בטח לא שמתם לב, אבל ברביעי
נפל דבר בשמי הבלוגוספרה המוזיקלית הישראלית לדורותיה: בקול ענות חלושה ובכמעט
דממת אלחוט, אתר "השרת העיוור" נסגר מפאת חוסר עניין הציבור. זאת להבדיל
מהידיעה על ירידת "הקצה" מעל גלי האתר, שזכתה להדים רבים, ובצדק. כך שמי
שמחפש לשמוע ולהכיר דברים חדשים שידגדגו לו את הסינפסות ויעשו לו שליכטה בלב איבד
שני מוסדות תרבות. בזמן שה"קצה" עדיין הייתה בשיאה, "השרת"
כבר גוסס ודועך לפחות כמה שנים טובות ובתור אחד שפקד את האתר ככל הנראה אלפי פעמים
בעשור האחרון, היה ברור השנה כי הסוף קרוב. בניגוד ל"הקצה", שאודה ולא
אבוש כי למעשה אף פעם לא ממש שמעתי (זה לא אישי בשום צורה, פשוט לשמוע רדיו זה ממש
לא בסיסטם שלי), ה"שרת" היה חלק משמעותי מאוד מחיי הבוגרים, לא פחות.
עבורי זה היה הרבה יותר מעוד
אתר מוזיקה, זה היה ממש בית, וזה היה בית ספר לכתיבה, ובית ספר להאזנה למוסיקה,
ומקום להבין בו מה זו בעצם מוסיקה, מה עושים עם זה, למה זה טוב ולמה זה עושה כל כך
טוב לכל כך הרבה אנשים שגם יודעים לכתוב. בתקופה הפרה-היסטורית של טרום עידן
הבלוגים, זה היה מקום בו יכולת לשתף אנשים שלא פגשת מעולם לא רק בטעמך המוזיקלי,
אלא ממש בצפונות ליבך. מעבר להכרה הפאסיבית של מוסיקה חדשה או סגנונות חדשות, עצם
העובדה שאדם שלא משלמים לו ישב מול תוכנת וורד ותקתק את מחשובתיו ורגשותיו על
אלבום שהוא אוהב, ושחלק מהכותבים בשרת עשו את זה בצורה כל כך מדהימה, נטולת
אג'נדות יחצ"נות ברנז'איות ונוגדות אינטרסים, היא פשוט מרגשת עד דמעות, אין
לי דרך אחרת להתנסח. כמו שאליסף דעואל כתב בתגובה לפוסט המרגש שגיאחה כתב בעונג שבת אתמול, גם אני בעשור האחרון נכנסתי לאתר לפחות פעם ביום אם לא יותר, והיו גם
ביקורות שחזרתי אליהן שוב ושוב.
וסגירת האתר היא גם סוג של סגירת מעגל אישית-
בנובמבר 2001, ממש כמה ימים לפני שהתגייסתי, כתבתי ושלחתי ביקורת ראשונה לשרת, תחת
השם הבדוי דיאמונד דוג (שהתחרטתי עליו מהר מאוד, מה גם שגיליתי שקיימת בחורה שעד
היום לא גיליתי את זהותה שגם השתמשה בשם זה). ואז עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת….האתר
הזה שימש לי אישית, ככותב, כ-playground
להתנסות חופשית בכתיבה, בלי שמישהו כפה עליי סגנון מסוים או שיקולי עריכה מסוימים,
החופשיות הזו והפידבקים מהמגיבים הם אלו שעיצבו את סגנון הכתיבה שלי, ואני בטוח
שכל פליטי השרת שפתחו בלוגים (ויש רבים כאלה) יסכימו שבזמנו לא היה עוד מקום כזה-
באינטרנט ומחוצה לו- שנותן את הדרור הבלתי נדלה הזה לכתיבה ביקורתית.
הגדולה של האתר הייתה התחושה
הביתית שבו, בעיקר ברגעיו היפים (כמובן שהיו הרבה רגעים לא יפים, בעיקר בהתכסחויות
והשתלחויות של מגיבים מסוימים זה בזה), התחושה שכל מי שנכנס אליו פשוט אוהב מוסיקה
ברמות אובססיביות וחייב לדבר ולשתף. בתור מי שבילה באתר כמעט מיומו הראשון ועד
האחרון, הייתה תמיד דינאמיות רבה בקרב אוכלוסיית השרת, ותמיד היה דם טרי של כותבים
ומגיבים חדשים במערכת, וזה לדעתי מה שהחזיק את האתר כל כך הרבה זמן, עד שהגיע הרגע
בו זרימת הדם הטרי פסקה והאתר הפך להיות אני ועוד חמישה אנשים. עם השנים נפתחו
פלטפורמות נוחות לכתיבת בלוגים עצמאיים, מה שבעיקר הקל על מלאכת הכתיבה ועל מהירות הפרסום, ואט אט אנשים זרמו מהאתר
החוצה, עד שלמעשה האתר איבד רלוונטיות. דבר דומה קרה לדעתי גם ל"קצה"
שבתור תוכנית רדיו כבר יש לה אלטרנטיבות והיא כבר לא הצדיקה את עלות תו האיכות
שסיפקה לגלגל"צ (במקור הפוסט הזה היה אמור להיות על "הקצה" אבל
כאמור אף פעם לא האזנתי ל"קצה" כך שאולי אני לא האיש המתאים לדבר עליה).
באיזשהו מקום התהליך הזה הוא תהליך טבעי, אבל יש סוג של אבדן בכך שאין מקום מרכזי
כמו "השרת", ובטח שאין במה מרכזית להתנסות בה בכתיבה- כל אחד יכול להקים
בלוג אבל קשה מאוד להגיע לחשיפה ולהשפעה שלה זכה "השרת".
זה הזמן לסיים, ובעיקר להגיד
תודה לעשרות, אם לא מאות, האנשים הטובים שחלקו איתו את חווית השרת, אנשים הטובים
שכתבו, ביקרו, הגיבו, וכן לצוות המתחזקים והעורכים המסורים של האתר, אנשים שקרעו
את התחת כדי שהמיזם המופלא הזה יעמוד על הרגליים: אחי רז (האב המייסד), גיאחה
כמובן, מני, אופק, יאדו, רונרון עכברון, אסטרובוי, דראמפי, גארפילד, גמש, גדי ב ז"ל, סיסי,
נטע, קיש, יאיר יונה, CH4,
ק. צטניק, נאומי, יאיר יונה, דיסה, זולי, H2S, סאגיב, אנגלופיל, Y99, א. סופרמן, אחד
מאוזן, אוהד בן פורת, אורי ברייטמן, אורי "קאבוקים" אופיר, ל כהן, dexterx, אליסף דעואל, אלעד
ברנט לוי, עלמא אליוט הופמן, ברט, אריק
חייט ז"ל, pinks and
floyds, בלוז, בועז כהן, יעל המקורית, יקי אשכנזי, מכסח המדפסות, מאסטר
יהודי, מאריה אוצ'ר, עידו לויט, עמית קלינג, סגול 59, pooyu, קובי אור, ו....דודי (כן כן,
אמנם הנודניק הרשמי של האתר אבל תכל'ס בנאדם סיפק הרבה צבע, כנראה יותר מדי צבע
בשלב מסוים). וכמובן, היו עוד עשרות ואפילו מאות אחרים שאינני זוכר כרגע- עמכם הסליחה.
לסיום: הנה כמה ביקורות שאהבתי
לקרוא פעמים רבות, חלקן אפילו לאלבומים שממש לא רציתי לשמוע. למזכרת.
היה שלום, שרת.
