יום שבת, 13 ביולי 2013

אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק ג': מי יבנה יבנה בית





בפוסטים הקודמים בסדרת "ההיסטוריה" עברנו מההרואיזם המיליטריסטי של הלהקות הצבאיות אל "מדינה קטנה" שמגולל נאראטיב שונה בתכלית, של התקרבנות, הסתגרות והתקטנות. אבל עד עכשיו התמקדנו רק בסיפור שלנו. עד היום קשה לנו להודות או להכיר בכך, אבל היו פה אנשים בארץ לפנינו, והם עדיין כאן, גם אם מנסים לצמצם את הסטטיסטיקה לגביהם במיליונים שלמים, או מתייחסים אליהם כאל "רסיס בישבן". אפשר לומר הרבה דברים על היחס הישראלי לתושבים הפלסטיניים בישראל, בין אם אלו ערביי 48', ערביי 67', מגורשי הנכבה, גיס חמישי, בני דודים, ישמעליים- קראו להם איך שתרצו; מה שלא ניתן לערער הוא שאין לנו כישראלים שום אמפתיה אל האנשים האלה. אני מדבר על אמפתיה- היכולת לשים את עצמך בנעלי האחר, להביט את המציאות דרך עיניו והשקפת עולמו, להזדהות איתו ולהפנים את החוויה שלו- ולא סימפתיה שהיא משהו הרבה יותר פשוט והרבה פחות חשוב. את מספר השירים שעוסקים בכלל בעם הפלסטיני במוזיקה הישראלית אפשר לאמוד במספר דו ספרתי נמוך. זה לא מפליא בהתחשב בהתחמקות הכללית מפוליטיקה במוזיקה הישראלית. מתוך זה, מספר השירים המתארים את נקודת מבטו של הפלסטיני בארץ ישראל ניתן לספור על יד אחת. למעשה אני מכיר רק שניים כאלה, ובשניהם מעורב אהוד בנאי. היום אדבר על אחד מהם, "ערבב את הטיח".

לפני בערך עשור גיליתי את האלבומים של אהוד בנאי, ובמשך תקופה מסוימת אהוד ואלבומיו היו חברים מאוד טובים שלי. איפשהו מאז החזרה בתשובה שלו הוא הפסיק לדבר אליי ולעניין אותי; אני לא חושב שזו הייתה החזרה בתשובה עצמה כי זה לא שהשירים של אהוד הפכו לדתיים פתאום, כמו התחושה שהוא חוזר על עצמו- אם תרצו, לא החזרה אלא החזרתיות. בנוסף, אחרי שנחשפים למקורות ההשראה וההשפעה של בנאי- ספריו של פנחס שדה, בוב דילן, לאונרד כהן- הוא פתאום נראה פחות מעניין ופחות מקורי. אחרי האלבום "ענה לי" הפסקתי לעקוב אחריו ולקנות את אלבומיו. אז בנאי הפך לחבר הזה שפעם בשנה אתה מדבר איתו- כלומר, שומע אלבום- ואתם נזכרים יחד איזה כיף היה פעם ושניכם מסכימים שצריך להיפגש יותר, אבל זה אף פעם לא באמת קורה.


האמת היא שכמו שאני רואה את זה, הקריירה של אהוד כולה קצת עומדת בצלו של אלבומו הראשון, "אהוד בנאי והפליטים". אלבום באמת מונומנטלי. יש שני דברים שאני אוהב במיוחד באלבום הזה: האחד הוא התחושה שהאלבום הזה הוא אלבום אייטיז ישראלי גאה. יש לו סאונד אייטיז מובהק אבל לא מהסוג הגרוע אלא מהסוג המיוחד, וההרגשה שעולה לי כשאני שומע אותו היא שהוא באמת לא יכול היה להיווצר בשום תקופה ובשום מקום אחר. הדבר השני הוא הלחנים באלבום שהם לא פחות ממהפכניים (זהירות- תאוריה מוזיקלית למתחילים מאוד): כמעט כל שירי האלבום מורכבים משניים או שלושה אקורדים בלבד (ספרתי ובדקתי, רק בשירים "זמנך עבר" ו"ממשיך לנסוע" מופיעים ארבעה אקורדים), ויותר מזה, בערך חצי מהשירים בנויים על אותו מהלך הרמוני של III-I למי שמכיר (למשל אקורד EM  ואז C) או מהלך הרמוני מאוד דומה של III-IV (אקורד EM  ואז AM), כשבנאי בכוונה מטשטש את ההבדלים בין שני המהלכים. המינימליזם הזה, הפשטות הזו בהלחנה, מספיקים כדי להחזיק אלבום שלם, ויותר מזה- הם מקנים לאלבום תחושת אחדות ושלמות, כאילו כל האלבום הוא שיר אחד ארוך. כך שכשאנחנו נפגשים כבר פעם בשנה בערך לשיחה, נושא השיחה שלי עם אהוד בנאי הוא בדרך כלל "אהוד בנאי והפליטים".

