הפרצוף שלי גמור, הגוף שלי הלך

מה עוד אפשר לומר, לכתוב, לדבר על ניק קייב? מה עוד אפשר להוסיף על ערימות המילים שנשפכו אחרי שתי ההופעות בהיכל, שהיה לי את הכבוד והעונג להיות נוכח בראשונה מהשתיים? אולי רק זה, המובן מאליו: מדובר באחד האמנים הגדולים ביותר בארבעים השנים האחרונות ובכלל. אשף בכל תחום- כתיבה, הלחנה, ניהול להקה, ביצוע. פנומן. והכי אני אוהב אצלו את הבשלות ואת ההתמדה. פאק, הבנאדם בן שישים, נראה כמו בן ארבעים, נשמע כמו בן עשרים ויש לו פאשן ואנרגיות של ילד בן עשר. ועושה את זה כבר ארבעים שנה.

אני לא הולך לכתוב על ההופעה הזו- רבים וטובים כבר עשו זאת ומה כבר אני הקטן יכול לחדש. אבל אני כן אדבר על אחת הפאזות הכי מעניינות בקריירה הסופר מגוונת ועשירה של קייב, פאזה שמשום מה לא כל כך זוכרים. כי אחד הדברים שאני הכי אוהב שאמנים עושים הוא כשהם מנתקים את החוטים, עושים קצר ומניעים מחדש את המנוע של הקריירה שלהם בצורה הכי לא צפויה שיש, ואת זה קייב עשה בצורה הכי טובה שאפשר עם הרכב הבת של הבאד סידס, Grinderman.

את הקריירה המרהיבה של קייב אפשר לחלק לכמה שלבים ברורים. מתחילים עם The Boys Next Door  הפרהיסטורית וה-Birthday Party, בעצמה אחת הלהקות הכי טובות בהיסטוריה. ממשיכים באמצע האייטיז עד סופם, עם סדרה של אלבומים סולו מעולים, עוצמתיים, מקוריים, גולמיים ומלאי זעם ותשוקה. משם מתחילת עד אמצע הניינטיז עם אלבומים יותר עגולים ומופקים עם סאונד הרבה יותר מסחרי, שנחשבים קלאסיקות אבל קצת פחות טובים לטעמי באופן כללי מהאייטיז; משם מגיע שלב שאני, במה שהולך לעצבן המון אנשים, קורא לו "שלב הדשדוש"- אלבומי בלאדות שאותי בעיקר משעממים, עד אמצע הנוטיז פחות או יותר  (יש המון המון אנשים שמתים על האלבומים האלה. לא אני); ואז, התעוררות מחדש עם אלבום כפול מעולה, מה שמוביל אותנו עד היום- עם אלבומי מופת של הבאד סידס, עם פסקולים מצוינים ביחד עם יד ימינו של קייב, וורן אליס, ועם פרויקט הצד המופרע והבלתי צפוי והנפלא כל כך- הלוא הוא Grinderman.

Grinderman זו להקה שהיא קונספט גאוני, משום שזו לא באמת להקת בת ולא באמת הרכב צדדי. לכאורה היא נגזרת כמעט זהה של הבאד סידס- הלהקה מורכבת מקייב, וורן אליס כמובן שקייב לא עושה צעד אחד בלעדיו כבר עשור פלוס, באסיסט הבאד סידס מארטין פ. קייסי והפרקשניסט\מתופף שני של הבאד סידס, ג'ים סקלוונוס. אם תוסיפו להרכב הזה את המתופף תומאס ווילדר ואת הקלידן קונווי סאוואג' תקבלו בדיוק את הבאד סידס- מבחינת הפרסונאל.

אז מה בעצם ההבדל? שמיים וארץ. כי Grinderman היא למעשה להקה שהיא אלטר אגו של להקה אחרת. היא מה שהבאד סידס היו יכולים להיות ביקום מקביל. היא המיסטר הייד עבור הדוקטור ג'קיל של הבאד סידס. הם דארת' ויידר, הבאד סידס הם אובי ואן קנובי, וכן הלאה והלאה- הכניסו כאן כל מטאפורה אפשרית שנראית לכם. וכל זה בגלל  שקייב הרגיש שהוא חייב לעשות דבר כמו Grinderman כדי להיטען מחדש, להתנסות שוב, להתחדש. יותר מהכל, Grinderman היא מעיין הנעורים של הבאד סידס.

מעבר לזה, הבאד סידס הם הלהקה של קייב, אבל Grinderman זו כבר להקה אמיתית שלא "שייכת" בהגדרה לאף אחד. מה שאומר שלקייב יש פחות אחראיות והוא יכול להרשות לעצמו להתנסות בדברים שהמסגרת היותר מהודקת ומאופקת (יחסית) של הבאד סידס לא מאפשרות לו- למשל, לנגן גיטרה, אפילו שהוא גרוע בזה. או לנגן אורגן מחובר לדיסטורשן. ואולי הכי חשוב- לקחת את עצמו קצת פחות פאקינג ברצינות. השימוש בהרכב יותר מצומצם הוא בו זמנית יותר מינימליסטי אבל יותר פרוע ומשוחרר.

