יערות, סוסים, סופות

לאחרונה, נתקלתי בדוקומנטרי על אחת הלהקות האהובות עליי ביותר, להקה שביליתי חלק גדול מתקופת התיכון-צבא בהאזנה אדוקה לאלבומיה, ג'תרו טאל. הדוקומנטרי נקרא Their full authorized story ובו מגוללים חברי ג'תרו טאל לדורותיהם (ויש הרבה כאלה) את סיפור הלהקה. מה שמאוד מרשים בדוקומנטרי הזה הוא הכנות שבה מכבסים חברי הלהקה את הכביסה המלוכלכת, מה שיוצר את האווירה של פגש מחזור שמשתבש, כשבעיקר איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה הבלתי מעורער, חוטף הרבה אש (ובאופן ביזארי, ברבות השנים אנדרסון נעשה דומה לגיבור Breaking Bad וולטר וויט). בכל מקרה, הדוקומנטרי המומלץ הזה גרם לי גל נוסטלגיה גדול וחזרתי למשך משהו כמו שבועיים לשמוע ברציפות את כל אלבומי הלהקה שיש לי וגם לשמוע עוד כמה שלא שמעתי קודם, בעיקר הופעות חיות. גוף העבודה של הלהקה בשנים 1968-1979 הוא מפיל לסת. שנה אחרי שנה, אלבום אחרי אלבום, ניצחון אחרי ניצחון. כמו שכבר כתבתי כאן, במשך עשור הלהקה הזו הייתה אימפריה מרשימה, ואיאן אנדרסון הנהיג וניווט אותה כמו קונקיסטדור, כמו אלכסנדר מוקדון. כמה כישרון, כמה ברק. הוא כמובן לא עשה את זה לבד, שכן הלהקה תמיד התהדרה בנגנים אדירים. רציתי למקד את המבט על התקופה הגדולה האחרונה שלה הלהקה, 1977-1979, שנים בהן הוציאה טרילוגיית אלבומי אולפן ואלבום לייב אחד, תקופה שידועה כתקופת הפולק-רוק של הלהקה.

הלהקה פרצה כלהקת בלוז ב-1968, ומאז הלכה וגיבשה את עצמה עד 1975 כלהקת רוק מתקדם שמשלבת בלוז, ג'אז, פולק ורוק יחסית כבד בחסות הדיסטורשנים של גיטריסט הלהקה, מארטין באר. היום זה ייראה מוזר, אבל בתחילת שנות השבעים להקות רוק מתקדם, שניגנו גם שירים בני 20 דקות ויותר, היו להקות מאוד מצליחות מבחינה מסחרית. וג'תרו טאל הייתה אחת המצליחות שבהן, היא פיצצה אולמות לא רק באנגליה, אלא גם בארה"ב, יפאן ואירופה. כל זה השתנה ב-1976,  שנת מפנה במוזיקת הרוק הבריטית, כשהפאנק, תנועת הנגד האולטימטיבית, מתחיל לפרוח. הקאפיטליזם התאצ'ריסטי עומד במרכז הזעם הציבורי, ולהקות הרוק המתקדם מועלות על המוקד ומוקעות הן ע"י הקהל והן ע"י המבקרים בשל מופעיהן הראוותנים והפומפוזיות של החומרים. אנדרסון זיהה את הלך הרוח הזה בזמן, וג'תרו טאל הוציאו את האלבום Too old to rocknroll, too young to die שתיאר את קורותיו של זמר רוק מזדקן, והתאפיין בהרבה פחות פומפוזיות, במוזיקה down to earth ובשירים לא ארוכים. האלבום הזה נחשב אלבום מעבר בין תקופת הרוק המתקדם של הלהקה לתקופת הפולק, והוא אולי אלבומם החלש ביותר משנות השבעים. לאחריו, אנדרסון עבר לגור באזור כפרי באנגליה, מה שנתן לו השראה להעמיק בכפריות ובפולקלור הבריטי. המעורבות של אנדרסון עם מוזיקאים מהפולק הבריטי, כמו להקת Steely span שאנדרסון הפיק לה אלבום, גם היא התוותה לו את הדרך; הנה כי כן, אנדרסון החליט להמציא את הלהקה מחדש כלהקת פולק-רוק; בזמן שלהקות רוק מתקדם אחרות עדיין התבוססו באותה ביצה ישנה של קטעים ארוכים ומורכבים לעייפה, אנדרסון הצליח לרענן את הלהקה ולהישאר רלוונטי.

