מחוות, חלק א': ומי יקליט שניים לבראון?

לא כתבתי כאן הרבה זמן. התגעגעתי...החיים הולכים ונהיים יותר צפופים וסבוכים. אני יכול לספר לכם שבקרוב דברים גדולים הולכים לקרות- גם בחיים האישיים שלי וגם בסו-קולד "קריירה" המוזיקלית שלי- אלבום סולו חדש דנדש ממשמש ובא. חשוב לי למרות העומס להמשיך לנהל ולכתוב את הבלוג הזה ואני תמיד שומר בראש נושאים לכתיבה, כך שלא נעלמתי (לא שאני מדמיין חלילה שאתם מפסידים שינה בלילה בגללי....).

אחד הדברים היפים במוזיקה ובמוזיקאים היא ההערצה והאהדה שהם חשים אחד לשני. זה גם חלק מהמיתולוגיה, או המיתיזציה, סביב מוזיקה פופולארית, איך כל כך הרבה אמנים הושפעו מאותו אמן אחד וכו'. אני רוצה לפתוח סדרה של כתבות בנושא מחוות מוזיקליות של אמנים לאמנים אחרים. נתחיל בענף שבו מחוות מוזיקליות וקרדיט על השראה והשפעה מאוד מקובלים, וזה ג'אז. היום נדון במחווה כפולה- כלומר, אמן אחד עושה מחווה לאמן אחר, ואמן שלישי בתורו "מחקה" את המחווה לאמן השני. זהו אלבום המחווה Four for Trane של ארצ'י שפ, שהוא כמובן מחווה לג'ון קולטריין, ובתורו האלבום Three for Shepp של סקסופוניסט מוכר הרבה פחות משניהם, מריון בראון, שהוא חצי מחווה לשפ.

ג'אז יותר מהכל זו מוזיקה של קהילה. מוזיקה סוציאליסטית אפילו אם תרצו, סוג של משק קולקטיבי. יש המון שיתופי פעולה, ומאוד נפוץ הנושא של Sideman, אמן שמנגן תפקיד יותר משני בהרכב של האמן ה"גדול" יותר, ובתורו מנהיג הרכב עצמאי שגם בו יש סיידמנים שבתורם יהפכו למנהיגי הרכב וכו'. דבר יפה נוסף שקיים בג'אז הוא נושא החניכות, שבו אמן בכיר הופך לפטרון של אמן צעיר יותר. זה בעצם מה שהפוסט הזה מדבר עליו, כי ככה בעצם השרשרת של הג'אז מנציחה את עצמה, כמו חברה שבטית.

בשנות הארבעים, מיילס דיוויס היה חניך של צ'ארלי פארקר. דיוויס העריץ את פארקר, שבתמורה גנב ממנו ורימה אותו בהזדמנויות שונות, אבל נתן לו את הספוט. בשנות החמישים, דיוויס קיבל להרכב שלו סקסופוניסט צעיר ולא ממש מרשים בזמנו, ג'ון קולטריין. בין השאר הוא גם העיף לו איזה אגרוף מפעם לפעם, אבל הוא חנך אותו. קולטריין עצמו טיפח וחנך המון כשרונות, ביניהם צעיר חצוף ומבריק, ארצ'י שפ. וכששפ הפך למנהיג הרכב, הוא לקח סקסופוניסט אלט צעיר בשם מריון בראון וחנך אותו. מאוחר יותר בראון עצמו הפך למנהיג הרכב וגם הוא חנך אחרים, וכן הלאה וכן הלאה. זו השושלתיות הזו, מלשון שושלת, שמשמרת את המסורת של הג'אז חיה, למרות מיעוט הקהל.