אבל אולי הדבר הכי בולט ב-Grinderman  הוא, שזו להקה סקסית להחריד. אם הבאד סידס היא להקה שקודם כל משפריצה דם- בין אם זה דם מטאפורי, מדם ליבו של קייב, או הדם של גיבורי השירים שהורגים ונהרגים בערימות כאילו זו מינימום עונה של "נארקוס"- Grinderman משפריצה זרע ויזע בכל מקום. לא רק השירים עוסקים בסקס, זו המוזיקה עצמה שסקסית בטירוף, והמוג'ו האדיר של קייב, שלפעמים נראה בלהקה הזו כמו פאלוס אנושי ענקי, בהחלט מוסיף לכל העניין. קייב הוא למעשה אמן בלוז בתחפושת, כל דבר שהוא עושה בעצם מבוסס על בלוז. אם בשנות השמונים הוא לקח את אלמנט המוות בבלוז ופחות או יותר בנה עליו את הקריירה שלו, כאן הוא לוקח את אלמנט הסקס של הבלוז ולוקח אותו לקיצון. במילים אחרות- אם אתם מתכננים איזה פולחן אורגיות על מנת לזבוח לבכחוס, זו הלהקה שאתם צריכים ברקע. זו להקה יותר שעירה, יותר מיוזעת, יותר מחורעת, יותר מכוערת, יותר מסריחה, יותר סליזית ויותר חרמנית מלהקת האם. זה קייב ושות' בגרסאת הdirty old man, אשמאים זקנים וחולי מין שכמותם. וזה פשוט פאן!

מוזיקלית, לפחות חמישים אחוז מהסאונד של הלהקה מושתת על וורן אליס, שמנגן כל מה שנשמע כמו גיטרה אבל איננו גיטרה- בוזוקי חשמלי, מנדולינה חשמלית, כינור מחושמל, לופים, אפקטים ומיליון ואחת שמונצים אחרים. עליו מוסיף קייב את הגיטרה המאוד לא מקצועית שלו ואת האורגן המחושמל, כשקייסי וסקלוונוס ממצקים את הכל בחטיבת קצב רוקנרולית בסיסית. אני מאוד מאוד אוהב את השימוש של אליס וקייב ברישול: הם לא מקפידים על הכיוון של הכלים ואליס עושה שימוש נרחב בלופים שאינם מסונכרנים עם הטמפו של השיר. זה יפהפה ומאוד מפתיע כל פעם מחדש, והם עושים את זה המון גם באלבומים של הבאס סידס (ב-Skeleton Tree המופתי, אחד האלבומים הכי גדולים בקריירה של קייב, הוא גם עושה שימוש בשירה שלא יושבת על הביט אלא מסביבו, לפעמים מקדימה אותו ולפעמים מאחרת, וזה ממש מדהים).

ב-2007 הפתיע קייב את העולם בהשקה של הלהקה ושל אלבום חדש שנשא את שמה. ראינו את קייב בכל מיני וריאציות ופוזיציות- אבל אף פעם לא עם גיטרה חשמלית (ועם שפם חדש ומכוער במיוחד). בניגוד להפקות המושקעות של הבאד סידס- שרק כמה שנים קודם לכן הוציאו אלבום כפול- אלבום הבכורה של Grinderman נשמע כאילו נכתב, עובד, הוקלט ומוקסס בתוך יומיים. קייב לא התנסה בסאונד גולמי כזה מאז ימי ה-Birthday Party. וזה נשמע אדיר- שומעים שארבעת המזדקנים האלה, כמו חבורת מילואימניקים ששכחו אותם באיזה טנק בנגב, פשוט מתפרעים בלי חשבון. אני מצרף גם קטעים בהופעות מתוכניות טלוויזיה- שימו לב לקייב ב-No Pussy Blues, אולי השיר הכי בולט של Grinderman בכלל, אולי השיר הכי גאוני שנכתב על תסכול מיני, תראו איך הוא ממש רוטט שם מרוב תשוקה:

ב-2010 הלהקה התכנסה להקלטת אלבום שני, שנקרא פשוט Grinderman 2. כאן, כמו שקייב אמר בעצמו, הלהקה כבר לקחה את עצמה יותר ברצינות. זה אלבום יותר מושקע מבחינת כתיבה עיבוד והפקה, ושומעים את זה- מדובר באחד האלבומים הכי טובים של קייב אי פעם. יש בו אלמנטים דומים של הסאונד המופרע של אלבום הבכורה, אבל הוא הרבה יותר מפותח והשירים הרבה יותר מתקדמים ופחות גולמיים, והרבה יותר פסיכדליה היישר מתוך הזקן הלא רחוץ של וורן אליס. רק החרמנות זהה פחות או יותר לאלבום הקודם. שימו לב לקליפ האולטרה-ביזארי ל-Heathen Child:

