילה רעם!) בנוסף, הספר בנוי באופן מעורפל ביותר, באופן שסותר כל מוסכמה ספרותית קיימת- קשה מאוד להצביע על עלילה בספר, על דמויות קבועות או על מסגרת של זמן ומקום, עד כדי כך שעד היום אין קונצנזוס על מה בעצם הספר. לדברי ג'ויס, שטען כי הוא יכול להצדיק כל מילה בספר, הרעיון היה לדמות את הלך החשיבה הלילי האסוציאטיבי שבחלום; "יוליסס" היה 800 עמודים שמתרחשים ביום אחד, ו-“Finnegans Wake” היה 600 עמודים שמתרחשים בלילה. מיותר לציין שגם "יוליסס" נחשב לספר מורכב ביותר וקשה מאוד לקריאה, אבל במקרה של “Finnegans Wake” ג'ויס התעלה על עצמו ויצר את הספר שנחשב עד היום לספר הקשה ביותר לקריאה בשפה האנגלית, אם לא בכלל. כמו במקרה של סימפוניית הרעש של ריד, אני יכול להודות שניסיתי להתמודד עם הספר אבל פרשתי כבר לאחר כמה עשרות עמודים.

ג'ויס

למרות שאני מודה שזה אולי לא כל כך רציני לקיים דיון על יצירת אמנות שלא הצלחת לחוות את כולה, שתי העבודות האלה פשוט מרתקות אותי. אני מחזיק מעצמי אדם בעל סיבולת יחסית חזקה לאמנות אוונגרדית, אבל שתיהן מביסות אותי בלי מאמץ מיוחד מצידן; ריד יצר אלבום שאי אפשר לשמוע, ג'ויס יצר ספר שאי אפשר לקרוא. אלו שתי עבודות מושמצות ביותר, שכבר קיבלו מעמד מיתולוגי של מין סלע גיברלטר כזה. שתי העבודות גם נתפסות בעיניי רבים כלא יותר מקוריוז או בדיחה של יוצריהן. אני שולל את הטענה הזו מכל וכל, אמנם קשה עד בלתי אפשרי לצלוח אותן אבל כל מי שינסה יבחין מיד שאלו עבודות מושקעות מאוד. נשאלת השאלה- למה? למה ליצור משהו כל כך מושקע אך כל כך לא נגיש? מה המטרה בכך, מה התכלית?

במקרה של ג'ויס, הבנאדם הקריב 17 שנים, בערך שליש מחייו, כדי לכתוב את הספר הזה, והוא כתב אותו לגמרי ברצינות (אלא אם כן הבנאדם היה ממש פסיכי, מה שלא סביר). קונספטואלית, ג'ויס עשה דבר מבריק: מה שעניין את ג'ויס זה לא המטרה אלא האמצעי- השפה עצמה, שהיא בעצם הספר.  נראה שכדי לקרוא את הספר צריך לזנוח לחלוטין את כל מה שאתה יודע על קריאת ספר ופשוט לקרוא את רצף המילים על הדף בלי לחפש משמעות, אפילו בקול רם כדי להרגיש את הצליל של המילים הכתובות. בדיוק כמו שעושה שחקן המקריא את תחילת הספר (בסרטון המצורף) וכמו שג'ויס עצמו עושה בקטע אודיו נדיר בו הוא הקליט את עצמו מקריא חלק מהיצירה. אני מצרף את הקטע- זהו סרטון מדהים ביופיו שמישהו עשה תוך שימוש בפסקול של ג'ויס, ושימו לב ליופי של השפה החדשה של ג'ויס. אני באופן אישי מצאתי את הספר אפילו מהנה מהמעט שקראתי (אפילו לא 10% מהספר), אבל מה שגרם לי לבסוף לוותר עליו לעת עתה היה האורך- הדבר הזה פשוט ארוך בטירוף, יותר מ-600 עמודים של פחות או יותר נונסנס ולקרוא כל עמוד ועמוד כרוך בהמון זמן ומאמץ, ודי מהר עולה השאלה- למה זה טוב? ובכלל, מי בקיא בכל כך הרבה שפות (חוץ מג'ויס כנראה, חתיכת גאון מניאק) כדי להתחיל להבין בכלל את המילים המשונות שג'ויס רקח, שרק אולי יצליחו להסביר את הפסאודו-עלילה שיש בספר, אם בכלל? אני מבין את מה שג'ויס ניסה להשיג אבל למה זה היה צריך להיות כל כך ארוך? למעשה, זה ספר שמדברים עליו יותר משאשכרה קוראים אותו, והיחידים שקוראים בו היום הם סטודנטים לספרות שעוסקים בג'ויס. האם זה כל הקהל המצומצם אליו כיוון ג'ויס? האם בשביל זה עבד 17 שנה?