ב-1977, הצליח אנדרסון לייצב את אחד ההרכבים החזקים ביותר של הלהקה אי פעם: יד ימינו (עד לריב מכוער ב-2008) הגיטריסט מארטין באר, המתופף בארי בארלו (שאימץ לעצמו את השם הפרטי "בארימור" כבדיחה מגוחכת, וזה תפס)  שהיה כנראה המתופף הטוב ביותר של הלהקה אי פעם, הבאסיסט הצעיר והנמרץ ג'ון גלאסקוק, ושני קלידנים- ג'ון אוון שלמעשה הקים ביחד עם אנדרסון את הלהקה, ודיוויד פאלמר שגם עשה ללהקה את העיבודים התזמורתיים באלבומים (וברבות הימים עשה ניתוח לשינוי מין והפך לדי פאלמר).  זו הייתה מכונה משומנת להפליא, שלמעט גלאסקוק כולם ניגנו עם אנדרסון בצורה זו או אחרת בערך כעשור.

בעיניי, המוזיקה של הלהקה בשנים 1977-1979 משקפת בצורה הכי מזוקקת את המושג פולק-רוק. כשמדברים על ג'תרו טאל, האסוציאציה הראשונה שעולה לראשון היא החליל של אנדרסון. אבל למעשה, כל המוזיקה של הלהקה מושתתת על גיטרות, ובעיקר, הדיאלוג בין הגיטרה האקוסטית של אנדרסון מחד, לחשמלית של מארטין באר מאידך. אנשים לפעמים שוכחים את זה, או לא שמים לב, אבל אנדרסון הוא במקור גיטריסט, וכישוריו בגיטרה אקוסטית ולפעמים קלאסית עולים בעיניי אפילו על כישוריו כחלילן. לצד האקוסטית שלו, מארטין באר הוא אחד הגיטריסטים החשמליים הכי פחות מוערכים בתולדות הרוק. באר בקלות יכול היה להשתלב אחת מלהקות ההבי מטאל של התקופה, וקשה להפריז עד כמה הסאונד שלו חשוב לתמהיל הצליל של ג'תרו טאל. כך שהבסיס של ג'תרו טאל ניתן לצמצום לכדי השילוב, או המתח, בין שני הגיטריסטים האלו, כשכל השאר- הקלידים המרובים, התיפוף של בארלו, החליל- נבנה על גביהם. כך שאנדרסון מביא את הפולק, ובאר את הרוק. ובשלושת האלבומים של 1977-1979 האיזון בינהם שוכלל לכדי שלמות. עוד נקודה חשובה היא, שבהרכב הזה של ג'תרו טאל אנדרסון חתום על 99% מהשירים, כמו תמיד, אבל הייתה כאן גם תרומה מאוד נכבדת של חומרים של חברי הלהקה, בעיקר דיוויד פאלמר ומארטין באר.

האלבומים והשירים של 1977-1979 מתאפיינים גם בקו מאוד מסוים של האדם מול הטבע, ואפשר לראות בהם התקדמות רעיונית, מהטוב אל הרע. באלבום הראשון, Songs from the woods, אנדרסון משבח ומהלל, אם לא סוגד לחיי הכפר והטבע, את השדות והיערות והמדשאות של בריטניה הגדולה, ואת המיסטיקה והפולקלור הנלווים אל הטבע הבריטי הזה. באלבום השני, Heavy Horses, אנדרסון כבר מאמץ טון יותר כבד וקודר, שבו הוא מצד אחד מתרפק על עולם הטבע הזה, ומצד שני מבכה את הידחקותו של הטבע על חשבון המודרנה, החיים המערביים המתועשים שרומסים כל פינה וחלקה טובה. ובאלבום השלישי, Stormwatch, אולי האלבום הקודר ביותר של הלהקה משנות השבעים וגם האלבום שסיים למעשה את שנות התהילה הגדולות של הלהקה (לפחות בעיניי), אנדרסון כבר נכנס לעמדת הנביא המטיף בשערי העיר, יורק נבואות זעם על עוולות האדם המודרני ביחסו לטבע.

