חמש שנים עברו בריקודים

אתה סנוב מוזיקלי על פי רוב הסטנדרטים המקובלים, אך למרבה המזל אתה לא שמוק מושלם.

-התוצאה שלי בשאלון "עד כמה אתה סנוב מוזיקלי?"

היום הוא תאריך מאוד מיוחד עבורי אישית- הבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו חוגג חמש שנים. קשה להפריז עד כמה הבלוג הזה חשוב בחיים שלי. יש משהו נרקיסיסטי-אקסהיביציוניסטי בכתיבת בלוג, ויש גם משהו מציצני בקריאת בלוג, אבל הבלוג שלי בסופו של דבר בא ממקום מיסיונרי- לא לפאר את עצמי אלא לדבר על מה שחשוב לי כל כך. לאהוב מוסיקה, לכתוב על מוסיקה, אולי אפילו להטיף מוסיקה, בכל אלה אני רואה סוג של שליחות. כשהייתי תיכוניסט, חנות הדיסקים הייתה עבורי כמו מקדש; הייתי נוסע מחדרה לתל אביב אך ורק כדי לקנות דיסקים, שאותם הייתי פותח מאריזת הצלופן עוד באוטובוס חזור בחרדת קודש, ביראה גדולה, בהשתוקקות וציפיה, ואני עושה את זה עד היום. אם הצלחתי בחמש השנים האחרונות להדביק מישהו בתחושה הזו ולו קצת, הבלוג הזה עשה את שלו.

בשנה הראשונה של הבלוג כתבתי המון המון המון. היה חודש אחד שכתבתי כמות בלתי נתפסת של עשרה פוסטים. מאז הרבה מאוד דברים השתנו ואחד מהם הוא תדירות הכתיבה שלי כאן, שנעה כעת בין אפס לשני פוסטים בחודש. הבלוג כבר נסגר לכמעט שנה ואפילו שקלתי לסגור אותו עכשיו, בפוסט הזה שאתם כותבים, בגלל שאני מתקשה יותר ויותר למצוא זמן בשבילו; אבל אני מרגיש מחויב אל הבלוג ואל מי שטורח לקרוא אותו, וגם אל עצמי, זה עדיין כיף גדול, ויש עוד המון על מה לכתוב ויש לי רשימה מאוד ברורה של פוסטים עתידיים.

במאמר מוסגר- אחת הסיבות שאני כותב פה פחות היא שיש לי משרת כתיבה קטנה וחדשה, בתחום אחר לגמרי שבעצם מתקשר למקצוע שלי (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע) ולעיסוק היומיומי שלי- שזה מחקר ומדע. בהשכלתי אני דוקטור לביולוגיה ואני כעת בפוסט-דוקטורט במכון ויצמן, והתחלתי לכתוב מדע פופולארי בעמוד האינטרנט החדש של מכון דוידסון, השלוחה החינוכית של מכון ויצמן. העיסוק במחקר משליך בהחלט גם על העיסוק שלי במוזיקה ולהיפך- הרבה פעמים כשאני מנגן ומקליט ומופיע ולא בדיוק יודע מה אני עושה ברגע נתון ואיך יישמע הרגע הבא, זה מזכיר לי את העבודה שלי במעבדה, שבה ברוב הזמן אתה באמת משוטט באפלה; וכמו במוזיקה שאני אוהב, גם במדע לפעמים הדרך יותר מעניינת ויותר חשובה מהיעד. בכל מקרה, אתם מוזמנים לקרוא גם את מה שאני כותב שם- אני מאמין שקהל הקוראים כאן ימצא עניין גם בכתבות המדע שלי.

חשבתי מה אפשר לעשות לרגל ציון חמש שנים של כתיבה על מוזיקה, ומתחשק לי לעשות את המתבקש- הרשימה הסודית והפרטית שכל חובב מוזיקה עורך לעצמו, עשרה אלבומים לאי בודד. בעידן בו כל מוסד האלבום הולך לפח ואף אחד לא קונה יותר דיסקים, הדבר הזה הוא שריד לתקופת הדינוזאורים; ובכל זאת, אני דינוזאור גאה (שעדיין קונה דיסקים! לא וינילים!). לא ערכתי בדיקה מדוקדקת אבל נדמה לי שדנתי ברוב, אם לא בכל האלבומים האלו בבלוג ואתם מוזמנים להמשיך לקרוא הלאה. כמו כל גיק\סנוב של מוזיקה אני עושה רשימה כזו בראש לפחות אחת לחודש, זה מין עיסוק אובססיבי-נרקסיסטי בפני עצמו, מין כתיבת בלוג אישי בזעיר אנפין. 

