יום שישי, 28 באוקטובר 2011

חודש בלוז, חלק ד' ואחרון: בלוז מהגהינום


אחרי שהמראנו משדות הכותנה של המיסיסיפי והרחקנו עד לאוסטרליה של ניק קייב, לסיום סדרת הבלוז של החודש, נרחיק לכת עוד יותר, רק כדי לחזור הביתה ממש בסוף. דיברנו על הניסיונות של יו לורי וניק קייב, שני לבנבנים בני לבנבנים עם מבטא בחסות האימפריה הבריטית על שלוחותיה ההיסטוריות, שמנסים לנגן את הבלוז על פי דרכם. ועכשיו אני רוצה לדבר על זמרת שרועה בדרך כלל בשדות עוד יותר זרים מאלה של קייב ולורי, אבל גם היא עושה בלוז מאוד, מאוד שונה, וזו נציגת הגיהנום עלי אדמות, הלוא היא דיאמנדה גאלאס (Diamanda Galas). אני מראש מתריע- מאוד התקשיתי לכתוב את הפוסט הזה, כי קשה מאוד לתאר או להגדיר את מה שגאלאס עושה, והטקסט כאן לא מספיק בשביל להכיל את החוויה; פשוט צריך לשמוע ולראות, ובשביל זה יש אלוהי היוטיוב שיעזרו לי מאוד כאן.


דיאמנדה היא לא סתם זמרת. מדובר בכח טבע, בצונאמי של אש שיוצא מתוך גרון עם מיתרי קול עשויים מחוטי תיל מלובן. זו חוויה לא פשוטה לשמוע אותה, את הקול הזה שהוא אנטיתזה מוחלטת ל-99.9% מזמרות העולם. היא צורחת, זועקת וחורכת כל מה שנקרא בדרכה, יש לה כמות בלתי נתפסת של אוקטבות, ונשמע שהיא ממש לא צריכה הגברה. לפעמים זה נשמע כאילו היא לא שרה אלא שהיא ממש כלי מוזיקלי בפני עצמו, הכלאה אנושית בין סקסופון פרי ג'אז זועם לת'רמין. בנוסף, היא גם פסנתרנית ממש מדהימה, וכשהיא מנגנת אפשר לשמוע השפעות של הכשרה קלאסית, אוונגרדי ארופאי נוקשה של המאה העשרים, וכן, המון המון בלוז, גוספל, ג'אז ונשמה.


בגדול אפשר לחלק את העבודה של גאלאס (שעליי להודות שאיני מכיר מספיק) לשניים-אוונגרד מקורי, בו ניתן למנות את אלבום הבכורה שלה, The Litanies of Satant שבו עשתה ביצוע לפואמה ארוכה של שארל בודלר, טרילוגיה של אלבומי קונספט שהוקדשו לנושא האיידס, נושא קרוב מאוד לליבה של דיאמנדה בשל מותו של אחיה מהמחלה (דיאמנדה יצאה נגד עמדת הכנסייה הקאתולית בנושא אמצעי מניעה ואף נעצרה בשנות השמונים בשל התנהגות בלתי הולמת בכנסייה בניו יורק), או אלבום קונספט שעסק בטבח העם שהתורכים ביצעו בארמנים ובעמים אחרים בתחילת המאה העשרים; וגרסאות כיסוי מדממות במיוחד לשירים מהמוזיקה הפופלארית, בעיקר בלוז. אני חייב לומר שאני לא כל כך מתחבר לחומרים שגאלאס כותבת בעצמה. אבל האינטרפרטציה שלה לקלאסיות פופ ובעיקר לבלוז היא פשוט מדהימה, ודיאמנדה היא לדעתי בשיאה דווקא בפרשנות שלה לשירים של אחרים.