בין שלל השירים המצוינים של "הפליטים" מופיע "ערבב את הטיח", אחד השירים היותר צנועים באלבום. זה לא אחד הלהיטים הגדולים באלבום אבל בהחלט אחד השירים הזכורים בו. השיר מתאר בוקר טיפוסי בחייו של עובד בניין פלסטיני בדרכו מעזה לתל אביב. לא יותר, לא פחות:


חמש בבוקר בעזה
עדיין קר, אני עייף
נכנס אל תוך האוטו של נביל
ונרדם אצלו על הכתף,
בדרך שוב המחסומים
אומרים : עצור! תעודות
עוד שעה זה תל אביב
וזה עוד יום אחד, רק לעבוד.

(יש פה גם גרסאת לייב נדירה באדיבות קוטנר הגדול, תעבירו לדקה 5:07. שימו לב לגיטרה המדהימה של אלפנט, רולנד ס. האוורד הישראלי):

אחמד וחברו נביל מתעוררים מאוד מוקדם ומזדחלים להם דרך המחסומים אל תל אביב, לא פחות, העיר העברית הראשונה, העיר הלבנה. שים לב לטון של השיר הזה, שבעיניי עושה אותו כל כך מעניין: אין כאן זעקה או כאב מוחצנים. אין כאן תיאורי זוועה של חיילים צועקים במחסום, של עוני, אין כאן אלימות, אין פה "הלאה הכיבוש", אין פה בעצם שום הבעת דעה אישית. מה כן יש כאן? לקוניות. מונוטוניות. שגרה. אפילו שעמום. אחמד ונביל פשוט הולכים לעוד יום עבודה. הם לא מבכים את גורלם ולא מתלוננים. הם פשוט מנסים ללכת להתפרנס. הם פשוט ממשיכים במציאות שלהם, וכמותם החיילים במחסום, וכמותם אנחנו שקוראים ושומעים את השיר 26 שנה אחרי. אין כאן ניסיון לפואטיקה גבוהה או למליצות- זו פשוט מציאות אפורה, עד כדי כך שקשה לומר שיש פה ייאוש. את הטון הזה אני מאוד אוהב, ועוד מעט אסביר למה. שימו לב לשימוש של בנאי בעקרון המהלכים ההרמוניים המטושטש עליו דיברתי מקודם- זה נותן לשיר כבדות נוקשה, כמו מועקה בגרון. ואני מאוד אוהב את חיקוי העוד שאהוד מנגן כאן על גיטרה אקוסטית.

והפזמון החוזר:
ערבב את הטיח, אחמד,
ערבב את הטיח.

שימו לב שאנחנו בעצם לא יודעים מי נותן לאחמד את ההוראה החוזרת הזו. האם זה הקבלן היהודי שלא מופיע מפורשות בשיר? או אולי נביל הוא זה שמנסה לדרבן את חברו לעבוד? ואלי זו המציאות עצמה, הסכסוך, ה"מצב" המיתולוגי, שדוחקים באחמד להמשיך? נעבור לבית השני, שמתרחש כבר בעיר העברית תל אביב:

בהפסקת הצהריים
מהפיגום אפשר לראות
מי יבנה, יבנה בית
מי יבנה אם לא אנחנו נעבוד
טיח על הקיר
אבק על העיר
אני זוכר את השיר
תמיד אותו השיר

בבית הזה נקודת המבט של אחד משתנה. לא בהרבה, אבל בניואנס משמעותי: הוא מביע ציניות ומרירות דקים אבל מורגשים. בהפסקה שלו הוא מהרהר (עם עצמו? עם נביל?) במציאות האבסורדית בה הוא, פלסטיני עזתי, בונה את הבתים של תל אביב, שאמורה להיות היהלום שבכתר הציונות, ואף מצטט במעוקם ובסרקסטיות השיר הנודע "מי יבנה בית" מאת לוין קיפניס ("מי יבנה יבנה בית בתל אביב\ אנו החלוצים נבנה את תל אביב") ואפילו לועג לחלום הציוני, נוקם את נקמתו הזעירה בכיבוש: מי בונה את הארץ בשנת 1987, הצבר או הפלסטיני? אבל מהר מאוד הוא זונח את הציניות וחוזר לאותו שיר, "תמיד אותו השיר", וממשיך במציאות שלו.