הרשימה הזו בוודאי שונה מהרשימה שהייתי מכין לפני עשר שנים (שבטח הייתה מורכבת בחלקה הגדול מאלבומי פרוג- ברשימה של 2016 יש אולי רק שניים) והיא תהיה שונה מהרשימה בעוד עשר שנים (שאני מנבא שתכלול יותר דיסטורשן); בכל מקרה אפשר ללמוד מהרשימה הזו על הטעם שלי, על המוזיקה שאני עושה ועל הבלוג הזה בכללותו. כמובן שהרשימה הזו סופר מצומצמת וחסרים שם כאן כך הרבה ואיך בכלל אפשר לעשות משהו כל כך טיפשי ומיותר, ואיפה קולטריין ופרעה סנדרס ומינגוס וקינג קרימזון וניקו ודיוויד בואי ולו ריד ושמוליק קראוס וג'רג' ליגטי ועוד ועוד ועוד ועוד; בעצם הרשימה האמיתית והמלאה נמצאת בתגיות של הבלוג. הסתפקתי באמת בצמצום של הצמצום של הצמצום, באלבומים המייצגים ביותר ואלו שאני באמת לא יכול בלעדיהם.אפשר לומר שהרשימה הזו היא סוג של ה-BEST OF של הבלוג ומייצגת נאמנה את הטעם, האישיות וההשכלה המוזיקלית שלי.

אז נתחיל:

Peter Hammill- In Camera

אלבום שהוא אי בודד או יקום בודד בפני עצמו. בעצם זה לא אלבום, זה החבר הדימיוני שלי שמלווה אותי לפחות מחצית מחיי הבוגרים. האמיל הוא מוסד, הוא אנציקלופדיה מהלכת או ספריית בבל של בורחס- מאגר ידע בפילוסופיה, מדע, פסיכולוגיה, ספרות, מוזיקולוגיה. אין גבול למה אפשר ללמוד ממנו, ואני עד היום מנסה כמה שיותר.

The Incredible String Band- The Hangman’s Beautiful daughter

גם האלבום הזה הוא מין יקום בודד, אולי מהכוכב הקטן של הנסיך הקטן, זה עם עצי הבאובב. מישהו הגדיר את האלבום הזה כמוזיקה שחירשים מדמיינים כשהם מדמיינים מוזיקה. קסם שלא מהעולם הזה, ומי שיכול להתחרות ברובין וויליאמסון ומיק הארון במתת כתיבת השירים והנגינה במיליארד כלים- יירש גן עדן.

The Birthday Party- Live 80-81

פשוט מאוד סאונד הרוק מחוספס המושלם, בשילוב עם כתיבת שירים גאונית. המפגש המושלם בין צ'אק ברי, ביפהארט ,ג'וני רוטן ואיגי פופ. אחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות המוזיקה (ניק קייב, אם עוד לא ירד האסימון) מקיא את איבריו הפנימיים, וגיטריסט אחד גדול גדול, רולנד ס. הווארד. ראשים יתגלגלו.

(קטע הפתיחה)

Soft Machine- 3^rd

אלבום שהציל אותי פשוטו כמשמעו מדיכאון וניוון בכאפה המצלצלת של תחילת השירות הצבאי. אלבום שאני חוזר אליו כל כמה זמן, לוודא שהוא באמת קיים. התשובה הניצחת לכל מי שתמה איך מוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לרגש, ובו בעת- השיא של רוברט וויאט כנגן וכותב שירים.

Frank Zappa- Uncle Meat

אין שום דבר שהם לא יודעים לנגן, גם אם חלקם לא ממש יודעים לנגן. השילוב המושלם בין תרבות נמוכה לגבוהה, בין מוסיקה קלאסית של המאה העשרים לדו-וופ זול של שנות החמישים, ומלחין\מעבד\גיטריסט\מושך בחוטים שהוא קונצרן מוזיקה מונומנטלי, שהאלבום הזה הוא מיקרוקוסמוס לקוסמוס שלו. מה היינו עושים בלעדיו?

