go, lorena, go: הופעת השקת אלבום הבכורה של לורנה בי, תיאטרון תמונע, 30.4.11

לורנה בי הוא שם שנתקלתי בו הרבה בזמן האחרון. ההרכב הירושלמי הזה, בהנהגת הזמרת עדי אולמנסקי שגם אחראית לרוב השירים, הוציא לאחרונה אלבום ראשון. שמעתי את האלבום כמה וכמה פעמים, ובעיקר הסתקרנתי- הרגשתי שאני מקבל רק טעימה מהלהקה (מה גם שהאלבום מאוד קצר, אפילו ביחס לתקליט- 28 דקות בלבד), ואיכשהו קיבלתי את התחושה שאני לא רואה את התמונה כולה, והגעתי במוצ"ש האחרון לתיאטרון תמונע, להופעת ההשקה של האלבום, כדי קצת יותר לתהות על הקנקן.

לבמה עלו עדי, שמפגינה יכולות שירה גבוהות ביותר, עם קול שנע בין תום יורק לביורק (אפשר לקרוא לזה "שירה תום ביורקית"), רועי אביטל ויואב סער שבתחילת ההופעה לא היה כל כך ברור על מה הם מנגנים, אילן טננבאום בתופים ושני נגני כלי נשיפה ממתכת שעלו ירדו במהלך השירים (פלוס עוד כמה אורחים כמו באסיסט הלהקה לשעבר).  כאן הייתה לי הפתעה נעימה- כאשר שמעתי את האלבום התרשמתי שמדובר בהרכב שמנגן מוסיקה אלקטרונית  בלבד, סגנון שאני חייב להודות שאני לא מבין בו כמעט כלום- האלקטרו שאני שומע בדרך כלל מסתכם ברדיוהד, אבל מהר מאוד מתחילת ההופעה עברו חברי הלהקה בכלים חיים וכאן התגלה כוחה האמיתי של לורנה בי- השילוב בין אלקטרוניקה למוזיקה חיה, שילוב שלא ראיתי הרבה ממנו בארץ, לא ממש מורגש באלבום אבל פשוט עובד מצוין בהופעה. אולי זו הסיבה שהרגשתי מהאלבום שאני לא מצליח לגמרי "לקבל" את הלהקה- צריך לראות אותם בלייב, לקבל קצת ויז'ואל, כדי להבין מה הם בדיוק עושים.

לורנה בי מביאים משהו רענן וחדש, בסאונד שנשמע מעט מאוד, אם בכלל, במחוזותנו בעבר. למעשה, הסאונד שלהם כל כך לא מקומי, שהם כלל לא נשמעים כלהקה ישראלית- עדי אולמנסקי שרה במבטא אנגלי מושלם והלהקה לחלוטין פונה לחו"ל, עד כדי כך שהקאבר ל"15 דקות" של אסף אמדורסקי, השיר העברי היחיד בהופעה נשמע פתאום לא כל כך במקום- הסאונד של הלהקה נשמע לא מתאים לשפה העברית. ידוע לי שהלהקה כבר קיימת שמעל שנתיים ועל האלבום עצמו הם עבדו במשך שנה, וזה מאוד ניכר- הלהקה מאוד מגובשת, משופשפת ומיומנת. השליטה של עדי ושאר חברי הלהקה בכלים המוסיקלים הרבים שהם מנגנים על הבמה מאוד מרשימה (רועי אביטל ויואב סער החליפו בין גיטרה לגיטרה באס ומשם למקלדות, עדי ג'ינגלה בין סינטי לגלוקנשפיל, וגם כלי הנשיפה מאוד הוסיפו צבע לסך הכולל). בעיקר התלהבתי מהשילוב בין המקצבים האלקטרוניים לתיפוף של אילן טננבאום, שילוב שעובר הרבה יותר טוב על הבמה מאשר בדיסק. בראיון שקראתי עם עדי היא אמרה כי הלהקה עבדה על הדיסק המון זמן משום הם התעקשו על הדיוק של כל תו ותו, ולי נראה שדווקא מה שחסר לאלבום הוא קצת פחות פרפקציוניזם וליטוש ויותר לכלוך, כמו כזה שיוצא בהופעה לייב, עם כל הדברים שיוצאים מחוץ לשליטה (כמו התקלות הטכניות הבלתי צפויות בהופעה).

ההופעה נעה מקטעים שנותנים בראש עם הרבה רעש ודיסטורשן (כמו ה-להיט של הלהקה, “swallow my gum”, שמולחן ובנוי ריתמית מאוד חכם), שבהם בעיניי היו הרגעים החזקים בהופעה, לבין שירים יותר שקטים שבעיניי פחות מוצלחים, בעיקר כי בהם לורנה בי נשמעים קצת יותר כמו המוזיקה ממנה הם מושפעים ופחות הם עצמם- פורטיסהד, רדיוהד, MUM , סיגור רוס ועוד הרכבים באזור הפוסט רוק . בהופעה גם היו שני קאברים- האחד לספרקלהורס, שבעוונותי לא הכרתי כלל אבל השיר נשמע מצוין ומאוד הלם את הסאונד של הלהקה, השני היה כאמור לאסף אמדורסקי- פה בהתחלה היה נראה שהבחירה בשיר עברי פתאום הייתה קצת בעוכרי הלהקה, אבל בהמשך הווליום עלה ועלה והשיר הסתיים בבום גדול. בנקודה הזו, שלטעמי הייתה שיא ההופעה, הודתה עדי לקהל וחברי הלהקה ירדו מהבמה, ואז החל טקס ההדרן הבלתי נמנע. זו נקודה מאוד בעייתית בעיניי- ברוב המקרים אין באמת צורך בטקס זה, מהסיבה העיקרית שלרוב הקהל לא באמת רוצה או צריך הדרן וכאן הייתה דוגמא מובהקת- חברי הלהקה כמובן עלו להדרן ונתנו שני שירים, אבל זה כבר היה אחרי שיא הערב, ושני השירים שנוגנו היו שקטים בהרבה מהפיצוץ שסיים את ההפועה "פרופר" ולכן הם הרגישו לי  כאנטיקליימקס, ולדעתי היה עדיף לשלב אותם בהופעה ה"רגילה" ופשוט לרדת בלי הדרן. אבל אולי זה רק הקטנוניות הפולנית שלי.

לסיכום- הופעה מצוינת שהפתיעה אותי לטובה, ובעיקר אני חושב שזו התחלה טובה ללהקה שיש לה הרבה פוטנציאל ועדיין לא מימשה אותו סופית, שזה טוב. משמיעות נוספות של האלבום לאחר ההופעה עדיין הרגשתי לא מחובר אליו לגמרי, חסרה בו הנוכחות של הכלים החיים שהייתה בהופעה. בכל מקרה נראה שלורנה בי פונים לייצוא, שכן עדי הודיעה שה טסים ללונדון, ונראה לי שבהחלט יש על מה לדבר.