איך זה שבאסון אחד לבד מעז

היום, אם לא ידעתם, הוא יום מיוחד שמרגש אותי מאוד. לא בכל יום יצירת מופת אגדתית ששינתה את פני המוזיקה והתרבות לנצח כמו "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי חוגגת 100 שנה. למה אני כל כך אוהב את היצירה הזו ואת סטרווינסקי בכלל? התשובה הכי מזוקקת היא- ההעזה. סטרווינסקי העז לטשטש, למתוח ואף לשבור את הגבולות ביצירה הזו. היה לו גם את המזל שהיצירה עוררה סערה כל כך גדולה- זה עשה לו יחסי ציבור מצוינים.  זו יצירה שבלעדיה לא ניתן לדמיין את רוב מה שאני שומע, כל שכן מוסיקה מודרנית.

היופי הגדול של פולחן האביב היא שילוב בין פרימיטיביזם קדמוני, שהולך אחורה ושואב מרוסיה הפגאנית, עם שיא המודרניזם של התקופה בה היצירה נכתבה. הכוראוגרף ואצלב ניז'ינסקי יצר בלט המתאר סצנות פולחניות המבצע שבט רוסי קדום- מהערצת האדמה ועד הקרבת בתולה לפולחן האביב. סטרווינסקי התאים לברוטליות האינטנסיבית שביצעו הרקדנים מוסיקה ברוטלית במיוחד, שאמנם הורכבה מהרבה מלודיות ודי פשוטות שסטרווינסקי "השאיל" מנעימות עממיות, אך אלו הועמסו שכבות על גבי שכבות, אקורדים על גבי אקורדים, לדיסוננסים מטריפים. סטרווינסקי עוד הוסיף עוד בלגן כאשר הוא שוב ושוב שובר את המשקל וגורם למאזין לאבד את עצמו, בלי שום יכולת לחזות או להעריך לאן המוזיקה האפלה הזו תיקח אותו.

אבל בעיניי הרגע המכונן ביותר ביצירה הזו קורה כבר בתו הראשון- וזה הבאסון הענוג הזה שפותח את היצירה. זה אחד הרגעים הכי גדולים במוסיקה של המאה העשרים. היו שהשוו בין הפרימיירה של פולחן האביב להופעה הידועה של דילן במנצ'סטר ב-1966, זו שבה צעקו לדילן “Judas!”. אם נמשיך את ההשוואה, הבאסון שמתחיל הוא כמו מכת תוף הסנייר היחידה שפותחת את “Like a rolling stone”. זה מין רגע אחד, קצר מאוד, שאתה שומע משהו שלא שמעת קודם, ואתה יודע שהוא הולך לטרוף את כל הקלפים.

סטרווינסקי רצה לתת לכלים המודרניים צליל שיזכיר את כלי הנגינה הפרימיטיביים של רוסיה הפאגאניים, כלים שנעשו בעבודת יד לא מדויקת ולקו בזיופים רבים. כדי לעשות זאת, סטרווינסקי כתב תזמור אשר דוחף את הכלים לגבולות הקיצוניים שלהם. לפתיחת הבלט, בחר סטרווינסקי בנעימה עממית רוסית מוכרת, ובחר בבאסון ככלי שינגן אותה. אולם, הבאסון מנגן ברגיסטר- המנעד- הגבוה ביותר שלו, רגיסטר שרבים באותה תקופה כלל לא ידעו שהבאסון מסוגל להגיע אליו. רבים מהמאזינים ליצירה ב-1913 כלל לא הצליחו לזהות את הכלי שמנגן את הפתיחה, והמלחין סן-סאנס, שנכח בבכורה וכלל לא זיהה את הכלי שמנגן בפתיחה, צוטט כאומר: "אם זה באסון, אני באבון!". כלומר, סטרווינסקי פתח את היצירה באופן הכי מהפכני שאפשר, כשהוא גורם לכלי מוזיקלי תזמורתי סטנדרטי לא להישמע כמו שהוא אמור להישמע.

וזו הבשורה הגדולה באמת. במוזיקה של המאה העשרים, ובכלל באמנות של המאה העשרים, אמנים החלו להשתמש בכלים שלהם בדרכים אחרות, לא מקובלות. דיברנו לפני שנה על ארנולד שנברג ו"פיירו לונאר" שלו, בו הוא הפך את תפקיד הקול האנושי על פיו. כאן סטרווינסקי עשה את זה לבאסון, ומשם זה משליך על כל התזמורת בעצם, שלא נשמעת כמו שהיא צריכה להישמע. ואני רואה קשר מוזיקלי- לוגי די ברור בין סטרווינסקי לממשיכי הדרך שלו, בין אם במוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק או אוונגרד לסוגיו, בכל מה שקשור לגישה לכלים ולמה "צריך" או "נכון" לנגן. מעריצים כבדים של סטרווינסקי, כמו למשל זאפה (שהעבודות ה"רציניות" המוקדמות שלו מאוד מאוד מזכירות את המלודיות העממיות של סטרווינסקי) או ביפהארט, שינו לחלוטין את האופן בו להקת רוק או בלוז צריכה להישמע, עם שלל המצאות חריגות לז'אנר; אחרים, כמו ג'ון קולטריין ואריק דולפי, שינו לחלוטין את הצורה בה ניתן לנגן בסקסופון, או הכניסו לשימוש כלים שאף אחד לא חשב להשתמש בהם.

יומולדת שמח!