ב-2011, באמצע הופעה, קייב הודיע לקהל שהלהקה גמרה. "אולי נתראה בעוד עשר שנים, כשנהיה זקנים ומכוערים אפילו יותר". הוא טען שהלהקה השיגה את מה שנועדה עבורו. אבל אני חושב, שהוא השתיק את הלהקה מסיבה אחרת- היא נהייתה טובה מדי, יותר טובה אפילו מהבאד סידס. Dig Lazarus Dig, האלבום של הסידס שיצא בין שני האלבומים של Grinderman, הוא אלבום לא רע אבל הרבה פחות בולט ומרשים משני הגריינדרמנים האחרים. הגולם התחיל לקום על יוצרו ומיסטר הייד התחיל להשתלט על דוקטור ג'קיל, והדרך היחידה לסיים את הסכיזופרניה הזו הייתה לשים את Grinderman בצד.

אז יאללה, רק עוד שלוש שנים וקצת עד 2021, נחכה. לצערי נראה שקייב לא מתקדם בתחום הכיעור....

שלושה מוחות ועשר שנים

כולנו יודעים עד כמה הזיכרון נוטה לעוות את המציאות, כמה אנחנו משחזרים ומשכתבים את הזכרונות שלנו ומעבדים אותם לבלי היכר. היום, או יותר נכון הערב או הלילה, אני מציין עשר שנים לארוע מאוד מיוחד- ההופעה האחת שאני עד היום זוכר וככל הנראה תמיד אזכור כהופעה הכי מדהימה שנכחתי בה. ההופעה האחת שאני תמיד שופט את כל שאר ההופעות שראיתי מאז על פיה. ההופעה הזו התקיימה ב-23 לאוקטובר שנת 2006 בזאפה תל אביב, והיא ההופעה של ההרכב Brainville 3, שהורכב משלושה טיטאנים אדירים וגדולים ונוראים שהיו מגיבורי ילדותי והם עדיין מככבים גבוה ברשימת הגיבורים שלי- הבאסיסט יו הופר (Hugh Hopper), המתופף קריס קאטלר (Chris Cutler) והנשר הגדול, האדמו"ר של הפסיכדליה-פרוג-אוונגרד-פולק, דיוויד אלן (Daevid Allen) האחד והיחיד בהופעה הראשונה שלו בארץ מתוך ארבע (הייתה אמורה להיות הופעה נוספת אך בוטלה, אלן נפטר כמה שבועות לאחר מכן בחורף שעבר).

אני הייתי בן 23, מתחיל שנה ב' באוניברסיטה, עם חברה די טריה (לא הייתה בהופעה) שלימים תהיה אשתי היקרה, בלי ילד, בלי מחויבויות, הכל פתוח וזורם, לא יודע כלום מהחיים שלי ולא יודע כלום על העולם, נאיבי קצת יותר ממה שאני היום, מטומטם למשעי. קאטלר היה בן 59, הופר ז"ל בן 61, אלן זצ"ל בן 68. הם נתנו הופעה שהייתה עבורי חוויה חוץ ותוך גופית ובין יקומית. הדמויות האגדתיות האלו, דינוזאורים או אלים עתיקים שכמותם, יצאו מתוך הדו-מימד של הדיסקים והעטיפות והתגשמו לנגד עיניי בחמישה מימדים- שלושה פיזיים, אחד של זמן ואחד של סאונד. מטומטם ונאיבי כשהייתי, לא יכולתי לתאר לעצמי שהאנשים האלו קיימים באמת, ושבאמת ניתנה לי ההזדמנות לראות אותם בזמן אמת.

צריך להודות שמאז סביר להניח שראיתי הופעות טובות יותר, מתוחכמות יותר, עשירות יותר, ארוכות יותר. גם ראיתי אותם אחר כך- את אלן בהופעה גרועה למדי בבארבי עם ה-Acid Mothers Temple במה שנקרא Acid Mothers Gong, ואחר כך שוב באותו זאפה ת"א עם גונג (אחלה הופעה אבל אין מה להשוות לרמות ההתרגשות של ההופעה של Brainville 3). את קאטלר ראיתי לפני כמה שנים מתארח בפסטיבל אוונגרד בתיאטרון תמונע (נדמה לי). את הופר לא ראיתי עוד- הוא נפטר כבר ב-2009. ובכל זאת, עדיין לא הייתי בהופעה שבה התרגשתי בצורה כל כך טרנסנדנטית. השילוב של מי שהייתי אז, מי שהם היו אז, גודל המעמד- ורק לבסוף, ההופעה עצמה, שהייתה בת בת בת זונה- רומם את ההופעה ההיא לרמה מיתית, מעין אולימפוס שעומד במבחן הזמן, עשר שנים קדימה.