Carla Bley- Escalator over the hill

הממותה המפלצתית הגדולה של הג'אז, אבל זה אלבום שהוא הרבה יותר מג'אז ואולי הרבה יותר ממוסיקה, המקבילה המוזיקלית של Finnegans Wake לג'ויס, אלבום שאפשר לכתוב עליו בלוג שלם, שכמו זאפה גם הוא התבשל במוחה הקודח של אמנית אחת גדולה. מרכז את כל הכח היצירתי בג'אז ובמוזיקה בכלל בשנות השישים.
(זו ממש לא העטיפה המקורית)

Miles Davis- Get up With it

האלבום האחד ברשימה הזו שפיתח אותי בעיקר כמוזיקאי. גם זה מקוטלג למען הנוחות כג'אז אבל אני שומע פה כל כך הרבה דברים אחרים- ממוזיקה מינימליסטים ודרונים ואמביינט דרך קראוטרוק ופסיכדליה וכלה בFאנק וג'יימס בראון. השראה בלתי נגמרת וראש פתוח לנצח. 
(רק הקטע הראשון- ובלי העטיפה)

Igor Stravinsky- The Rites of Spring

המפץ הגדול של כמעט כל המוזיקה שאני אוהב לשמוע ולנגן, הסינגולריות שממנה כל היקום הזה פרץ ובעבע החוצה. בלי היצירה הזו העולם כולו היה דל ועלוב יותר. מופת של המצאה, יצירתיות, תעוזה, והכי חשוב- Passion אינסופי.

Michael Nyman- Drowning by Numbers

כנראה המוזיקה הכי עגולה ויפה ושלמה שבני אנוש מסוגלים ליצור. גם כאן אני שומע כל כך הרבה דברים במקביל ובמשולב- מהאלגנטיות של באך ועד הנוקשות של המינימליזם. בהלוויה שלי אני רוצה שהאלבום הזה ינוגן.
 (קטע אחד בלבד- אחד הקטעים הקלאסיים האהובים עליי ביותר ושיא האלבום)
 

מאיר אריאל- ירוקות

השיא הגדול של הנביא הגדול. קצת סוגר מעגל עם האלבום של האמיל- גם זה חבר, אולי לא בדיוק דימיוני אבל חבר למסע או מורה דרך. דמות מופת בתרבות הישראלית-יהודית והאלבום הזה מתחיל במדרש משיר השירים ומסיים בשיר השירים עצמו, והוא גם ההוכחה שמדובר גם במלחין ענק, לא רק דברן-תמלילן-ממלמלן.
(שיר הפתיחה)

וזה הסוף. למי שהיה לו ספק, הבלוג לא נסגר ולא ייסגר. במילותיו האלמותיות של סמואל בקט, במה שהוא המוטו של חיי, I can’t go on- I’ll go on.

סאב קוץ' מילגה

תתחיל עם השיר הזה.

-מייגן דרייפר, שורה אחרונה מהפרק Lady Lazarus, עונה חמישית של Mad Men

היום, 6 באפריל, אולי לא נשמע כמו איזה תאריך מרעיש במיוחד, אבל היום אנחנו מציינים לא פחות מחמישים שנה להקלטת שיר אחד מסוים של הביטלס. מיותר לציין שלא הייתי מקדיש פוסט שלם לציון חמישים שנה להקלטת שיר אחד מסוים של הביטלס, אם לא הייתי חושב שזה א. השיר האהוב עליי של הביטלס, ב. ככל הנראה השיר האהוב עליי בעולם בכלל, ג. לפי דעתי, השיר החשוב ביותר בתולדות הרוק ואולי בחצי השני של המאה העשרים כולה. מי שעשה את חישוב השנים, או ראה וזוכר את הסצנה האחרונה בפרק המדובר הזה של Mad Men שכמובן עוד אתייחס אליו, בוודאי כבר הבין שאני מדבר על השיר האחד והיחיד- Tomorrow Never Knows.

אפשר להתווכח עד המאה ה-30 אם הביטלס באמת כזו להקה חשובה וטובה (ובחייאת, אל תהיו היפסטרים מעצבנים או חובבי מוזיקה סנובים, ברור לכולם שכן), אם Revolver הוא האלבום הטוב ביותר שלהם, מי הביטל הכי שווה (אצלי זה ג'ורג', בגלל האהדה המובנית שלי לאנדרדוגים), איזו תקופת ביטלס הכי שווה, מה השיר הכי טוב של הביטלס, מה השיר הכי טוב ב-Revolver, מי המתופף הכי טוב בביטלס (לפי לנון, זה לא רינגו) ועוד מיליון ואחד ויכוחים אפשריים שאתם יכולים להמציא, אבל אני חושב שעל עובדה אחת אי אפשר לערער- אחרי Tomorrow Never Know (שמעכשיו אקרא לו לשם הקיצור TNK) שום דבר לא נשאר כמו שהיה, לנצח. זה השיר האחד ששינה את מהלך ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, ואני אביא לכך תימוכין...

