בפוסטים
הקודמים בסדרת "ההיסטוריה" עברנו מההרואיזם המיליטריסטי של הלהקות
הצבאיות אל "מדינה קטנה" שמגולל נאראטיב שונה בתכלית, של התקרבנות,
הסתגרות והתקטנות. אבל עד עכשיו התמקדנו רק בסיפור שלנו. עד היום קשה לנו להודות
או להכיר בכך, אבל היו פה אנשים בארץ לפנינו, והם עדיין כאן, גם אם מנסים לצמצם את
הסטטיסטיקה לגביהם במיליונים שלמים, או מתייחסים אליהם כאל "רסיס
בישבן". אפשר לומר הרבה דברים על היחס הישראלי לתושבים הפלסטיניים בישראל,
בין אם אלו ערביי 48', ערביי 67', מגורשי הנכבה, גיס חמישי, בני דודים, ישמעליים-
קראו להם איך שתרצו; מה שלא ניתן לערער הוא שאין לנו כישראלים שום אמפתיה אל
האנשים האלה. אני מדבר על אמפתיה- היכולת לשים את עצמך בנעלי האחר, להביט את
המציאות דרך עיניו והשקפת עולמו, להזדהות איתו ולהפנים את החוויה שלו- ולא סימפתיה
שהיא משהו הרבה יותר פשוט והרבה פחות חשוב. את מספר השירים שעוסקים בכלל בעם
הפלסטיני במוזיקה הישראלית אפשר לאמוד במספר דו ספרתי נמוך. זה לא מפליא בהתחשב
בהתחמקות הכללית מפוליטיקה במוזיקה הישראלית. מתוך זה, מספר השירים המתארים את
נקודת מבטו של הפלסטיני בארץ ישראל ניתן לספור על יד אחת. למעשה אני מכיר רק שניים
כאלה, ובשניהם מעורב אהוד בנאי. היום אדבר על אחד מהם, "ערבב את הטיח".
לפני
בערך עשור גיליתי את האלבומים של אהוד בנאי, ובמשך תקופה מסוימת אהוד ואלבומיו היו
חברים מאוד טובים שלי. איפשהו מאז החזרה בתשובה שלו הוא הפסיק לדבר אליי ולעניין
אותי; אני לא חושב שזו הייתה החזרה בתשובה עצמה כי זה לא שהשירים של אהוד הפכו
לדתיים פתאום, כמו התחושה שהוא חוזר על עצמו- אם תרצו, לא החזרה אלא החזרתיות.
בנוסף, אחרי שנחשפים למקורות ההשראה וההשפעה של בנאי- ספריו של פנחס שדה, בוב
דילן, לאונרד כהן- הוא פתאום נראה פחות מעניין ופחות מקורי. אחרי האלבום "ענה
לי" הפסקתי לעקוב אחריו ולקנות את אלבומיו. אז בנאי הפך לחבר הזה שפעם בשנה
אתה מדבר איתו- כלומר, שומע אלבום- ואתם נזכרים יחד איזה כיף היה פעם ושניכם
מסכימים שצריך להיפגש יותר, אבל זה אף פעם לא באמת קורה.
האמת
היא שכמו שאני רואה את זה, הקריירה של אהוד כולה קצת עומדת בצלו של אלבומו הראשון,
"אהוד בנאי והפליטים". אלבום באמת מונומנטלי. יש שני דברים שאני אוהב
במיוחד באלבום הזה: האחד הוא התחושה שהאלבום הזה הוא אלבום אייטיז ישראלי גאה. יש
לו סאונד אייטיז מובהק אבל לא מהסוג הגרוע אלא מהסוג המיוחד, וההרגשה שעולה לי
כשאני שומע אותו היא שהוא באמת לא יכול היה להיווצר בשום תקופה ובשום מקום אחר.
