חודש ביפהארט, חלק ב': מנגינות שנדלקות ונכבות

אחרי שהתחלנו את חודש ביפהארט עם אלבום הבכורה המופתי Safe as Milk, אנחנו מגיעים ישר אל המנה העיקרית, והיא הסגנון האישי כל כך שלו, שאני קורא לו ביפהארטיזם. הסגנון הזה פותח על ידי הקפטן ומאג'יק באנד שלו בשני אלבומי מפתח, כנראה החשובים ביותר בקריירה שלו, הלא הם Trout Mask Replica המפורסם כל כך, ו-Lick My Decals Off Baby שלטעמי הרבה יותר טוב- למעשה האלבום האהוב עליי שלו. את הפוסט הזה אני מתכנן לכתוב מתחילת הבלוג, שש שנים פלוס, ויש לי הרבה מה לומר בגלל שביפהארט כל כך מרכזי לתפיסת המוזיקה שלי. אז זה יהיה פוסט ארוך אבל מאוד מאוד מושקע ובאמת מלא באהבה.

תקציר הפרקים הקודמים- Safe As Milk יוצא, אבל לא זוכה להצלחה מסחרית גדולה. הקפטן מתעלף (סוג של) בהופעה חשובה מאוד, מה שגורם לביטול הופעתה המתוכננת של המאג'יק בנד בפסטיבל הפופ האגדי במונטריי, מה שגורם לריי קודר, גיטריסט הפלא שביפהארט השקיע מאמצים אדירים בגיוסו, לעזוב את הלהקה. ביף מעדכן קצת את ההרכב ונכנס להקליט את מה שתוכנן להיות אלבום כפול בשם It comes to you in a plain brown wrapper. מפיק האלבום "מחבל" (לפי גירסאתו של ביף) במיקסים של האלבום והופך אותו לאלבום סופר פסיכדלי על סף המגוחך, ובסופו של דבר יוצא מזה אלבום יחיד, Strictly Personal, לטעמי מאלבומיו החלשים ביותר (אם כי אני בהחלט ממליץ לשמוע את הטייקים השונים של השירים שלו, שיצאו כחומרי בונוס ב-Safe As Milk ובמקומות אחרים- הם הרבה יותר טובים מהאלבום עצמו).

לאחר מכן קורה תהליך לא ממש מובן שבו ביף משנה את הלהקה שוב, ובעיקר מפתח שיטה חדשה להלחנה, עיבוד וניהול הלהקה- וזהו הביפהארטיזם, סגנון מוזיקה ייחודי לחלוטין שאני חושב שאין לו שום ממשיכי דרך מובהקים (והקוראים מוזמנים לתקן אותי). החזון של ביף היה לשלב את הבלוז הבסיסי עליו גדל והכיר עם מוזיקה קלאסית של המאה העשרים, כשסטרווינסקי הוא השראה ברורה (אני מנחש שבהשראת הקולגה-חבר ילדות- מפיק- מתחרה זאפה), עם שירה אבסטרקטית וסוריאליסטית, ועם הפרי ג'אז האוונגרדי של שנות השישים- קולטריין, קולמאן, אלברט איילר. על כל אלו הוא יישם שיטת הלחנה שניתן לכנותה בשם "כאוס מאורגן".

ביף התיישב על פסנתר, כלי שלא שלט בו ולא למד לנגן עליו, ופתח מכשיר הקלטה בצד. במשך כמה חודשים (הוא טען שזה לקח לו שמונה שעות וחצי, פיקציה ביפהארטיסטית מובהקת, אל תאמינו אפילו לרגע) הוא הקליט סקיצות, פרגמנטים שונים ומשונים באורכים לא קבועים, שהיו למעשה אלתורים מוחלטים. ביף היה בור מוחלט בכל הקשור לתיאוריה של המוזיקה, לסולמות, למשקלים. הוא פשוט ניגן את מה שהוא שמע בראש ואת מה שהאצבעות שלו אפשרו לו לעשות.

אבל אלו עדיין לא היו שירים. השלב הבא היה לאחד את הפרגמנטים האלו למשהו כולל. כאן נכנס לתמונה ג'ון "דראמבו" פרנץ', מתופף הלהקה. ביף, בגדול, הביא לו את שק הפרגמנטים האדיר הזה והטיל עליו את המטלה האדירה של להדביק את הכל לשירים מוגדרים פחות או יותר, ולארגן את העיבודים ללהקה. פרנץ' שמע את הפרגמנטים, כתב אותם לפרטיטורות, ארגן אותם ונתן לחברי הלהקה ללמוד אותם, כשביף היה מפקח על התהליך. מי שרוצה להעמיק בצורת העבודה הזו מוזמן להקשיב לראיון בן כמעט שעתיים שערך המלחין והמוסיקלוג סמואל אנדרייב עם דראמבו, בו הוא מסביר על אופן העבודה המשותף.