ועוד לפני שנדבר על האלבומים עצמם, בואו נסתכל מי המוזיקאים שמשתתפים בהם, ומה הקשרים ביניהם. ב-Four for Trane של שפ משתתפים בין היתר הסקסופוניסט ג'ון צ'יקאיי והטרומבוניסט רוזוול ראד. ב-Three for Shepp של מריון בראון משתתף טרומבוניסט אחר, גראצ'ן מונקור. שפ, צ'יקאיי ובראון השתתפו כולם באלבום המופת האדיר בגודלו, המובי דיק של הפרי ג'אז, Ascension של קולטריין. גם רוזוול ראד וגם גראצ'אן מונקור ניגנו אצל שפ, לבד ואפילו ביחד, בהרכב של שני טרומבונים, ובהמון אלבומי פרי ג'אז אחרים. ג'ון צ'יקאיי ניגן גם בהרכב מוקדם ששפ הנהיג, New York Contemporary five. בThree for Shepp מתארח פסנתרן בשם דייב בורל, שגם שפ וגם גראצ'ן מונקור התארחו באלבומים שלו, וכן המתופף ביבר האריס, שגם הוא תופף אצל שפ. בקיצור- הכל זו פקעת מאוד מורכבת של אינטראקציות בין נגנים שמתארחים זה אצל זה ובעצם גדלים כנגנים ומוזיקאים יחד, ובטח שכחתי עוד כמה עשרות שיתופי פעולה והופעות אורח בין קבוצת הנגנים הזו, המצומצמת למדי בסך הכל.

Four for trane הוא לא סתם אלבום מחווה לטריין, הוא גם אלבום הבכורה של שפ כמנהיג הרכב, ולדעתי הלא מלומדת אלבום המחווה הראשון אי פעם לטריין. מה שיפה באלבום הזה הוא שאי אפשר כמעט להרגיש את המחווה. טריין הוא אחד המוזיקאים עם הסאונד הכי אישי בג'אז, ועם הכי הרבה חקיינים; אפשר לזהות פראזות שלו מחוקות ע"י אחרים מקילומטרים. אבל הגישה של שפ לסאונד ואלתור שונה בתכלית וכמעט לא ניתן לזהות אצלו, בעיקר בסגנון המוקדם הזה שלו, כמעט שום השפעה ישירה; מצד אחד, נראה ששפ מושפע הרבה יותר מסקסופוניסטים טרום-קולטריינים, אולד סקול כאלה, כמו קולמן הוקינס, או בכלל מהפסנתרן תלוניוס מונק בסגנון הנגינה המקוטע, ומצד שני מבני דורו כמו אלברט איילר ופרעה סנדרס, מאשר קולטריין. בנוסף, רוזוול ראד תפקד כמעבד של האלבום, וביחד עם שפ הם לקחו קטעים של טריין, פירקו אותם לגורמים והרכיבו מחדש בהרכב שונה לגמרי ובאור שונה לגמרי. אבל ברור שבלי הרוח הגבית של טריין, האיש שהחליט לאמץ את ה- New Thing כמו שקראו לפרי ג'אז בזמנו, שפ לא היה בכלל עושה את האלבום המצוין הזה.

Three for Shepp הוא אלבום יותר קיצוני; אם טריין ושפ היו מאנשי ה"מעגל הראשון" של הפרי ג'אז, ושפ לקח נגנים שהם מה"מעגל השני", כמו בראון, הרי שבראון עצמו כבר לוקח נגנים מה"מעגל השלישי". במילים אחרות, זה אלבום יותר קשה ופחות מתקשר. ב-Four for Trane המאזין יכול היה להיעזר בעובדה ששפ עבד עם קטעים מוכרים של טריין (למעט קטע אחד מקורי שלו), בעוד שב-Three for Shepp רק שלושה מתוך ששת הקטעים הם של שפ (השאר מקוריים של בראון), וגם הקטעים האלו לדעתי לא יצאו באלבומים של שפ. שימו לב לעטיפות- ב-Four for Trane אנחנו רואים את שפ ואביו הרוחני טריין, ב-Three for Shepp אנחנו רואים את בראון והפטרון שפ. המסר ברור- יש כאן המשכיות ויש כאן שושלת, וחבל שאף אחד לא הרים את הכפפות לעשות אלבום בשם Two for Brown או משהו בסגנון. האלבום של בראון לטעמי פחות סוחף מזה של שפ, ובראון גם הפך לסקסופוניסט הרבה פחות מפורסם משפ, אם כי מוערך מאוד.