האלבום "הפליטים" יצא ב-27 בנובמבר 1987. האינתיפאדה הראשונה, בעקבות תאונת דרכים במחנה הפליטים ג'באליה בה נהרגו ארבע פלסטינים, פרצה ב-8 לדצמבר 1987. מיותר לציין שבנאי קלט שם משהו באוויר. מה שכמובן זורק אותנו שנה אחורה, ולשיר השני שבנאי שר מנקודת מבט של פלסטיני, והוא "האונס" המפורסם מתוך אופרת הרוק "מאמי" (ביחד עם מזי כהן המהממת כמאמי), שבעצם הניחה את התשתית ללהקת הפליטים, וקצת כמו "ערבב את הטיח" גם היא חזתה את האינתיפאדה, שדווקא מאוד הפתיעה את רוב הציבור בארץ. "האונס" הוא שיר שונה לחלוטין מ"ערבב את הטיח", והטון שלו שונה לגמרי: בניגוד לאחמד ונביל שמנסים להמשיך את שגרת יומם בשקט יחסי, שבעת הפלסטינים ב"האונס" הם זועמים, מלאי רגשות לאומניים, מדוכאים, תאווי מין ואלימים. אם אחמד נוקם את הנקמה הקטנה שלו בבניית בית בתל אביב, שבעת הפלסטינים רוצים לגאול את פלסטין בזקפה ובזרע ומגיבים על הכיבוש בכיבוש מיני. כאן הטון הוא מאוד צעקני והשיר הוא למעשה פורנוגרפי; זו הסיבה שאני ממש לא אוהב את השיר הזה ואני מוצא אותו דוחה, והפופולריות שלו מאוד משונה בעיניי גם היום (כשהייתי טירון בצבא אגב, החבר'ה שם שרו אותו כשהם משנים את המילים ל"בזקפה ובזרע נזיין את פלסטין", פרשנות מעניינת בלי ספק). אני חושב ש"האונס" הוא פשוט שיר לא טוב, והיופי ב"ערבב את הטיח" הוא שהוא לא צועק, לא בוטה. בפרפרזה על פינק פלויד, Quite desperation is the Palestinian way. לכתוב שיר מתלהם זה הרבה יותר קל אבל הרבה פחות אפקטיבי ומעניין. בגלל זה גם לא אהבתי את הביצוע של הבילויים ל"ערבב את הטיח", הם שרו אותו בצורה צעקנית ומתלהמת גם כן ולדעתי פספסו את המהות שלו (אם כי זה ביצוע כייפי).



אהוד בנאי מדגים, בשיר יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, מהי אמפתיה ומהי כתיבה אמפתית. שתיהן חסרות בשיח הישראלי. בפוסט הבא נסיים את הסדרה עם טקסט חדש וטרי שהוקלט בחודשים האחרונים, ושיתבונן בנעשה כאן מזווית גלובאלית, כלל-עולמית.








10 תגובות:

  1. השירים שלא לא הפכו לדתיים פתאום. אם אתה מדבר על האלבום שירי קדושה שלו, זה היה אלבום עם קונספט מיוחד שנהנתי ממנו מאוד. לגבי האלבום החדש, אתה יכול להגיד שהוא לא טוב לדעתך, אבל דתי - הוא לא. הבעיה היא עם האנטי דתיות שלך. זה גם חוסר יכולת לקבל את השונה, בדיוק כמו שהישראלים שאתה מטיף להם לא מקבלים את הפלסטינים.

    גם לא הסכמתי איתך במשפט Quite desperation is the Palestinian way. רק תעקוב אחרי אחמד טיבי וחנין זועבי לדוגמא, או אחרי ה"מפלגות" ששולטות בעזה ובגדה.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי אופיר, שים לב מה כתבתי: "אני לא חושב שזו הייתה החזרה בתשובה עצמה כי זה לא שהשירים של אהוד הפכו לדתיים פתאום, כמו התחושה שהוא חוזר על עצמו- אם תרצו, לא החזרה אלא החזרתיות." אז בעצם כתבתי שזה לא התוכן הדתי לכשעצמו, אלא שאני קיבלתי את הרושם שאהוד חוזר ומבקר באותם מחוזות ולא מחדש הרבה. איך מזה הבנת שאני אנטי-דתי? בכל מקרה אני לא, אם כי ספציפית לא אהבתי את אלבום שירי הקדושה, אולי בגלל שבזמנו היה נראה לי שיצאו המון אלבומי פיוטים ושירי קדושה והיה נראה לי- שוב- שאהוד לא מחדש הרבה.