הדבר השני הוא הלחנים באלבום שהם לא פחות ממהפכניים (זהירות- תאוריה מוזיקלית
למתחילים מאוד): כמעט כל שירי האלבום מורכבים משניים או שלושה אקורדים בלבד (ספרתי
ובדקתי, רק בשירים "זמנך עבר" ו"ממשיך לנסוע" מופיעים ארבעה
אקורדים), ויותר מזה, בערך חצי מהשירים בנויים על אותו מהלך הרמוני של III-I למי שמכיר (למשל אקורד EM ואז C) או מהלך הרמוני מאוד דומה של III-IV (אקורד EM ואז AM), כשבנאי בכוונה מטשטש את ההבדלים בין שני
המהלכים. המינימליזם הזה, הפשטות הזו בהלחנה, מספיקים כדי להחזיק אלבום שלם, ויותר
מזה- הם מקנים לאלבום תחושת אחדות ושלמות, כאילו כל האלבום הוא שיר אחד ארוך. כך
שכשאנחנו נפגשים כבר פעם בשנה בערך לשיחה, נושא השיחה שלי עם אהוד בנאי הוא בדרך
כלל "אהוד בנאי והפליטים".
בין
שלל השירים המצוינים של "הפליטים" מופיע "ערבב את הטיח", אחד
השירים היותר צנועים באלבום. זה לא אחד הלהיטים הגדולים באלבום אבל בהחלט אחד
השירים הזכורים בו. השיר מתאר בוקר טיפוסי בחייו של עובד בניין פלסטיני בדרכו מעזה
לתל אביב. לא יותר, לא פחות:
חמש
בבוקר בעזה
עדיין
קר, אני עייף
נכנס
אל תוך האוטו של נביל
ונרדם
אצלו על הכתף,
בדרך
שוב המחסומים
אומרים
: עצור! תעודות
עוד
שעה זה תל אביב
וזה
עוד יום אחד, רק לעבוד.
(יש פה גם גרסאת לייב נדירה באדיבות קוטנר הגדול, תעבירו לדקה 5:07. שימו לב לגיטרה המדהימה של אלפנט, רולנד ס. האוורד הישראלי):
אחמד
וחברו נביל מתעוררים מאוד מוקדם ומזדחלים להם דרך המחסומים אל תל אביב, לא פחות,
העיר העברית הראשונה, העיר הלבנה. שים לב לטון של השיר הזה, שבעיניי עושה אותו כל
כך מעניין: אין כאן זעקה או כאב מוחצנים. אין כאן תיאורי זוועה של חיילים צועקים
במחסום, של עוני, אין כאן אלימות, אין פה "הלאה הכיבוש", אין פה בעצם
שום הבעת דעה אישית. מה כן יש כאן? לקוניות. מונוטוניות. שגרה. אפילו שעמום. אחמד
ונביל פשוט הולכים לעוד יום עבודה. הם לא מבכים את גורלם ולא מתלוננים. הם פשוט
מנסים ללכת להתפרנס. הם פשוט ממשיכים במציאות שלהם, וכמותם החיילים במחסום, וכמותם
אנחנו שקוראים ושומעים את השיר 26 שנה אחרי. אין כאן ניסיון לפואטיקה גבוהה או
למליצות- זו פשוט מציאות אפורה, עד כדי כך שקשה לומר שיש פה ייאוש. את הטון הזה
אני מאוד אוהב, ועוד מעט אסביר למה. שימו לב לשימוש של בנאי בעקרון המהלכים
ההרמוניים המטושטש עליו דיברתי מקודם- זה נותן לשיר כבדות נוקשה, כמו מועקה בגרון.
ואני מאוד אוהב את חיקוי העוד שאהוד מנגן כאן על גיטרה אקוסטית.
והפזמון
החוזר:
ערבב
את הטיח, אחמד,
ערבב
את הטיח.
שימו
לב שאנחנו בעצם לא יודעים מי נותן לאחמד את ההוראה החוזרת הזו. האם זה הקבלן
היהודי שלא מופיע מפורשות בשיר? או אולי נביל הוא זה שמנסה לדרבן את חברו לעבוד?
ואלי זו המציאות עצמה, הסכסוך, ה"מצב" המיתולוגי, שדוחקים באחמד להמשיך?