האלבום הראשון שאת כולו הקדישה דיאמנדה לשירי בלוז ועם שחורים באופן אקסלוסיבי הוא The Singer מ-1992. זה האלבום המינימליסטי הכי מאקסימליסטי שאני מכיר, יש בו רק שני אלמנטים מוזיקליים- הקול של דיאמנדה והפסנתר של דיאמנדה (ואורגן בקטע אחד), אבל העוצמה והאינטנסיביות וסערת הרגש באלבום הזה מספיקים לכמה סימפוניות. גאלאס מכסה תחום נרחב של קלאסיקות, כמו “My Love for You Will never die” של ווילי דיקסון (סוג של יוסי גיספן של הבלוז, הבנאדם כתב כמעט כל שיר בלוז שני) ו- “I put A spell on you” האלמותי של סקרימין' ג'יי הוקינס (אחד השירים עם הכי הרבה קאברים בעולם) ועד גוספלים ושירי כנסיות. גאלאס מדגימה באלבום הזה בצורה מדהימה מה זה קאבר טוב לדעתי- היא מזדהה עם השירים האלה באופן מוחלט, והיא רותמת אותם למטרותיה שלה. את “Gloomy Sunday” המפורסם של בילי הולידיי היא הפכה לקינה עגמומית אפילו יותר מהמקור. את צמד שירי הגוספל “Balm in Gilaed/ swing low swing charitot”, שירי כנסייה שמחים בדרך כלל, היא הפכה לצמד בלדות שחורות משחור. אבל השיא של האלבום בלי שום ספק הוא הביצוע ה-מ-ד-ה-י-ם של “Let my People Go”, שגאלאס כתבה לו מילים חדשות בהקשר של מחלת האיידס, הקטע המהמם הזה הוא אחד משיאיה.  The Singer הוא אלבום מוצלח כל כך עד שגאלאס חזרה לפורמט של ביצועי שירי בלוז באלבומים אחרים, כמו אלבום ההופעה המעולה Malediction and Prayer. כאמור, כל ניסיון לתאר במילים את המוזיקה השטנית של גאלאס נועד לכישלון, אז, listen carefully:





אז סיימנו את סדרת הפוסטים על הבלוז. שימו לב איזה מסע עשינו, בזמן ובמרחק- מאלבאמה בשנות השלושים של המאה הקודמת קפצנו לאולפן בריטי ממוזג מהשנה, דרך אולפן ברלינאי דחוס ואפוף עשן סיגריות ואלכוהול זול כמעט שלושים שנה קודם לכן, וסיימנו בבלוז גיהנומי של שנות התשעים. זה היופי של הבלוז, מוזיקה שהיא כל כך פשוטה וישירה ובו זמנית גם כל כך מורכבת ומסתורית, שמדברת לכל כך הרבה אנשים שונים בזמנים שונים, מקומות שונים ורקעים שונים. וכדי לסיים את החודש, אני רוצה להראות לכם את הסרט הנפלא הזה שעשה לא אחר מאלן לומאקס, האיש שגילה את לדבלי והקליט אמני בלוז רבים ביחד עם אביו, סרט מדהים שבו הוא חוזר למיסיסיפי ומתחקה תוך ראיונות עם המקומיים אחר השורשים (והמון תודה לגיאחה שלינקק את הסרט בעונג שלו). נתראה בחודש הבא.


יום חמישי, 20 באוקטובר 2011

חודש בלוז, חלק ג': מאוסטרליה למיסיסיפי



עושה רושם שאני עושה מין חודש בלוז כזה בבלוג. פתאום בא לדבר על בלוז. אני לא שומע המון בלוז, אבל זאת אמירה קצת חסרת טעם משום שבלוז שומעים בכל מקום שבו שומעים רוק. רוק בלי קצת בלוז כמעט לא קיים, למעט אולי להקות אוונט-פרוג קיצוניות. ואני גם שומע הרבה ג'אז שזו כמובן מוזיקה שמושתתת על בלוז, שוב למעט כמה אוונגרדיסטים קיצוניים. אבל בלוז תכל'ס אני לא שומע הרבה, למרות שאני מאוד אוהב. בעיקר אני אוהב את העוצמה, דווקא בבלוז המינימליסטי, זה שמורכב מאדם אחד עם מיתרי גיטרה נכונים ומיתרי גרון נכונים. האימאג' של השחור הקשיש שמחרחר את שירי הבעסה שלו עם גיטרה וסלייד הוא אחד החזקים במוזיקה המערבית, ולא פלא שזה מדבר לכל כך הרבה אנשים, ולכל כך הרבה אנשים לבנים. בפוסט הקודם דיברתי על הניסיון של יו לורי לפרשן קצת בלוז. הפוסט הזה וזה שאחריו ידברו על שני לבנים נוספים ועל האינטרפרטציה האישית והנועזת שלהם לבלוז. הראשון יהיה איש יקר שהבלוז תמיד בער בעצמותיו, גם אם מעולם לא באמת עשה בלוז פרופר, וזהו מר ניק קייב מיודענו, ואני רוצה להתייחס לאלבום הסולו השני שלו, The Firstborn Is Dead. מי השני? חכו שבוע.

 זה מטוס! זה ציפור! זה אביב גפן!