קודם כל צריך אולי להבין במי מדובר. השלישייה הזו צמחה מתוך סצנת קנטרברי, שפעלה בשנות השישים-שבעים באנגליה, מעין תת-ענף של מה שמכונה רוק מתקדם. אלן ניגן עם הופר לראשונה כבר ב-1963 (!), עם מתופף בן 15 בשם רוברט וויאט. הופר היה ממקימי להקה פרוטוטיפית בשם The Wilde Flowers, להקה שלמעשה לא הקליטה אף אלבום אבל הייתה העובר שהוליד את כל הסצנה כולה; חצי מחברי הלהקה הקימו את Soft Machine, החצי השני את Caravan. אלן הצטרף ל-Soft Machine  בתחילת דרכה אולם נאלץ לעזוב בשלב מוקדם, והקים ביחד עם אשתו דאז גילי סמיית' את להקת Gong שהפכה למפעל חייו; גונג התפצלה לאינספור תתי ותת-תתי להקות ואלן גם עשה המון דברים אחרים. הופר הצטרף בשלב מסוים ל-Soft Machine ומאוחר יותר השתתף בהמון הרכבי בת שלה. קאטלר היה ממקימי Henry Cow  האגדתית, קרובה-רחוקה של להקות הקנטרברי ולהקה הרבה יותר חתרנית ואוונגרדית, והשתתף גם הוא בהמון הרכבים קטנים שהתפצלו ממנה. בין לבין השלושה שזורים זה בזה בעוד כל מיני פרויקטים והופעות אורח שונות ומשונות.

כל אחד מהם הוא מוסד בפני עצמו עם קילומטראז' מפה ועד הונולולו. אלן היה אחד היוצרים המקוריים ביותר שאי פעם יצאו מהרוק המתקדם, הוא גם מחלוצי הגיטרה הפסיכדלית הגדולים; הופר היה באסיסט ענק וגם מלחין גדול שהותיר חותם באחת הלהקות הכי אהובות עליי; וקאטלר- ידעתי שהוא ענק ותמיד הערצתי את סאונד התופים המתכתי והבלתי שגרתי שלו באלבומים של הנרי קאו, אבל הוא זה שבסופו של דבר עינג אותי הכי הרבה בהופעה. ההרכב שלהם, שנקרא על שם קטע ג'אז של סאן רא, הוקם במקור עם מתופף אחר, פיפ פייל, עוד שם ידוע בעולם הקנטרברי; כפי שאלן סיפר באותו ערב, פייל נפטר במלון כמה שבועות לפני ההופעה. אלן טען שזה היה תוך כדי אורגזמה.

בערך בגיל 13-14, עשר שנים לפני ההופעה הזו, פיתחתי את התחביב המוזר הזה של לשמוע להקות שנוצרו בין עשר לעשרים שנים לפני שנולדתי, רובן אנגליות (היום זה כבר מאוד שונה). הדיסקוגרפיה הענפה של אלן-הופר-קאטלר ורבים אחרים ליוותה אותי כל השנים האלו ותמיד גם הכניסה אותי לניכור מוזיקלי מסוים מרוב בני גילי, ניכור שמאוד מצא חן בעיניי. בנוסף לכל המגרעות שלי מאז, הייתי גם נער פריפריה חיוור (סיפרתי פה כבר איך פעם שלחתי דיסק לחנות בדואר לאחר הקניה כי חשבתי שהוא מקולקל), ואנשים כמו אלן-הופר-קאטלר היו הגיבורים שלי לאורך תקופת גיל ההתבגרות, שרובה התאפיינה בשיעמום פרובנציאלי ותסכולים מיניים. אמנם ראיתי את פיטר האמיל בהופעה בשנת 2000 (או 2001?) אבל זה היה הכי קרוב לראות אליל נעורים (ההופעה הייתה טובה אבל קצת פושרת, בטח ביחס להופעה אחרת של האמיל שראיתי ב-2008). לדיוויד אלן הייתה לי חולשה מיוחדת והידיעה שהוא הולך להופיע בגילו המתקדם אצלי בחצר האחורית הייתה בלתי ניתנת להכלה.