קודם כל- למה זה שיר כל כך טוב? הסיבה הראשונה היא שזה הישג קבוצתי מושלם. זו הדוגמא הכי מובהקת למה זו להקה של ארבעה חברים שווים בתרומתם, ואם נוסיף גם את ג'ורג' מארטין זצ"ל אלו חמישה חברים שווים בתרומתם. תוציא אחד מהם והשיר מתפרק לחתיכות- לנון שכתב את השיר והביא את הקונספט ושר; מק'קרטני שמנגן כאן את כל הגיטרות (כן, גם את החשמליות ההפוכות, והוא אגב גם דפק את סולו הגיטרה המדהים ב-Taxman של האריסון שפותח את האלבום, כן כן) והגה את הרעיון הגאוני של השימוש ב-Tape Loops בהשראת שטוקהאוזן; האריסון שהביא את הסיטאר והטמבורה ובלעדיו הלהקה מעולם לא הייתה נכנסת לקטע ההודי (והמוזיקה ההודית לדורותיה חייבת להאריסון ולביטלס את הפרסום הרב לו זכתה בעולם); רינגו, שאפשר לצחוק על יכולות התיפוף שלו עד קץ הימים והוא יהיה הראשון שיסכים לבדיחות, אבל הוא עושה פה את אחד מתפקידי התופים הגדולים ביותר בהיסטוריה, חד וחלק, והוא הקדים את הדראם אנד בייס והג'אנגל בלא יודע כמה עשורים (וגם תרם את שם השיר ועל כך בהמשך); ומארטין, שהייתה לו הגדולה איכשהו להבין מה הביטלס רוצים ממנו ולהכין את המיקס המופרע והמושלם הזה.

סיבה שניה היא כמובן החדשנות האדירה של השיר. לא נראה לי שאפתיע אף אחד אם אומר ששנות השישים הם אולי הפיצוץ הגדול ביותר של חדשנות בתרבות המאה העשרים- מקולנוע ועד מוזיקה, ולא רק ברוק, ועדיין איכשהו TNK  הצליח להיות נקודת סינגולריות של חדשנות, כזו שמעמידה בצל כל מה שהיה לפניה וקובעת את הסטנדרט לגבי כל מה שיבוא אחריה. הליריקה המיסטית\פסיכודלית\רוחנית שגנבה בחופשיות מטימותי לירי שבעצמו גנב מספר המתים הטיבטי, השירה דרך מגבר ה-Leslie, הגיטרות ההפוכות, סימפולי ה-Tape Loops, המבנה המוזיקלי המושתת על אקורד אחד בהשראת ג'אז מודאלי מצד אחד ומוזיקה הודית מצד שני, הגרוב המרהיב של מק'קרטני ורינגו (שאני עצמי בחוצפתי סימפלתי לאחד הקטעים באלבום שלי, ובטח לא הייתי היחיד)...לא משנה כמה פעמים שמעתי את השיר הזה, תמיד בסוף שלו אני רוצה לשמוע אותו שוב, ואלו שלוש דקות שנשמעות עשירות כמו שלושים דקות. זה אולי שיר הפסיכדלי הראשון, הקראוטרוק הראשון, הדראם אנד בייס הראשון, האלקטרוני הראשון, ההיפ הופ הראשון...

לגבי הביטלס עצמם, השיר הוא השיא הגדול של האלבום הגדול Revolver שמתחיל את מה שאני אישית מחשיב כתקופה הכי טובה שלהם, קצת פחות משנתיים בין סתיו 1966 של הקלטות Revolver לסוף חורף 1968 עם הקלטת השירים שייכנסו לפסקול Yellow Submarine. היו הרבה חידושים ופריצות דרך ב-Revolver אבל השיר האחד הזה פתח עולם חדש מופלא, צבעוני, יצירתי, עשיר ברפרנסים תרבותיים והמון LSD, והכי חשוב- הביטלס עדיין יצרו כאן יחד. אחרי השיר הזה יבואו שירים פורצי דרך אחרים כמו Strawberry fields forever, יצירות מופלאות שממסמסות את המציאות כמו סרג'נט פפר כולו, ושירים שהם באמת Out There כמו It’s all too Much הסופר-דופר-אולטרא-פסיכדלי של האריסון מ-Yellow Submarine. אחר כך הגיע הביקור המפורסם אצל המהרישי בהודו שלמעשה התחיל את האינדיבידואליזציה של הביטלס, תקופה פחות Far Out שעליי אהובה פחות ,ואת הסוף שהגיע שנתיים אחר כך.