אולי רק לסיים, אני חייב לציין ששושלת הג'אז והפרי ג'אז לא הסתיימה, וממש בחודשים האחרונים פורחת כאן בארץ סצנה נפלאה של הופעות סלון, בראשות האדמו"ר והאיש שיזם ומארגן את הערבים האלו, ארנון גלבוע. ארנון עצמו אינו "נגן" אבל הוא איש יקר מאוד שמוזיקה זורמת לו בעורקים, ואפשר לומר די בוודאות שמעולם לא הייתה למיקרוסצנה של הפרי ג'אז הישראלי עדנה כל כך גדולה. ואם שנים נגנים כמו אלברט בגר והרולד רובין היו כמעט בודדים בסצנה הזו, בהופעות הסלון מככבים בעיקר הבנים והנכדים הרוחניים שלהם.

חודש קרלה בליי, חלק א': אנו נתגבר

את החודש הקרוב בבלוג אני רוצה להקדיש, לראשונה כאן בבלוג, לאמנית. מוזיקאית גדולה שחוצה לא רק גבולות מוזיקליים אלא גם חוגים סוציאליים של מוזיקאים, אם תרצו. מלהטטת בין מחוזות הפרי ג'אז והאוונגרד ג'אז לביג באנד ולרוק מתקדם ולמוזיקה קלאסית ולאן לא, וכולם מוקסמים ממנה- ומתאהבים. האמנית הזו היא האחת והיחידה, קרלה בליי (Carla Bley). לבליי יש שתי תכונות גדולות- הראשונה היא כמובן הכשרון האדיר שלה, בעיקר כמלחינה וכמעבדת; והשנייה היא הכאריזמה והיכולת שלה לרתום עשרות מוזיקאים אחרים לחזונות שלה. הקריירה של קרלה (היום בת 78!) בת יותר מארבעים שנה, והיא הייתה מעורבת בעשרות אלבומים. החודש אני אגע בארבעה פרויקטים שלה, כמעבדת, מלחינה, נגנית- ובמאית מוזיקלית כמו שאני אוהב להגדיר את זה.

בעולם הג'אז-רוק-Third stream  (כינוי לזא'נר המשלב יסודות של ג'אז ומוסיקה קלאסית ולרבו מאפיין הרכבים גדולים) של שנות השישים והשבעים, שם קרלה צמחה, היא הייתה דמות יוצאת דופן. ראשית, ואי אפשר לזלזל בזה, עולם הג'אז הוא עולם מאוד גברי וקרלה בלטה כאחת המלחינות והנגניות הבולטות בעולם הזה; אך קרלה היא הרבה יותר מקוריוז נשי- היא מעין עולם מוזיקלי בפני עצמו; היא אמנית עם טאץ' מאוד מובהק, עם אהבה גדולה לתיאטרליות ולמוזיקה חוץ-ג'אזית, והיא מכניסה עוד אלמנט שלרוב לא מוצאים בג'אז- הרבה הומור, אידיוסינקטיות ומוזרות פנימית. מה שעוד מיוחד בקרלה היא העובדה שהיא 'חצתה את הקווים' ועבדה עם מוזיקאים רבים מחוץ לג'אז האמריקאי, כמו ג'ק ברוס סולן להקת קרים (אחד הגיבורים הכי פחות מושרים של עולם הרוק), רוברט וויאט, ניק מייסון מפינק פלויד ועוד רבים. בנוסף, קרלה הייתה נשואה שלוש פעמים, וכל אחד מבעליה בעבר ובהווה הוא פיגורה רבת משקל שמלווה את קרלה לכל אורך הקריירה שלה- הפסנתרן הקנדי פול בליי, החצוצרן והמלחין מייקל מנטלר ובעלה כבר כ-20 שנה, הבאסיסט סטיב סוואלו; תוסיפו גם בתה של קרלה מבעלה מייקל, קארן מנטלר, אמנית בזכות עצמה (שגם היא ניגנה עם רוברט וויאט), שמתארחת באלבומיה מדי פעם (ואף אמצה לוק דומה לאמא קרלה, קצת קריפי...), וכן את העובדה שכולם מוציאים אלבומים באותו לייבל משפחתי ותקבלו מין שבט מוזיקלי שכולו סביב קרלה.