23 באוקטובר 2006. אני מגיע להופעה מלווה בשניים מטוביי חבריי, שלושתנו לבושים כמו שצריך להתלבש להופעה כזו- פסאוד-היפיים מוזרים (אשתי עד היום נקרעת מצחוק מהתמונות; אגב את כל התמונות המצורפות אני צילמתי). אני חושב שקנינו במיוחד בגדים להופעה בשוק הפשפשים ביפו. הקהל נראה כמו כנס התעוררות של כת- בין השאר הרבה מכרים תל אביבים שהכרנו מהפאב "בית הבירה" (אתם יודעים מי אתם), כולם לבושים מוזר וצבעוני כמונו ההתרגשות הייתה בשיאה (על אף שזאפה תל אביב זה לא ממש המקום להופעות אוונט-ג'אז-פסיכדליות אבל מילא). הערב התחיל מאוד מאוחר, בחצות- טכנית זה היה ה-24 באוקטובר. החימום היה הופעה מאוד קצרה של להקת קרוזנשטרן ופארחוד המופלאים תמיד (כאן המקום לציין שהאיש שהביא את הלהקה לארץ הוא ויקטור לוין, מנהל Auris media ואיש יקר מאוד ובעל מניות רבות). הם הכניסו אותנו לאווירת הטירוף הדרושה.

ואז הם התחילו לעלות אחד אחד. ב-00:30  ראשון עלה קאטלר, שבעיניי היה הכוכב הגדול של הערב. עד היום זו זכורה לי כהופעה הגדולה ביותר של מתופף שראיתי. קאטלר, מתופף אוטודידקט שיצר מתודה מאוד לא שגרתית על התופים, ניגן כמו מכשף מיסטיקן קדום- הוא ליטף את התופים, ערסל אותם, סנט בהם, והכל תוך תנועות ידיים מהפנטות וברגליים יחפות. אחרי כמה דקות מאולתרות עלה גם הופר, שעשה מה שמצופה מבאסיסט- להחזיק את מערבולת המוזיקה החופשית שהשניים האחרים עשו- אבל הוא עשה גם דברים פחות שגרתיים לאורך ההופעה וניגן גם תפקידים של גיטרה חשמלית מובילה.

ואחרי עוד כמה דקות, מצד שמאל של הבמה, מהחושך, החל להבליח אלן, נכנס לבמה בהילוך איטי מזויף, לקח את גיטרת ה-Honner הקטנטנה והמצחיקה שלו (בהופעה עם ה-Acid Mothers Gong גם לגיטריסט השני הייתה גיטרה כזו בדיוק). אלן עשה את כל מה שתמיד ידעתי שהוא עושה עם הגיטרה- סאונד ה-Glissando האגדי שלו (טכניקת נגינה מיוחד שבה אלן מצמיד מוט מתכת למיתרים, והחיכוך של המוט בתוספת אפקטים מתאימים יותר סאונד חללי-שמיימי מופלא) ושימוש מושלם בלופר. הוא לא תמיד דייק- אבל גם בגונג הוא לא תמיד דייק.

מה קרה בדיוק בשעה וקצת שבאו אחר כך לא זכור לי, במרחק עשר שנים, לפרטי פרטים. אני זוכר שעמדתי ממש בשורות הראשונות, מרחק נגיעה. אני זוכר שנוגנו שני שירים או אולי יותר מתוך האלבום האגדי של גונג, Camambert Electrique, כמה שירים מהרפרטואר העדכני יחסית של אלן שלא הכרתי, ונדמה לי שהסיום הגדול היה מחווה לאלבום הראשון של Soft Machine. אני זוכר שקפצנו באקסטזה, צרחנו את המילים כשידענו אותם, והרגשנו בכוכב אחר. אני זוכר שזו הייתה הופעה מבולגנת, משונה, ביזארית, מדיטטיבית, פותחת עולמות ומרחיבת אופקים. אני זוכר את קאטלר מכשף ומשפיט את התופים, את הופר פורט במהירות עצומה ובאלף אצבעות על הבאס הענקי שלו, את אלן משתולל עם האפקטים וגיטרת הצעצוע שלו ומתבדח איתנו בכאריזמה האינסופית שלו.  

באזור 2:00 הם סיימו. באזור 2:30 הם יצאו והתחילו לדבר ולהסתחבק עם הקהל. קאטלר סיפר לנו על מצבה הבריאותי של דאגמר קראוזה והניסיון להעלות מופע מחווה להרכב Art Bears הנפלא. הופר היה סוג של דביבון חביב. מי שגנב את רוב תשומת הלב ולא במפתיע היה אלן, שישב דקות ארוכות בשמחה רבה, התבדח עם כולם וחתם בסבלנות מופלגת לכל מי שביקש לחתום על דברים והיו הרבה כאלה (כולל איברי גוף שונים- אתם יודעים מי אתם). הייתה לי הזכות לקשקש איתו כמה שניות, והוא אייר לי איור על חתיכת נייר שכבר מזמן אבדה לי. החוויה הייתה של הגשמת חלום במובן הכי טהור שלו. הלוואי וזה יחזור מתישהו שוב.

(הבחור משמאל הוא אני)

שמש Oׂ)))

זה לא שלא שמעתי מוזיקה קיצונית בחיי, אבל המוזיקה שלהם היא כמו מוצג של אסלה במוזיאון - נראה כאילו היא נועדה רק כדי לעורר שיחה ולא כדי להיות יצירה מוזיקלית אמיתית. עמדתי חצי שעה (מתוך הופעה של שעה) ושמעתי המהום של עשרות מגברים. זה עמוק? זה מינימליסטי? זה בולשיט? זה נחשב כמוזיקה? למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את זה?