שום דבר לא יעצור את תוף המרים

אין צורך בתקווה בכדי להתחייב בפעולה, ואין צורך בהצלחה כדי להתמיד בפעולה

-סיסמא של ההוגנטים במאבק נגד בית המלוכה הצרפתי

הבילויים, מלהקות הדגל של האינדי הישראלי לדורותיו,  חזרו לחיינו בסוג של סערה. עשר השנים בין אלבומם הראשון וחסר השם של הבילויים ל"הורה הסלמה!", אלבומם החדש, מראות אבולוציה מעניינת; האלבום הראשון, אלבום בכורה מרענן ומצוין עם הרבה רוח נעורים ורוח קרב אמנם הכיל הרבה אלמנטים סאטיריים שהתבטאו בשירים כמו "שאול מופז", "מטבח אל יהוד" ו"נפלא פה", אבל גם הרבה שירי נונסנס מקפיצים וכיפיים עם מילים לא הכי גבוהות ומלאות במשחקי לשון ונונסנס כמו "אוטו זבל" ו"אין בגטים בגטו". האלבום ההוא הצטיין מאוד מוזיקלית, והבילויים נתפסו כלהקה מרקידה ודי כיפית (קראתי איפה שימי ויסלר סיפר שהם אפילו הוזמנו לתוכניות נוער למיניהן), אולי קצת יותר מדי כיפית; הקליטות והזרימה של המוזיקה באו על חשבון חריפות המילים (לקח לי הרבה זמן לקלוט שהמילים של "שאול מופז" כל כך מזוויעות- פשוט התרכזתי בכמה השיר טוב).

אחר כך הם עברו לאלבומם החריף ביותר מבחינה סאטירית, "שכול וכשלון", כשכבר בשיר הראשון בו, "באב אל ווד 38' א" שכבר קיבל מעמד די מיתולוגי, הם מצהירים "אני לא כאן לבדר אתכם". ואכן, "שכול וכשלון" היה אלבום כבד, קשה לעיכול, קודר ומייאש, עם הרבה פחות שירים קליטים, ועם הרבה שירים שממש גורמים לך להחמיץ פעימה, בראשם "תנשב רוח", אחד השירים הפוליטיים הכי נוקבים שנכתבו כאן מעולם. בנוסף, באלבום הזה הבילויים המציאו סוג שירי בילויים חדש- שירים אניגמטיים ביותר שקשה מאוד להבין את פשרם, כמו "שוש אלמוזלינו הייתה צריכה להיות סגורה אצלי באיזה כד" (פרשנות שקראתי טוענת שהשיר מבקר את יחסי האשכנזים-מזרחים בארץ) ו"שירו של האנץ" שעד היום לא ירדתי לפשרו. עדיין, "שכול וכשלון" הכיל גם כמה שירים שאפשר לקטלג אותם כ-Clean innocent fun, בראשם "שגר פגר" הפופולארי. כמו כן, הכתיבה שם עדיין הושפעה ממחלות הילדות של האלבום הראשון- נונסנס ובדיחות פנימיות שרק חברי הלהקה מבינים; זה כמובן היה לגיטימי בשירים מסוימים אבל פגע בשירים אחרים (עד היום כשאני שומע ב"באב אל ווד 38 א' את השורה "כמו שדרדסאבא אומר, אם זה כחול ושקט זה בטח מוות בעריסה" אני מתחלחל). למרות הפגמים האלו, "שכול וכשלון" היה אחד האלבומים האהובים עליי מהעשור הקודם, ובטוח אחת ההצהרות הפוליטיות הכי חזקות של אמן ישראלי כלשהו.

 

עברו 6-7 שנים, מלחמה גדולה אחת, שני מבצעים צבאיים, שתי מערכות בחירות, אבל בגדול אנחנו פחות או יותר באותו דרעק שהיה כאן מאז ומעולם. נועם ענבר בינתיים למד לנגן אקורדיון, החל לשיר ביידיש (נפלא!) בהרכב הכליזמר האותנטי "אוי דיויז'ן", ואפילו התחיל הרכב חדש שעדיין לא הופיע הרבה, Greedy Adam. ימי ויסלר לא היה פעיל מאוד מוזיקלית (למעט להקת "זוהר והמסריחים" של זוהר וגנר), אבל בהחלט כן פעיל בתחום התסריטאות והבימוי, כשהוא חתום על סדרת המערכונים המקאברית "מקום לדאגה", בעיניי אחד הניסים של הטלוויזיה הישראלית לדורותיה, ועל הסדרה עטורת הכוכבים "המגפה" שעדיין לא יצא לי לראות. לפני שנתיים, בשיא המחאה החברתית, הם עשו הופעת איחוד תחת שם בדוי והיה ברור שהם חוזרים לפעילות. שלומי "כרובי" לביא כבר לא נכלל במניין חברי הלהקה, אבל מאיה דוניץ קיבלה סטטוס של חברה מלאה (ואף שרה שיר סולו באלבום החדש).

