אני (ב)לוזר??

-->

משחר ילדותי אהבתי את תומר שרון. אפשר לומר שגדלתי עליו קצת, בין אם כששיחק ב"פלטפוס" הזכורה לטובה, או דובב ב"חתולים הסמוראים" (גם אסף אבידן היה שם, הידעתם?) או את יעקב מלון האגדי ב"חרצופים" (כן, זה היה הוא ולא אברי גלעד), ובין לבין הוא גם היה בכמה סרטים ("מארס תורכי", "צומת וולקן" ועוד) ובעוד כמה תוכניות טלוויזיה ("של מי השורה הזאת" העבשה למדי, אם לומר את האמת), ולכל מקום הוא הביא את הומור הבראבא המשופר שלו, הפרצוף שלו שאפשר להגדיר אותו כפרצוף המכוער הכי יפה בארץ, איזו תספורת ביזארית והרבה חן וחיוניות. אבל בחיים כמו בחיים, לא הכל וורוד כמובן. תומר (שאקרא לו מעתה והלאה כפי שהוא מתקרא על עטיפת אלבומו "בלוזר", מושא הפוסט להיום- תומש) לא חסך בפני הציבור את אפיזודות הדיכאון הקשות שעבר, את זה שלא יצא מהבית תקופה ארוכה למדי מתישהו בעשור הקודם, והיו במהלך השנים עוד כל מיני אפיזודות (התקף חרדה על הבמה באמצע הצגה שנקראת "נפגע חרדה", שלאחריו טען כי מישהו הגניב לו משהו במשקה שלו בערב הקודם; או דיווח משנה שעברה לפיו הוא נכווה בל"ג בעומר בעקבות "שילוב של נר ומטהר אוויר"; או ראיון איתו בערוץ 10 שנגנז בגלל שבראיון "הרגיש לא טוב") שמראות כי מדבור בבחור לא כל כך יציב שחי חיים לא ממש נורמטיביים. ועם כזה סקס-סמים-ורוקנרול טבעי מאוד שתומש הקליט ב-2004 דיסק סולו ראשון (ויחיד עד עכשיו, נגיע לזה), שככל הנראה אני היחיד בארץ שקנה אותו, שנקרא "בלוזר".

את "בלוזר" מאוד אהבתי כשיצא, בעיקר בגלל שהוא שימש לי פסקול עת התנסיתי בחוויה שרבים וטובים התנסו בה והתפקחו מאשליה באופן כואב למדי: עבודה בתור מוכר בחנות דיסקים. מה יותר מגניב, אמרתי לעצמי בתור נער מתבגר, מלעבוד בחנות דיסקים? גם אני רוצה להיות מומחה הדיסקים השכונתי, זה שימליץ לכל ילדי השכונה על כל האלבומים שהם לא אמורים לשמוע, זה שייעצב את טעמם המוזיקלי ואת נשמתם החיה של מאות בני נוער שיפקדו את החנות בהיסטריה מדי יום ביומו. ממממממ.....בואו נאמר שהמציאות טפחה על פני, ובגדול. אז כן,הצלחתי פעם למכור דיסק של מינגוס לפאנקיסטית, אבל פה נגמרה הרומנטיקה. במקרה הטוב היה מצ'עמם, ובמקרה הרע... לא נכנס לזה. מה שכן, באותה עבודה התגבש לו פלייליסט אישי של דיסקים שהייתי שם בחנות. ג'ורג' האריסון המשולש, המופלא, היה שם, וקולטריין שאז רק התחלתי להבין שהוא קיים בכלל, ועוד כל מיני פיצ'פקעס זנוחי אל. וגם "בלוזר" היה שם.

יש שני אנשים שתומש חייב להם את בלוזר- האחד הוא דודוש קלמס איש "הדג נחש" שמפגיז בקלידים נהדרים באלבום, והשני שתרומתו הרבה יותר מכרעת הוא רן שם טוב, איש איזבו. לא צריך להכביר הרבה מילים על שם טוב- רק מלשמוע את שמו בהקשר לאלבום ברור לך איזה סאונד יהיה לו- פסיכדלי, סטלני, קצת מזרחי-ערבי, הרבה סאונד של כינורות כאלו-ערבים משונים, הרבה אפקטים, סאונד גיטרה ותופים מאוד מובחנים. בין אם אוהבים או שונאים את שם טוב, לבנאדם יש סאונד ברור לחלוטין משלו וזה לכשעצמו הישג. באופן אישי אני מאוד אוהב את הסאונד אבל זה קצת נכון ששם טוב הוא וואן טריק פוני. בכל מקרה שם טוב לקח על עצמו להפיק ולעבד את האלבום, ולמעשה להקת הליווי של האלבום היא כל הפרסונל של איזבו, מינוס שירי הדר. וזה נשמע בן זונה- בעיקר אני אוהב את הגיטרה של שם טוב.

אבל עם כל הכבוד האלבום הוא לא של שם טוב אלא לגמרי של תומש, שכתב וגם הלחין כמעט את כל השירים לבדו. תומש טען שהלחין את האלבום עם גיטרה שמיתריה נקרעו אחד אחד עד שנותרו שם רק שלושה מיתרים, גיטרה אותה כינה תומש "תילתר" והוא גם מנגן בה באלבום. הסאונד הוא כאמור בעיקר פסיכדלי, עם טונות של בלוז, סול, פאנק וגם קצת מזרחי. תומש מוכיח שהוא לא רק שחקן וקומיקאי ומאלתר מוכשר אלא גם זמר ממש אדיר- שימו לב לשיר האדיר "סימן שאלה" שבסופו תומש מענטז את קולו לגבהים מכובדים ביותר, או "זנזונת" (שיר מעולה שמתכתב עם “My Sharona”) שגם בו הוא מפגיז. מה שאפילו יותר מעניין ומיוחד באלבום הוא הטקסטים. כבר בתחילת האלבום, בשיר הנושא המבריק, תומש מתאר את עצמו באור פתטי ומלא תיעוב עצמי:

"הוא ישן כל היום

לא אכל משלשום

מאתמול יש לו חומ...ר טוב

הוא עישן את הכל

לא נותר לו גבעול

איך שהוא לא יכול לכאוב"

אאוץ', איזה תיאור עצמי קשה! וכשהוא עוטף את זה בכזו מנגינה קופצנית וכיפית זה הרבה יותר אפקטיבי. בפזמון החוזר של השיר הוא אומר "אני מקווה שאזדקן לפני שאמות"- פרפרזה  על “My Generation” של דה הו, וזו אולי שורת המחץ של האלבום. שירים אחרים הם כבר ממש מדכאים ואף מטרידים, כמו צמד השירים "לא פה" ו"הילד מעבר לדלת" שמתאר עולם ילדות מאוד אפל (שקצת הזכיר לי את "אלוהים למה" של גרוניך).

כאמור הדיסק הזה עבר מתחת לראדר, לא השאיר חותם, לא חרך שום פלייליסט (חוץ מפלייליסט החנות שלי) ונשכח לחלוטין. תומש לדעתי הוא אחד הזמרים המפוספסים פה, יש עליו אפס הייפ וחבל. היה לי עצוב לראות את תומש מנחה את יום הסטודנטי 2007 (נדמה לי) בירושלים, שם הוא תפקד כמנחה ושם נאלץ לבזות את עצמו בקטעי קישור מאוד קלושים בין מופיע למופיע. היה מביך. בין לבין הוא פלט שבקרוב יוצא לו דיסק שני. עברו 4 שנים מאז, דיסק שני איין. אז תומש, דע לך שאני מאחוריך. לך על זה, תעשה טובה.

כמה מצער, הדיסק כל כך שכוח אל שאפילו לא מצאתי קטע ממנו ביוטיוב. כצעד מחאה אשים את הקטע הנדיר והנפלא הזה- תמש בגיל 10 עם לא אחר משייקה אופיר!!

הנשמה של אייזק

אייזק הייז הוא אחד הגיבורים לא מושרים של המוזיקה השחורה לדורותיה. האיש אמנם זכור לטובה בשל הפסקול האגדי לסרט הבלקספלויטיישן האולטימטיבי "שאפט", אבל בסופו של דבר הוא כנראה ייזכר פחות בשל פועלו המוזיקלי הענף ויותר בתור דמותו של שף ב"סאות' פארק" (לא שצריך להתבייש בזה, הייז עשה תפקיד ענק). אבל בכל זאת, מדובר באחד מענקי הסול. וב-1969 הוציא הייז את מה שבעיניי הוא המאסטרפיס הבלתי מעורער שלו, אלבום שהוא אבן דרך בתולדות המוזיקה השחורה, וגם אלבום שמגדיר מחדש את המושג "מגלומניה", שנקרא Hot Buttered Soul.

