דבר אחר

בבלוג הזה אני כותב הרבה על פרי ג'אז. זו מוזיקה שאני מאוד אוהב, משום שהיא מעין גשר בין מוזיקת רוק למוזיקת ג'אז (ולא, רוק-ג'אז זה לא באמת גשר, זה פשוט ג'אז ברוב המקרים, מנוגן בכלים חשמליים, זה הכל). לו ריד למשל היה מעריץ של אורנט קולמן וססיל טיילור, והנגינה שלו בוולווט אנדרגראונד בהחלט מושפעת מהם; להקות פאנק ופוסט-פאנק, החל מהסטוג'ס דרך מגאזין וכמובן הקונטורשנס של ג'יימס צ'אנס ואפילו ניק קייב בבירת'דיי פארטי, כולם השתמשו בסקסופונים מחורעים; אורנט קולמאן עצמו היה מקורב ללנון ויוקו אונו (והרביעייה שלו ניגנה באלבום של אונו Plastic Ono Band, אלבום המראה של האלבום המפורסם של לנון באותו השם, אלבום אוונגרד מעולה דרך אגב) ואף נכח בהופעות של קפטיין ביפהארט, וכו'. רוצה לומר, קיים קשר הדוק בעיניי בין הצדדים הפרועים של הרוק לצדדים הפרועים של הג'אז. גם ברוק, אפילו פאנק-רוק, וגם בפרי ג'אז יש מעין אנרגיה אוניברסלית, גולמית, של איד, של משהו גולמי וקדמוני שרוצה לפרוץ ולצעוק ולדחוף את הגבולות. וזה מאוד מאוד מדבר אליי.

הרכב שחוקר בעיניי בצורה ממש מרתקת ומקורית את הקשר רוק-פרי ג'אז הוא השלישייה הסקנדינבית The Thing, שמנהיג אותה הסקסופוניסט השבדי מאטס גוסטפסון (Mats Gusstafson). גוסטפסון הוא נצר לשושלת של סקסופוניסטים טרוריסטים, החל מאיילר דרך פטר ברוצמאן וג'ון זורן; הייחוד שלו הוא ההתמחות שלו בסקסופונים עם רגיסטר נמוך, מסקסופון באריטון שהוא הכלי המועדף עליו, דרך סקסופון הבאס הייחודי ואפילו במקרים מסוימים עד סקסופון הקונטרבאס, ממותה אימתנית שכמעט לא נתקלים בה. הוא מצליח בעת ובעונה אחת גם להיות לירי ולנגן ברגש, גם להיות Fאנקי וגם פאקינג לקרוע למאזין את הצורה עם סאונד כל כך נמוך ועמוק ומפחיד שאין לאף אחד פשוט. גוסטפסון ניגן בעבר עם סוניק יות', עם מרצבאו ועם אמנים רבים שמפלרטטים בין זא'נרים וסגנונות, כך שראש פתוח ורוח הרפתקנית זה משהו שאינו זר לו. לצידו מנגנים איגבריד האקר פלאטן על קונטרבאס ששואב גם הוא ממסורות הפרי ג'אז של באסיסטים כמו הנרי גריימס ואלן סילבה, וגם מלהטט על באס חשמלי עם פאז מה שמקרב אותו הרבה יותר לרוק, והמתופף פאל נילסן-לאב. מה שיפה ב-The Thing הוא שהם החליטו לשבור אפילו את המוסכמה של הרכב פרי ג'אז ולאמץ להם גישה של גאראז'-פאנק-נויז-רוק. הם יכולים לתת ממש גרוב ולנגן ממש סטרייט, והם יכולים גם להתפוצץ כמו סופרנובה כאוטית. במובן הזה מפתיע אותי שאין היום יותר הרכבים כאלה; The Thing גורמים לשילוב הזה להישמע כמו הדבר הכי הגיוני וברור בעולם. כמו Machine Gun המופתי של פטר ברוצמאן שדיברתי עליו כאן, הם יוצרים Mash מכמה עולמות תוכן, והתוצאה- באוזניי- נהדרת.