אז מה הסיפור של "הורה הסלמה!"? זהו השלב הבא באבולוציה הבילויית. אם באלבום הראשון הם רק גיבשו את יסודות הסאטירה והאידיאולוגיה, ובאלבום השני הם הלכו על זה ביג טיים, באלבום השלישי שלהם הם כבר מסתכלים מבחוץ, בעין בוחנת ומפוכחת,על הפעילות הסאטירית-פוליטית של עצמם ושל כלל השמאל בארץ. במובן הזה, שמו של השיר האחרון באלבום, "תיאור של מאבק" (על שם סיפור של קפקא), מתאים הרבה יותר לאלבום. בעצם אפשר לומר שמי שמנגן באלבום אינו "הבילויים" אלא "המטא-בילויים": הבילויים ששרים על הבילויים. קצת כמו הדוקומנטרי המפעים "על צד שמאל", חשבון נפש בן 4 שעות של הבמאי רון חכלילי עם השמאל הישראלי (אני ממליץ ביותר לצפות), הבילויים מנתחים ומבקרים בעיקר את ההתנהלות של השמאל כתנועת נגד. אם "שכול וכשלון" היה שיא הסאטירה הבילויית, כאן אנו פוגשים את הבילויים בשיא בגרותם. מחלות הילדות שתיארתי לגבי שני האלבומים הראשונים נעלמו, וטוב שכך. מה שכן, האלבום החדש עושה חיים מאוד לא פשוטים לגבי הבנת המסר הדי מורכב. יש באלבום רק מעט שירים תופסים שכוונתם ברורה, ואולי רק שניים-שלושה שירים מקפיצים במסורת האלבום הראשון (שיר הנושא המצוין הוא גם מאוד ברור וגם מאוד מקפיץ); רוב השירים, בעיקר הרצף של חמשת השירים האחרונים באלבום, הם אגוזים קשים מאוד לפיצוח מבחינה מילולית ומוזיקלית, ובחלקם אני אודה שכשלתי עדיין להבין את פשרם. לכן, בשמיעה ראשונה האלבום די אכזב אותי, ומי שמצפה לריקודי פולקה מוטרפים צריך לחפש אותם במקום אחר. אבל, שמיעות חוזרות מגלות אלבום עמוק בהרבה משני קודמיו.

השיר הראשון שצריך לקרוא כדי להבין את האלבום הוא דווקא "חמש הצעות לפתרון הסכסוך". זה שיר שעשה לי חיים מאוד קשים. הופתעתי בעיקר מהרמה הנמוכה של הטקסט, ובעיקר צרם לי השימוש במילה "חרא". הבילויים חייבים להיות יותר מתוחכמים מזה, חשבתי. מי שסיפק את המפתח להבנת השיר היה ענבר עצמו, בראיון בערוץ 2. ענבר אמר שהוא רצה לכתוב משהו כל כך ישיר עד שהוא נהיה אבסורדי. ואכן, "חמש הצעות לפתרון הסכסוך" עם שמו היומרני ביותר, מציג כמה מבטים ודעות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מ"אולי פשוט כבר נוותר להם ונשאיר להם הכל" ועד "כל העם צמא לדם, הרי שנים מאכילים אותו בחרא". ה"חרא" הזה הוא הרגע עליו אני יכול לומר "פה חשדתי": מה פתאום הבילויים משתמשים בשפה כל כך פשטנית? מה פשר הרדידות הלשונית בשיר? ואז נדמה לי שהבנתי. השיר בעצם מבקר את רדידות השיח הפוליטי בארץ, מימין- וגם משמאל. מה זאת אומרת "פשוט אולי נסתדר איתם"? מה, זה כל כך פשוט? "נחזיר עוד איזה משהו"- מה המשהו הזה? ואז נחזיר והכל יסתדר? ענבר ו-ויסלר פשוט מלגלגים על הפשטנות, הרדידות והנאיביות שבדעה כזו. אותו דבר קורה גם בצד השני- מאכילים את העם בחרא, מה זה חרא? זה דיבור של באסטיונרים במחנה יהודה. אבל זו רמת השיח. והשיא של השיר מגיע ממש בסוף- "אם העם צמא לדם אז אין סיבה להיות נגדם, אתה הולך לישון מוקדם, כשאתה קם, אתה הופך לימני". כלומר- הנרפסות של תומך השלום הנאיבי, הרדידות של הטיעונים שלו, כל כך גדולה עד שבלי שום מאבק הוא מחליף את עמדותיו ומיישר קו. מה שיפה כל כך בשיר הזה הוא שדווקא טקסט ישיר ופשטני כל כך מתגלה כשיר עמוק ביותר.

המבט החדש של הבילויים הוא מרתק. זה מתחיל כבר בשיר השני, "זמר ספאות", שמתאר בצורה חסרת רחמים שמאלן כורסא שעבר התנוונות, כלומר איש מנותק ומיואש שרבוץ על ספה, מביט בטלוויזיה, לא מבין ולא מגיב על המתרחש, כשהשורה "אין לך מה לעשות עם זה" חוזרת שוב ושוב. אותו איש מנסה לשכנע את עצמו כי הוא כן נאבק: "זה באמת מאוד נחמד להסתכל על האולם מהיציע", "אתה בדרך כלל נלחם אבל עכשיו אתה פשוט שבע", צורח ענבר. "פתאום מסביב משפחה שלמה, הם נראים מוכר, הם אולי שלך, אבל אין לך מה לעשות עם זה", הוא שואג. ושימו לב לאזכור של קיבוץ שמתאבד קולקטיבית בשיר, הקיבוץ הזה יחזור מאוחר יותר באלבום. השיר שמאיה דוניץ שרה, "הצעדה", הוא מונולוג של מי שכבר נאבקו ונכשלו אבל "ממשיכים בצעדה" במין אוטומטיות, השלמה שדומה להשלמה עם האפוקליפטיות של "ניפגש על החוף שפתח את האלבום". דוניץ שרה: "ויש כמה ארנבים שחצו את הקווים לצד הדרך"- גם את הארנבים האלה נפגוש שוב. השורה "כבר הרגשנו אבודים כשאכלנו את הדים סאם מהזבל" מרמזת על תנועה תל אביבית מנותקת- כי עניים ונדכאים אמיתיים לא אוכלים דים סאם מהזבל אלא דברים הרבה יותר נחותים.