עד האלבום הזה, השני של הייז, הוא היה בעיקר איש של מאחורי הקלעים- מפיק, מעבד, נגן הקלטות לעת מצוא וכו', בחברת ההקלטות האגדתית Stax. אלבומו הראשון של הייז, שנקרא Presenting Isaac Hayes, חמק מתחת לרדאר ולא השאיר שום חותם משמעותי. הייז כמעט שפרש מהפרונט המוזיקלי, עד שקיבל הצעה ממנהלי החברה להקליט אלבום חדש. אבל הייז, נחש שכמותו, התנה את האלבום המדובר בכך שיינתן לו חופש יצירתי מוחלט. אגיד זאת שוב, כי זה מאוד מאוד חשוב- חופש יצירתי מוחלט.

הייז קיבל אותו. והוא לקח את החופש הזה מאוד ברצינות. הוא החליט שהאלבום הבא שלו יישנה את פני מוזיקת הסול, יגדיר אותה מחדש, יפרוץ את הגבולות. והוא הלך מאוד מאוד רחוק. הוא לקח את הרכב נגני האולפן The Bar-Kays, הרכב פאנקי משופשף, לקח כמה זמרות ליווי, ונכנס לאולפן. שכחתי משהו? אה כן, גם תזמורת שלמה. ושקים מלאים של ביטחון עצמי, חוצפה, וכן- שיגעון גדלות, אין עוד דרך להגדיר את זה. מי שאחז בעטיפת האלבום ב-1969 בוודאי נדהם לראות אלבום פאנק-סול שחור אמריקאי שמכיל בסך הכל רק 4 שירים. שניים בכל צד. הקצר ביניהם אורכו 5 דקות (יש אנשים שגם זה ארוך בשבילם). הארוך ביותר אורכו, רחמנא ליצלן, 18 דקות תבין ותקילין! בשביל אלבום רוק מתקדם סטנדרטי, או אלבום ג'אז מאותה תקופה, זה סביר, אבל לאלבום סול?!

ערס, אבל עם נשמה. הייז

וזה מתחיל בבום אדיר. פתיחה סופר דרמטית, ארבעים ושתיים שניות בגן עדן- חצוצרות, כינורות שמימיים, זמרות ליווי, משום מקום הדבר הענק הזה שנקרא הכישרון של אייזק הייז נוחת עליך במלוא הדרו. ארבעים ושתיים שניות אורכת האקספוזיציה הזו, והיא כל כך מדהימה עד שנראה שהייז יכול היה לסיים את האלבום כבר כאן. ואז זה משתתק ומתחיל מעין סולו גיטרה סליזי ואיטי במיוחד. רק אחרי שתי דקות מבציע קולו של הייז, ששר כמו אריה פצוע, ורק אז אפשר לזהות שהשיר הוא בעצם לא אחר מ-“Walk on By”, הקלאסיקה הידועה והטחונה של ברט בכרך. משם זה ממשיך הלאה, באיטיות וסליזיות, הייז לוקח את הזמן ולאט לאט מותח את השיר (בסך הכל שני בתים במקור!) על פני לא פחות משמונה דקות, ואחרי כל המשחק המקדים הזה מתפוצצת כל הלהקה לארבע דקות אורגזמטיות עם כינורות ועוד סולו גיטרה, ללמדכם שגם האלבום הזה, כמו אלבומי מוזיקה שחורה רבים, נועד לשמש פסקול חדר מיטות.

שני השירים הבאים הם פחות מרשימים, השיר בעל השם הקליט והקצרצר Hyperbolicsyllabicsesquedalymistic”", השיר המקורי היחיד באלבום, מתחיל טוב מאוד, עם מקצב פאנקי סופר דביק (שגם סומפל עד זרא בהמון שירי היפ הופ, אגב) ויש לו גם מילים מגניבות אבל אחרי 3 דקות מתחיל ג'אם אינסטרומנטלי שנמתח על פני 6 דקות ולמען האמת- לא קורה בו משהו מאוד ראוי לציון, ואין הצדקה אמיתית לזה שהשיר הוא בן 10 דקות ולא 3. צד א' של האלבום נגמר ומתחיל צד ב' עם שיר בשם “One woman”, בלדת סול נהדרת והשיר ה"נורמלי" היחיד בדיסק שאורך כמו שיר נורמלי, מין אתנחתא למפלצת האגו של אייזק הייז- פשוט שיר, בית פזמון בית.

ואז מגיע השוס האמיתי. הקטע הרביעי, שאורכו 18 דקות. כאן המגלומניה של אייזק פשוט מרחיקה שחקים וזה תענוג לא נורמלי. זה מתחיל בשקט בשקט, כאשר האורגן מנגן אקורד ארוך רצוף והתופים והבאס נותנים מקצב שקט ומדויק בצורה מדהימה- כמעט כאילו הפטיפון נתקע- ואז אייזק מתחיל במונולוג. ספוקן וורד. ככה להכין את האווירה. זה חופש יצירתי מלא- להייז לא בא להתחיל לשיר, הוא קודם רוצה שתיכנס לאווירה. והוא מתחיל לדבר, על כוח האהבה, על מה שאנשים עושים בגלל האהבה, על השיר שהוא עומד לשיר, שכתב אותו אחד מגדולי כותבי השירים של זמנו, על ההוא שההיא מוציאה לו את הנשמה יום יום ועל היום בו הוא מחליט לעזוב, וכל המונולוג הזה אורך לא פחות מ-8 דקות, כאילו הזמן בעולם קפא וכל מה שנשאר זה לשמוע את בועת הזמן\חלל בה לכודים הייז והלהקה שלו, ואז, אחרי 8 דקות על השעון, פתאום כאילו מישהו לחץ פליי- והשיר מתחיל, תכל'ס. השיר הוא השיר המאוד מפורסם “By the time I get to phoenix” (שגם ניק קייב ביצע אותו באלבום הקאברים המופלא שלו), וגם כאן, הייז מורח באיטיות מלכותית ומחושבת שיר שבמקור הוא מאוד קצר, רק שלושה בתים, ואז מגיע מין פזמון חוזר של שני אקורדים שהייז מותח ומותח עוד ועוד ומכניס עוד כינורות ועוד חצוצרות ועוד ווליום ועוד תופים עד שזה מגיע לקליימקס אדיר שנגמר בפיצוץ קוסמי. ואז רגיעה קטנה, אקורד אורגן ארוך לסיום, וזהו.

רק מישהו מוכשר כמו הייז יכול היה לעשות אלבום כל כך מנופח וראוותני ולצאת מזה בכבוד. מה זה כבוד, כאומר אלבום היסטורי ומבריק. יותר מאוחר הייז עשה גם את פסקול ל"שאפט" ובכלל נכנס להיסטוריה. בין השאר הספיק גם להקים לייבל עצמאי, לפשוט רגל, לפרוש מוזיקה, לעשות קאמבק בניינטיז ולדובב כאמור את שף. איש גדול היה, מלא בעצמו, והוא ידע את זה.

הקימונו הוא ביתך, שמור עליו

כשדיברתי על סגנון השירה המשונה של מארק בולאן הזכרתי שהקול הילדותי והגבוה שלו דומה לקול של ראסל מאל מספארקס (Sparks). וכאן הבמה קצת לספר על ספארקס ועל אלבום המופת שלהם, בעיניי אחת הפנינות של הגלאם רוק ואלבום גאוני בכמה ובכמה רמות, Kimono My House מ-1974.

ספארקס הם שני אחים, אמריקאים מלוס אנג'לס במקור, רון וראסל מאל (Mael). שאר הנגנים הם בסך הכל שכירי חרב (מיומנים ומוכשרים) שמגשימים את החזון המופרע של השניים, בעיקר של רון. כבר בתחילת דרכם בלטו האחים בחריגות שלהם. ובמוזיקה שלא ממש יישרה קו עם מה שמסביבם. בצר להם הם עברו למקום בו היה סיכוי שמישהו יבין אותם- לונדון, שם התפרסמו ושם הקליטו גם את Kimono.