האלבום הראשון שפותח את העידן הקצר אך פרודוקטיבי הזה הוא Songs from the wood מ-1977. זהו אחד האלבומים הפופולאריים ביותר של הלהקה עד היום, והוא מתאפיין בעליזות ובשמחת חיים שמנוגדת לקו הציני ששלט באלבומי ג'תרו טאל עד אז. האהבה שאנדרסון מפגין לטבע, לירוק הבריטי, היא כמעט נאיבית. בשיר הנושא הפופולרי שהוא דוגמא מושלמת לאיך אפשר לכתוב קטע מורכב ביותר מבחינה מוזיקלית בלי להיקלע לקלישאות רוק מתקדם שנמאסו על הקהל כל כך, אנדרסון מזמין אותנו לשמוע אותו שר שירים מהיער, לראות את הגנים פורחים, לרפא את פצעי חיי היומיום, ולחיות בצורה בריאה יותר. בין לבין, אנו מתחברים לפולקלור הבריטי הקדום, דרך יצורים מיתולוגיים (בשיר “Jack-in-the-green” שבו אנדרסון מנגן, באופן חריג, בכל הכלים), חגים פגאניים כמו יום השיוויון שבו היום והלילה שווים באורכם (“Ring out, solstice bells”) וחג ה-may day (“Cup of wonder”), ואפילו משגלים בשדות הפתוחים (“Hunting girl”). לאלבום כולו יש מין סאונד מנצנץ ומבריק כזה, מלא פעמונים, מצילות, כלי הקשה והעוגב הנייד של דיוויד פאלמר. אולי השיר הכי מייצג את הסאונד החדש של ג'תרו טאל הוא הקטע הארוך באלבום, “Pibroch” שמתחיל בנגינת סולו של מארטין באר, שכמו זרקור שולח אלומות של צלילים ארוכים ומחשמלים לפני שהלהקה כולה נכנסת.

האלבום Heavy Horses מ-1978 הוא אופרה אחרת. זה אלבום לא כל כך קל לעיכול, שלקח לי כמה שנים טובות להעריך אותו כהלכה, ואני חושב שבמבחן הזמן הוא אחד מאלבומי ג'תרו טאל שהזדקנו הכי יפה. הברק והקסם שאפיין את האלבום הקודם, והנטורליזם הנאיבי של אנדרסון, מתחלפים בהפקה הרבה יותר "אולפנית" ובטון מפוכח יותר, פחות אופטימיסטי. אם את האלבום הקודם הקדיש אנדרסון לטבע הדומם, את האלבום הזה הוא מקדיש לבעלי חיים. השירים עוסקים ברובם בחיות שונות- חתולים, עכברים , עשים (!) ובעיקר- סוסי עבודה, שבשיר הנושא (הטרחני במקצת) אנדרסון מקונן על היעלמותם מהחקלאות הבריטית, לטובת מכשור תעשייתי כבד. לפעמים, כמו בשיר “The mouse police never sleeps” שפותח את האלבום בסערה וטורף את המאזין, אנדרסון משתמש בחיות כמטאפורה אנושית (במקרה הזה לג'ונגל האנושי שבו אדם לאדם זאב), ולפעמים כמו בשיר הקטן והנפלא “one brown mouse” אנדרסון מזדהה עם החיות באופן מילולי. מה שבעיקר בולט באלבום מבחינה מוזיקלית הוא הקול של אנדרסון, שבאופן שעוד לא נשמע לפני האלבום הזה הוא צרוד ודי זועם. זה מתבטא בעיקר בשיר הכי טוב באלבום, ואחד השירים הכי לא שגרתיים של הלהקה, “No lullaby”, שגם הוא דן בסכנות האורבות לאדם בחברה המודרנית. אלבום מורכב, חכם, שלא עושה הנחות וקל לפטור אותו כלא מתקשר, אבל שווה את המאמץ. 