אותה עייפות, תבוסתנות, ייאוש, חוזרים גם ב"הזמן האחרון"- "זה לא הקיר, זה הפאקיר, והפאקיר הזה עייף מלשכב על המיטה". ענבר מודה שזה מעייף למחות לדפוק את הראש בקיר כל הזמן. וכאן מגיע הרגע בו הבילויים מתחילים לבקר את עצמם: "ושוב הדיבורים על רוברט קראמב ורוברט סמית ורוברט הניג". לכאורה שורה נונסנסית-בילויית קלאסית, אלמלא רוברט קראמב, אמן הקומיקס המחתרתי האמריקאי הנודע, הופיע כבר בשורה משיר באלבום הקודם של הבילויים; ענבר למעשה טוען שהחזרה על אותם מסרים מהאלבום הקודם היא לעיסה חסרת תכלית של אותם מסרים. בעיניי, היכולת- והביצים- של הבילויים לנתח ולבקר את עצמם היא מדהימה, והיא הייחוד באלבום הזה.

הביקורת\ הסתכלות\התחשבנות העצמית הזו מגיעה לשיאה בשיר הלפני אחרון באלבום, "אני אפריקאי", ובשיר האחרון, "תיאור של מאבק". בשני השירים האלה הבילויים עושים משהו שלא עשו מעולם, וזה- לרגש. לגעת ללב. ממש ככה. לצלילים מוזיקליים מעוותים של "אני אפריקאי" שר ענבר: "אף על פי כן אתה ממשיך, אתה נותן לחדר שיחשיך....מצאת חן והרשקוביץ' הסכים". זאת שורת מפתח. השם הרשקוביץ' מאוד מזכיר לי את השם אוחובסקי; הבילויים מודים שהם עשו לעצמם חיים קלים מדי, הם התחבבו ומצאו חן בעיני המבקרים מן הממסד האשכנזי. "קונה פסנתר שלא תשמע את הצרחות, וזה נקרא להתבגר, אתה הופך למישהו שמוכר". אבל אז, הפזמון החוזר של השיר מטלטל במיוחד: "אין דבר שתאמר שיוכל לעצור את שטף הדם, ובכל זאת אולי לעמוד ברמזור עם תוף המרים". כלומר: הבילויים מודים בחוסר התועלת בסאטירה שלהם, אבל הם בכל זאת יעשו אותה, קצת כמו הסיסמא ההוגנטית שציטטתי בראש הפוסט. שיא השיר, ושיא האלבום כולו בעיניי, מגיעים לקראת סופו: "כשנצא לרחוב אז יגיעו השאר, בעיניים פקוחות כבר יודעים שלשווא, שנוכל להגיד לאחות, שהפציעה משם, כי הפסקנו לפחוד כשאיבדנו תחושה, שום מבצע הנחות לא ירגיע עכשיו...". יש כאן משהו חדש, שלא הופיע מעולם באף שיר של הבילויים. וזה מה שמרגש אותי כל כך- זו תקווה. אולי המאבק- שכאן מורחב לדעתי גם למחאה החברתית, הטריגר שאיחד את הבילויים- אולי יהיה לשווא, אבל אנחנו כבר לא מפחדים יותר. לא יפחידו אותנו ואז ירגיעו עם עוד מבצע צבאי שאולי ישביע קצת את תאוות הנקם. אנחנו נאבק ולו רק כדי להגיד שהיינו שם. והמשפט הכי גדול מגיע בסוף- "אין דבר שתאמר שיוכל לעצור את תוף המרים". הבילויים הופכים כאן את המשפט ואת היוצרות כולן. אם הפרפרזה הראשונה של המשפט מיועדת לבילויים עצמם, הפרפרזה הזו מכוונת החוצה. לא תעצרו אותנו מלנגן, מלצעוק, מלהיאבק. נמשיך עם תוף המרים. אפילו אם אין סיכוי. מדהים, לא? הייתם מאמינים שחבורת ציניקנים משובעת כזו תכתוב משהו כזה?

מגמת התקווה החדשה ממשיכה גם בשיר האניגמטי מאוד "תיאור של מאבק", שמצטיין בעיבוד ולחן ענוגים מאוד. זה מתחיל ממפגש של ענבר עם "משה בתיבה", כשהכוונה היא למאכל העממי הידוע, שפורס לפניו מונולוג. "הוא נראה כמו נקניק מכוסה בבצק מגולגל"- המילה נקניק מכוונת לאותם שמאלנים רדומים, נרפים, כמו אלו מ"זמר ספאות". אבל הנקניק הזה קם לתחייה. "הארנב החיוור עוד יקום על רגליו וישאג"- זה אותו ארנב שברח מ"הצעדה". "זה נמשך רק שבוע, אבל הם שמעו על זה, גם היונים בכיכר"- זו המחאה החברתית, שבב התקווה של הבילויים, והיונים בכיכר הם השמאל המתון, זה שיהיה פעם "ילד נרות" שגם מופיע באלבום. "זה ברור ומובן, האדם שבטנק ינצח"- שוב אנו חוזרים להבנה הריאלית לפיה הבילויים לא יצליחו כנראה לשנות סדר עולם. אבל הם ימשיכו לנסות. והשורה המסיימת- "והיה בבדידות שלו משהו נוגע, והיה ברדידות שלו איזה קצה נחמה". נראה שלצד הייאוש, הציניות והאפלה, הבילויים מגלים לראשונה איזו איתנות, איזו תקווה, שמשהו כאן עדיין לא אבוד. וזה פשוט יפהפה.