אבל אם החשיבות של השיר הייתה מוגבלת לקטלוג של הביטלס, הוא לא היה כזה חשוב. TNK פרץ דרך לא רק לביטלס, אלא גם לכל השאר. נכון שבמקביל היו פורצי דרך אחרים (מישהו אמר זאפה?) אבל, בנאדם, אלו היו הפאקינג ביטלס, שכבר אז היה ברור שהם אגדה מהלכת. ואם הביטלס מרשים לעצמם לפתוח את הראש כל כך רחב וללכת כל כך רחוק, אז כל השאר צריכים להתאמץ לפחות באותה מידה, אם לא יותר. כמו שכתבתי על לו ריד, שהכתיב לכל מי שבא אחריו מה זה אלטרנטיב, הביטלס הכתיבו לכל מי שבא אחריהם מה זה Counter-Culture, ובעצם המסר של השיר הוא- הכל אפשרי. תקשיבו לפיטר האמיל, אחד שיודע, כשהוא אומר: "אחרי זה, השערים נפתחו":

לא במקרה, כשדון דרייפר מתלונן בפני אשתו השנייה מייגן על כך שהוא לא מחובר לצעירים ולא מבין את המהפכה התרבותית של הסיקסטיז, היא נותנת לו את Revolver, ולא סתם היא מורה לו להתחיל דווקא מ-TNK  שזה השיר האחרון באלבום ולא הראשון, יענו- תהפוך את כל מה שחשבת על הסיקסטיז על הראש. ולא סתם הוא, דינוזאור מתחילת שנות השישים ובן יותר מארבעים כשכל הסצנה הזו מתרחשת, מפסיק את השיר לפני הסוף- רק כדי שהשיר יחזור במלוא עוצמתו בקרדיטים של הפרק; אף אחד, גם לא דרייפר הכל יכול, יכול לעצור את המהפכה ש-TNK הצית במוחות ובלבבות. וזה בטוח היה שווה לשים את השיר בסצנת מפתח כזאת בסדרה- המפיקים שילמו רבע מיליון דולאר על השימוש בשיר.

אז זה הסיפור של השיר האחד שאני חושב שהוא החשוב והטוב ביותר שהוקלט בחמישים השנים האחרונות. רוצים קצת להעמיק? בואו תשמעו את סימפולי ה-Tape Loops שמרכיבים את השיר:

או את הרית'ם סקשן המופלא מק'קרטני את סטאר, מבודד משאר השיר:

או את הרגע שבו רינגו המציא את שם השיר, לחלוטין במקרה:

או את הטייק הראשון של השיר, שונה לגמרי מהתוצאה הסופית, מתוך האנתולוגיה של הביטלס:

או את המאש-אפ המצוין שמארטין עשה לשיר עם Within You Without You של האריסון:

או ביצוע של הנדריקס:

או ביצוע אדיר של 801, הלהקה החד פעמית של בריאן אינו:

או- וזו הפתעה די נעימה- של אואזיס, מכל הלהקות, עם ג'וני מאר בתפקיד אורח:

ולסיום- הגרסה של פסנתרן הג'אז הוותיק הרבי הנקוק עם דייב מת'יוס:

אז כבו את ה-Mind שלכם, תירגעו, וצופו במורד הזרם.

עשרים וארבעה המיתרים שהקיזו דם

 

אני אוהב גיטרה. את שיעור הגיטרה הראשון שלי עשיתי ביום בו נחתם הסכם השלום עם ירדן, 26 באוקטובר 1994. כך שהשנה אני מציין עשרים שנות נגינה על גיטרה. זה כלי שעברתי איתו הרבה- מנגינה בוסרית, ילדותית וחסרת טעם על חשמלית Yamaha  במשך שלוש שנים שבהן לימדו אותי רק טאבליטורה (כלי מתועב לחלוטין ללימוד מוזיקה- ילדים, הישמרו מפני הטאבליטורה), דרך ארבע שנים של גיטרה קלאסית הארדקור כולל  ציפורניים, רגלית ועמוד תווים, שלוש שנות שירות בתותחנים בהן נשברו לי הציפורניים וניגנתי גיטרה אקוסטית זולה במוצבים צה"ליים, משם ליוותה אותי נאמנה חשמלית Epiphone SG שאני עד היום מנהל איתה יחסי סאדו מאזו והיום אני מנהל רומאן עם פנדר ג'גואר לוהטת. וברגעים בהם שום דבר אחר לא מרגיע את העצבים של הבן התינוק שלי, אני שולף את אותה קלאסית שההורים רכשו לי ב-1998 ומנגן לו, והוא נרגע ואפילו פורץ איתי בדואט. כך שאני מנחיל את האהבה הזו כבר לדור הבא.