אני מאוד אוהב את קייב, ובעיקר אני אוהב את העשור הראשון של הקריירה בת 35 השנים שלו, זו שכוללת את הבירת'דיי פארטי ואת הוורסיה הראשונית, הרועשת והעוקצנית, של הבד סידס, עד לאלבום Tender Prey. אני מאוד אוהב את קייב שקט ובוגר ורגוע- הוא מוזיקאי מספיק טוב כדי ליצור מוזיקה שקטה מהממת- אבל אין כמוהו כשהוא רועש. בעשור הראשון הזה קייב אמנם שר משמעותית פחות טוב מאשר באלבומים שבאו אחר כך, אבל כל מה שעשה היה כנה וקיצוני ומדמם ועוצמתי ברמות שמעטים מגיעים אליהם. אפשר להתאמן שנים רבות בכלי מוזיקלי או בשירה ולהגיע לרמות טכניות וירטואוזיות, אבל לא לנגן או לשיר בכנות וישירות כזו; בגלל זה תמיד אעדיף אמנים מחוספסים ואולי לא מיומנים טכנית באופן מקובל- כמו איילר, ביפהארט, מארק ריבו, וגם קייב נכנס לקטגוריה הזו. כי כשקייב צרח על הבמה ביחד עם הבירת'דיי פארטי, אחת הלהקות הכי מדהימות אי פעם, אי אפשר היה שלא להאמין לו, ללכת אחריו כמו איזה מטיף דתי. הכנות הזאת היא גם הבסיס של הבלוז בעיניי- אמן בלוז טוב הוא כזה שאתה מאמין לו שאשתו ברחה לו הבוקר עם החבר הכי טוב שלו והוא לוקח עכשיו אקדח והולך להרוג את שניהם. להבדיל, זה היה גם סוד קסמה של איימי ויינהאוס המנוחה, עוד מישהי שהכירה את הבלוז לפני ולפנים, והסיבה למה היא תיזכר בעוד ששאר הליידי גאגות המזויפות עד זרא יימחקו מדפי ההיסטוריה: כנות.


כל מי שמכיר את קייב יודע שהבחור אובססיבי עם דרום ארה"ב ותרבות הרצח שלה, שמשולבות בבלוז באופן אינהרנטי. נראה שחלום חייו של קייב היה להיוולד כעבד שחור באלבאמה, לנגן קצת בלוז על גיטרה, לירות באדון הלבן ולהיתלות. בין אם במוזיקה שקייב עשה (מישהו אמר Murder ballads ?) ובין אם דברים אחרים (ספרו הראשון, שאני עדיין צריך לקרוא), הבלוז השחור תמיד ריחף שם. אבל קייב מעולם לא שר או ניגן באמת בלוז; הבירת'דיי פארטי ניגנו וורסיה עקומה להחריד של בלוז ביפהארטיסטי מופרך ומעורב ברוקבילי ופאנק ובמה לא, וגם כשקייב במסגרת קריירת הסולו עם הבאד סידס נגע בקלאסיקות בלוז כמו “I Put a Spell on you” של גאון האר'נ'בי סקרימינג ג'יי הוקינס או “I’m gonna kill that woman” של ג'ון לי הוקר, הוא עשה את זה בדרכו האישית והמעוותת.


מה שמביא אותנו לאלבומו השני כאמן סולו והראשון עם הבאד סידס כ"להקה" (יותר נכון- הראשון שבו שמם של הבאד סידס הופיע על העטיפה), שיצא ב-1985 ושמו The firstborn is dead  (אגב, כבר כתבתי על קייב המוקדם פעמיים בעבר; על אלבום הכורה המהמם שלו כתבתי בשרת העיוור, ועל אלבום הקאברים הנהדר שיצא אחרי The Firstborn כתבתי בפוסט קודם). זהו אלבום מאוד מיוחד בגלל שהוא כולו למעשה טבול בבוץ סמיך וטובעני של בלוז. אבל זה לא בלוז של 12 תיבות, זה לא “Well I woke up this morning", לא קיטש-בלוז לבן מסריח שלפעמים שומעים בכל מיני סרטים אמריקאים מעפנים עם סקסופון צ'יזי. זה משהו אחר, אפל יותר, מחלחל יותר. קודם כל האלבום הרבה יותר רגוע ו-Down to earth מאשר From her to eternity, אלבום הבכורה שקדם לו. קייב והסידס הרבה פחות צורחים והרבה יותר מחלחלים בתדר תת קרקעי ותת הכרתי. זהו אלבום מעבר במובן מסוים, קייב מבין שהוא לא יכול לנסות לשחזר את ימי הבירת'דיי פארטי האלימים והוא לאט לאט מנסה להמציא את עצמו מחדש כזמר. הבדל ענק מהאלבום הקודם הוא הסאונד של הסידס- אם ב-From her to eternity הלהקה עדיין לא הייתה ממש להקה פורמלית, מה שהתבטא בסאונד מפוזר וכאוטי, כאן כבר יש תחושה של להקה אמיתית, עם באס תופים שממש יושבים וגיטרות נפלאות מבית היוצר של בליקסה ברגאלד, שלא נוגע הרבה בגיטרה- לפעמים אפשר לחשוב שהוא לא מנגן בכלל- אבל בכל נגיעה הוא מביא טוויסט רציני לעלילה. מעבר לסאונד המאורגן בהרבה, הלהקה מנגנת באופן מושכל יותר, בקטעים מסוימים כמעט מינימליסטי, בחזקת less is more בקטעים מסוימים.