הלהקה הזו מושתת על שני יסודות עיקריים- כישורי הכתיבה יוצאי הדופן של רון שכותב כמעט את כל החומר (מילים ולחנים), וכישורי השירה יוצאי הדופן של ראסל. רון כותב שירי פופ, אבל זה רק עלק פופ- הם אמנם מאוד רקידים, עליזים, רוקיסטיים במהותם אבל מתחת לפני השטח, כשמאזינים קצת יותר לעומק וגם קוראים את המילים מגלים שם עולם ציני ביותר, מעוות למדי, עם הרבה הומר שחור וטונות על גבי טונות של שנינות. בנוסף, גם המוזיקה עצמה היא רק הסוואה של פופ סטנדרטי- אלמלא העיבוד הגלאמי, על גבול הקיטש לפעמים, אפשר היה לחשוב שמדובר בעצם בהרכב רוק מתקדם ואפילו קצת מטאל, רון שובר שוב ושוב נוסחאות פופ מקובלות וגורם לך לחשוב שאתה שומע פופ- אבל אתה בעצם שומע אוונגרד, או יותר נכון- אוונט-פופ, מין שעטנז מאוד מעניין שגם בריאן אינו באלבומיו הראשונים וגם ג'ון קייל מאוד התמחו בו- למתוח את הגבולות המוגדרים של שיר פופ ולשבור את החוקים, בין אם זה בעיבוד חדשני, הלחנה לא שגרתית או מילים חתרניות. אם כל אלה לא מספיקים רון גם אימץ לעצמו את אחת הפרסונות הבימתיות הביזאריות ביותר ברוק אי פעם- הוא גידל לעצמו שפם צ'פליני\ סטאליני\ היטלראי, עטה על עצמו בגדים אולד פאשן במכוון כמו שלייקס וז'קטים משובצים ובעיקר עשה פרצופים מאוד משונים, כפי שניתן לראות בהופעות. ראסל מאל, לעומת זאת, היה כוכב הלהקה בפרונט, והוא תרם בעיקר סגנון שירה מאוד ביזארי- שירת פלצטו כמו-אופראית בסולמות מאוד מאוד גבוהים, תוך קפיצה מאוד מוצלחת מעל לכל המהמורות הלשוניות שרון הציב שם בשבילו. ראסל אמר שסגנון השירה הזה התפתח למעשה בטעות- רון פשוט התעקש שראסל ישיר את השירים בסולם שרון הלחין אותם במקור, גם אם זה מצריך שירה בגבהים שרק כלבים יכולים לשמוע.

רון וראסל מאל

אחרי שני אלבומים שלא ממש עשו רושם אבל כן קנו להם סוג של מעמד קאלט למביני עניין, השניים מגייסים הרכב מצוין של נגני ליווי- באס גיטרה תופים- שיעמדו מאחוריהם, וב-1974 נכנסים לאולפן להקליט את האלבום. ואיזה אלבום, איזו אסופה אדירה של שירים מעוותים, פרברטים, סרקסטיים, ביזאריים שמבוצעים בצורה כל כך טובה. כבר מהפייד אין הדרמטי של הקלידים של רון בשיר הראשון, “This town ain’t big enough for the both of us”, ברור שזה אלבום לא שגרתי בעליל- ראסל מלהטט במילים הבלתי אפשריות ובלחן המתפתל בטבעיות משולמת, וכששאר הלהקה פורצת פנימה לאחר סאונד אפקט של יריית אקדח ורוכבת על פזמון חוזר מאוד מאוד מאוד כובש, אתה שואל את עצמך בפעם הראשונה- מה לעזאזל הולך פה, זה לא מתחבר לכלום וזה ממש עושה סחרחורת. וכששומעים את המילים, לעומק!!!!, מגלים מין מלחמת מילים הזויה שמכילה מפציצים צבועים חאקי שמפציצים את הירושימה, קרנפים ופילים מסתערים, קאניבלים ועוד כל מיני ישויות שבדרך כלל לא מתארחות ברדיו או במה שאמור להיות שיר פופ. וזו הגאונות הגדולה של רון מאל והלהקה- זה פופ, אבל פופ אינטליגנטי ולא מתחנף. השירים אמנם מאוד קליטים וכיפיים אבל הם עוסקים בנושאים מאוד לא שגרתיים ללהקת פופ כמו מיומנות מינית, נרקסיזם\ אוננות, בגידות, בעיות משפחתיות והרבה תסכול מיני. חלק מהשירים ממש הולכים רחוק- כמו השיר “Here in heaven” שמתאר את נקודת המבט של מתאבד בגן עדן לאחר התאבדותו שמקונן על אהובתו שנדרה להתאבד איתו יחד אך השתפנה ברגע האחרון, ובפזמון מגיעה אחת השורות הציניות ביותר ששמעתי בחיי- “It is hell knowing that your health will keep you out of here for years and years and years". שיר אחר מתאר בעל בוגדני שמתבאס קשות מבואו של חג המולד הממשמש ובא, משום שהוא חייב לבלות אותו עם אשתו המשעממת. או השיר “Equator”, מכת הסיום הניצחת של האלבום ומתאר בחור שקבע עם אהובתו להיפגש בקו המשווה אבל היא הבריזה לו. הפרסונל פייבוריט שלי הוא השיר “Talent is an asset”, שיר מבריק להחריד שמתאר את הוריו של לא אחר מאלברט איינשטיין הצעיר (!!) ואת ניסיונותיהם הפאראנואידים לגרש מסביבו כל מי שעשוי "לקלקל אותו".

לצמד האחים יש הרבה מאוד אלבומים, אני חייב להודות שאני מכיר רק את "קימונו" ואלבום נוסף שיצא אחריו, Propaganda שהוא טוב מאוד אבל לא טוב כמו "קימונו". למרות שזו להקה סך הכל קצת נשכחת, למרבה האבסורד "קימונו" היה הצלחה מסחרית אדירה- האחים מאל פשוט צחקו כל הדרך אל הבנק, ובזמן שראסל מאל שר על מפציצים בדרך להירושימה זרקו עליו תחתונים וחזיות. ובצדק מוחלט- ככה הייתי רוצה שהפופ שלי יישמע: חצוף, מאתגר, בלתי שגרתי ומאוד מאוד כייפי. לא בטוח שהייתי רוצה לפגוש את רון מאל- מי שכותב כל כך ציני ומושחז חייב להיות בנאדם מאוד לא נחמד ומשונה. אבל הייתי שמח לדעת לכתוב ככה....

אלברט הקדוש

היום אקדיש פוסט ארוך במיוחד לאמן שאני מאוד אוהב, אחד האמנים הידועים- או ידועים לשמצה, תלוי את מי שואלים- בעולם הג'אז בכלל ובעולם הפרי ג'אז בפרט. אני מדבר על האחד והיחיד, דמות מאוד מיוחדת ושונה שבין אם אוהבים או לא אוהבים אותה ואת פועלה- אי אפשר להכחיש שהיא מרתקת, וזהו הג'אזיסט פורץ הדרך אלברט איילר.

איילר שייך לקבוצה מצומצמת של יוצרים שאני מאוד אוהב- סיד בארט, קפטיין ביפהארט, מארק בולאן מהפוסט הקודם, רוברט וויאט, ג'ונתן ריצ'מאן- שכמו פיטר פן, פשוט מעולם לא התבגרו; הם נותרו ילדים הרבה דמיון, אומץ, תושיה ו"חוצפה" והרבה מאוד כישרון. כמו כל אלה, היצירה של איילר היא יצירה של ילד, עם דמיון של ילד וגם כלים של ילד. קצת כמו ביפהארט, דוגמא מובהקת של ילד גאון בגוף של אדם בוגר ואיש שאינני יכול לדמיין את עולמי התרבותי בלעדיו, איילר לא התעניין כלל בכללי ומוסכמות הכלי שבו ניגן, הסגנון המוזיקלי שבתוכו פעל והחברה שה הוא חי; כבר משלב מאוד מוקדם הוא זנח לחלוטין את מה שכונה בזמנו "ג'אז" והמציא שפה וגישה חדשות לחלוטין. עוד משהו שמשותף בין השניים הוא שהם יצרו מתוך מוגבלות, מתוך צורך לכופף את החוקים כך שיתאימו למגבלות הטכניות שלהם- ביפהארט לא ידע לנגן כמעט שום כלי במובן המקובל וגם איילר לא שלט בטכניקות מסורתיות של ג'אז, או שמראש החליט לוותר עליהם- הוא מעולם לא ניגן בופ או בלוז "סטנדרטיים" והנגינה שלו באה לחלוטין ממקום אחר מהג'אזיסטים שפעלו בזמנו. מה שאיילר המציא היה בזמנו כל כך שובר מוסכמות שפעמים רבות הוא לא הצליח למצוא מוזיקאים שיבינו מה הוא עושה,ויותר מכך- הוא עצמו הודה שהוא בקושי מבין מה הוא עושה. בשל כך היצירה שלו מאוד לא אחידה מבחינה איכותית, אך כאשר הוא כן מצא את האנשים שהצליחו לתקשר איתו התוצאה פשוט מדהימה.