-תגובה מאת אופיר סוויסה, מתוך הפוסט "האדמה תחת רגלינו"

עכשיו הגיע הזמן לפוסט שאני כבר מזמן רוצה לכתוב. כמו שכתבתי כאן קודם, בשנתיים האחרונות הטעם שלי נפתח ופתאום מצאתי את עצמי מקשיב להרבה יותר ווליום והרבה יותר דיסטורשן. מסעותיי בעולמות הדיסטורשן הביאו אותי למי שהם כנראה הכהנים הגדולים של התחום, השאמאנים של הפאז, הקפטנים של הנויז, הלוא הם Sunn O))). את שם הלהקה הוגים פשוט "סאן" אבל אני לא יכול להיפטר מההרגל הישן וקורא להם סאן או, שאף אחד לא יחשוב שאני מדבר על אריס סאן או משהו.

הבסיס של Sunn O))) הם הגיטריסטים סטיבן או'מאלי וגרג אנדרסון. כמו ב"רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", המחזה המדהים של טום סטופארד (ואחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים) שניהם כל כך דומים פיזית זה לזה ומנגנים בצורה כל כך דומה שאני לא בטוח אם הם לא מתבלבלים בין האחד לשני בעצמם. או'מאלי ואנדרסון אימצו את החדשנות של דילן קארלסון והאלבומים המוקדמים של להקת Earth, עליהם כתבתי כאן בהרחבה- הדרון מטאל, המבוסס נטו על סאונד ומינימליזם ובדרך כלל משולל תופים, כשהמקצב כל כך איטי- אם הוא קיים בכלל- שהמוזיקה מרגישה כמעט סטטית לחלוטין. Earth  כבר מזמן שינו סגנון ועברו הלאה, אבל Sunn O))) החליטו להמשיך בדיוק איפה ש-Earth הפסיקו- ולשכלל את הנוסחה עוד ועוד ועוד.

מפעל חייהם של או'מאלי ואנדרסון הוא מפלים אדירים ובלתי נגמרים של דיסטורשן ופידבק. קצת כמו קריימר שבפרק אהוב עליי במיוחד של "סיינפלד" ממשיך לנסוע באוטו כדי לראות כמה זמן אפשר להמשיך לנסוע אחרי שמד הדלק מגיע לאפס, או'מאלי ואנדרסון רוכבים על האקורדים האדירים והואגנריאניים שלהם עד שהם נגמרים- וזה לוקח המון זמן. הקטעים של Sunn O))) לרוב נעים סביב עשר עד עשרים דקות, וכולם מוקדשים לפולחן המקודש של הווליום והתדרים הנמוכים. צריך באמת באמת לאהוב סאונד עמוק של גיטרה מחושמלת כדי להעריך ולהתחבר למה שהם עושים. בכל זאת, מדובר בלהקה שנקראת על שם חברת מגברי גיטרות- והשם מחייב.

הבסיס של המוזיקה מאוד פשוט וסופר מינימליסטי, שלא לומר פרימיטיביסטי או סתם פרימיטיבי- האקורדים העצומים האלה. אבל מהר מאוד Sunn O))) הבינו שבכל זאת צריך גם קצת גיוון, ואת הגיוון הזה הם משיגים בזכות הרחבת היריעה- בין אם הרחבת ההרכב הבסיסי של Sunn O))) , או שיתופי פעולה עם אמנים אחרים לאלבומים משותפים. את ההרכב עצמו הם מגבים עם שותפים מזדמנים- כמו הווקאליסט הנהדר אטילה צ'יהאר שמתמחה בקולות נמוכים דמויי שדים מהשאול ומתבל גם בשירת גרון מונגולית, הגיטריסט\פרקשניסט\מולטי אינסטרומנטליסט\וואט-דה-פאק הנפלא אורן אמברצ'י, וטוס ניווניוזן (אין שום סיכוי בעולם שאני מבטא את זה נכון) שגם מוסיף סינטיסייזר מוג לחוויות הדרון. באלבומים שונים שלהם מתארח ארסנל מרשים של אורחים- מג'וליאן קופ הבלתי נלאה ועד טרומבוניסט הג'אז המפורסם ג'וליאן פריסטר, שמבוגר מאנשי Sunn O))) בארבעה עשורים. בנוסף, Sunn O))) גם חולקים אלבומים עם הרכבים אחרים- כמו Earth, הלהקה היפנית המשובחת Boris, האנסמבל הסקנדינבי Ulver, Nurse with Wound, ושיתוף הפעולה שבעצם בזכותו התחלתי לשמוע אותם עם אליל האוונגרד שלי, סקוט ווקר. על כמה מן האלבומים האלה אני אכתוב כאן.