שיר אחר שראוי מאוד לציון, על אף שהוא נוגע בנושא אחר לגמרי, הוא "שיר האספספת". זוהי התחשבנות עם מוסד הקיבוץ (מוסד אשכנזי כמובן) ודעיכתו המוחלטת: ענבר מונה כל מיני חברי קיבוץ שעזבו, או שהתנוונו והפכו לחדלי אישים. הפזמון החוזר הוא "הבנתי שאני לא משתנה בעצם, כל מה שרציתי היה כבר תפוס, הבנתי שאני שוב מתעסק עם אספספת, שמישהו כבר יירה בי כמו בסוס". את השורה הזו, כך נדמה, שר הקיבוץ עצמו, ש"מכיר" בחוסר התוחלת והרלוונטיות שלו. אחת הדמויות בשיר נקראת עקיבא, מה שלדעתי (והיה עוד מבקר שזיהה את זה) מתקשר לשירו המיתולוגי של יוצא הקיבוץ מאיר אריאל "ארול" שגם בו מופיע דמות עם שם זה. לשיר אגב יש לחן ועיבוד מדהימים, איפשהו בין טום וויטס למוזיקה מודרנית של המאה העשרים. ואכן, הבילויים סטו באלבום מוזיקלית מהאומצה-אומצה-פולקה-קברט-רוקבילי-כלזמר-להקות צבאיות שאפיין את הסאונד שלהם באלבומים הקודמים, ובליווי תזמור עשירה של נגנים הם מציעים כאן לחנים ועיבודים הרבה יותר מתוחכמים, כשרק "הורה הסלמה" ו"ניפגש על החוף!" מזכירים שירים יותר מוקדמים. הפתעה נעימה נוספת הוא השיר "חייב להתארגן", ששר לא אחר מימי ויסלר עצמו בהופעת סולו ראשונה. ועוד לא הזכרתי את הנוכחות המבורכת של האקורדיון של ענבר, תוספת שהייתה מאוד מתבקשת ללהקה.

שירים אחרים באלבום הם הרבה יותר אניגמטיים. חלקם גם לא מוסיפים לאלבום, שהוא די ארוך ויכול היה להסתדר עם פחות שניים שלושה שירים. לפחות שיר אחד, "שנאתי את הדירה שלך", לא עומד בסטנדרטים של שאר האלבום. אני מודה שלא כל כך הצלחתי להבין אותו, אבל הוא סובל מלחן וביצוע די משעממים. "ערב ערב" ו"מיס תבל" הם שירים דווקא טובים, כש"מיס תבל" הוא כנראה השיר הכי מדכא שהבילויים הקליטו אי פעם, אבל הם כמו "שירו של האנץ" לא הבנתי מה הם עושים באלבום, והם קצת פוגמים בזרימה הכללית.

הבילויים, שלקחו את שמו של אחד הארגונים הציוניים הראשונים שעלו לארץ בסוף המאה-19 והורידו מהשם את ראשי התיבות, מציעים כאן משנה חדשה, מפוכחת יותר, בוגרת יותר. זה אלבום לא פשוט בכלל, כמעט נטול המנונים שיככבו בהופעות; גם הביקורות שאני קורא הן בין מי שמתלהב למי שממש לא. אין כמעט זכרון לכיף של אלבום הבכורה. אבל זו גם לא בדיוק הקדרות חסרת הסיכוי של "שכול וכשלון". זה קול חדש יחסית של הבילויים, שגם לא מנגנים וגם לא בדיוק אומרים את מה שהיינו מצפים מהם.

אני לא זז מכאן עד סוף הצד

טוב, הצלחתי איכשהו להתקדם במחויבויות האקדמיות שלי. לא אכתוב הרבה החודש אבל אשתדל מה שאפשר. כתיבת עבודה אקדמית היא עניין שתמיד כרוך במאבק בין הצורך לכתוב לצורך בבריחה, וכשיושבים עם מחשב אי אפשר שלא לברוח אל זרועות ספריית המידע הגדולה בעולם. כדי להוסיף חטא על פשע, זוג חברים גילה לי באיחור אדיר של אולי עשור את נפלאות הטורנט. מה שהביא כמובן לגל אדיר של הורדות מסוגים שונים, בין השאר כל 12 האלבומים שג'ון זורן הוציא עם הרכבים שונים לכבוד יום הולדתו החמישים (בקרוב הפוסט), כל אלבומי מועדון האספנים של קינג קרימזון, חמישה אלבומים של עבודות תזמורת של זנאקיס (כבד, בנאדם...), כל רביעיות המיתרים של שוסטקוביץ', והזרוע עוד נטויה (סיריוסלי, מתי אני לעזאזל אשמע את כל זה??). וכמובן גם סרטים. וסופסוף פיניתי שלוש וחצי שעות מהלו"ז כדי להקדיש לסרטו הנפלא של מרטין סקורסזה אודות הקדוש היחיד בתולדות הרוק, הלוא הוא ג'ורג' האריסון.

לפני הכל- מילה על סקורסזה: אני חושב שסקורסזה הוא במאי מחורבן. בכנות, ראיתי הרבה סרטים שלו ולמעט "נהג מונית" די שנאתי את כולם. האיש אוברייטד בטירוף, הדמויות שלו פלקטיות , ובפרפרזה על טל פרידמן, סקורסזה זה "לא סקורסזה".  מה שכן, הוא עושה עבודת קודש של ממש בכל הקשור לדוקומנטריים מוזיקליים. הסרט שלו על בוב דילן - סרט של שלוש שעות שמכסה בסך הכל שש שנים של קריירה- הוא יצירת מופת , והסרט על ג'ורג' הוא המתנה הכי גדולה שהאיש השקט, החכם, הגדול הזה, יכול היה לאחל לעצמו.