מהי בעצם ההמצאה של איילר? איילר הוא פשוט ילד מתחרע, אין דרך אחרת להגיד את זה. קודם כל, האיש לקח את הסקסופון ופשוט הפך אותו על פיו- הוא העז לנגן חזק מאוד, עם המוןןןןן ויברטו והמון לכלוך, הסולואים שלו הם פשוט התפרעות לכאורה כאוטית וחסרת הגיון על כל המנעד של הסקסופון, כולל ההתמחות הגדולה של איילר- צלילי אלטיסימו שבהם באמצעות טכניקה מיוחדת ניתן לנגן צלילים גבוהים בהרבה, כמעט שתי אוקטבות לפעמים, מעל המנעד הסטנדרטי של הכלי. חוצמזה, איילר למעשה הכתיב לסגנון שלם איך להישמע- הרכב חסר קצב למעשה שהדגש הוא על התקשורת בין הנגנים ועל מרקם צלילי על חשבון קצב ומלודיה. פרי ג'אז היא למעשה מוזיקה שמה שחשוב בה הוא הדינמיקה בין הנגנים- הרכב פרי ג'אז טוב הוא כזה שהנגנים יודעים לשמוע אחד את השני ולתקשר, אחרת זה פשוט קבוצה של אנשים לא קשורים שסתם מחנטרשים על הכלים שלהם באופן לא מושכל. אז למה בעצם לשמוע את כל הרעש הזה- פה נכנס סגנון ההלחנה וההגשה המאוד, מאוד, מאוד ייחודי של האיש. איילר הצליח לכבוש את הקהל שלו בזכות מלודיות פשוטות מאוד, ילדותיות מאוד, שהיו אנטיתזה מוחלטת לסיבוכים ההרמוניים, על גבול המתמטיקה היישומית, של הג'אז בתקופתו- קצת כמו המלחין אריק סאטי בזמנו, שהדהים את בני תקופתו בנעימות מאוד מאוד פשוטות דווקא בשיא ההמצאות ההרמוניות של המוזיקה המודרנית. הוא העז לכתוב מלודיות של שני אקורדים, והקטעים שלו נשמעים כמו שירי ילדים. יותר מאוחר, איילר שילב סגנון מאוד מיוחד של נגינה קבוצתית של שילוב של מארשים צבאיים, שיר עם ותזמורות מריאצ'י מקסיקניות עם אלתור קבוצתי קקופוני ובלתי מתפשר, ועם ההרכב הנכון זה פשוט נשמע לא מהעולם הזה.

אבל זה עדיין לא מסביר למה איילר ממשיך להשפיע ולרתק כל כך, עד היום. הסיבה היא פשוטה- איילר הוא אמן מרגש. מאוד מרגש. בניגוד למשל לפסנתרן ססיל טיילור, (ההשפעה העיקרית של איילר שנדהם לשמוע את ההרכב של טיילר בשוודיה ולהבין לראשונה שיש עוד אנשים שמנגנים כמוהו) טכנוקרט מיזנטרופ שמנגן מוזיקה מאוד מנוכרת, כשהסקסופון של איילר מרעיד את עור התוף בזעקת שבר נשברת- אתה פשוט מאמין לו; והוא מאמין בעצמו ובמוזיקה שלו במאת האחוזים. אלברט היה חייזר מוזר, ללא ספק לא מאוזן ולא לגמרי שפוי (וגם סמים פסיכדליים בתקופה מסוימת לא סייעו לשלמות הנפש), שעולמו הורכב מרוחות רפאים, שדים, מלאכים וקוסמים (כפי שהופיעו בשמות הקטעים שהלחין), ושהאמין בכל ליבו שהמוזיקה שלו היא מתת אל, בכל הרצינות. לא סתם הציטוט הכי מפורסם שלו הוא: “if the people don’t like my music now, they will”. ציטוט נוסף מפורסם שלו הוא- "אני לא מנגן תווים, אני מנגן רגשות", וזה בעצם כל העניין- כמו מינגוס שאישיותו המופרעת נטמעת לחלוטין במוזיקה המופרעת שלו, כך גם איילר הוא-הוא המוזיקה שלו- מחורעת, משונה, ומאוד מאוד אמיתית ומרגשת. את איילר לא עניינו סולמות, לא אקורדים ולא שום דבר ממה שמלמדים באקדמיה למוזיקה במחלקת הג'אז- פאק איט, האיש חי בסערת רגשות ילדותית והוא פשוט ניגן אותה, וניגן אותה כל כך טוב. כך שלמעשה המוסיקה של איילר היא איזון בין מוזיקה מאוד "יפה" למאוד "מכוערת". חשוב לציין שאלברט גם זוהה כאחד מהנציגים של הכוח השחור- צעירים שחורים עצבניים שמותגו כאנטי ממסדיים וכיוצרים נגד הממסד הלבן והמדכא. עוד נקודה אחרונה היא שאלברט היה אדם מאוד רוחני, על גבול ההיפיות והניו-אייג', שגם זה היה דבר יוצא דופן בג'אז עד הופעתו של איילר, וגם זה קנה לו הרבה אוהדים- דווקא מעולם הרוק.

ניתן לחלק את הקריירה המאוד קצרה של איילר- מהתקליטים הראשונים ב-1962 עד מותו המיסתורי ב-1970- לארבעה תקופות (עד כדי כך היה פועלו קצר וסוער)- מהתקופה השוודית שבה בעיקר ניגן עם נגנים שלא הבינו בשיט מה הוא עושה, דרך ההרכב עם המתופף סאני מאריי וגארי פיקוק, משם להרכבים שבהם שילב את אחיו דון איילר, דמות מפתח בהבנת הקריירה והאישיות של איילר, ועד התקופה האחרונה לאחר שדון עזב ועד מותו של אלברט. בדרך כלל התקופות השנייה והשלישית נחשבות הכי טובות שלו. אתן סקירה על כמה אלבומים טובים וחשובים מתוך כמות נכבדה מאוד של הקלטות שאיילר עשה.

בצעירותו איילר ניגן בהרכבי רית'ם אנד בלוז, פרט חשוב מאוד להבנת הראש- איילר מעולם לא ניגן בופ ולמעשה מרית'ם אנד בלוז הוא עשה את קפיצת הדרך שלו לסגנון הפרטי שלו. איילר סיים את שירותו הצבאי בסוף שנות השישים, וקצת כמו עוד אחד מאליליו, אורנט קולמן, גם הוא לא הצליח למצוא אנשים לנגן איתם. כבר אז איילר ניגן מאוד חריג ומוזר. בצר לו הוא נסע לשוודיה (איילר תמיד היה פופולרי באירופה, לעומת התעלמות כמעט מוחלטת באמריקה) ולמרבה הפלא הוא מצא שם כמה אנשים לנגן איתם. אלבומו הרשמי הראשון נקרא My name is Albert Ayler, והוא אלבום שווה האזנה משתי סיבות: האחת היא הזדמנות לשמוע את אלברט הצעיר- כבר אז חסר גבולות וחריג לחלוטין מכל מה שמסביבו, וגם כשהוא מנסה לנגן סטנרדרטים של ג'אז הוא לא מצליח להתאפק מלהתעלל ולשחוט אותם, כאילו אין לו שום יכולת לנגן אותם "רגיל"; סיבה שנייה היא מצב מאוד מעניין בו הנגנים שאיילר מנגן איתם לא מבינים- אבל בכלל- מה אלברט עושה, וכך לא משנה כמה רחוק הוא הולך- הם ממשיכים לנגן בופ רגיל לחלוטין. דוגמא מרשימה לחוסר הקשבה מוחלט, ופיסת היסטוריה מעניינת.

כאמור, הדבר החשוב ביותר עבור איילר מהחוויה השבדית היה המפגש עם הלהקה של טיילור. לראשונה פגש איילר אנשים דומים לו שרוצים לנגן כמוהו: פתוח, בלי קצב מוגדר מראש, דיסוננטי, אטונלי, לא מוגבל לסולמות ואקורדים, ולא מתפשר. מאה אחוז הבעה עצמית. איילר בעיקר הסתדר עם המתופף של טיילור, סאני מאריי, עוד חלוץ ודמות חריגה שהשתמשה בתופים לא ככלי קצבי אלא ככלי נגינה שנותן מרקם. ביחד עם הבאסיסט גארי פיקוק הם עברו לנגן בניו יורק. אחת ההקלטות הראשונות שלהם, ב-1964, נקראת Goin’ home- זהו האלבום הכי "נורמלי" של האיש בו הוא מנגן הכי שקט ורגוע, השירים הם קטעי גוספל ושירי עם ישנים שהם בעצם אבות המזון האמיתיים של איילר ולא צ'רלי פארקר, וזהו אלבום מאוד מרגש כי בניגוד לסטנדרטים של ג'אז מהאלבום הקודם, איילר מטפל בשירים האלה- עדיין, לא קטעים מקוריים שלו- ביד מלטפת ועם המון כבוד, כמעט ביראת קודש. זה אלבום לכאורה מאוד זניח אבל אני מאוד ממליץ לשמוע אותו- אלברט נשמע כאן שברירי ומאוד לירי וזה אלבום חשוב כדי להבין את הסיפור של האיש. ואיזה צליל מדהים יש לו כאן. וכאן גם התמימות של אלברט נוגעת ללב- אף ג'אזיסט שקול בדעתו לא יקליט היום ביצוע ל-“When the saints go marchin’ in”, זה פשוט נדוש מדי, אבל שום דבר לא נדוש בשביל ילד-גבר כמו איילר.