האלבום הראשון עליו אני רוצה לדבר בהקשר של קרלה הוא דווקא אלבום הסולו הראשון של אמן אחר, הבאסיסט צ'ארלי היידן, שיצא ב-1969. היידן התפרסם כבאסיסט באחד ההרכבים הכי שנויים במחלוקת בתולדות הג'אז, הרביעייה חסרת הפסנתר של אורנט קולמאן בתחילת שנות השישים, כך שכבר מתחילת הקריירה שלו היידן בעט במוסכמות ושבר כללים על ימין ועל שמאל. היידן רצה לעשות אלבום של ביג באנד, אבל בהתאם לרוח סוף שנות השישים זה יהיה ביג באנד אוונגרדי שינגן פרי ג'אז. ברוח התקופה בולטת כמובן ההתנגדות למלחמת וייטנאם, והיידן רצה ליצור אלבום שיוקדש, כפי שהוא כותב בעטיפת האלבום, לעולם טוב יותר, בלי מלחמות ובלי מוות. היידן גייס את קרלה לתפקיד הפסנתרנית והמעבדת של האלבום; לביג באנד שהם איגדו בשביל ההקלטות הם קראו, כמו גם לאלבום עצמו, Liberation Music Orchestra .  

האלבום אמנם נחשב לאלבום של היידן, אך חלקה של קרלה כמעבדת גדול עד כדי כך שאולי היה צריך האלבום להיחשב כחזון של השניים. שימו לב לעטיפת האלבום, שבה השניים מחזיקים יחד, אחד מכל צד, את הדגל שעליו נכתב Liberation Music Orchestra. נקודת המוצא של האלבום הייתה שירים ממלחמת האזרחים הספרדית בשנות השלושים. אלו היו שירי עם שהודבקו להם מילים חדשות המפארות את אנשי צבא ההתנגדות לגנרליסימו פרנקו. היידן כל כך התרגש מהשירים האלה, שהוא החליט לבנות אלבום שלם בהשפעתם, שכולו מסר מתריס נגד מלחמת וייטנאם ואולי אף רוח הזמן של תרבות המערב כולה. האלבום לגמרי מצדד בצד השמאלי של הקשת הפוליטית, ומשלב מחאה אנטי-מיליטריסטית, אנטי-קאפיטליסטית, וכן אנטי-גזענית, כפי שאפשר לראות בקלות מעטיפת האלבום- הביג באנד של האלבום מורכב באופן שווה מנגנים שחורים ולבנים.

מה שיפה ומיוחד באלבום הזה ביחס לאלבומי ג'אז-אוונגרד מהתקופה הוא הגיוון והעושר הגדול שלו, שמתבטא בשני מישורים- הראשון הוא אנסמבל הנגנים והכלים באלבום, שכולל גם את הנגנים המובילים של התקופה- בליי והיידן עצמם כמובן, הסקסופוניסטים גאטו בריירי ודיואי רדמן, בעלה בזמנו של קרלה מייקל מנטלר ודון צ'רי הגדול על חצוצרות, רוזוול ראד על טרומבון, פול מוטיאן על תופים, וכן נגני כלי מתכת נמוכים ואפילו גיטריסט קלאסי. המישור השני הוא בחירת החומרים, שלמעשה כמעט לא מבוססים על ג'אז כלל. אל  השירים הספרדיים נוספו כמה קטעים מקוריים של קרלה ושל היידן עצמו,  בראשם הקטע “Song For Che” שכמובן הוקדש למותו של צ'ה גווארה (קטע נפלא שהוקלט מאוחר יותר ע"י רוברט וויאט), קטע של אורנט קולמאן, ושני שירים נוספים- “Song of the united front” שהלחין האנס אייזלר למילים של ברטולט ברכט, ושירו הנודע של פיט סיגר “We Shall overcome” שסוגר את האלבום. אייזלר וברכט היו מרקסיסטים מושבעים, פיט סיגר היה חבר כבוד ברשימה השחורה של מק'קארתי, ואת צ'ה גווארה ממש אי צורך להציג- כך  שזה ג'אז פוליטי לחלוטין, וה-Liberation שהיידן וקארלה דורשים הוא שחרור מכבלים מאוד ברורים. מעבר לפוליטיקה של החומרים, הם מכתיבים גם את המוסיקה באלבום- תיאטרלית וקאברטית ומאוד מחוץ לג'אז הסטנדרטי, בעיקר כשכל החומרים השונים מעורבבים עם אוונגרד.