סיבובי ההופעות של שני האלבומים האלו היו מהמצליחים ביותר בהיסטוריה של הלהקה, עד כדי כך שהוחלט להקליט את סיבוב ההופעות של Heavy Horses  ולהוציא את ההקלטה כאלבום הלייב הרשמי הראשון של הלהקה, Bursting out. זו הייתה בשורה מאוד משמחת לאוהדי הלהקה, שהייתה ידועה בהופעות שלה. בין שאר כשרונותיו, אנדרסון הוא גם showman מעולה, והלהקה אולי הייתה במיטבה בתור להקה מופיעה. Bursting out ציין עשר שנות פעילות של הלהקה, במהלכן כבר גיבשה רפרטואר מוזיקלי סולידי ומגוון מאוד. ואכן, Bursting out המצוין מורכב משירים כמעט מכל אלבומי הלהקה הקודמים, כשבין השירים החדשים של שני האלבומים הקודמים מבוצעת גם גרסה מקוצרת של Thick as a brick וכמה להיטים מתבקשים מתוך האלבום הקלאסי Aqualung. אנדרסון הוא כאמור איש בידור בכל רמ"ח איבריו, ומעבר להופעה מלאת התשוקה שלו הוא גם מספק קטעי קישור משעשעים בין השירים. אני פחות אוהב ומתחבר לנגינת החליל שלו בהופעות, בעיקר בקטעי הסולו שנשמעים לי, ממרחק כמה שנות האזנה וכמה עשרות אלבומי ג'אז כרפרנס, מאוד מנייריסטים- הרבה פעלולים ואפקטים ומעט נגינה באמת מעניינת. ויש גם כמה ספוטים לסולואים של חברי הלהקה, בעיקר מארטין באר והמתופף בארלו בקטע סולו מבריק.

והנה קטע וידאו מתוך הופעה אחרת מאותו סיבוב, במדיסון סקוור גארדן:

ב-1979 חל שינוי. ג'ון גלאסקוק, שמתואר בדוקומנטרי של הלהקה כאיש שהקדיש את כל חייו הקצרים לנגינת באס, שמבחינתו להיות נגן באס בג'תרו טאל הייתה הפסגה האולטימטיבית, לקה בבעיות בריאות, שילוב של פגם מולד בלב עם אורח חיים של סקס-סמים-רוקנרול. הוא עבר ניתוח בליבו, ועל כן השתתפותו באלבום האחרון בטרילוגיית הפולק, Stormwatch, צומצמה לכדי שלושה שירים בלבד, כשבשאר השירים אנדרסון מנגן באס. Stormwatch, שעל עטיפתו נראה אנדרסון מביט במשקפתו אל עבר סערה מתקרבת- אסון אקולוגי ממשמש ובא- הוא מעין כתב האשמה אנטי-קאפיטליסטי כנגד השחתת הטבע, למשל בשיר הפותח “North sea oil” שעוסק בזיהום הים ובסיכון חיי הפועלים באסדות קידוח נפט, בזמן שטייקוני הנפט מתעשרים להם להנאתם. כנראה שהענן האפל סביב מצבו הבריאותי של גלאסקוק עמד מעל לכולם על הראש, שכן האלבום מתאפיין בקו עוד יותר פאסימי וקודר מ-Heavy horses. יש באלבום כמה שירים חזקים- בעיקר בצד הראשון שלו, ויש בו כמה בלאדות יפהפיות כמו “Orion”, “Home” ואחת הבלאדות האקוסטיות הגדולות של אנדרסון, “Dun ringil”, ולא לפספס את הקטע האינסטרומנטלי המלנכולי שמסיים את האלבום ואת כל שנות השבעים בשביל ג'תרו טאל, “Elegy” שכתב דיוויד פאלמר; אבל שירי הרוק של האלבום לא באמת סוחבים, בטח לא כמו באלבומים הקודמים. מורגשת כאן עייפות החומר, הם של אנדרסון ככותב החומרים, והן של חברי הלהקה. בלי תחרות, זה האלבום החלש בחבורה.