המקרה של ריד מסובך יותר. כאן לא ברור עד היום עד כמה האלבום נעשה "ברצינות". ריד עצמו ביטל ולעג לאלבום בהזדמנויות שונות וטען כי "מי שמגיע עד סוף הצד הרביעי של האלבום הוא כנראה טיפש אפילו יותר ממני". אבל ריד ידוע כאחד שחומד לצון ביחיסו עם התקשורת, כפי שניתן לראות בראיון הזוי וגרוע במכוון שהוא נותן במסיבת עיתונאים בערך מאותה תקופה בוידאו למטה (אחד הקטעים האהובים עליי ביוטיוב בכל הזמנים). לכן, לא ברור כמה הוא היה רציני כשאמר שהאלבום לא רציני, ואכן בהזדמנויות אחרות הוא טען שהאלבום דווקא "עמוק מאוד" ושהוא "מאוהב במוזיקה הזו כבר הרבה זמן". רבים טענו כי מדובר בבדיחה או בניסיון של ריד פשוט לנקום בחברת התקליטים שלו ולגרום לה לשחרר אותו מחוזה. כמו ג'ויס, אי אפשר להאזין או לשפוט את האלבום הזה בסטנדרטים המקובלים של מוזיקת רוק, וגם כאן אפשר לומר כי ריד העדיף את הצורה על פני התוכן. שימו לב שגם כאן ריד לא הסתפק בסתם רעש לאורך אלבום שלם, אלא בחר במתכוון להוציא אלבום כפול, ארוך וקשה מנשוא.  מה רע היה באלבום יחיד, או אפילו באיפי? ואם כבר אלבום כפול, למה לא מרובע, מתומן או כל צורה הנדסית אחרת? מה שברור הוא שריד השקיע הרבה מאמץ, אנרגיה ומחשבה בלשבת באולפן, להקשיב שעות לפידבקים צורמניים ולערוך אותם (אם אפשר לקרוא לזה כך, לא ברורה לי שיטת העריכה). אוקיי, זה בטח לא משתווה ל-17 שנות חיים של כתיבת ספר, אבל יש אנשים שגם אם תתנו להם 17 שנים הם לא יסכימו לשמוע את MMM עד הסוף.

שתי היצירות כאמור זכו להשמצות: הספר של ג'ויס גרם אפילו למעריציו המושבעים ביותר (אלו ששרדו את "יוליסס") להתנכר אליו, ואלבומו של ריד נחשב בעיניי רבים כאחד האלבומים הגרועים ביותר בהיסטורית הרוק וכדוגמא מופתית ל-Career Suicide. מאידך, גם ספרו של ג'ויס וגם אלבומו של ריד כן זכו למקום של כבוד בז'אנר שלהם, ובמקרים מסוימים אפילו להערכה, והם מרתקים רבים, ושנויים במחלוקת, עד היום; הספר של ג'ויס סלל את הדרך לכותבים ניסיוניים אחרים (סמואל בקט הוא דוגמא מובהקת. אחלה חרוז דרך אגב!) מעסיק עד היום הרבה מאוד חוקרי ספרות (שאני מניח שמשתכרים ממנו לא רע, לפחות מישהו מרוצה מהספר...), הוכתר כאחד הספרים החשובים ביותר בספרות האנגלית, ואף זכה לכבוד גדול בתחום הפיזיקה כאשר אחד מחלקיקי היסוד בגרעין האטום- הקווארק- נקרא על שם מילה מתוך הספר. באלבומו של ריד ניכרת השפעה של מוזיקה מינימליסטית והיום הוא  מוגדר כמנבא של נויז רוק, פוסט רוק, אינדסטריאל ואפילו אמביינט במובן מסוים, ויש מי שהשוו אותו לעבודות של מלחינים אוונגרדיים מהמאה העשרים כמו יאניס זנקיס ושטוקהאוזן (האמת? יש בזה משהו). אלו שתי דוגמאות קיצוניות לאוונגרד שהולך כל כך רחוק עד שאין לו שום קהל. בעיניי שתי העבודות האלו מרתקות אפילו רק מעצם קיומן, כאיזה מין גביע קדוש מיתולוגי שאולי אגיע אליו פעם; אולי פעם אצליח לקרוא את “Finnegans Wake”, אולי פעם אצליח לשמוע את MMM עד הסוף. ועצם הרעיון שמישהו ממש קרע את התחת והשקיע כדי להעניק לעולם משהו שהעולם לא רוצה וכמעט לא יכול לצרוך ולקבל הוא ממש מעניין.