Liberation Music Orchestra הוא אחד האלבומים החשובים שיצאו בג'אז האמריקאים בשנות השישים, וזה היה גם שיתוף הפעולה הראשון בין השניים- מאז האלבום הזה הם ארגנו את Liberation Music Orchestra לשלושה אלבומים נוספים, כשהפעם האחרונה הייתה לפני כעשור. מבחינה אישית, הוא חשוב מאוד עבור שני היוצרים שחתומים עליו. עבור היידן זאת הייתה ההצהרה הראשונה של קריירת הסולו שלו; עבור קרלה זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה היא ארגנה וניהלה הרכב גדול והתיישבה בכסא המעבדת\ במאית מוזיקלית. ויותר מזה- זו הייתה הכנה, אם אפשר לומר, למאסטרפיס הגדול שלה, עליו אדבר בפוסט הבא.

דבר אחר

בבלוג הזה אני כותב הרבה על פרי ג'אז. זו מוזיקה שאני מאוד אוהב, משום שהיא מעין גשר בין מוזיקת רוק למוזיקת ג'אז (ולא, רוק-ג'אז זה לא באמת גשר, זה פשוט ג'אז ברוב המקרים, מנוגן בכלים חשמליים, זה הכל). לו ריד למשל היה מעריץ של אורנט קולמן וססיל טיילור, והנגינה שלו בוולווט אנדרגראונד בהחלט מושפעת מהם; להקות פאנק ופוסט-פאנק, החל מהסטוג'ס דרך מגאזין וכמובן הקונטורשנס של ג'יימס צ'אנס ואפילו ניק קייב בבירת'דיי פארטי, כולם השתמשו בסקסופונים מחורעים; אורנט קולמאן עצמו היה מקורב ללנון ויוקו אונו (והרביעייה שלו ניגנה באלבום של אונו Plastic Ono Band, אלבום המראה של האלבום המפורסם של לנון באותו השם, אלבום אוונגרד מעולה דרך אגב) ואף נכח בהופעות של קפטיין ביפהארט, וכו'. רוצה לומר, קיים קשר הדוק בעיניי בין הצדדים הפרועים של הרוק לצדדים הפרועים של הג'אז. גם ברוק, אפילו פאנק-רוק, וגם בפרי ג'אז יש מעין אנרגיה אוניברסלית, גולמית, של איד, של משהו גולמי וקדמוני שרוצה לפרוץ ולצעוק ולדחוף את הגבולות. וזה מאוד מאוד מדבר אליי.