כבר מהרעמים שפותחים את האלבום בשיר “Tupelo” ונהימת הבאס הנהדר של בארי אדמסון (נגן באס לא מוערך מספיק, הסאונד השמן והחזק שלו הוא מאפיין חזק מאוד בארבעת האלבומים הראשונים של קייב והסידס) והמנטרה של קייב “Looka Yonder! Looka Yonder!” שמצטטת את השיר הנודע “Black betty” שגם אותו ביצע לדבלי, אפשר להבין את הראש. אם ב-“Saint Huck”  מהאלבום הקודם שלו, הפגיש קייב את האקלברי פין עם אודיסאוס ואלביס פרסלי, פה הוא בוחר להתמקד ברגע לידתו של אלביס בעיירה טופלו, מיסיסיפי, תוך כדי ערבוב של המיתוס של ביאת ישו ושל המבול התנ"כי והצפה, מוטיב חוזר בשירי בלוז (שמו של האלבום קשור גם הוא באלוויס- התייחסות לתאומו המת של אלוויס שמת בלידתם). לא סתם בחר קייב בשיר הזה, כי הוא מגולל בבת אחת כמה וכמה אובססיות שלו- אלביס, בלוז, ארה"ב ובעיקר דרום ארה"ב, נצרות. כמעט אין שום לחן בשיר- הוא בסך הכל מורכב משני אקורדים פשוטים ושני תווי באס, אבל איזה תיפוף משונה ודינאמי של מיק הארווי, איזה ליין באס בלתי נשכח וחופר של אדמסון, באיזו דבקות דתית מטורפת שר-מטיף-זועק קייב את הטקסט, ולא סתם השיר הענק הזה מבוצע בהופעות עד היום. כבר כאן אפשר לחוש בשינוי העצום שעברה הלהקה- אמנם זה ההרכב המצומצם ביותר שלה אי פעם, אבל אבל איזו עוצמה.


בשירים הבאים קייב עובר לעסוק בבלוז בצורה קצת יותר ישירה, גם במילים וגם בלחנים, כשגיטרת הסלייד העקומה של בליקסה ברגלד מאוד דומיננטית. “Say goodbye to the little girl tree” ו- “Black crow king” בנויים במתכונת כמעט מסורתית, אבל משהו ברישול המכוון, הכמעט חובבני, והאנרכיסטי בו הסידס מנגנים אותם, מצביעים על כך שהם ממש לא בלוז "רגיל". ב- “Train long suffering” הנהדר קייב נטפל לאחת מקלישאות הבלוז הגדולות- נסיעה ברכבת, פסי רכבת, כל השיט הזה- והופך אותה ביחד עם הסידס בקולות רגע נהדרים לנסיעה מוטרפת לגיהנום. ב- “Konckin’ on Joe”, הקטע הכבד והמלנכולי ביותר באלבום, קייב מתמודד בכאב רב עם מוטיב בלוזי נוסף- הסתבכות עם החוק והכלא, והפסנתר הרועם והקודר של מיק הארווי יושב בול על העצב הכי חשוף של קייב.

שיר מרתק נוסף הוא “Wanted man”, במקור שיר שכתב בוב דילן עבור ג'וני קאש. המפגש בין שני האלילים האלה שקייב מעריץ כל כך (ונושא לפוסט נפרד שאני תכנן לכתוב מתישהו) יצר שיר נוסף על אדם שבורח מרשויות החוק ומסתובב ברחבי ארה"ב ("מבוקש בקליפורניה, מבוקש בבאפלו..."). קייב לקח לעצמו את הרשות לשנות את השיר כמעט לחלוטין- לחן חדש לגמרי ששוב מורכב משני אקורדים זועמים, והוסיף מילים משל עצמו שמרחיבות את המסע למדינות נוספות. כאן מתגלה במלוא הדרה האובססיה וההערצה של קייב לארה"ב ולמרחבים שלה, כשהמבוקש שלו נודד לאורכה ולרוחבה, אבל מודה ש"יש מקום אחד בו אני לא מבוקש- המקום שלו אני קורא בית".
 