      לגבי הייאוש השקט- בעיניי זו הגדולה של השיר הזה, שהוא מציע נקודת מבט כזו: לא כל הפלסטינים מחבלים, רובם (כך אני מקווה) אנשים פשוטים ורגילים בדיוק כמו שרוב הישראלים אינם נערי גבעות. כמובן שזו נקודת מבט מאוד מסוימת ויש כמובן אחרות (כמו שבעת הפלסטינים הלאומניים והמשולהבים מ"שיר האונס") אבל זו הנקודה של השיר הזה.

      מחק
  2. אחלה פוסט.
    לדעתי יש מעט שירים מנקודת מבטם של ערבים (בתוך הקבוצה הקטנה מראש של שירים מחאתיים) פשוט בגלל שמאוד קשה להיכנס לדמות שלהם בלי לכתוב בסטריאוטיפים ומתוך פטרונות. אהוד בנאי באמת מצליח להימנע מכך וזו אחת מהגדולות של השיר.
    מעבר לכך, השיח הישראלי יהיה מזועזע מכך שמישהו יתאר את נקודת מבטו של הפלסטיני. בהקשר הזה, אהוד בנאי לא אומר כאן משהו מפורש שעלול להרתיח אנשים ולכן הוא דילג מעל המשוכה הזו, "ערבב את הטיח" הוא שיר קצת פרווה במובן הזה כי כמעט כולם יכולים להגיד "איזה מסכן אחמד" (וזו לא ביקורת נגד השיר).
    שיר האונס ממש מתאר תחושות אפשריות של פלסטינים וזה כבר משהו שהשיח הישראלי לא יכול להכיל, וזו בטח אחת הסיבות לצנזורה שלו: צריך הרבה סובלנות לדעות אחרות בכדי באמת להקשיב לו.

    שיר אחד שכן עולה לי לראש בהקשר של ערבים בישראל הוא "אוקטובר" של עמיר לב. אמנם לא מנקודת מבטו של הערבי, אבל הרופא הערבי בהחלט נוכח בשיר.

    ומברוק על העיצוב החדש.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מניח שבנאי עשה קצת טרייד אוף ו-וויתר קצת על החריפות של הטקסט לטובת הנגישות שלו, מחיר שהשיר נאלץ לשלם בשל חוסר הפתיחות לנושא בשיח הישראלי כמו שכתבת.
      את השיר אוקטובר אני למען האמת לא מכיר ועכשיו אני הולך לשמוע

      מחק
  3. בשיר ירושלים שלי, של יהורם גאון (כן, כן) אחד הבתים מתאר את ירושלים שלי מנקודת מבטו של ערבי.

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה צודק כמובן:

      אמר הצעיר שם ליד שער שכם:
      ירושלים שלי
      היא צלב על חנות, ושוטרים בחצות
      אחות שהלשינה ובור עם פצצות
      אחות שהלשינה ובור עם פצצות,
      מצעד עצמאות, וידיים קפוצות,
      "יס סר, ווט דו יו לייק? קבב אור שישליק?"

      ירושלים שלי...

      מעניין שזה חמק מתחת לרדאר שלי. השורה "מצעד עצמאות וידיים קפוצות" היא מאוד חזקה. אגב. את השיר הזה כתב דן אלמגור, שבשנות השמונים יצא מהארון הפוליטי וספג על כך ביקורת נוקבת.

      מחק
  4. יופי של פוסט. אני חולק על הניתוחים ההרמוניים דווקא, וב-"זמנך עבר" יש למיטב שמיעתי שלושה אקורדים - אותם שלושה אקורדים של 'all along the watchtower'
    (i-VII-VI-VII) שגם מאפשרים לפעמים לעשות מחרוזת מהשירים בהופעות.

    השבמחק
    תשובות
    1. צדקת כמובן שבנאי גנב את האקורדים של all along the watchtower, שהם AM-G-F-G, אם תקשיב ממש טוב תשמע שבמעבר בין הבית השני לשלישי מנוגן גם האקורד D ממש פעם אחת קצרה. אתה יכול לשמוע את זה בשיר בדקה 2:30:
      https://www.youtube.com/watch?v=8nA8sB1YMho
      אגב איזה קליפ מגניב, ואיזו גופיה יש לאלפנט!

      מחק
  5. פוסט נהדר. תודה. אחד מעשרת האלבומים הכי גדולים שיצאו בישראל.
    אני רוצה פוסט על מזי כהן!
    ומזל טוב. הרבה יותר מגניב לברך כאן מאשר בפייסבוק.
    :-)

    השבמחק
    תשובות
    1. אמנם שמרת על אנונימיות.... אבל תודה!

      מחק