ותנו לי לעשות עוד חריגה קטנה במרחב הזמן\חלל, ונקפוץ לעולם הקולנוע, 2008: לפני כמה ימים ראיתי עם חברי היקר א' את סרטו של צ'ארלי קאופמן, כנראה אחד מהדוברים המובהקים ביותר של הפוסט מודרניזם, Synecdoche New York, סרט שנוי במחלוקת בדיוק כמו הספר של ג'ויס והאלבום של ריד. סרט שהוא או אחת מיצירות המופת של העשור וסרטו הטוב ביותר של קאופמן (אם שואלים את רוב הביקורות שיצא לי לקרוא) או סרט מבולגן מדי שיש בו הרבה הברקות אבל בסופו של דבר מנסה לירות ליותר מדי כיוונים (שזו דעתי, מה גם שעד היום הקאופמן האהוב עליי הוא "להיות ג'ון מלקוביץ'", שמאז שיצא אני מרגיש שקאופמן מנסה למחזר אותו). זה סרט מאוד מעניין אבל בסופו של דבר מפוספס- סרטים אחרים של קאופמן אומרים דברים דומים אבל מצליחים גם לשמור על עניין וקוהרנטיות, כאן הייתה תחושה חזקה של "הכל הולך". לזכותו יאמר שהנה, למרות שלא כל כך אהבתי אותו הוא בהחלט מעורר מחשבה והנה אני ממשיך להגות בו גם אחרי הצפייה, ואולי אפילו אתן לו עוד צ'אנס, שזה טוב מאוד. בכל מקרה, גם הסרט של קאופמן הוא יצירה סתומה למדי ומאוד לא מתקשרת (אם כי הרבה, הרבה פחות מהעבודות של ריד וג'ויס), אבל יש שם סצנה אחת שתפסה אותי: בסרט הדמות של פיליפ סימור הופמן, המחזאי הכושל קיידן (סוג של תפקיד חייו של הופמן), מנסה במשך כמה עשורים  לביים מחזה שמשחזר את סיפור חייו, לפעמים כמעט בזמן אמת. המחזה מעולם לא באמת קורם עור וגידים ונשאר ברמת החזרות, שנעשות בתוך האנגר ענק שנבנה בו מודל של ניו יורק שהופך יותר ויותר ריאליסטי עם הזמן. בכל מקרה, בסצנה המדובר מרצה קיידן בפני ששחקניו ואומר להם כי הוא לא יתפשר על האמת ה"ברוטאלית". ואז אחד משחקניו אומר לו- "קיידן, מתי נכניס לפה קהל שיראה את המחזה, עברו כבר 17 שנה!". או. לדעתי לא סתם ולא בכדי בחר קאופמן דווקא את המספר 17- העבודה הסיזיפית והסתומה של קיידן וצוות השחקנים שלו, על מחזה לא ברור שאין לו קהל ואפילו במתכוון, מתכתבת לדעתי עם 17 שנות עבודה של ג'ויס על Finnegans Wak. אולי זה מקרי אבל הרפרנס לשתי היצירות הלא מתקשרות האלו שנעשות למעשה ללא שום התחשבות בקהל נראה לי מאוד משמעותי.

קאופמן

הסצנה שדיברתי עליה מתחילה מדקה 1:15-

 את  ואם נחזור למטאליקה ולאלבום עם ריד, MMM הוזכר לא אחת בהקשר של האלבום המשותף שלהם. היום, “Lulu” הוא אלבום מושמץ ביותר, וכמו “Finnegans Wake” ו-MMM וגם Synechdoce New York  על שתי הרמות שלו- ברמת הדמות הראשית בסרט וברמת קאופמן עצמו (ראשי התיבות של שם גיבור הסרט ושל קאופמן עצמו זהים, מה שכמובן מעיד על אוטוביוגרפיות מסוימת של הסרט)- לא ברור מה הייתה כוונת המשורר. היה ברור ללו-טאליקה שהם יחטפו בראש על הפרויקט שלהם, שקיידן של קאופמן לא מתעניין בקהל שאמור לראות את המחזה שלו, שקאופמן ידע שרוב הצופים ירימו גבה למראה הסרט המשונה שלו, וגם לג'ויס היה ברור שהספר עליו עבד יותר משאר ספריו ביחד לא בדיוק יימכר ב"צומת ספרים" במבצע "4 במאה", אבל הם עשו את זאת בכל זאת, ועצם העובדה הזו מעוררת תהייה: מה חשוב יותר, שאמן יהיה נאמן לעצמו, שיגיד את האמת ה"ברוטאלית", או שיהיה לו קהל? ריד אמר כבר שאת MMM הוא עשה בשביל עצמו, אבל מה לגבי הקהל של ריד, האם הוא לא ראוי להתייחסות? ואם ריד וג'ויס ומטאליקה יוצרים בשביל עצמם, מדוע בכל זאת לנסות לעניין את הקהל ולהשקיע במסעות שיווק כפי שריד ומטאליקה עושים? ואם קיידן עושה מחזה בשביל עצמו וקאופמן עושה סרט על קיידן בשביל עצמו, איזו לגיטימציה יש ליצירה כזו?

אסיים בטור שמצא חן בעיניי שכתב שי להב ב-Ynet לגבי העניין הזה של מוזיקה קליטה לעומת קשה לעיכול. להב טוען, ולא בלי צדק, שמבקרים נוטים לנהור אחר עבודות ניסיוניות קשות לעיכול ולהכריז עליהן כעמוקות, בזמן שלטענתו כל האלבומים הגדולים הם למעשה קליטים ונגישים. אני מאוד מסכים עם הקביעה הראשונה, ומאוד לא עם השנייה, אבל הדיון עצמו מאוד מעניין. ומה אתם אומרים?

והודעה מנהלתית: אני והבלוג יוצאים לחופשה לא קצרה אבל לא ארוכה, שתיערך שלושה שבועות, כך שברוב חודש דצמבר לא אהיה כאן.  אך אחזור- ובגדול...