המפץ הגדול מתרחש ב-1964, כשאיילר ושות' איכשהו מצאו את המפיק ברנרד סטולמאן שהקים לייבל עצמאי בשם .ESP כאן הקליט איילר את אלבומו המפורסם ביותר, Spiritual Unity, שבו לראשונה הסגנון הייחודי של איילר יוצא לאור באמת. סופסוף יש לו נגנים- מאריי ופיקוק- שמבינים מה הוא עושה. איילר מנגן את הנעימות הילדותיות, כמעט מפגרות שלו- כולל שיר הנושא של איילר, “Ghosts” שמבוצע באלבום פעמיים ומאז בוצע כמעט בכל אלבום אחר של איילר- בהתרחעות מקודשת, ולראשונה נותן לעצמו במה לנגן בסגנון ההזוי והשבור שלו כמו שהוא רוצה, כשפיקוק ומאריי מקשיבים לו ונותנים לו גיבוי מלא. התוצאה היא מאסטרפיס אמיתי של ג'אז ואחד האלבומים החשובים והמשפיעים אי פעם.

ההרכב של איילר עושה הרבה מאוד רעש ומעורר מהומת אלוהים בג'אז, שבאותם שנים עובר עוד ועוד זעזועים וקריאות תיגר. רבים טוענים שאיילר הוא זוועה איומה ונוראי, מעטים שומעים ומבינים כי מדובר בגאון מהפכני (למשל ג'ון קולטריין שהפך לסנדק הגדול של איילר והודה שאיילר הוא השפעה מאוד גדולה עליו, למרות שאיילר היה צעיר ממנו בעשור). בכל מקרה, איילר סבל כל חייו מחוסר עבודה ועוני נוראי, והוא החליט לחזור לנגן קצת באירופה, איפה שעוד קצת גילו אליו סימפטיה. הוא הוסיף להרכב שלו את החצוצרן המדהים דון צ'רי, חצוצרן הבית של אורנט קולמאן ומוזיקאי מדהים בפני עצמו שאוונגרד ויחס עוין אליו היו לחם חוקו. הם הקליטו מעט מאוד ביחד אבל אלו בעיניי- ואני לא היחיד- ההקלטות הכי הכי טובות של איילר אי פעם, בעיקר הסשנים שיוצרים את האלבום The hilversum Sessions  שהוקלטו בהולנד ויצאו לאור באופן רשמי רק לפני כמה שנים. הכימיה בין איילר לצ'רי פשוט מדהימה.

בערך בשנת 1965, צ'רי עוזב ואיילר עושה את הצעד שהשפיע הכי הרבה על מהלך הקריירה שלו ועל מהלך חייו- צירופו של אחיו דון להרכב. בניגוד לעמדות משפחת איילר, שהייתה בסך הכל משפחה נוצרית פשוטה מאוהיו, דון נכנס לעסקי השואו ביזנס ועל אלברט הוטלה האחריות לדאוג לו. היו לדון שתי בעיות- אחת היא שלמעשה הוא לא ידע לנגן, ואלברט אמנם הכריח אותו ללמוד אבל דון בהחלט לא היה נגן גדול. הוא היה מספיק טוב בשביל הנעימות הפשוטות של אלברט אבל הסולואים שלו תמיד היו מאוד מוגבלים, ולמעשה הוא אחד הנגנים החובבניים ביותר בתולדות הג'אז. בעיה שנייה היא שדון היה חולה נפש, והיה מאוד קשה לעבוד איתו; למשל, בנקודה מסוימת הוא פיתח אשליית גדולה שלפיה הוא למעשה האיש במרכז ההרכב והסולואים של אלברט באים על חשבון הסולואים שלו. כמו כן הוא חירב חלק מסיבובי ההופעות של ההרכב בשל התנהגותו הלא יציבה, וזמן קצר לאחר כניסתו להרכב עזבו מאריי ופיקוק, הנגנים הכי טובים שאיילר אי פעם ניגן איתם. איילר מצא נחמה בדמות המתופף המעולה ביבר האריס וחבורה מתחלפת של באסיסטים. כאן המוזיקה של איילר השתנתה- הדגש היה על נעימות מתוחכמות וארוכות הרבה יותר עם תפקידים כתובים יותר, והאלתורים גם הם היו קבוצתיים כאשר כמה נגנים מתחרעים בו זמנית, כך שהמוזיקה בעצם מתכתבת עם  ימי ניו אורלינס של תחילת המאה ועושה מין שילוב של ישן ומודרני בצורה מאוד מעניינת וייחודית. בשלב מסוים צירף איילר גם צ'לן וכנר וההרכב הפך להיות עוד יותר קיצוני. אבל למעשה מדובר בהרכב מאוד מיומן שעבד מאוד טוב ביחד- בהינף יד של איילר ההרכב היה חותך מנגינת מלודיה כמו-מקסיקנית להתחרעות היסטרית משותפת וחוזר חלילה בתיאום מושלם. שווה להאזין להופעה Lorrach, Paris 1966 ולאלבום ההופעות בגריניץ' ווילאג', וכן לאלבום המעולה Love Cry שכבר יצא לראשונה בחברה גדולה- Impulse! בעקבות דרישתו של קולטריין.

אבל כאמור, כל זה נגמר כשדון התחרפן סופית ועזב את ההרכב ב-1967. אלברט הואשם ע"י המשפחה בדרדורו של דון אל הטירוף, מה שגרם לאלברט עצמו להתחרפן. ההרכב של איילר התמוסס והוא נשאר אמנם חתום לחברה גדולה אך ללא שום כיוון ודרך. זו התקופה האחרונה של אלברט שמתאפיינת באלבומים לא טובים ובלבול; בתחילה ניסה לחזור לשורשי הרית'ם אנד בלוז ולנגן משהו יותר מסחרי, כולל שירה, אך זו הייתה נפילה קלאסית בין הכסאות- הסגנון החדש לא באמת היה מסחרי, ולעומ"ז אלברט הוקע ע"י מעריציו והואשם בהתמסחרות. האלבום New Grass מ-1969 מייצג את הניסיון ללכת בכיוון הביזארי הזה של אוונגרד ורית'ם אנד בלוז. זהו כנראה אלבומו המושמץ ביותר של איילר, אבל אני חייב לציין שהוא דווקא נפלא מרתק- אמנם השילוב הזה לא סביר בעליל אבל איילר מנגן בצורה נפלאה ואפילו הגיונית, הקשר בין שורשי האר'נ'בי של איילר לנגינה החופשית נשמע מובן וטבעי לחלוטין ולדעתי האלבום הזה, על אף שהוא האלבום הכי פחות מייצג של איילר, הוא חובה למי שרוצה להבין את איילר לעומק.

ב-1969 פגש איילר זמרת בשם מארי פארקס שהפכה להיות בת זוגו והאמרגנית שלו וגם כתבה לו שירים, אך פארקס נחשבת מין יוקו אונו כי היא אמנם לא הייתה מאוד מוכשרת והחומרים שכתבה לאלברט אינם מדהימים אך היא כן ניהלה אותו בצורה מאוד כוחנית. האלבום הראשון שעשו יחד נקרא Music is the healing force of the universe ולמרות שהוא רחוק מהשיאים של אלברט הוא בהחלט  סוג של הצהרת הסייט אוף מיינד של אלברט ועל כן הוא אלבום שווה וחשוב, ויש בו כמה ביצועים ווקאליים מרשימים של מארי ושל אלברט עצמו (לצד כמה קטעים אינסטורמנטליים גרועים למדי).לאחר מכן הקים אלברט הרכב חדש, שאמנם לא היה טוב כמו קודמיו אבל נראה היה כמו התאוששות; גם היה נראה שאלברט מתבגר קצת וניגן בסגנון קצת יותר מלודי ואכיל. ההרכב הזה, עם מארי פארקס כזמרת וסקסופוניסטית שנייה, יצא לסיבוב הופעות מאוד מצליח בצרפת שלמרבה המזל הוקלט, כמו באלבום ההופעה הכפול nuits de la foundation maeght. איילר זכה שם לתשואות מקיר לקיר.