ואכן, Stormwatch היה אקורד הסיום של תקופת הפולק-רוק, שנות השבעים, ובעיניי- האות לפירוק האימפריה של ג'תרו טאל: ג'ון גלאסקוק נפטר בגיל 27. בארי בארלו, שבור לב ממותו של חברו הטוב, החליט לסיים את תפקידו בלהקה לאחר סיום סיבוב ההופעות של Stormwatch. אנדרסון החליט לקחת פסק זמן ולהקליט, לראשונה בקריירה שלו, אלבום סולו, בלי חברי ג'תרו טאל. הוא אסף את הכנר\קלידן אדי ג'ובסון ונגנים נוספים, וגם את מארטין באר, להקלטת אלבום סולו זה, שזנח את סאונד הפולק לטובת סינטיסייזרים. ג'ון אוון ודיוויד פאלמר לא הוזמנו להקלטות. חברת ההקלטות של הלהקה, קריסאליס, ומנהל הלהקה טרי אליס הפעילו על אנדרסון לחץ להוציא את האלבום, שזכה לשם A, תחת שמה של ג'תרו טאל. אוון ופאלמר קמו בבוקר אחד לגלות שבעיתון כתוב שהם מפוטרים מהלהקה, ובכך למעשה בתוך שנה איבדה ג'תרו טאל לא פחות משני שליש להקה, וההרכב המהולל של תקופת הפולק פורק. בדוקומנטרי אנדרסון מתחרט על המהלך בחלקו- הוא אכן רצה, לדבריו, לקחת את הלהקה לכיוונים אחרים ולא ראה עתיד להרכב הפולק-רוק, אבל בדיעבד הוא מצטער על הדרך המכוערת שבה זה נעשה.

אני מודה ומתוודה שמנקודה זו ואילך איבדתי עניין בלהקה, ולא הקדשתי לאף אלבום שג'תרו טאל הוציאה לאחר Sotrmwatch האזנה רצינית, אבל לאור מה שכן יצא לי לשמוע אני די משוכנע שימיה הגדולים של הלהקה חלפו להם עם חילופי הגברא המאסיביים שהתרחשו ב-A. אבל Stormwatch סיים רצף כמעט בלתי נגמר, 11 שנים של מוזיקה מדהימה, של אחת הלהקות הגדולות באמת. וטרילוגיית הפולק הייתה שירת ברבור יפהפייה של חבורה מוכשרת ביותר של מוזיקאים.

ועכשיו, אחרי הפוסט עצמו, הודעה. זה הפוסט ה-150 במספר שאני כותב פה בבלוג. אחרי קצת יותר משלוש שנים של כתיבה על בסיס כמעט שבועי, עולה לי הצורך לקחת הפסקה לזמן בלתי מוגבלת. הסיבה? שילוב של עייפות החומר, פשוטו כמשמעו, עם סדר עדיפויות משתנה. אני מוצא שקשה לי יותר ויותר לכתוב, לאור הדברים האחרים שאני עושה בחיים- התרחבות המשפחה, סיום תואר, עבודה, נגינה...את כל הפוסטים בשמונת החודשים האחרונים כתבתי תוך כדי נסיעות רכבות, מקצה לקצה, תוך כדי ג'ינגול מאסיבי של כל הכדורים האלה באוויר, ובפוסטים האחרונים ממש נאבקתי עם עצמי כדי לכתוב ולסיים אותם. וכל המהות של הבלוג הזה, מבחינתי האישית, הייתה קודם כל ולפני הכל, כיף. ואם כרגע אני פחות נהנה לכתוב אז אני צריך להפסיק לזמן מה. אז הפוסט הזה הוא הפוסט האחרון לתקופה האחרונה. אולי אחזור לכתוב עוד שבוע, אולי עוד חודש, אולי עוד יותר מאוחר. אז בינתיים, תודה רבה רבה רבה לכל מי שקורא, עוקב ומגיב, הכתיבה פה היא אחת החוויות המדהימות של החיים שלי ואני מקווה למצוא את המשאבים לחזור לכתוב פה יחסית בקרוב. 