 בדרך גם הספקתי להתייאש מהאופציות שגיטרה נותנת, להפסיק לנגן לגמרי ולעבור לסקסופון, רק כדי לחזור, חכם ומנוסה יותר. הייתה לי תחושה שהכלי הזה מוצה, מיצה את עצמו בשבילי, ושהוא מאוד מוגבל. לא ראיתי מה עוד אפשר לעשות איתו. הראש שלי נפתח מחדש כשהתחלתי לשמוע נגינת גיטרה יותר אוונגרדית, יותר פורצת גבולות ויותר מושכת אש- גיטריסטים כמו מארק ריבו, פרד פרית', רולנד ס. הווארד, פיט קוזי, דרק ביילי, סאני שארוק, ובארץ עידו בוקלמן, הראו לי שיש דרכים אחרות לנגן- אינסוף דרכים לנגן, ושלמעשה הכלי המדהים הזה חסר גבולות. יש הרבה מאוד מה לעשות עם שישה מיתרים שמקיזים דם. את הפוסט היום אני רוצה להקדיש לשני אלבומים שמתקיימים על טהרת הגיטרה האוונגרדית. שני האלבומים מוקדשים לדואו גיטרות אקספרימנטלי, בלי כלים נוספים, שאחד מחברי הדואו גם שר. שני האלבומים יצאו בחצי השנה האחרונה. שניהם מעניינים ביותר ופותחים את הראש, גם אם הם לא חפים מבעיות. הראשון הוא Coming Apart של הדואו Body/Head שמורכב מיוצאת סוניק יות' קים גורדון והגיטריסט ביל נייס (Bill Nace) , והשני נקרא Other World והוא שיתוף פעולה מפתיע במיוחד בין פיטר האמיל האחד והיחיד לגיטריסט המאוד אקלקטי גארי לוקאס (Gary Lucas) .

האלבום של גורדון (בדרך כלל באסיסטית דווקא) מגיע שנתיים לאחר מהפך דרמטי מאוד בחייה האישיים והאמנותיים- הגירושין שלה מגיטריסט הלהקה, ת'רסטון מור, אחרי 27 (!) שנות נישואין (קים כבר בת 60), מה שהציב את כל הלהקה בסימן שאלה גדול ומהדהד שעדיין לא ברור כל כך מה משמעותו. עברו כבר חמש שנים מהאלבום האחרון שסוניק יות' הקליטה וזה עדיין בספק אם היא תקליט עוד אלבומים. בכל מקרה, האלבום של Body/ Head  הוא הפרויקט המוזיקלי הראשון שלה מאז הפרידה\ פירוק, ואלו עדיין מהדהדים חזק מאוד באלבום. Coming Apart  הוא אלבום מאוד נזירי שכולו מוקדש לנויז גיטרות. גורדון מאיישת גיטרה בערוץ השמאלי של הסטריאו ואת עמדת הקול במרכז, נייס מאייש גיטרה בערוץ הימני, ובמשך 68 דקות שנפרסות על פני 10 קטעים שאורכם בין דקה וחצי ל-17 דקות הם עושים מעין מדיטציית רעש (לא במקרה ציינה גורדון את אלבומו המופתי ומהפך הקרביים של ג'ון קולטריין, Meditations מ-1965, כהשפעה- וגם שם מדובר באלבום מאוד מאוד רועש).

הקטעים הם אלתורים מאוד פתוחים, לא בדיוק מכוסחים אלא יותר רפלקטיביים, או במילים אחרות- מוזיקת חפירות, דבר שאני מאוד אוהב. נייס וגורדון חופרים עמוק בגיטרות שלהם, ומטרת המוזיקה היא לא למצוא משהו אלא מסע החיפוש עצמו. שניהם משתמשים בטכניקות בלתי שגרתיות לנגינת גיטרה, ולשניהם סאונד בלתי שגרתי- אחרי הכל, גורדון היא יוצאת סוניק יות', להקה שהתמחתה בדברים האלה בדיוק. ברגעים הטובים של האלבום, השניים יוצרים חומת סאונד-רעש עשירה ומהממת, משהו שנע בין מנטרת OM  לצרחה אינסופית. בין לבין, גורדון גם שרה או יותר נכון מבצעת תפקיד קולי; הקול הבלתי שגרתי שלה, בין נאקה ללחישה עצבנית, משמש גם הוא ככלי מוזיקלי. אין כאן מלודיות מוגדרות, יש מעט מאוד שימוש במבנים מוזיקלים מוסכמים כמו הרמוניות או אקורדים, וגם השירה של גורדון נעה בין דקלום לספוקן וורד וקשורה באופן רופף למוזיקה שמאחוריה.