שני השירים שמסיימים את האלבום הם אולי הכי מרתקים. הראשון נקרא “Blind lemon Jefferson” על שם אחד מאבות הבלוז והוא אולי ההתייחסות הכי ישירה של קייב לבלוז באלבום. מה שמופתי כל כך בשיר הזה הוא הסאונד המאוד מינימליסטי וחודר שלו- בהאזנות ראשונות לא ברור מה שומעים כאן, הגיטרות והתופים והבאס החכם של אדמסון כמעט לא נמצאים בשיר, אבל בשמיעות שניות מתגלה כאן שיר מהפנט במיוחד, וכשקייב מתאר את דמותו המסתורית והמאיימת של בליינד למון ג'פרסון, מהלך לו ומקיש-קיש-קיש במקל ההליכה שלו, ואז גם שולף את המפוחית שלו לסולו המפוחית המשונה ביותר ששמעתי אי-פעם, האפקט פשוט מדהים. בשיר הזה מסתיים האלבום המקורי- לגרסאת הדיסק נוסף שיר נוסף, “The six strings that drew blood” שהוא במקור שיר של הבירת'דיי פארטי, שמבוצע מחדש ללא תופים אבל עם הרבה גיטרות עקומות של ברגלד שמתאימות כמו כפפה לסצנת המערבון ההזויה שקייב מזמזם.



מה שיפה כל כך באלבום הזה הוא היכולת של קייב ושות' לרתום את הבלוז ולהתאים אותו לאג'נדה המוזיקלית הפוסט-פאנקית שלהם. הם מצוטטים ומוקירים את המורשת ואבות המזון- אלוויס, בליינד למון ג'פרסון, דילן, קאש, לדבלי ועוד המון רפרנסים אחרים- אבל אף פעם לא נופלים למלכודת של בלוז-קיטש לא מביאים זווית אחרת לגמרי. בעצם אפשר להתייחס לאלבום הזה כאל אלבום של שירים מקוריים שנשמע כמו אלבום קאברים. קייב המשיך להתמזמז עם הבלוז אבל אף פעם לא עשה את זה כל כך טוב כמו בדיסק הזה.


יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

חודש בלוז, חלק ב': lupus blues


מההקלטות של לדבלי משנות הארבעים, נקפוץ שבעה עשורים קדימה אל ימינו, ואל בריטי חצוף שחושב שבגיל 52 הוא יכול לאמץ מבטא אמריקאי מזויף ולהקליט שירים של לדבלי ועוד קטעי בלוז, פולק וגוספל אפרו-אמריקאים, חלקם עוד מהמאה ה-18, וגם לצאת מזה בכבוד. אני מדבר כמובן על יו לורי, ד"ר גרגורי האוס בשבילכם, והאלבום המוצלח-ברובו שהוציא השנה, Let them Talk.

לורי זכה לעדנה מאוד מוצדקת בזכות הדמות הגאונית של האיש שטוען ש"זה אף פעם לא זאבת", אחת הדמויות הכי חזקות שנראו על מסך הטלוויזיה העשור האחרון. למי שקצת יעיין ברזומה של לורי יגלה שהוד האוסיותו יודע לעשות עוד כמה וכמה דברים- מהמערכונים המופרעים עם סטיבן פריי בתוכנית שלהם משנות השמונים, A bit of Fry and Laurie, והתפקידים שלו ב- The black adder ליד רואן אטקינסון, ומסתבר שהאיש גם כתב רומאן שזכה לשבחים. בין שאר כישוריו, לורי היה עד עכשיו גם מוזיקאי חובב, ותוכנית המערכונים שלו עם פריי הכילה הרבה שירים ומערכונים מוזיקליים שבהם הוא מפגין כישורי שירה ונגינה לא רעים בכלל. השירים עצמם שירי נונסנס כיפיים עם הרבה הומור בריטי יבש וחריף. לורי השתמש בכישורים המוזיקליים שלו גם כדי לעצב את דמותו של האוס, שגם הוא מנגן להנאתו בפסנתר, גיטרה ומפוחית ושר מדי פעם בסדרה.