אוסף שיתופי הפעולה המרשים והמגוון הזה מדגים יפה עד כמה המוזיקה של Sunn O))), שבמבט ראשון מרגישה כמו חומת בטון ועופרת בלתי חדירה ובלתי עבירה, היא בעצם מתקשרת, סוחפת וגם מרגשת. כי בעצם, Sunn O))) רק מתחפשים ללהקת מטאל- אבל הרוח היא בעצם רוח של ג'אז, במובן שזו מוזיקה נועזת, הרפתקנית מאוד, לא מקובעת על מבנים נוקשים, שהולכת רק קדימה ולא מסתכלת אחורה. חוסר היכולת להגדיר מה בדיוק Sunn O))) עושים היא בדיוק התכונה שמושכת אליה מאזינים שכלל לא שומעים מטאל בדרך כלל- אוהבי דרון, מוזיקה מינימליסטית, אמביינט, נויז וג'אז אוונגרדי (בכלל, אני חושב שחובבי מטאל הם ממש מיעוט בקרב מעריצי הלהקה).

תכונה נוספת שאני מאוד מאוד אוהב בלהקה הוא חוסר הפשרות המוחלט שלה. כמו כת של שני אנשים, כמו שני פאקירים, או'מאלי ואנדרסון החליטו שזה מה שהם עושים בחיים והם הולכים עם זה עד הסוף. בשביל לשמוע אותם צריך סבלנות של ברזל (בגלל האיטיות) ואוזניים עמידות במיוחד (בגלל הווליום). זה מפחיד, זה מאיים, זה רועש בטירוף, ולפי דיווחים הווליום בהופעות כל כך אסטרונומי עד שהטיח מתפורר מהתקרה. ואם זו לא אומנות אז אני לא יודע מה כן. ובפרפראזה על משפט מפורסם של מארק אי סמית' מה-Fall, אם זה או'מאלי, אנדרסון וסבתא שלך על בונגוס- זה Sunn O))).

אז כאן אני אסקור כמה אלבומים אהובים וטובים של ההרכב, כולל שיתופי פעולה מעניינים. האלבום הראשון והבסיסי ביותר הוא האלבום הראשון באורך מלא, Void. זה גם האלבום עם הכי פחות אורחים. זה הסאונד הכי בסיסי של Sunn O)))- או'מאלי ואנדרסון והגייזרים העצומים שהם מוציאים מהגיטרות ומהמגברים שלהם. זה כל כך מינימליסטי שאין לי עוד הרבה מה לתאר, מלבד שהאלבום מכיל באופן נדיר קאבר לשיר של מלווינס. אלבום יותר ורסטילי הוא Black One, שממשיך בסגנון קצת יותר אפל וגותי ומועשר באורחים רבים כמו אמברצ'י שהוזכר לעיל ו-ווקאליסטים שונים, שלפי עדות הלהקה אחד מהם הוכנס לארון מתים (!) וההקלטה נעשתה דרך העץ. אף אחד מהשניים הוא לא מאלבומיהם הגדולים באמת, אבל זו בלי ספק טבילת אש ראויה.

האלבום שנחשב נכון להיום למאסטרפיס הגדול- ובצדק- של Sunn O))) הוא האלבום Monoliths and Dimension מ-2009. כאן היריעה רחבה ביותר ומכילה את אטילה הבלתי נלאה, דילן קארלסון איש Earth, אמברצ'י, שני נגני טרומבון ובינהם פריסטר שהוזכר לעיל, מקהלה (!) ואנסמבל גדול של כלים קלאסיים- כלי מיתר, פסנתר, פעמונים ואפילו נבל. גם אם לא תאהבו שום דבר מהפוסט הזה אני מציע לנסות להתמקד באלבום הזה בכל זאת, כי הוא מראה עד כמה ניתן לפתח את הדרונים הבסיסיים של Sunn O))), שהם כמו מצע אורז עליו מוגשת ארוחת גורמה עשירה ביותר. הוא גם מראה כמה סאן או פתוחים ורחבי אופקים. מדהים במיוחד הוא הקטע האחרון, “Alice”, מחווה ממיסה במיוחד לאליס קולטריין הגדולה שאני כל כך אוהב- הסוף שלו, עם כלי הנשיפה הנמוכים ממתכת, הוא קתרזיס מזכך במיוחד ויכול לגרום גם לסלעים להזיל דמעה.