המילים של גורדון מכניסות את האלבום כולו לקונטקסט של השינויים שעברה בחייה. זה מורגש כבר בקטע הראשון, “Abstract”’, שבו היא שרה רק שורה אחת- “I can only think of you in the abstract”, שנשמע כאילו מוגשת בחבטה לפרצופו של בעלה לשעבר. גם רצף השירים שמגיע אחר כך, שכולם עוסקים בדמויות נשיות- “Actress”, “Last Mistress”, “Murderess”- משקפים אישה במצב נפשי לא פשוט שזועמת ורוצה להשתחרר. שני הקטעים החזקים באלבום הם למעשה מעין קאברים של שירים ידועים וכתובים היטב, אבל בשינוי מאסיבי של המילים ושל העיבוד, וללא המלודיה המקורית- השיר “Ain’t” שמבוסס על “Ain’t got no, I got life” מתוך המחזמר "שיער", שבו גורדון ממש מצמררת, ו-“Black” שמבוסס על השיר “Black is the color of my true love’s hair”. אלו הקטעים שבהם השילוב בין שני הגיטרות החופרות לשירה מהפכת הקרביים של גורדון מגיע לשיאו.

עם זאת, יש באלבום הזה גם בעיות רציניות- קודם כל, הוא חד-גוני מאוד, הקטעים מאוד מאוד דומים זה לזה, כולם מנוגנים בערך באותו טמפו ובערך באותו אזור הרמוני; בנוסף, נייס וגורדון מנגנים גיטרה בסגנון מאוד דומה ובסאונד מאוד דומה. כך שכמה שיש באלבום קטעים טובים, הוא לא מחזיק במשך 68 דקות, ויש לא מעט קטעים שגורמים לתחושה של More of the same. הקטע האחרון, “Frontal”, מיותר לחלוטין- הוא נמשך ונמתח על פני 17 דקות ללא הצדקה ואין בו שום דבר שלא שמענו קודם באלבום. את האלבום הזה היה צריך לקצר בערך בשליש, לאזור ה-40 דקות. ועדיין, עם כל מגרעותיו, זה אלבום מרתק לכל מי שמחפש סאונד גיטרה קצת אחר, ומעריצי סוניק יות' בכל מקרה יעוטו עליו כמוצאי שלל רב.

האלבום השני הוא שיתוף פעולה שכלל לא חשבתי שיכול לקרות, בין שני מוזיקאים שתמיד נגעו באוונגרד ובניסיוניות, אבל בחוגים מוזיקליים שונים בתכלית. על פיטר האמיל כבר כתבתי רבות ועוד אכתוב רבות- איש רנסאנס אמיתי שאני לא רואה צורך להציגו יותר מדי. לגבי גארי לוקאס, אפשר היה להסתפק בלכתוב שהוא היה הגיטריסט בהרכב האחרון של קפטיין ביפהארט (אולי בית הספר הכי ספרטני ומשוגע לנגינת גיטרה- ראו התייחסות בפסקאת הסיום), אבל לוקאס גם עבד עם ג'ף באקלי ויש לו אלבומי סולו רבים (שאודה בעוונותיי כי אינני מכיר אותם לעומק).  החיבור בין השניים נראה מוזר קצת, משום שלוקאס האמריקאי תמיד חקר את הקצוות האוונגרדיים של הבלוז, הג'אז והפולק האמריקאי, סגנונות שהאמיל הבריטי מעולם לא ממש נגע בהם (על אף עולמו המוזיקלי הנרחב מאוד, שנע בין רוק מתקדם לפאנק וניו-ווייב). לכן, כששמעתי שהשניים מוציאים אלבום משותף, ממש לא יכולתי לדמיין באוזני רוחי איך הוא יישמע. ובכן, מסתבר שלוקאס והאמיל מעריצים זה את זה כבר שנים, והאמיל הזמין את לוקאס לבוא עם הגיטרות שלו והאפקטים שלו אל אולפנו הביתי לסשן הקלטות ששניהם לא ידעו מה בדיוק ייצא ממנו.