כנראה שבזכות ההצלחה של האוס, לורי הרשה לעצמו להגשים חלום ישן ולהקליט אלבום משלו. בליינר נוטס של האלבום, לורי מספר שכבר בגיל צעיר גילה עניין גדול בבלוז האמריקאי, כאשר המורה שלו לפסנתר סירבה ללמד אותו לנגן את השיר האפרו-אמריקאי העתיק “Swanee River” (שמבוצע באלבום בגרסת רוקבילי מקפיצה) בגלל שהוא “Slightly syncopated”. לורי מתוודה שלמעשה יש לו תשוקה עזה לבלוז שחור כבר שנים רבות, ואם למישהו נראה מוזר שבריטי בן חמישים, שחקן בכלל, ש"לא נולד באלבאמה ב-1890" כפי שלורי כותב, בוחר לבצע את שירי העם והבלוז האלה, שיפנה בטענות לבריטים אחרים שעשו את זה, למשל להקה עלומה וכושלת בשם הרולינג סטונס. לורי מסביר שהמוטיבציה שלו לעשיית האלבום הייתה שהשירים האלה עד היום מקוטלגים כמשהו שמשויך לגברים שחורים מזדקנים, ודווקא התחשק לו להוכיח שלא כך הדבר. לורי מודה שהוא חצוף ויומרני, וזה כבר מוצא חן בעיניי.

עוד לפני שבכלל שומעים תו מהאלבום, זה לכשעצמו מרתק: העוצמה של שירי הבלוז והעם האלה, הדרך האדירה בזמן ובמרחק שהם עשו ממיסיסיפי, אלבאמה או שיקגו דרך אנגליה או אירלנד או סקוטלנד (שמשם בעצם הרבה מהשירים האלו הגיעו במקור, כפי שאיבחנו ג'ון ואלן לומאקס, אלו שגילו את לדבלי מהפוסט הקודם), וממיתרי הקול והגיטרה של רוברט ג'ונסון, לדבלי, לואי ארמסטרונג ורבים אחרים אל האפרכסת של לורי. ג'ון קייל כתב פעם שיר על בריאן ווילסון, שבו הוא אומר: "ווילס לא דומה לקליפורניה בשום צורה"; ולונדון לא דומה לשיקגו, וגבעתיים לא דומה לדאבלין, אבל בלוז עושה לאנשים במקומות שונים ובזמנים שונים דבירם דומים. לא סתם השירים האלה ממשיכים לרתק רבים גם היום, עשורים רבים לאחר שיצאו ראשונה, תשאלו את ניק קייב או ברט ג'אנש ז"ל או רוברט פלאנט או דני ליטני או דוד פרץ ועוד רבים וטובים שאינם משתתפים באופן שנתי במארדי גרא.

האלבום עצמו הוא אלבום בעיקר אלבום כייפי שלא לוקח את עצמו ברצינות תהומית. לורי לא באמת צריך להוכיח משהו למישהו, יש לו דיי ג'וב שהוא ממש טוב בו והוא לא בדיוק צריך את האלבום הזה כדי לשלם את שכר הדירה. עם זאת זה אלבום מאוד מושקע, הן מבחינת ההפקה העשירה ובעיקר בבחירת החומרים, שנעים בין גוספל כמו “Battle of Jericho”, קלאסיקות בלוז וותיקות מאוד כמו “St. James Infirmary” שנכתב לפני 160 שנה ופותח את האלבום, שירים מאבות המזון של הבלוז כמו “They’re red hot” של רוברט ג'ונסון (שאגב ממש לא מאפיין אותו, זה אחד השירים הבודדים שלו שלא בנוי בפורמט 12 תיבות, עוד הוכחה לבחירת החומרים המאוד מדוקדקת של לורי והידע הנרחב שלו) וכן כולל כמה הופעות אורח. אה, ואיך שכחתי- שני שירים של לדבלי המופלא, “You don’t know my mind” וביצוע עם זמרת שאיני מכיר ל-“John Henry”.

לורי עצמו מגיש את השירים בהתלהבות ואפילו בהתרגשות, וניכר שהאלבום הזה הוא labor of love.  אבל אני חייב להסתייג שנראה שהוא עדיין לא יושב בספוט שלו. ההגשה של לורי מקצועית וטובה אבל חסר לו קצת אופי, קצת פלפל, קצת כאריזמה, אולי גם קצת הומור, כל מה שיש לו בתור שחקן. הופעת האורח של המאסטרו טום ג'ונס (שבכלל זה מגניב שהוא בא להתארח) בשיר “Baby, please make a change” מבהירה את הנקודה- לורי הזמין את ג'ונס לשיר באלבום שלו אבל ג'ונס גונב את ההצגה, מביא את הביצוע הכי טוב בדיסק ומראה ללורי מה זה זמר כאריזמטי שחורך רמקולים. מהבחינה הזו יש ללורי בהחלט עוד לאן לשאוף. אותו כנ"ל לגבי “After you’ve gone” בביצוע ד"ר ג'ון, עוד אורח מכובד שלורי מעריץ. כשלורי כן מכניס אופי לביצועים שלו, כמו “They’re red hot” שמבוצע בסגנון וודביל, או “You don’t know my mind” שהוא בלי ספק הביצוע הכי טוב של לורי בדיסק, הוא מוכיח שהוא יכול להיות זמר מחשמל בדיוק כמו שהוא שחקן מהפנט . אבל, אם השירים הכי טובים בדיסק שלך הם הופעות האורח, זה אומר שיש לך עוד מה ללמוד.