ויש גם אלבומי הופעה חיה. אני אודה שהאג'נדה שלי לכתיבת כל הפוסט הזה הוא שאני רוצה לראות את Sunn O))) בארץ (וזה כבר כמעט קרה ועל כך בהמשך), ואולי בעזרת הפוסט אצליח לעודד מודעות מסוימת שלבסוף תביא את הלהקה. מותר לבנאדם לחלום לא? בכל מקרה, קשה קצת לנבא איך תהיה הופעה של סאן או מבחינת מי יעלה לבמה בדיוק ומה הם בדיוק ינגנו (אין כל כך טעם לדבר על סט ליסט או שירים מוכרים כי בעצם אין ממש כאלה), אבל בטוח שזה יהיה מאוד רועש ושלא תראו הרבה כי סאן או מפוצצים את הבמה בערפל (וגם מכסים את הראש בגלימות נזירים). ממה שראיתי ביוטיוב ושמעתי מאנשים זו חוויה עוצמתית מאוד אבל ממש לא פשוטה. יש לפחות שני אלבומי הופעה מאוד מומלצים- Domkirke, הופעה בכנסייה בבלגיה שיש לה טון מאוד מיוחד בגלל הנוכחות של עוגב כנסייתי, והופעה נוספת שנקראת Agharti. בשתי ההופעות בולט מאוד הווקאליסט אטילה, שאם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שאהנה לשמוע ווקאליסט כזה הייתי אומר FUCK NO. הוא פשוט אדיר, דווקא בגלל שהוא מרעים בקולו אבל לא מגיע לצרחות היסטריות מעצבנות. הקטע השני מהאלבום Domkirke הפך לאלבום שלם בפני עצמו, Kannon שיצא בשנה שעברה, אלבום חלש יחסית. צירפתי גם צילום של הופעה מייצגת, עם אטילה וככל הנראה גם טוס שם על קלידים.

ועכשיו לשני שיתופי פעולה מצוינים. אלבום אחד הוא Alter עם הלהקה היפנית המצוינת Boris. בוריס גדלו, אפשר לומר, על Earth ו- Sunn O))) כך שהשילוב מאוד הגיוני. האלבום הזה בולט בגלל שיש לו אלמנט שלא נוכח בכלל באלבומים של Sunn O))) וזה תופים וכלי הקשה. זה אלבום מאוד רענן וחי, ובאתר הבאנדקמפ של סאן או הוא גם מכיל קטע מסיים ארוך של כמעט חצי שעה שבו מתאחדים Sunn O))) ובוריס עם דילן קארלסון מ-Earth לפגישת פסגה.

האלבום המשותף השני הוא Soused שיצא עם אחד הגיבורים שלי, סקוט ווקר. כמו במקרה של גטטצ'יו מקוריה ו-The Ex מהפוסט הקודם, גם כאן זה חיבור שנשמע מאוד משונה אבל אני חושב שהוא עובד יפה, אם כי צריך להודות שזה לא באמת אלבום משותף אלא יותר אלבום של ווקר ש- Sunn O))) מתארחים בו. ווקר כתב את כל השירים וגם אחראי על ההפקה, ו- Sunn O))) בעצם מחליפים בדרונים שלהם תפקידים שבדרך כלל תזמורת שלמה עושה באלבומים אחרים של ווקר. בכל מקרה זה אלבום מצוין, ובאופן מפתיע זה האלבום הכי קליט וקל לעיכול בכל הפוסט הזה.

נסיים במשהו למיטיבי לכת. ללהקה יש גם שני הרכבי בת, שנוצרו בעצם מכורח המציאות- הופעות שבהם או אנדרסון או או'מאלי לא יכולים להגיע ועל כן אלו לא הופעות של סאן או (והרי אמרנו שאם זה או'מאלי ואנדרסון וסבתא שלך וכו'). הרכב אחד נקרא Burioal Chaber Trio והוא מכיל את אנדרסון, אטילה ואמברצ'י, וההרכב השני נקרא Gravetemple והוא זהה למעט שאומ'אלי מחליף את אנדרסון. Gravetemple למעשה נולדו בישראל, כאשר סאן או באו להופיע כאן אבל אנדרסון לא יכול היה להגיע; ביולי 2006 או'מאלי, אטילה ואמברצ'י באו להופיע במועדון חדש וטרי בזמנו, לבונטין 7 שמו- ואז פרצה גם מלחמת לבנון השניה. השלושה עלו להופעה שתועדה באלבום limited edition שנקרא The Low Down. תשיגו אותו. מדובר באלבום מדהים, טרק אחד רציף של שעה של נויז ודרון שנע בין שקט מאוד מאוד ורועש מאוד מאוד, והוא פשוט מופתי מבחינת בניית הדינמיקה הסופר איטית. זה ראש אחר, שונה מסאן או, ולגמרי עומד בזכות עצמו. האלבום לא קיים ביוטיוב אבל אפשר למצוא אותו ברחבי המרשתת- ואני מציע לשמוע את השעה הזו ברצף, בלי לעשות שום דבר אחר תוך כדי. ביינתיים קבלו טעימה מהם בלייב.

ואני מסיים כאן ושוב מרים קול קורא- מפיקים צעירים ונמרצים, תביאו לנו את Sunn O))). השמיעה שלי תקינה מדי בזמן האחרון.