להתראות בינתיים.  

להתפורר מרוב אהבה, חלק ה' ואחרון: כה אנושיים אנו

בפוסט של היום אני רוצה לסיים את סדרת הפוסטים "להתפורר מרוב אהבה" שבה התבוננתי דרך נקודת מבטם של יוצרים ושירים שונים על אהבה. היו שם כל מיני סוגים של רגשות ומערכות יחסים- אימהיות, תלותיות, מלאות קנאה, מלאות אכזבה, חמלתיות, מעריצות. היום שם הרבה דברים טובים שהאהבה יכולה לתת, וגם הרבה אפלה. רציתי לסיים את החודש ברוח טובה של השלמה, של סגירת מעגל. בחרתי לדבר על שיר כזה, שבניגוד לאהבה הבתולית ומלאת הנעורים של השיר “I’ll be your mirror” של הוולווט אנדרגאונד, לוקח נקודת מבט בוגרת, אולי אפילו מזדקנת, ומסתכל לא רק על מערכת יחסים אוהבת אלא על חיים שלמים זה לצד זה. זהו השיר “Garden Song” של היוצר האוסטרלי הנפלא דיוויד אלן (שימו לב איך הוא מאיית את שמו- Daevid Allen) מתוך אלבומו Dreamin’ a dream משנת 1995.

את דיוויד אלן אני אוהב מאוד מאוד. יליד 1938, אלן הספיק להיות ביטניק, הספיק גם להיות היפי, הספיק להיות פרוגר, הספיק להיות פולקיסט, הספיק להיות אפילו סוג של פאנקיסט ניו יורקי, התנסה בחוויות רוחניות ופסיכדליות רבות מספור, ומיצב את עצמו כמורה הזן המשוגע של הרוק המתקדם, בייחוד הסצנה הקנטרברית שלו. אלן ידוע בעיקר כאיש להקת גונג האגדתית, וכחבר גם ברבות משלוחותיה השונות. מה שאני בעיקר אוהב אצל אלן זה ההומור שלו ואת שמחת החיים. מי שמדמיין רוק מתקדם כאוסף של חנאנות שמצטטים ספרי פנטזיה ומנסים להשחיל שבע שמיניות על תשע שמיניות, מפספס בגדול את ההיפי הצוחק הזה, עם הלב הרחב כל כך. בנוסף, לי אישית אלן נצרב חזק בלב, משום שההופעה שלו עם ההרכב Brainville 3 ב-2006 עדיין זכורה לי כהופעה הכי מדהימה שנכחתי בה בחיי.

בעטיפת האלבום Dreamin’ a dream, מקדיש אלן את האלבום לאשתו (השנייה לכל הפחות, ככל שידוע לי; אלן היה בעבר נשוי למשוררת גילי סמיית', איתה הקים את גונג), אישה בעלת השם יוצא הדופן וואנדנה טוריה לה אנה מוזס ברוס (Wandana turiya le ann moses bruce). אלן מספר כי וואנדנה הייתה דמות מפתח בהחלטה שלו לעזוב את אוסטרליה ב-1988 לאחר שבע שנות התבודדות, ולחזור לפעילות מוזיקלית. בעטיפה הוא מגולל את קורות הזוגיות שלהם, כיצד התאהבו, נפרדו, וב-1993 האש שלהם ניצתה שוב (לאחר שוונדנה נטשה את בעלה לטובת אלן) וב-1994 נולד להם ילד, בנו הרביעי של אלן, שעונה לשם הלא פחות יצירתי יינס אלקסנדר אלקטריק (!) אסלאן אלן. אלן מציין כי וונדנה היא ההשראה לאלבום, ובמיוחד לכמה שירים בו, שהשיר הנפלא “Garden song” הא אחד מהם.