כיף שיו לורי בסביבה, וכיף שהוא עשה את הדיסק המאוד מכובד הזה שעושה המון ריספקט לשורשי הבלוז. השאלה היא לאן לורי רוצה להמשיך מכאן- האם זו יריית פתיחה בקריירה חדשה או קוריוז חד פעמי, האם לורי יהפוך לזמר רציני. מעניין שממש השנה, שחקן אחר, ג'ף ברידג'ס הגדול, עשה דבר דומה והוציא בגיל אף יותר מתקדם מלורי אלבום ראשון, ששואף ממקורות דומים, בהפקתו של טי-בון ברנט הגדול (עוד אכתוב עליו). מקורות יודעי דבר מסרו לי שהאלבום של ברידג'ס לא משהו. יהיה מעניין להשוות בין האלבומים ולראות האם לורי וברידג'ס ימשיכו בכיוון החדש שלהם. בכל מקרה, תמיד אפשר להתמסטל מויקודין או מרוסי לבן.





חג שמח!

יום שישי, 7 באוקטובר 2011

חודש בלוז, חלק א': הכבש השישה עשר של לדבלי


בפוסט הקודם דיברתי על הטרקים הנסתרים באלבומי המופת של נירוונה, שהראו שלא רק שזו להקה של שירים מצוינים, אלא גם של נגנים מצוינים. אכן, קורט קוביין היה נגן טוב בהרבה ממה שחושבים עליו; בנוסף, בניגוד לתדמית הפאנקיסט הסתום, היה לו ידע מאוד נרחב וטעם מגוון ביותר במוזיקה ואמנות, ממש כמו ג'ון ליידון שכבר דיברתי עליו על במה זו. למשל, קוביין היה מעריץ נלהב של להקת הטרופיקליה הנפלאה Os Mutantes ואפילו ניסה לארגן הופעת איחוד שלהם. דוגמא נוספת היא אותו מקרה בו לבש קוביין חולצה של אלבום של דניאל ג'ונסטון הביזארי לאין קיץ, מה שמייד מיתג את ג'ונסטון ככוכב אינדי. אבל הדוגמא הכי מפורסמת היא הביצוע של קוביין והכנופיה לשיר העם “Where did you sleep last night” או בשמו העתיק “In The Pines”. קוביין ציין שהשיר הוא “By my favorite performer….OUR favorite performer" ואפילו ציין שהוא רוצה לקנות את הגיטרה של האמן הזה, האהוב עליו, בסכום הפעוט של חצי מיליון דולאר, ושדייוויד גפן לא מוכן לקנות אותה בשבילו.

האמן האהוב על קוביין הוא לא אחר מהאדי לדבטר, או כמו שהוא יודע ברבים- לדבלי (Leadbelly). הסיפור של לדבלי, שנפטר כמעט עשרים שנה לפני שקוביין בכלל נולד, הוא אחד הסיפורים הכי ידועים ומרתקים בתולדות המוזיקה השחורה שהיא הרי הבסיס לכל הרוק שאנו מכירים היום. לדבלי היה אמן פולק שחור (ולא ממש ניגן בלוז פרופר כמו שרבים טועים לחשוב) שניחן בשלוש תכונות שעשו ממנו אמן גדול- טכניקה מדהימה בגיטרת 12 מיתרים, קול גדול עם צבע מאוד מיוחד, ומוח גדול במיוחד עם זיכרון מדהים ובלתי נלדה לשירי עם אמריקאים. האיש זכר וידע לשחזר כל שיר ושיר שאי פעם ניגן, ואנחנו מדברים על מאות שירים, עד כדי כך שהפך לאנציקלופדיה מהלכת.