אני מאוד מאוד אוהב את האריסון, על אף שאני לא בקיא גדול בדיסקוגרפיה שלו, עליי להודות. יש שתי סיבות למה אני אוהב אותו כל כך: הראשונה היא, שהוא הפרוטוטיפ הכי מובהק לאנדרדוג מוזיקלי. נראה אתכם מנסים לכתוב שירים ללהקה שיש בה כבר שניים מכותבי השירים הגדולים בהיסטוריה, ובהתאמה גם שניים מהאגואים הכי גדולים בהיסטוריה. וכבר ציינתי בסדרת האנדרדוגים שלי כמה אני מעריך ומתחבר לאנדרדוגיות. הסיבה השנייה היא כמובן כשרון הכתיבה שלו. יש בכתיבה של האריסון כל כך הרבה נאיביות, כל כך הרבה רומנטיקה, כל כך הרבה אנושיות ואהבת אדם.  והצליל, המהלכים ההרמוניים, גיטרת הסלייד המפורסמת, אלו פשוט דברים שלמקרטני וללנון אין. הספוט הקבוע שהאריסון קיבל בכל אלבום של הביטלס הציג לראווה את הדברים הנפלאים שהם האריסון (לא בכדי באלבום האהוב עליי של הביטלס, ריבולבר, יש את החלק היחסי הכי גדול של האריסון מכל שאר אלבומי הביטלס- שלושה שירים מתוך 14!) לקח להאריסון כמעט עשור להבין שיש לו תכלית והצדקת קיום גם מחוץ לביטלס, ושיש לו מה להציע מעבר לכינור שני אצל לנון ומקרטני.

אחד הקרשים במדורה ששרפה בסופו של דבר את הביטלס היה המקום המועט, כמעט גטו אומנותי, שניתן להאריסון. הוא רצה לתרום עוד שירים, שירים שחברי הביטלס האחרים לא רצו. התסכול האמנותי הזה הוביל להצטברות של כמות אדירה של שירים, שרק חלקם מצאו את מקומם אל אלבום הסולו המהולל של האריסון, All Things must pass, שלחלק ממנו אני רוצה להקדיש את הפוסט היום (לשם הקיצור אקרא לו ATMP) ויצא ב-1970. כפי שמתואר בסרט של סקורסזה, האלבום נולד מקשר שנוצר בין האריסון למפיק העל פיל ספקטור. ספקטור, שמרואיין בסרט (ונראה כמו בובת שעווה מפוחלצת של עצמו), מספר בציוריות האופיינית לו איך הזמין אותו ג'ורג' לביתו לשמוע "כמה קטעים". לעדותו של ספקטור, ג'ורג' השמיע לו כמות אינסופית של שירים שכתב, כל אחד טוב יותר מהשני. חבריו הרבים של ג'ורג', בראשם רינגו, אריק קלפטון והחבר הוותיק מימיי המבורג העליזים, הבאסיסט הגרמני קלאוס פורמן (אגב- מעצב עטיפת ריבולבר), התאספו להקלטות. בסופו של דבר, הכשרון הגדול של האריסון- שכל כך נהנה מעשיית אלבום הסולו הראשון שלו עד שכלל לא רצה שההקלטות יסתיימו- התמצה לתוך מגה-אלבום שנפרס על פני לא פחות משישה צדי ויניל (כשכמות החומר שלא נכנס לאלבום יכלה למלא עוד תקליט כפול!).

ATMP  זכה להצלחה אומנותית ומסחרית אדירה, ובצדק. יש אף רבים הטוענים כי זהו אלבום הפוסט-ביטלס הטוב ביותר שנעשה ע"י חבר ביטלס כלשהו (אם כי אני עדיין חושב ש-Plastic Ono band עולה עליו). האלבום הפך לכל כך מזוהה עם דמותו של ג'ורג' עד כי הוא הטיל- ועדיין מטיל- צל ענק על שאר קריירת הסולו של ג'ורג'. ואני עוד אחדד את הנקודה הזו, כי לדעתי הצד הראשון של האלבום, זה שמכיל את השירים I’d have you anytime, my sweet lord, wha-wha ו-Isn’t it a pity (גרסה ראשונה מתוך שניים באלבום), מאפיל על שאר חמשת הצדדים באלבום. למעשה, ארבעת השירים האלו יוצרים את אחד מרצפי השירים הכי אהובים עליי, ואת אחד מצידי הויניל האהובים עליי ביותר. שאר האלבום בהחלט טוב מאוד, אבל לא מתחרה בצד הזה ולא עומד באותה רמה. כל אחד מהשירים האלו הוא מדהים, והצירוף שלהם יחד הוא כמו royal flush בפוקר, כמו לנחש שישה מספרים בלוטו. ארבעת השירים האלה הם בעיניי שיא השיאים של כל הקריירה המוזיקלית של ג'ורג', הזיקוק שלה.

השיר הראשון באלבום וברצף, במובן מסוים השיר הראשון שמסמל את Independent George הוא “I’d have you anytime”. עיון בחוברת השירים יגלה שהקרדיט לכתיבת השיר משותף להאריסון וללא אחר מאשר בוב דילן. החברות וההפריה ההדדית בין דילן לביטלס בכלל ולהאריסון בפרט החלה בפגישה המפורסמת שלהם ב-1964, אבל האריסון ודילן שמרו על קשר קרוב יותר. אחרי הסשנים המתוחים של האלבום הלבן של הביטלס, האריסון החליט לפתח אפיקים חדשים, בדרך לקריירה פוסט-ביטלסית, ובין השאר ניגן עם קלפטון, בילי פרסטון, וכן הפיק סינגל של מנטרות הארה קרישנה. אחד האפיקים האלה היה הקשר עם דילן. בחג ההודיה 1968, ג'ורג' נסע לבקר את דילן, שגר בזמנו בקרבת וודסטוק והיה בפאזה של התבודדות והתרחקות מהתקשורת ועולם המוזיקה. את השיר הם יצרו שם, כשהאריסון כתב את הבתים ודילן הוסיף את הפזמון.