“Garden song” הוא שיר פולק עדין מאוד, ז'אנר שאלן לא ממש מפורסם בו אבל בהחלט מצטיין בו. אלן מנגן נהדר על גיטרה אקוסטית בעלת סאונד מאוד bright ומיוחד, ומנגן איתו נגן בשם גרהאם קלארק על כינור. בשיר מתאר אלן, בן 57 בזמן הקלטת האלבום ומאחוריו כבר 30 שנות קריירה מוזיקלית, מערכת יחסים שנמשכת חיים שלמים, עד הזקנה. השיר בנוי מארבעה בתים שנעים בזמן, ופזמון חוזר שנשאר פחות או יותר זהה. בבתי השיר, הזוג תחילה מכיר וזורע את האהבה בגן המשותף, לאחר מכן נולדים הצאצאים שבשלב מסוים עוזבים את הקן, ומשם זקנה, ומשם מוות. בעיקר יפים שני הבתים האחרונים, הראשון הוא ההזדקנות המשותפת, נושא שאין עליו שירי אהבה רבים, והשני הוא הפרידה מבת הזוג שהיא גם הפרידה מהחיים עצמם:

And here comes the autumn when leaves turn to gold

And the waning moon silvers me lightly

In the afternoon sun it’s good fun to grow old

As you hold me and lie with me quitely

And when old father time rings the chimes of my years

And I see my life turning around me

When you lay me down in your garden my dear

Will you kiss me and let me go lightly?

באופן אולי מוזר המילים האלו, של הבית האחרון, מתקשרות אצלי ללא אחר מאשר חנוך לוין, אסוציאציה ממש בלתי סבירה בהקשר של דיוויד אלן מכל האנשים. מה להיפי אוהב האדם והתל אביבי הציני ש"אוהב אדם" הוא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשבאים לתאר אותו.  באוסף הנהדר של שירי מחזותיו, "כשתחשכנה עיניי", מופיע שיר ששר יוסף כרמון, "נערת חלומותיי", הלקוח מתוך המחזה "יעקובי ולידנטל", שם שר כרמון כך:

התזעיקי רופא בלילה

כאשר אתעלף לצידך?

התהיי זו את שיראה

מבטי האחרון, הדועך?

התזכרי אותי? התרצי שאחיה?

התבכי על קברי לפעמים?

ואולי זו אחת מהמשמעויות של אהבה- להיות עם מישהו גם בשעותיו הקשות, ואפילו בשעותיו האחרונות. בעיניי הדמיון בין שני טקסטים של שני יוצרים כל כך שונים כמו דיוויד אלן וחנוך לוין מראה על איזו תחושה או מודעות אוניברסלית לחיבור בין אהבה וזקנה, חולי ומוות. לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו, ובמקרה של תרצה ומאיר אריאל אולי אפילו גם אחר כך.

הפזמון החוזר, בשינויים קטנים, הוא שוב אלן ההומניסט, אוהב האדם והטבע ששואף לתקן את עצמו- ומשם את העולם כולו:

For a soul is so real so whole and so free

And a body is so frail and so human are we

Are we dreaming?

Is this the earth dreaming too?

Will we live till we die

Wondering why

Or will we learn to grow

Day by day by day by day by day

אלן מדבר בו זמנית גם אל עצמו, גם אל בת זוגו, וגם אל האנושות כולה כנראה. יש בשיר שלו מסר שהוא גם אישי וגם אוניברסלי. אלן מזכיר לנו שהגוף הוא בן חלוף, שברירי, רק כלי ריק. הנפש היא מה שחשוב, ועלינו כזוג לגדול יחד, יום אחר יום, עד הסוף המשותף. סוף שהוא השלמה עם האהבה ועם החיים עצמם.

אלן סוגר מעגל עם חייו (מיותר לציין שאלן עדיין חי ובועט, גם בעשור השמיני לחייו. אין לי מושג מה שלום חיי הנישואין שלו), ואיתו אני גם מסיים את הסדרה הזו, שבה ניסיתי בעיקר להאיר את נושא הכתיבה השחוק והטחון ביותר בעולם באור חדש יחסית. תודה שקראתם!