הרכב שחוקר בעיניי בצורה ממש מרתקת ומקורית את הקשר רוק-פרי ג'אז הוא השלישייה הסקנדינבית The Thing, שמנהיג אותה הסקסופוניסט השבדי מאטס גוסטפסון (Mats Gusstafson). גוסטפסון הוא נצר לשושלת של סקסופוניסטים טרוריסטים, החל מאיילר דרך פטר ברוצמאן וג'ון זורן; הייחוד שלו הוא ההתמחות שלו בסקסופונים עם רגיסטר נמוך, מסקסופון באריטון שהוא הכלי המועדף עליו, דרך סקסופון הבאס הייחודי ואפילו במקרים מסוימים עד סקסופון הקונטרבאס, ממותה אימתנית שכמעט לא נתקלים בה. הוא מצליח בעת ובעונה אחת גם להיות לירי ולנגן ברגש, גם להיות Fאנקי וגם פאקינג לקרוע למאזין את הצורה עם סאונד כל כך נמוך ועמוק ומפחיד שאין לאף אחד פשוט. גוסטפסון ניגן בעבר עם סוניק יות', עם מרצבאו ועם אמנים רבים שמפלרטטים בין זא'נרים וסגנונות, כך שראש פתוח ורוח הרפתקנית זה משהו שאינו זר לו. לצידו מנגנים איגבריד האקר פלאטן על קונטרבאס ששואב גם הוא ממסורות הפרי ג'אז של באסיסטים כמו הנרי גריימס ואלן סילבה, וגם מלהטט על באס חשמלי עם פאז מה שמקרב אותו הרבה יותר לרוק, והמתופף פאל נילסן-לאב. מה שיפה ב-The Thing הוא שהם החליטו לשבור אפילו את המוסכמה של הרכב פרי ג'אז ולאמץ להם גישה של גאראז'-פאנק-נויז-רוק. הם יכולים לתת ממש גרוב ולנגן ממש סטרייט, והם יכולים גם להתפוצץ כמו סופרנובה כאוטית. במובן הזה מפתיע אותי שאין היום יותר הרכבים כאלה; The Thing גורמים לשילוב הזה להישמע כמו הדבר הכי הגיוני וברור בעולם. כמו Machine Gun המופתי של פטר ברוצמאן שדיברתי עליו כאן, הם יוצרים Mash מכמה עולמות תוכן, והתוצאה- באוזניי- נהדרת.

The Thing  קיימים מתחילת העשור הקודם והוציאו כבר כמה אלבומים. אני מכיר שניים ואדבר עליהם כאן. הראשון, The Cherry Thing שיצא ב-2012, הוא שיתוף פעולה יוצא דופן בין הלהקה לזמרת השבדית ננה צ'רי (Neneh Cherry). את צ'רי אתם אולי זוכרים מהניינטיז בזכות הלהיט “7 seconds away” עם יוסו נאדור. אבל צ'רי היא גם בתו המאומצת של החצוצרן דון צ'רי, אחד מדמויות המפתח בפרי ג'אז ומוזיקאי ענק שאכתוב עליו פוסט בקרוב, איש שאוכל אוונגרד ותעוזה לארוחת בוקר (ולצערי כבר מנגן בג'אם סשן הגדול בשמיים הרבה שנים), והכי חשוב- זה בעצם האיש שהוא ההשראה מאחורי The Thing, שבמקור נוצרו כדי לנגן את המוסיקה שלו. כך שננה מביאה איתה מהבית מסורת מאוד טעונה, שכמובן מתאימה לראש של The Thing כמו כפפה. כך שזה אלבום ווקאלי, עם שירה של ננה, וברובו מוקדש לגרסאות כיסוי של מקורות השראה של ננה והלהקה- הסטוג'ס (“Dirt”), הראפר MF Doom  (“Accordion”),ההרכב Suicide (“Dream baby Dream”), קטע ווקאלי נדיר של אורנט קולמן ,ואפילו דון צ'רי עצמו, שהלהקה וצ'רי לקחו נעימה שלו (“Golden Heart” וכתבו לה מילים. זה אחד האלבומים הכי מקוריים- ומתקשרים- ואפילו קליטים!- שיצאו תחת המטרייה של ג'אז אוונגרדי. ניכר שמושקעת בו המון מחשבה ואהבה לשירים האלה ולמוזיקה הזו, שזה מה שצריך להיות באלבום קאברים. הנגינה של The Thing כאן מאוד זורמת ויחסית מבוקרת, מה שייקל את ההאזנה גם למאזינים שלא ממש מתחברים לאוונגרד. ננה, שזה סוג של קאמבק שלה אחרי הרבה שנים, מלהטט בטבעיות בין הגרוב החזק של גוסטפסון ופלאטן, ועושה את זה מצוין. ספציפית, הקטע הכי טוב כאן הוא הקאבר לסטוג'ס- לדעתי אחד הקאברים הגדולים שהוקלטו לאיזשהו שיר אי פעם- גם הבחירה הגאונית בשיר הכי טוב מאלבומם השני, וגם כי זו הדוגמא אולי הכי מייצגת לקשר בין פרי ג'אז לרוק, האנרגיות הן פשוט אותן אנרגיות. הלוואי שפעם The Thing יעשו אלבום עם איגי פופ.