זהו שיר מרגש במיוחד משום שהוא מתאר את החברות והקשר הקרוב בין שני הטיטאנים האלה. צריך להבין שזה כנראה השיר היחיד בשנות השישים (למיטב זכרוני) שבו דילן חלק קרדיט כתיבה עם מישהו בכלל. "תן לי להיכנס לליבך" שר האריסון לחברו דילן (שלא השתתף בהקלטות). פשוט נפלא. ואפשר גם להוסיף כאן עוד צלע ולסגור משולש, כשהגיטרה של אריק קלפטון נכנסת כאן לשיר. החברות בין קלפטון להאריסון היא משהו שראוי לכתוב עליו ספר שלם (בכל זאת, הם חלקו אותה אישה ועדיין שמרו על חברות), ובכלל- כל האלבום הזה לא היה נוצר בלי a little help from my friends. זהו אחד הדברים שהכי עוברים בסרט של סקורסזה- לג'ורג' היו המון, המון חברים. הוא נגע בחייהם ובליבם של אנשים רבים. אגב, במופע המחווה עתיר המשתתפים שנערך ביום השנה למותו של ג'ורג', הידוע בכינויו Concert for George, דילן בולט בהיעדרו, וחבל, חבל, חבל.

אנחנו ממשיכים ברצף ומגיעים ללהיט הגדול של האלבום ושל כל קריירת הסולו של האריסון, השיר הנשגב- והשנוי במחלוקת משפטית (!)- “My Sweet Lord”. כידוע, ג'ורג' היה אדם רוחני ודתי מאוד, ולאו דווקא במובן של אמונה נוצרית. “My Sweet lord” מבטא את האידיאל של החיפוש של ג'ורג' אחרי ישות גדולה, טרנסצנדנטלית. "אני מאוד רוצה לראות אותך, מאוד רוצה להיות איתך, אבל זה לוקח כל כך הרבה זמן"- ובהמשך זה משתנה ל"זה לא ייקח הרבה זמן". יש שני אלמנטים מוזיקליים כובשים בשיר הזה- האחד הוא גיטרת הסלייד של ג'ורג', שהיא פשוט מדהימה, והסאונד הזה הפך להיות סימן ההיכר של ג'ורג'; והמקהלה בפזמון החוזר, שיש לה בעצם את התפקיד הכי מרכזי בשיר.

 ג'ורג' למעשה כתב את השיר כמעין שיר גוספל, ובתחילת השיר המקהלה באמת נשמעת לחוקי הז'אנר ושרה "הללויה". אבל אז היא מתחילה לשיר את מנטרת הארה קרישנה, ולקראת הסוף עוברת לתפילה הינדית. ג'ורג' למעשה שובר את תבנית הגוספל הנוצרי, ומערבב את המוזיקה ההינדית המקודשת. הוא עושה את זה כדי להעביר מסר אוניברסלי חוצה דתות- כולם מחפשים את האל המתוק שלהם, וזה ממש ממש בסדר- ישו, יהווה, אללה, בודהא, קרישנה- לכולם מכנה משותף. אני לא יודע אם ג'ורג' היה מעולם מעריץ של ג'ון קולטריין, אבל האמונה הדתית של קולטריין- איש שהצהיר כי הוא מאמין "בכל הדתות"- הייתה די דומה. עכשיו, כמה שירי רוק כאלה אתם מכירים? בטוויסט די מדהים של הגורל, השיר הואשם בפלגיאט, והוא אכן דומה להפליא- מוזיקלית- לשיר בשם “He’s so fine” של להקת רית'ם אנד בלוז בשם The chiffons. אני מצרף את השיר, כי הדמיון פשוט מדהים. בעיקר מוזרה העובדה שדווקא פיל ספקטור, מפיק על של להקות בנות כאלה, לא שם לב לדמיון.ועוד ממתק קטן- פארודיה נפלאה של האריסון עצמו על השיר, בתוכנית של אריק איידל, ידידו הטוב מחבורת מונטי פייטון. לא לפספס!

ואחרי שהתעלינו והגענו לפסגות רוחניות, הגענו הזמן לנחות, שלא לומר להתרסק, חזרה לכדור הארץ, חזרה לגשמיות, גשמיות הארדקור. אחרי העדינות של שני השירים הראשונים, השיר “Wah Wah” נפתח בריף בלוזי כמעט אלים, שונה לחלוטין ממה שקדם לו באלבום. השיר הזה עבור האריסון הוא קצת כמו “How do you sleep” של לנון; הוא למעשה נכנס בלנון ומקרטני, אבל הוא לא יורד נמוך כמו שלנון ירד (במקרה שלו- רק על מקארטני), אלא הוא עושה את זה בדרכו האלגנטית והאצילית, או בפרשנות אחרת- פאסיבית\אגרסיבית. ווא ווא הוא כמובן אפקט גיטרה ידוע, כאן הוא בהשאלה לעסקי הרוקנרול והשואוביז עם כל הרעש שנובע מהם- רעש של גיטרות עם ווא ווא, שלא בכדי מתחרז גם עם בלה-בלה. האריסון נזכר בזמנים בו הוא בילה עם לנון ומקרטני כשהיו עוד בני טיפשעשרה, ואיך מכל הסיפור הזה הוא נהיה כוכב גדול, אבל היום הוא "לא צריך ווא ווא, אני יודע איך החיים יכולים להיות מתוקים, אז אני שומר את עצמי חופשי". ולא, הוא לא מתחרט- "אתם לא רואים אותי בוכה, אתה לא שומעים אותי גונח".