בנוסף לכל אלה, ללדבלי היו עוד שתי תכונות בלתי נפרדות מהמוזיקה שלו- כוחו הפיזי הרב, והיכולת הבלתי נדלית להסתבך בצרות עם הרשויות והחוק. עד גיל 46 הוא הספיק לרצוח אדם, אשכרה לרצוח, בקטטה, לשבת בכלא פעם אחת, לבקש חנינה מהמושל בשל יכולת השירה שלו, לקבל את החנינה (!) ולהשתחרר, לדקור עוד מישהו ושוב להיכנס לכלא. ב-1934 קרה הנס הגדול של לדבלי ואחד האירועים המכוננים של המוזיקה האמריקאית לדורותיה- מפגש של לדבלי עם שני אתנו-מוסיקולוגים שגילו עניין בבלוז ובפולק שחור, תחום שעד אז לא נחקר ולא תועד, בשם ג'ון ואלן לומאקס (Lomax), אב ובנו. השניים, לבנים כמו שלג אגב, יצאו למסע תיעוד בדרום ארה"ב ובשיקגו במטרה להתחקות אחרי שורשי המוזיקה השחורה: הם ראיינו, הקליטו ותיעדו מוזיקאים רבים ואף תמללו שירים רבים שעד אז עברו רק מפה לאוזן. מפה לשם הם שמעו על האנציקלופדיה המהלכת שנקראת לדבלי, שישב בזמנו בכלא בלואיזיאנה. השניים כל כך נפעמו מהכישרון והזיכרון של לדבלי שהם החלו לתעד אותו באינטנסיביות, הכריזו עליו כאוצר לאומי וכתבו אישית מכתב חנינה למושל. ושוב זה עבד, לדבלי שוחרר וכך למעשה החלה הקריירה המוקלטת שלו, שנמשכה 15 עד מותו ממחלת לו גריג.


מה רבה הייתה הפתעתי ושמחתי כשהגיע לאוזניי אלבום אוסף שיצא בחברת ההקלטות של ה-smithsonian institute ושמו Ledbelly sings for children, שעליו רציתי לדבר כאן. הרעיון של לדבלי, הרוצח המורשע והקשוח, שר לילדים נראה לי ביזארי ומרתק בו זמנית. באופן כללי, הנושא של אלבומי ילדים הוא מאוד מעניין: איך עושים שירי ילדים שלא יישמעו מפגרים ומתנשאים מצד אחד, ושילדים אשכרה יתחברו אליהם. מעניין שפעם בישראל השקיעו מאוד בשירי ילדים- "אישה באבטיח" של חווה אלברשטיין הוא כמעט אלבום פרוג, וכמובן "הכבש השישה עשר" ועוד רבים וטובים- והיום פשוט אין אלבומים כאלה יותר (למעט האלבום האחרון של....כן, חווה אלברשטיין!).

אז כן, השם  Ledbelly sings for children קצת מטעה. זה אינו אלבום פרופר אלא אסופת שירים, שבחלקם הקטן באמת הוקלט מול קהל של ילדים, ורובם לא- אבל הלחנים וההגשה השובבה והכובשת של לדבלי בהחלט מתאימה ל"כל המשפחה" (בערך). השירים נעים משירי ילדים עתיקים, שירי עבודה, כמה שירי בלוז, דרך קטעי גוספל ועד כמה סטנדרטים של פולק שאי אפשר בלעדיהם כמו “John Henry”. מה אומר ומה אגיד, איזה אוצר, איזו נגינה ובעיקר איזו שירה סוחפת, פשוט כיף לשמוע את האיש הזה. מה שיפה באלבום הזה הוא שהוא עובד פעמיים- גם כאלבום ילדים, שיכולים להתחבר למלודיות הכיפיות של שירים פשוטים וידועים כמו “Pick a bale of cotton” או כפי שהוא ידוע בארץ, "בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת", וגם כפשוט אלבום אוסף מעולה של לדבלי, למבוגרים. בעיניי זה מה שעושה אלבום ילדים, או כל יצירת אמנות שמוקדשת לילדים, אמנות טובה- אם הוא מדבר לילדים ול"ילדים מזדקנים". ההקלטות של לדבלי מול הילדים הם הכי יפות ומרגשות, בעיקר כשהוא מדבר אליהם בקולו הרך והמתוק, וכשהם שרים איתו יחד; יש משהו ממש מרגש באיש הזה עם ההיסטוריה הקשה של פשיעה ומאסר ממושך, כשהוא מדבר ושר עם ילדים, יש משהו ממש אנושי ויפה ברוך וביחס החם, בגובה העיניים, שהוא נותן להם. הוא לא מתנשא עליהם, הוא רואה בהם קהל לגיטימי כמו כל קהל שלו, וזה יפהפה.

 הלוואי שכל אסיר משוחרר יוכל לשיר ככה לילדים, אגב כפרות עוונות שאנו עוסקים בה ביום כיפור (ואני אגב חוטא בעצם כתיבתו והעלאתו- אירוניה דקה, מישהו אמר?). בטוח שזה אלבום שהייתי רוצה שילדיי ישמעו. אבל את הבלאגן בחיים של לדבלי אחסוך מהם, זו לא בדיוק דוגמא טובה...