למרבה הצער זה היה סיבוב ההופעות האחרון שלו. סיפור החיים של אלברט החל לסגור עליו- העוני, הזוגיות המורכבת עם פארקס, האשמה והדיכאון על המחלה של אחיו והשדים הפרטיים שלו פשוט היו יותר מדי. בנובמבר 1970 אלברט הנזעם יצא מביתו בניו יורק ללא ידיעה לאן הוא הולך; גופתו נמצאה במימי האיסט ריבר עשרים יום אחר מכן, כאשר נסיבות המוות לא ברורות היום (ככל הנראה התאבדות, אך היו שהפיצו שמועות שהוא נרצח). כך נקטעה קריירה של כוכב שביט בוער שאת הבום העל קולי שלו שומעים עד היום.

קישורים:
בן שלו, מבקר המוסיקה האהוב עליי מ"הארץ", על איילר
My name is albert ayler- דף הבית של סרט דוקומנטרי מומלץ ביותר על איילר

דינוזאורים ג'וניור, או: זה הקטן גדול יהיה

-->

Child star protegé of Mister Gormez
Who said you'd go far
Child star,
they do not see just what a precious gem you'd be

אחרי שפרקתי את מה שהיה לי לפרוק על מרגול ושות', אפשר לנשום לרווחה ולחזור לדבר על מה שאני באמת אוהב: צ'רקסים שמנגנים סטרווינסקי על פחיות שימורים. העולם נראה הגיוני שוב. אבל לא בצ'רקסים עסקינן, אלא בבריטים. לא הרבה, כולה שניים. יותר נכון אחד וחצי. הם צעירים, הם מוזרים, הם מקסימים, וכששמעו אותם לראשונה ב-1968 אף אחד לא שיער שתוך כמה שנים אחד מהם יהיה ה-כוכב של תקופתו ומוזיקאי נערץ עד היום.

טירנוזאורוס רקס, יותר מאוחר טי. רקס, לא כל כך מוכרת לעולם מחוץ לבריטניה וכמעט לא מוכרת כלל בארץ. אבל בשנות השבעים, עם פריצת עידן הגלאם רוק, הלהקה הזו נחשבה לתקופה לא ארוכה כיורשי הביטלס, לא פחות, ומארק בולאן, הלב והמוח הנצחי והדינוזאור האמיתי בסיפור הזה, מפלצת תהילה לא קטנה, היה סופרסטאר ענק. בולאן, גוד אולד ג'ואיש בוי חולמני עם פרצוף של מלאך, רעמת שיער מיתולוגית וקול של ילדה על טריפים, פחות או יותר המציא את טרנד הגלאם רוק- הוא הקדים אפילו את בואי, כך מספרים (אגב, הם היו חברים מאוד טובים). הסגנון של טי. רקס היה מין היבריד מוזר של רוק כבד, רוקבילי ובוגי, מאוד מסחרי ונוצץ אבל מאוד מאוד סוחף. ממש סוחף- מספרים שבנקודה מסוימת מכירות אלבומי הלהקה היו שישית (!!!) מכלל מכירות האלבומים בבריטניה, ואנחנו מדברים על פאקינג שנות השבעים בבריטניה- תקופה של פריחה מוזיקלית מדהימה.

מי היה מאמין שההתחלה הייתה הרבה הרבה יותר צנועה. בתחילת דרכה, כשהלהקה עדיין נקראה טירנוזאורוס רקס, היא הורכבה בסך הכל משניים- בולאן, ילד מוזר וחולמני עם קול שלא נשמע כמותו וסגנון שירה שלא נשמע כמותו עד אז, ואסיד פריק הזוי בשם סטיב פרגרין טוק ( ששם הבמה שלו הוא על שם דמות מ"שר הטבעות"), שהיה במקור מתופף אך נאלץ למכור את הסט כך שנשארו לו רק כמה כלי הקשה ובונגוס. באורח פלא איכשהו שמע אותם טוני ויסקונטי (שאותו תיארתי לפני כמה פוסטים- מפיק על שבואי חייב לו המון, אם כי בתקופה עליה אני מדבר גם ויסקונטי היה די אלמוני) והחליט שהם מספיק מוכשרים ומיוחדים כדי להקליט אותם. מי שבאמת התאהב בהם היה שדרן הרדיו האלמותי ג'ון פיל, שניסה לדחוף אותם. וכך יצא ב-1968 האלבום הראשון של דואו הפולק הפסיכדלי, אז יקירי דור הסיקסטיז, שזכה לשם המאוד קצר:

My people were fair and had sky in their hair…but now they’re content to wear stars on their brow.

בואו נפרוס את הקלפים מיד: האלבום הזה מושתת על שני דברים ושני דברים בלבד- כשרון הכתיבה של מארק בולאן, וכשרון השירה של מארק בולאן. שכחו מהבחור השני- הוא זניח. זה לגמרי אלבום סולו. קצת כמו האינקרדיבל סטרינג באנד שאני כל כך אוהב, השירים- כולם פרי עטו של נחשו מי- הם פנטזיות ילדותיות נפלאות, משהו בין טולקין ומיתולוגיות שונות לסיד בארט (ששני החברים אגב מאוד העריצו); מכונית פורד מוסטאנג מתערבבת עם נשים אפגניות וליליפוטיים והארה קרישנה ומה לא, הכל כמו חלום ילדותי מתוק מתוק, פשוט כיף לשמוע שירים כל כך מנותקים וחיים בעולם משל עצמם. המוזיקה היא ערבוב מאוד מוצלח ואופייני לתקופה של בלוז, פסיכדליה ופולק, כאשר העיבודים מאוד מאוד פשוטים- בולאן על גיטרה אקוסטית שבדר"כ כלל פורטת אקורדים בלבד, ופרגרין טוק על בונגוס ושמונצים אחרים. אבל זה לא רק מה שמיוחד באלבום- מה שעוד מיוחד זה איך בולאן שר. לבולאן קול מאוד לא שגרתי שבכלל נשמע מאוד נשי, יש לו נטייה לעשות ויברטו מאוד בולט בסוף פחות או יותר כל משפט, יש לו דיקציה של ילד בן 4 וגם אם המילים הן לפעמים הגיוניות- קשה מאוד להבין אותן מאיך שבולאן שר . אבל בעצם אני חושב שהקול של בולאן מאוד השפיע על זמרים אחרים- אני שומע שם למשל את ראסל מאל, סולן "ספארקס" הנפלאה, ואפילו זמרים מודרניים יותר כמו ג'ואנה ניוסום וגם קצת ג'ק וויאט- תשמעו בעצמכם ותבינו על מה מדובר.

אני באופן אישי מאוהב באלבום הזה כבר כמה שבועות. הדואו בולאן-טוק החזיק מעמד עוד שני אלבומים, פחות או יותר באותו סגנון, וזכה למעמד של הרכב פולחן בחוגי האנדרגאונד הפסיכדלי האנגלי, או במילים אחרות- להקה שהיפים מסטולים אוהבים. אז נפרדו דרכיהם בעקבות בעיות הסמים של טוק (בולאן, למרבה התדהמה, לא לקח סמים באותה תקופה- איך הוא הצליח לכתוב ולשיר ככה, אלוהים יודע). אחר כך בהדרגה עבר בולאן לחשמלית, הוסיף עוד נגנים ודי מהר הפך לאגדה ולהצלחה הגדולה- אליל הטינאייג'רים של תקופתו. אבל לפעמים, לפני שנהיים גדולים, מתחילים בקטן, וממש ממש מוצלח.

השפוטים

תרשו לי לעשות קאט חזק מאוד מכל מה שדובר עליו עד כה ולהתייחס לתופעה ישראלית מיינסטרימית לחלוטין. אני יודע שכבר דשו וטחנו אותה מפה ועד הונולולו אבל יש בה אספקט מסוים שנדמה לי שלא שמים לב אליו מספיק והוא מאוד, מאוד מעצבן אותי.

אני מדבר על "כוכב נולד". ואם להיות מדויקים: אני מדבר על חבר השופטים של "כוכב נולד".

כשהתכנית הייתה בתחילת דרכה, כמובן שבתור סנוב אינטלקטואלי שכמותי, בזתי לה ושנאתי אותה. חשבתי אותה לרדודה, זחוחה ומיותרת, ואת צביקה הדר שנאתי באופן אישי. היום אני יכול לומר שזו סך הכל תוכנית נעימה, שיש בה מדי פעם כמה כשרונות אמיתיים, וצביקה הדר הוא בעצם חברמן ואיש נחמד. לא יודע אם התוכנית תמיד הייתה כזו, או שפשוט ביחס לאשפה שמסביב ("האח הגדול", אויאויאוי) היא פתאום מצטיירת כתוכנית סבירה, שסך הכל אפשר לחיות איתה. אני כן חושב שהיא די מיותרת, בעיקר בהתחשב בעובדה שבסך הכל את מספר המוזיקאים המצליחים (והמוצלחים) שיצאו ממנה אפשר לספור על שתי ידיים. אז פעם שנאתי אותה, היום אני יכול לראות אותה ולפעמים אפילו מודה ביני ובין עצמי, בלי שאף אחד ישמע, שאני נהנה (ואז כמובן עושה פרצוף של "מה-זה-החרא-הזה-עדיף-לשמוע-צ'רקסים-מנגנים-יצירות-של-סטרווינסקי-על-פחיות-שימורים " כדי לשמר את המוניטין).