נעבור לבית השני, שמתרחש כבר בעיר העברית תל אביב:
בהפסקת
הצהריים
מהפיגום
אפשר לראות
מי
יבנה, יבנה בית
מי
יבנה אם לא אנחנו נעבוד
טיח
על הקיר
אבק
על העיר
אני
זוכר את השיר
תמיד
אותו השיר
בבית
הזה נקודת המבט של אחד משתנה. לא בהרבה, אבל בניואנס משמעותי: הוא מביע ציניות
ומרירות דקים אבל מורגשים. בהפסקה שלו הוא מהרהר (עם עצמו? עם נביל?) במציאות
האבסורדית בה הוא, פלסטיני עזתי, בונה את הבתים של תל אביב, שאמורה להיות היהלום
שבכתר הציונות, ואף מצטט במעוקם ובסרקסטיות השיר הנודע "מי יבנה בית"
מאת לוין קיפניס ("מי יבנה יבנה בית בתל אביב\ אנו החלוצים נבנה את תל
אביב") ואפילו לועג לחלום הציוני, נוקם את נקמתו הזעירה בכיבוש: מי בונה את
הארץ בשנת 1987, הצבר או הפלסטיני? אבל מהר מאוד הוא זונח את הציניות וחוזר לאותו
שיר, "תמיד אותו השיר", וממשיך במציאות שלו.
האלבום
"הפליטים" יצא ב-27 בנובמבר 1987. האינתיפאדה הראשונה, בעקבות תאונת
דרכים במחנה הפליטים ג'באליה בה נהרגו ארבע פלסטינים, פרצה ב-8 לדצמבר 1987. מיותר
לציין שבנאי קלט שם משהו באוויר. מה שכמובן זורק אותנו שנה אחורה, ולשיר השני
שבנאי שר מנקודת מבט של פלסטיני, והוא "האונס" המפורסם מתוך אופרת הרוק
"מאמי" (ביחד עם מזי כהן המהממת כמאמי), שבעצם הניחה את התשתית ללהקת הפליטים, וקצת כמו "ערבב את
הטיח" גם היא חזתה את האינתיפאדה, שדווקא מאוד הפתיעה את רוב הציבור בארץ.
"האונס" הוא שיר שונה לחלוטין מ"ערבב את הטיח", והטון שלו
שונה לגמרי: בניגוד לאחמד ונביל שמנסים להמשיך את שגרת יומם בשקט יחסי, שבעת
הפלסטינים ב"האונס" הם זועמים, מלאי רגשות לאומניים, מדוכאים, תאווי מין
ואלימים. אם אחמד נוקם את הנקמה הקטנה שלו בבניית בית בתל אביב, שבעת הפלסטינים
רוצים לגאול את פלסטין בזקפה ובזרע ומגיבים על הכיבוש בכיבוש מיני. כאן הטון הוא
מאוד צעקני והשיר הוא למעשה פורנוגרפי; זו הסיבה שאני ממש לא אוהב את השיר הזה
ואני מוצא אותו דוחה, והפופולריות שלו מאוד משונה בעיניי גם היום (כשהייתי טירון
בצבא אגב, החבר'ה שם שרו אותו כשהם משנים את המילים ל"בזקפה ובזרע נזיין את
פלסטין", פרשנות מעניינת בלי ספק). אני חושב ש"האונס" הוא פשוט שיר
לא טוב, והיופי ב"ערבב את הטיח" הוא שהוא לא צועק, לא בוטה. בפרפרזה על
פינק פלויד, Quite
desperation is the Palestinian way. לכתוב שיר מתלהם זה הרבה
יותר קל אבל הרבה פחות אפקטיבי ומעניין. בגלל זה גם לא אהבתי את הביצוע של
הבילויים ל"ערבב את הטיח", הם שרו אותו בצורה צעקנית ומתלהמת גם כן ולדעתי
פספסו את המהות שלו (אם כי זה ביצוע כייפי).
אהוד בנאי מדגים, בשיר יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, מהי אמפתיה ומהי כתיבה אמפתית. שתיהן חסרות בשיח הישראלי. בפוסט הבא נסיים את הסדרה עם טקסט חדש וטרי שהוקלט בחודשים האחרונים, ושיתבונן בנעשה כאן מזווית גלובאלית, כלל-עולמית.