 

Other World מורכב משלושה סוגים של שירים- בלאדות מבוססות גיטרה אקוסטית שמאוד טיפוסיות להאמיל, קטעי אמביינט-אוונגרד אינסטרומנטליים שמבוססים על אלתורים וחלקם נשמעים קצת כמו העבודות המשותפות של בריאן אינו ורוברט פריפ, ושירים שהם מעין שילוב של השניים- מתחילים כ"שירים" רגילים של האמיל, ואז קופצים לאותו יקום מוזיקלי חייזרי שהשניים בונים בשתי גיטרות, מעין קפיצת חלל לתוך חור שחור, רק כדי לצאת מהצד השני חזרה לאותו שיר. מבין שלושת הסוגים, זה האחרון הכי מעניין והכי מרתק, כמו בשירים “Some kind of Fracas”, “Reboot” ו-“Black Ice”. השירים האלו ממש נופלים עליך משום מקום ובעיניי התוצאה נהדרת.

מה שאני אוהב בשירים האלו, וגם בקטעים האינסטרומנטליים הטהורים באלבום, הוא שהשילוב בין האמיל ללוקאס יצר חיה מוזיקלי חדשה שגדולה מסכום חלקיה- אין באלבום את הבלוז-פולק האופייני ללוקאס (למעט אולי בשיר “The Kid”), מצד שני האמיל הוא גיטריסט הרפתקן אך הרבה פחות מיומן טכנית מלוקאס, כך שלולא לוקאס הוא לא היה מגיע לתוצאות כאלו. מבחינת האמיל, האלבום הכי מזכיר את טרילוגיית אלבומי הניו-וייב-אקספרימנטל שלו מסוף שנות השבעים (האלבומים The Future Now, Ph7, Black Box), שבהם האמיל שם דגש חזק על מוזיקה חדשנית.

לעומת זאת, דווקא השירים ה"רגילים" יותר, כמו השיר הפותח “Spinning Coins”, נשמעים גם לא מרשימים וגם לא במקומם- אלו פשוט שירים של האמיל שיכלו למצוא את עצמם בכל אלבום אחר שלו מהשנים האחרונות, והתרומה של לוקאס בהם מינימלית עד בלתי מורגשת. אני אפילו אומר שאולי לראשונה בקריירה של האמיל הוא יצר אלבום שהמילים בו מיותרות- שיתוף הפעולה המוזיקלי בין לוקאס והאמיל הוא לב העניין פה, ואולי היה עדיף לאלבום כולו להיות אינסטרומנטלי. אם באלבום של Body/Head הפריעה לי החד-גוניות של הקטעים, האלבום הזה סובל מבעיה הפוכה של חוסר חיבור בין שירים לכדי אלבום שלם. ניכר כי האמיל ולוקאס עשו באמת אלבום של ניסוי ותעייה, ואני מניח שבסיבוב הבא שלהם, אם יהיה כזה, הם כבר יצרו משהו הרבה יותר מוצק. בכל מקרה, האלבום הזה הרבה יותר טוב ומעניין מהאלבומים שהאמיל יצר בשנים האחרונות במסגרת להקת העבר שלו Van der graaf generator שהתאחדה וחזרה לפעילות לפני עשור, והוא נשמע רעב ורענן כמו שלא נשמע לא מעט שנים.

לסיום, ובנפרד משני האלבומים הנ"ל, בכל זאת אני חייב לומר כמה מילים על גארי לוקאס בהקשר של קפטיין ביהארט. המוזיקה של הקפטיין תמיד הייתה תלוית גיטרות, וכמעט תמיד היו לו שני גיטריסטים בהרכב. איכשהו הוא הצליח לגרום לכל הגיטריסטים המופלאים שניגנו עמו כל השנים לרכוש את הסאונד הביפהארטי הנפלא הזה שמשלב בלוז עם הרבה עבודת סלייד עם האטונליות הביפהארטיסטית שנדמה כאילו נבראה יש מאין. גארי לוקאס היה אחד מחברי ההרכב הבולטים עם השנים, והנה דוגמא מופלאה ליכולות שלו- ולדרישות התפקיד שלא ייאמנו: כאן לוקאס מנגן קטע אינסטרומנטלי של ביהפארט בשם "Evening bell" מתוך אלבומו האחרון, Ice Cream for crow. ביהפרט אלתר את הקטע מתחילתו ועד סופו על פסנתר, הקליט, קרא לזה "קומפוזיציה" ונתן ללוקאס לשבור על זה את הראש. במשך חודשיים לוקאס קרע את התחת ולבסוף הצליח ללמוד לנגן את הקטע הלא אנושי הזה- והתוצאה מדהימה. ועם זה ניפרד, שיהיה סופ"ש נעים!