The Thing  קיימים מתחילת העשור הקודם והוציאו כבר כמה אלבומים. אני מכיר שניים ואדבר עליהם כאן. הראשון, The Cherry Thing שיצא ב-2012, הוא שיתוף פעולה יוצא דופן בין הלהקה לזמרת השבדית ננה צ'רי (Neneh Cherry). את צ'רי אתם אולי זוכרים מהניינטיז בזכות הלהיט “7 seconds away” עם יוסו נאדור. אבל צ'רי היא גם בתו המאומצת של החצוצרן דון צ'רי, אחד מדמויות המפתח בפרי ג'אז ומוזיקאי ענק שאכתוב עליו פוסט בקרוב, איש שאוכל אוונגרד ותעוזה לארוחת בוקר (ולצערי כבר מנגן בג'אם סשן הגדול בשמיים הרבה שנים), והכי חשוב- זה בעצם האיש שהוא ההשראה מאחורי The Thing, שבמקור נוצרו כדי לנגן את המוסיקה שלו. כך שננה מביאה איתה מהבית מסורת מאוד טעונה, שכמובן מתאימה לראש של The Thing כמו כפפה. כך שזה אלבום ווקאלי, עם שירה של ננה, וברובו מוקדש לגרסאות כיסוי של מקורות השראה של ננה והלהקה- הסטוג'ס (“Dirt”), הראפר MF Doom  (“Accordion”),ההרכב Suicide (“Dream baby Dream”), קטע ווקאלי נדיר של אורנט קולמן ,ואפילו דון צ'רי עצמו, שהלהקה וצ'רי לקחו נעימה שלו (“Golden Heart” וכתבו לה מילים. זה אחד האלבומים הכי מקוריים- ומתקשרים- ואפילו קליטים!- שיצאו תחת המטרייה של ג'אז אוונגרדי. ניכר שמושקעת בו המון מחשבה ואהבה לשירים האלה ולמוזיקה הזו, שזה מה שצריך להיות באלבום קאברים. הנגינה של The Thing כאן מאוד זורמת ויחסית מבוקרת, מה שייקל את ההאזנה גם למאזינים שלא ממש מתחברים לאוונגרד. ננה, שזה סוג של קאמבק שלה אחרי הרבה שנים, מלהטט בטבעיות בין הגרוב החזק של גוסטפסון ופלאטן, ועושה את זה מצוין. ספציפית, הקטע הכי טוב כאן הוא הקאבר לסטוג'ס- לדעתי אחד הקאברים הגדולים שהוקלטו לאיזשהו שיר אי פעם- גם הבחירה הגאונית בשיר הכי טוב מאלבומם השני, וגם כי זו הדוגמא אולי הכי מייצגת לקשר בין פרי ג'אז לרוק, האנרגיות הן פשוט אותן אנרגיות. הלוואי שפעם The Thing יעשו אלבום עם איגי פופ.

האלבום השני, ללא צ'רי, נקרא Boot!  והוא ממש חדש, יצא לפני כמה חודשים. זה כבר אלבום למיטיבי לכת והא האמ-אמא של ההארקור. ב-The Cherry thing גוסטפסון השתמש רק בבאריטון, כאן הוא מוסיף גם סופראן (לדקה שתיים, לא יותר), סקסופון טנור, והכי משמעותי- סקסופון באס, חיית פרא אכזרית ביותר כשאר היא מופקדת אצל גוסטפסון. גם פלאטן זונח את הקונטרבאס ומנגן באס חשמלי. כאן הכיוון הוא הרבה יותר כבד, ההרכב מנגן הרבה יותר חזק, הרבה יותר רועש והרבה יותר חופר. זה דווקא מתחיל בעוד קאבר, לקטע “India” של ג'ון קולטריין. במקור זו מנגינה מאוד פשוטה שמנוגנת בקצרה ובעדינות ע"י סקסופון סופראן וקלרינט באס (של אריק דולפי!), אבל כאן זה גוסטפסון שמנגן אותה ע"י סקסופון הבאס והתוצאה פשוט אימתנית ושומטת לסת, בחיים שלי לא שמעתי סקסופון שנשמע ככה. The Thing הפכו את הקטע העדין הזה לשדה קרב מדמם ומהמם. אוזניים תיצלנה. בקטעים אחרים כמו “Reboot” או “Heaven” שהוא עיבוד לקטע של דיוק אלינגטון, ההרכב מצליח גם ממש לשמור על גרוב, כשמאחורי גוסטפסון פלאטן מפתיע בבאס נויזי, כאילו הוא איזו קים גורדון או משהו. עם זאת, האלבום הזה פשוט ארוך מדי, כמעט שעה אורכו, ואיפשהו אחרי הקטע הרביעי השאגות האדירות של גוסטפסון כבר מתחילות להתיש. אם האלבום היה קצר בעשרים דקות הוא היה טוב יותר; נראה שאחרי הקטע הרביעי, “Red River”, קצת נגמר לחבר'ה מה לומר (או יותר נכון, מה לצעוק). ועדיין זה אלבום מצוין ומאוד מקורי, אבל זו הרפתקאה מאוד שונה משיתוף הפעולה של הלהקה עם ננה.

בקיצור, בתחום של ג'אז עכשווי The Thing הם אחד השמות הכי מעניינים כיום לדעתי. הם לא כפאו על השמרים ומסרבים לנגן ג'אז שגרתי, אפילו לא פרי ג'אז שגרתי (שכן גם בז'אנר זה, שיצא כאופוזיציה למוסכמות הג'אז הקלאסי, יש כבר מוסכמות מאוד ברורות), הם לא פוחדים להיות מושפעים גם מקולטריין וגם מאיגי פופ, והלב שלהם לגמרי במקום הנכון מבחינתי. את גוסטפסון אפשר לתפוס גם במקומות אחרים, כמו האלבום שהקליט עם להקת ZU  או עבודות שלו עם חברי סוניק יות'. מקווה שמתישהו מישהו יביא אותו לארץ- אני מתחייב לבוא, עם אטמי אוזניים וציוד מגן. מילה אישית לסיום, תודה לידידי איתי ליבבר, איש להקת Trivial cuts, שאילולא הוא לא הייתי מכיר את גוסטפסון. תודה תודה.