האלבום השני, ללא צ'רי, נקרא Boot!  והוא ממש חדש, יצא לפני כמה חודשים. זה כבר אלבום למיטיבי לכת והא האמ-אמא של ההארקור. ב-The Cherry thing גוסטפסון השתמש רק בבאריטון, כאן הוא מוסיף גם סופראן (לדקה שתיים, לא יותר), סקסופון טנור, והכי משמעותי- סקסופון באס, חיית פרא אכזרית ביותר כשאר היא מופקדת אצל גוסטפסון. גם פלאטן זונח את הקונטרבאס ומנגן באס חשמלי. כאן הכיוון הוא הרבה יותר כבד, ההרכב מנגן הרבה יותר חזק, הרבה יותר רועש והרבה יותר חופר. זה דווקא מתחיל בעוד קאבר, לקטע “India” של ג'ון קולטריין. במקור זו מנגינה מאוד פשוטה שמנוגנת בקצרה ובעדינות ע"י סקסופון סופראן וקלרינט באס (של אריק דולפי!), אבל כאן זה גוסטפסון שמנגן אותה ע"י סקסופון הבאס והתוצאה פשוט אימתנית ושומטת לסת, בחיים שלי לא שמעתי סקסופון שנשמע ככה. The Thing הפכו את הקטע העדין הזה לשדה קרב מדמם ומהמם. אוזניים תיצלנה. בקטעים אחרים כמו “Reboot” או “Heaven” שהוא עיבוד לקטע של דיוק אלינגטון, ההרכב מצליח גם ממש לשמור על גרוב, כשמאחורי גוסטפסון פלאטן מפתיע בבאס נויזי, כאילו הוא איזו קים גורדון או משהו. עם זאת, האלבום הזה פשוט ארוך מדי, כמעט שעה אורכו, ואיפשהו אחרי הקטע הרביעי השאגות האדירות של גוסטפסון כבר מתחילות להתיש. אם האלבום היה קצר בעשרים דקות הוא היה טוב יותר; נראה שאחרי הקטע הרביעי, “Red River”, קצת נגמר לחבר'ה מה לומר (או יותר נכון, מה לצעוק). ועדיין זה אלבום מצוין ומאוד מקורי, אבל זו הרפתקאה מאוד שונה משיתוף הפעולה של הלהקה עם ננה.

בקיצור, בתחום של ג'אז עכשווי The Thing הם אחד השמות הכי מעניינים כיום לדעתי. הם לא כפאו על השמרים ומסרבים לנגן ג'אז שגרתי, אפילו לא פרי ג'אז שגרתי (שכן גם בז'אנר זה, שיצא כאופוזיציה למוסכמות הג'אז הקלאסי, יש כבר מוסכמות מאוד ברורות), הם לא פוחדים להיות מושפעים גם מקולטריין וגם מאיגי פופ, והלב שלהם לגמרי במקום הנכון מבחינתי. את גוסטפסון אפשר לתפוס גם במקומות אחרים, כמו האלבום שהקליט עם להקת ZU  או עבודות שלו עם חברי סוניק יות'. מקווה שמתישהו מישהו יביא אותו לארץ- אני מתחייב לבוא, עם אטמי אוזניים וציוד מגן. מילה אישית לסיום, תודה לידידי איתי ליבבר, איש להקת Trivial cuts, שאילולא הוא לא הייתי מכיר את גוסטפסון. תודה תודה.