נקודה קריטית: בשיר, ובאלבום כולו, משתתף רינגו סטאר. סטאר והאריסון תמיד היו בצלם של לנון ומקרטני, וכרתו בינם סוג של ברית של לוזרים. אגב, ב-“How do you sleep” של לנון, בעיניי שיר מכוער שלא היה ראוי שייכתב, משתתף האריסון בגיטרת סלייד- אולי נקמה במקרטני, שמתועד בסרט Let it be רודה בהאריסון ודוחק אותו לפינה עד כדי כך שהאריסון לא רוצה כלל לנגן. מוזיקלית, זה שיר ענק- אבל להאריסון היו בעיות קשות עם ההפקה של ספקטור, ורק בעידודו של קלפטון הוא אישר את התוצאה הסופית. במיוחד אני אוהב את הרגע בו סקסופון טנור וגיטרת הסלייד של האריסון יוצאים לסולו משותף- ואתה לא יכול להפריד בין שני הכלים, הגיטרה נשמעת כמו הסקסופון ולהיפך. אני מצרף כאן גם ביצוע רב משתתפים של השיר, מתוך Concert for George, בהשתתפות קלפטון, ג'ף לין, רינגו, טום פטי, ו...מקרטני עצמו, שהרי השיר נכתב בחלקו נגדו.

אנחנו מסיימים את הרצף ואת הצד המיתולוגי הזה בשיר המונומנטלי והכי טוב של האריסון בעיניי אי פעם, “Isn’t it a pity”. השיר הזה כל כך מהותי לאלבום עד שהאריסון הקליט אותו באלבום פעמיים. אני מתייחס רק לגרסה הראשונה, שאורכה 7 דקות- השיר הארוך באלבום. מילולית, השיר כמובן מתייחס להתפרקות הביטלס, שממנה האריסון מסיק באינדוקציה על כלל האנושות: "איך אוכל להסביר, כשמעט מאוד רואים שכולנו אותו דבר?" המבחינה מוזיקלית, יש לשיר מבנה מאוד מעניין: השיר נגמר הלכה למעשה אחרי 3 דקות, וארבע הדקות האחרונות הן למעשה חזרה על אותו מהלך הרמוני שוב ושוב. המבנה הלא שגרתי הזה זהה ל-“Hey Jude” של הביטלס, והאריסון מחקה אותו כאן בגלוי, כדי שלא תהיה לנו כמאזינים שום ספק למה הוא מתכוון כשהוא שר "האם זה לא חבל, האם זה לא מביש, איך אנו שוברים זה את ליבו של זה וגורמים כאב". ההתכתבות של השיר עם “Hey Jude” הופכת לברורה לחלוטין בדקה האחרונה של השיר כאשר על גבי המקהלה ששרה “What a pity, it’s a pity” עולה מקהלה נוספת ששרה “nah nah nah”, בדיוק כמו הפזמון החוזר המפורסם כל כך של השיר של הביטלס (שימו לב לגאונות המוזיקלית של האריסון, שהצליח להלביש מנגינה כל כך מזוהה של שיר אחד עם מהלך הרמוני של שיר אחר וליצור קונטרפונקט מזהיר עם המנגינה החדשה). אגב, המבנה המיוחד של “Hey Jude”, והפך לסוג של סטנדרט באותם שנים, כשלמשל “Sympathy for the devil” של הסטונז ו-“Memory of a free festival” של בואי בנויים באותה צורה בדיוק.

המהלך ההרמוני המבריק בשיר- ובעיקר המעבר מאקורד סול מז'ור רגיל לאקורד סול מוקטן שהוא מאוד דיסוננטי- והכבדות שלו, יוצרים מין טריפ היפנוטי שהמאזין נקלע אליו ושוקע אליו, כשבכל פעם שהמהלך הזה חוזר הוא צובר עוד עוצמה. בנוסף, בשיר הזה הגאונות השנויה במחלוקת של פיל ספקטור, מפיק האלבום, מתבטאת בשיאה: יש בשיר כמות עצומה של ריוורב, כמות עצומה של נגנים, והרבה מאוד הכפלות של כלים- שלוש כלי מקלדת, שלוש גיטרות אקוסטיות בנוסף לשתיים חשמליות, הרבה מאוד כלי הקשה ומקהלה גדולה. ככל שהשיר מתקדם, הוא מתבוסס עמוק יותר ויותר בביצת הריוורב המבעבעת הזו, ומימד הזמן פשוט נעלם מהשיר בנקודה מסוימת. האריסון עצמו הסתייג בשלב מסוים מההפקה הזו, ובאמת הגרסה השנייה של השיר, לקראת סוף האלבום, הרבה יותר מינורית. אבל גם הרבה פחות מרשימה.

כאן נגמר צד א' של ATMP. יש עוד לא פחות מחמישה צדדים- לג'ורג' באמת היה מה לומר אחרי כל השנים בהם הודחק בביטלס- אבל חמשת הצדדים האלה פחות טובים מצד א'. ובכנות, אני לא מכיר הרבה אלבומים שיש בהם רצף כל כך חזק של שירים כמו הצד הזה. הקשר עם החברים הטובים, החיפוש הרוחני הגדול, האמנציפציה מהצל הלנון\מקרטני-י, האבל על ההבל והרוע בעולם; כל אלו הם אלמנטים חשובים ביותר בהבנת ג'ורג' האריסון, האדם והמוזיקאי. יש עוד הרבה שירים נהדרים ב-ATMP, שיר הנושא למשל, אבל ברוב הפעמים שאני שומע את האלבום, לרוב אני נעצר אחרי “Isn’t it a pity”. וזאת מסיבה פשוטה- אני לא צריך יותר.