אבל לאחרונה שמתי לב להקצנה ממש מעיקה של תופעת חבר השופטים, או יותר נכון- חבר השפוטים. השופטים ב"כוכב נולד" הם משהו בין חותמת גומי במקרה הטוב ללהקת מעודדות בסרט אמריקאי במקרה הרע. זה תמיד היה ככה- אף פעם לא נתנו בכוכב נולד ביקורת אמיתית, עניינית, בונה. הסטנדרט הוא שכל מי שמופיע הוא יחיד במינו, מדהים, מהמם, סטאר קווליטי, אין כמוהו. כל משהו שהוא פחות מזה נחשב כביקורת איומה ונוראה שזוכה להרים של בוז מהקהל. השנה העניין הזה עבר הסלמה, עם הצטרפותה של מירי מסיקה לפאנל. מסיקה, דרמה קווין מהגיהינום, לא מסתפקת בסופרלטיבים הבלתי סבירים הרגילים- היא נשפכת, מתמוססת, מתאיידת, מתפרקת לאטומים ולקוורקים, הופכת לאנטי-חומר, נשאבת לתוך חור שחור ועוברת למימד אחר. זה אולי עושה אותה לזמרת עם יכולות לא רעות אבל גם עושה אותה לבנאדם ממש בלתי נסבל. מה שמאוד פתטי ומלאכותי הוא הניסיון הברור מצד ההפקה להציג כאילו יש סכסוך בינה לבין מרגול, למרות שמרגול גם מרעיפה סופרלטיבים וקומפלימנטים ללא גבול בסגנון של "שתית לי את המרק רגל מהעורקים". בין שתי פקאצות העל האלה יש את צדי צרפתי ויאיר ניצני, עוד תוספת חדשה. לצדי דווקא יש לי ריספקט כי הוא באמת מנסה לתת ביקורת עניינית ובונה וגם יודע לקטול, אבל גם הוא עושה את זה עטוף בשכבות של צמר גפן מתוק עם פאייטים ונצנצים. יאיר ניצני, שאותו אני כבר ממש מעריך, יושב על משבצת גל אוחובסקי- האשכנזי המעצבן מהברנז'ה- אז הוא אמנם פחות מעצבן מאוחובסקי וגם מבין יותר במוזיקה ממנו, אבל הוא עדיין חדש וטרי ולא ממש מצליח לצאת ממשבצת הלמל"ם, הוא לא מספיק דומיננטי ביחס לצמד הטלנובלות המהלכות מרגול את מסיקה.

מה שבעצם יוצא הוא שמדובר בפאנל מאוד לא מקצועי, מלוקק וחסר שיניים לחלוטין. אז אוקיי, זאת בסך הכול כביכול תוכנית בידור לא מזיקה ולא בחינות לאקדמיה למוזיקה בסורבון, מה אתה כל כך מתעצבן? אבל זה לא נכון, לתוכנית הזו יש השפעה מאוד גדולה על מי שרואה אותה. וכאן אני אסביר למה אני מתעצבן מהשיפוט המשתפך והלא סביר הזה-יש לכך שני טעמים: טעם אחד הוא שאני פשוט לא קונה את זה. זה פשוט לא אמין בשיט. זה מרגיש מלאכותי, זה פיקטיבי,ודי שקוף בעיניי שזה מוכתב מגבוה, מהאלוהים של הזמן המודרני- ההפקה. בחייאת רבאק מרגול, אמרת כבר על מאות אנשים שהם מדהימים ושיש להם סטאר קווליטי- איפה כל האנשים האלה היום? האם הם באמת כאלה מדהימים או שלך יש פשוט סטנדרטים בגובה דשא ואת מתלהבת מכל אדם שיודע לסלסל רבע טון? אני מאמין ששתי האופציות לא נכונות- ההפקה של "כוכב נולד" פשוט מכתיבה את ההשתפכויות האלו כי מישהו שם חושב שזה מביא עוד רייטינג, מה שכנראה נכון. כשאתה מתלהב מכל חלוק על שפת הים כאילו זו פנינה יקרת ערך- משהו לא נכון בראיית המציאות שלך; מכיוון שבכל זאת השופטים הם מוזיקאים מקצועיים אני כן אתן להם את הקרדיט שהם יודעים לזהות מוזיקה טובה, או לפחות ביצוע טכני טוב של זמר, ולכן אני טוען שהם פשוט בובות של ההפקה, וחבל.

 טעם שני הוא שזה פשוט חינוך רע. זה חינוך רע לכל הילדודס שרואים את התוכנית ורואים כי טוב. אה, אז אם אני אשיר ככה עם הפרצוף הזה ואחזיק את המיקרופון בצורה הזו ואעשה את הצעקה הזו בסוף השיר ואפקח את העיניים בדיוק בתו האחרון ואביט בדרמטיות לצופים בבית בלבן של העין, אז זה כנראה נכון, כי מסיקה בפרפור מסדרונות ומרגול רוקדת על השולחן מרוב התלהבות וצדי עושה פרצוף של דובון ואפילו ניצני האשכנתוז מפרגן - אז זה סבבה, נכון? לא נכון. יש עוד דרכים לשיר בלי להיות דרמה קווין של מניירות. וכשהסטנדרט כל כך נמוך ועל כל פישר מהרחוב אומרים שהוא מדהים, זו פשוט בינוניות לשמה כי  כשמישהו באמת מוכשר מגיע- כבר לא שמים לב לזה; זה כמו לצעוק "זאב, זאב"- או יותר נכון, לצעוק "כוכב, כוכב".

בקיצור- בידור או לא בידור, גם למסעודה משדרות שב"קשת" כל כך אוהבים מגיע קצת יותר, גם אם היא לא יודעת מזה. אפשר לעשות בידור להמונים וגם לשמור קצת על סטנדרטים גבוהים. זה בסדר. יודעים מה? אולי שופט שבאמת אומר את מה שהוא חושב, גם אם זה מרושע וציני, אפילו יביא לכם קצת יותר רייטינג, שזה הרי מה שחשוב באמת. איך אמר צביקה הדר בקומדי סטור? ותחשבו על זה.

סימפוניית הגיבור הנמוך, או: duck and cover, part 2

אז דיברנו על קאברים, דיברנו על דיוויד בואי, לפני זה הזכרתי את בריאן אינו, ומתישהו דיברתי גם על מינימליזם ועל פיליפ גלאס שהוזכר ממש במילה. עכשיו, איך מקשרים את כל אלה? מסתבר שאפשר.

1976. דיוויד בואי הוא שבר כלי. מסובך עם כל העולם ואשתו, כולל אשתו הראשונה, מסומם, בסוג של משבר יצירתי. קוק בצהריים, אכן חרא של הרגל. בצר לו, בואי טס לברלין, שם נמצאים שני חברים חשובים מאוד באותה תקופה- האחד הוא בריאן אינו הבלתי נלאה, השני הוא לא אחר ממלך הסטוג'ים, איגי פופ. בואי רצה לעשות משהו מאוד שונה, ואינו היה המועמד הטבעי; בעיקר קסם לבואי העניין המתמיד של אינו בסאונד ובטכנולוגיה. ביחד עם מפיק העל טוני ויסקונטי (אחד המפיקים המדהימים בכל הזמנים שגם עשה הרבה מאוד אלבומים עם בואי, טי רקס, ג'נטל ג'יאנט הפרוגרסיבית ועוד המון המון) וחברות הנגנים של בואי, הם יצרו אלבום ראשון ביחד, Low, אלבום חריג מאוד ביצירה של בואי עד אז שהצטיין במבנה מאוד יוצא דופן: צד א' של האלבום הכיל שירים. אתם יודעים, בית פזמון בית עוד פעם פזמון עוד פעם בית. טוב, לא באמת, אלא בכל זאת היו שירי פופ מאוד חתרניים עם סאונד מאוד מיוחד ומעוות, קצת כמו אלבומי הפופ של אינו עצמו, אבל בכל זאת, שירים שנשמעים לפחות כמו שירים. החידוש הגדול היה בצד השני: ארבעה קטעים ארוכים למדי, אינסטרומנטאליים. ולא סתם אינסטרומנטליים- ברובם הם נוגנו ובושלו בלעדית ע"י אינו ובואי בלבד. בואי מנגן בהם רשימה אדירה של כלים-סקסופון, קסילופונים, כלי הקשה, פסנתר, סינטים ואורגניים וצ'מברלין (סוג של מלוטרון קדום, שגם טום וויטס מנגן עליו מדי פעם).אינו כמובן הביא את השיגועים שלו- אפקטים (או כמו שאינו קורא להם- "טיפולים", אלף ואחת סינטים וכו'. נראה שלבואי היה חשוב מאוד להוכיח שהוא ממש מוזיקאי ולא רק זמר. אגב, יש גם קולות בקטעים האלה, אבל הם לא שירים, כלומר- או שאלו קולות בלי מילים, או ג'יבריש, או סתם מילים שנשמעות טוב ולא יוצרות משמעות. אלו היו יצירות כבדות, אפלו, עגמומיות, שמושפעות ממה שרץ בגרמניה באותה תקופה, בעיקר להקות גרמניות מזרם הקראוטרוק כמו נוי! וקראפטוורק. בקיצור, זו הייתה חיה מאוד מיוחדת והאלבום המופלא הזה נחשב יצירת מופת. שנה אחרי, בואי מגייס לצוות את לא אחר מאותו רוברט פריפ והחבר'ה מקליטים עוד אלבום שנקרא “Heroes” (המרכאות בשם האלבום- במקור), גם הוא יצירת מופת וגם הוא בנוי באותה מתכונת של צד א' "שירי" וצד ב' אינסטרומנטלי. אבל הפעם נראה כי הושם דגש יותר על השירים- הם יותר טובים מאלה של LOW והרבה יותר בולטים, לעומת זאת האינסטרומנטאליים הם אפילו עוד יותר מוזרים ולא מתקשרים למרות שהם מדהימים גם הם, פשוט הרבה יותר אווירתיים והרבה הרבה יותר מנוכרים. כששומעים אותם אפשר ממש לדמיין בוקר ערפילי וגשום בברלין (לא הייתי שם מעולם, אגב) ואיך אפשר לפספס את הסקסופון המוטרף של בואי בקטע Neukoln. אחר כך יצא אלבום שלישי של הצוות, Lodger, שגם כבר מכיל רק שירים ולא אינסטרומנטליים וגם הרבה פחות טוב משתי קודמיו. כך נסגרת לה "טרילוגיית ברלין" המהוללת של בואי, לה אפשר גם להוסיף את שני אלבומי הסולו הראשונים של איגי פופ, להם תרם בואי רבות ויש להם סאונד מאוד דומה (בעיקר הראשון, The idiot).

היפה והחיה. בואי ואינו

עד כאן בואי ואינו. עכשיו פיליפ גלאס. גלאס הוא אחד המלחינים הכי מפורסמים, משפיעים, מצוטטים ומשומשים בזמננו היום, עם סגנון מאוווווד מובהק שאי אפשר לטעות בו, עד כדי כך שלפעמים גלאס עושה בו שימוש כל כך מופלג, שזה כבר נשמע כאילו הוא מלחין מתוך שינה (אותם ארפג'ים של אקורדים מג'וריים בטריולות; גם אם לא הבנתם מה אמרתי, מספיק לשמוע את זה פעם אחת כדי לשים לב שגלאס משתמש בטריק הזה תמיד). גלאס כאמור התחיל את הקריירה שלו כמלחין בקבוצה של מלחינים אמריקאים בשנות השבעים שהשתייכו לאסכולה המינימליסטית (סטיב רייך, טרי ריילי ג'ון אדמס והגורו הגדול של הסגנון- לה מונטה יאנג). במשפט אחד, זו מוזיקה ששואבת השראה מתרבויות המזרח בכל הנוגע ליחס לזמן והרמוניה, ומתבססות על מלודיות ומשפטים קצביים חוזרים ורפטטיביים לאורך פרק זמן ארוך תוך התפתחויות ושינויים מעטים. מאז גלאס הפך למלחין מאוד פורה- אופרות, סימפוניות, פסקולים רבים (בעיקר ידוע הפסקול לסרט "הנבואה") והמון יצירות. במיטבו, הוא מצליח לקחת חומרי גלם מאוד פשוטים וליצור מהם מפלים של צלילים ואז התוצאה נהדרת (כמו פסקול "הנבואה" המצוין לעיל, והמצוין בכלל). אבל, כמו שהרבה מבקרים נגדו טוענים, הוא יכול גם מאוד לשעמם (כמו הפסקול של הסרט "השעות"- עליו כבר אמרו חברי "הגשש החיוור"- נקרעו הסדינים מרוב הנחירות) כשהוא נופל למלכודת הדבש של הסגנון המאוד מובהק שלו.

 מלחין מתוך שינה. גלאס

ב-1992 גלאס מחליט לכתוב סימפוניה ראשונה. בצעד מפתיע (או שלא?) ומאוד משמח הוא פונה דווקא לאלבום Low של הצמד בואי אות אינו. באופן פחות מפתיע הוא בוחר שתי יצירות מהקטעים האינסטרומנטליים וכותב להם עיבוד חדש, אבל בוחר להפתיע בעיבוד לקטע נוסף שלא מופיע באלבום המקורי אלא רק כבונוס לגרסאת הרימסטר. גלאס בחר בשני קטעים שבאלבום המקורי הם מאוד שקטים ומאוד מלודיים, וגלאס עושה להם עיבוד מאוד מאוד יפה ורגיש אל גם די נאמן למקור כאשר ההפתעה היא בקטע שלא נכלל בדיסק שמקבל וואחד טיפול וגלאס באמת הופך אותו ליצירה עצמאית משלו כי הוא לא מזכיר בכלום את המקור, וזה יופי.

התוצאה, שבעייני היא מצוינת, כנראה מצאה חן גם בעיניי גלאס וארבע שנים אחר כך הוא לקח גם את “Heroes” לסיבוב, וזה סיבוב כבר יותר מעניין, למרות שמי שמצפה לשמוע את האלבום המקורי בתוך הסימפוניה הזו עשוי להיות מאוד מבולבל. קודם כל, כי הקטעים האינסטרומנטליים שגלאס בחר להתעסק איתם הרבה יותר מאתגרים, כמו “Sense of doubt” שמורכב ממוטיב חוזר של ארבעה צלילים כרומטיים של פסנתר בגרסא המקורית- בגרסאת תזמורת מלאה זה פשוט נשמע נפלא, או “Abdulmajid” (עוד קטע שיצא רק כבונוס לרימאסטר של האלבום") שמקור הוא בכלל מין טריפ-הופ קדום או משהו אחר שאני לא מצליח לקורא לו בשם וגם ממנו גלאס עשה יופי של עיבוד בשבע שמיניות. אבל הכי מעניינת היא הבחירה של גלאס דווקא בשני שירים "רגילים", והשיא של הסימפוניה הוא העיבוד מחדש לשיר הנושא של האלבום, שעד היום הוא אחד הלהיטים הגדולים של בואי- גלאס פשט פירק את השיר לגורמים והרכיב ממנו משהו סוער, סוחף ודינמי, פשוט קטע מדהים, ששוב- לא נשמע בשמיעה ראשונה דומה כמעט בכלום לקטע המקורי.

 אני אוהב את שתי הסימפוניות- סימפונית Low היא קצת יותר מלכותית ושמרנית, סימפוניית “Heroes” היא יותר מעזה ומאתגרת ולדעתי קצת יותר טובה. מה שיפה בשתיהן הוא שגלאס הצליח למצוא את עצמו, לעניין גם את עצמו וגם את המאזין דווקא בחומרים של בואי ואינו. אני ממש מוקסם מהרעיון שמישהו לקוח מוצר מוגמר של מישהו אחר ובונה ממנו משהו שהוא גם מתכתב עם המקור וגם לגמרי שלו (דוגמא לא קשורה- המחזה והסרט "רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", שבו לקח המחזאי טום סטופרד שתי דמויות שוליות לחלוטין מהמחזה "המלט" ותפר סביבם מחזה עצמאי, אחד הסרטים האהובים עליי אגב); זה לא אלבום "מחווה", זה לא אלבום של "תזמורת קלאסית מנגנת אלבום של דיוויד בואי". הסימפוניות האלו הן יצירות שגם לגמרי עומדות בפני עצמן וגם מציגים את האלבומים שעליהם הן מבוססות באור מעורר השראה, כזה שהמאזין לסימפוניות אומר לעצמו, "אלו כנראה אלבומים ממש מגניבים אם תזמורת מנגנת אותם כל כך טוב".