השלב השלישי היה לעבוד עם הלהקה. ביף וכל הלהקה עברו לגור, כקומונה, בבית בפרבר בלוס אנג'לס. במשך כמעט שנה, חברי הלהקה התאמנו על 25 השירים שמרכיבים את האלבום (לא כולל שלושה נוספים שמבוצעים א-קאפלה ע"י ביף עצמו). אני לא יודע איך הם הצליחו לעשות את זה- לשרוד בתנאי רעב, תוך כדי מניפולוציות פסיכולוגיות אכזריות ואף ככל הנראה אלימות פיזית של ממש  מצידו של ביף ששלט בהם כמו ראש כת- אבל בסופה של השנה הזו הם הצליחו לנגן את השירים הבלתי אפשריים האלה מתוך שינה. כך, הונצחו האלתורים הלא שגרתיים של ביפהארט ליצירות של ממש שיש לשחזר אותן במדויק.

מדובר, אולי, במוזיקה הכי מורכבת שלהקת רוק כלשהי אי פעם ניגנה, כולל להקות רוק מתקדם כמו ג'נטל ג'יאנט וכו', וכולל המאת'רס של זאפה על שלל גלגוליהן. משום שהמוזיקה של ביף הייתה בו זמנית פוליריתמית ופוליטונאלית, שתי מילים שביף לא הכיר ולא ידע מה הן אומרות. פוליריתמית- מרובת מקצבים; בהרכב של שתי גיטרות-באס-תופים, לעיתים ארבעת הכלים ניגנו מקצב שונה לגמרי זה מזה. פוליטונאלית- מרובת סולמות- שתי הגיטרות לעיתים ניגנו סולמות מנוגדים, והבאס למעשה לא מנגן שורשים ולא מקצב, אלא מתפקד כגיטרה שלישית לכל דבר- גם היא בחוסר סינכרון מכוון עם שאר הכלים.

למעשה אין פה מה לדבר על סינכרון בין הכלים בכלל- זה החוסר סינכרון ביניהם שמכתיב את אופי השיר, מה שנוצר מאי ההתאמה הבולט והגס ביניהם. יש לציין כי ב-Trout Mask Replica כן היו פה ושם שירים מונוריתמיים ומונוטונאליים כמו 99.9999% משאר השירים בעולם, אבל רמות הסיבוכיות בשירים באלבום יכלו להגיע לכדי טירוף מוחלט.

מה שמדהים במיוחד הוא, שעל אף שהאלבום לפעמים יכול להישמע כרעש ראנדומלי- הוא כלל וכלל לא היה כזה. על כל פרגמנט של כל כלי הייתה הקפדה מוחלטת, וביף באמת התנהג כאילו הוא הלחין את כל הקטעים האלו בכוונה תחילה וברצינות גמורה- חברי הלהקה למדו את השירים תוך משמעת קפדנית, וטעויות מצד חברי הלהקה התקבלו בצורה קשה ביותר (יש לציין עם זאת שבחלק גדול מהזמן ביף לא נכח בחזרות- לא ברור איך זה קרה אבל הוא הצליח לגרום לחברי הלהקה להתמסר למוזיקה שלו בצורה טוטאלית). אתם מוזמנים לראות את הסרטון הבא, שבו סמואל אנדרייב מנתח ביד אמן במשך חצי שעה את השיר הראשון בלבד (!!!) שפותח את Trout, שאורכו רק קצת יותר מדקה וחצי (!!!!!!!!)- גם אם אתם שונאים את ביפהארט (ואם כן אז מה אתם עושים פה לעזאזל...), אתם פשוט חייבים לראות את אנדרייב מדבר ברהיטות ובאינטליגנטיות רבה כל כך על מוזיקה, פשוט מרתק:

התוצאה- בעזרתו של זאפה שעזר לחבר'ה להקליט- הייתה Trout Mask Replica, אלבום אימתני מאין כמוהו. 28 שירים שנפרשים על פני ארבע צדדי ויניל וכמעט שמונים דקות, מכסים מגוון אדיר של נושאים (מהשואה ועד רפרנסים של המלחין סטיב רייך) ומכילים עשרות ומאות פרגמנטי מוזיקה קטנים. חשוב לציין גם את הסאונד של האלבום- ביפהארט, בהחלטה יוצאת דופן ובניגוד גמור לרוח התקופה (אנחנו מדברים על סוף הסיקטיז), התעקש על הפקה מאוד מינימליסטית, בלי שום אפקטים של הדהוד או משהו בסגנון, מה שאתם שומעים באלבום הוא כמעט אחד לאחד מה שנוגן באולפן, הצליל של הגיטרות הוא בדיוק מה שיוצא מהמגברים, וגם זה הפך לסטנדרט באלבומים של ביפהארט שמצייתים לחוקי הביפהארטיזם. כנראה שהטראומה מהאלבום Strictly Personal  הייתה כואבת מדי. או כמו שהגדיר את זה אחד הגיטריסטים באלבום ואולי הגיטריסט הכי מזוהה עם ביפהרט, ביל הארקלרוד שזכה לכינוי zoot horn rollo- "Plug it in and play the shit".

כך נולד אחד האלבומים הכי מפורסמים- וידועים לשמצה- בתולדות הרוק; אלבום שהחריגות והמוזרות שלו יצרו מונומנט של ווט-דה-פאק, שעד היום הוא ציון דרך לכל מה שקשור לאוונגרד וביזאריות. ביפהארט, שידע בהחלט מה יש לו ביד, עבד גם שעות נוספות כדי לתת לו מוניטין עוד יותר משונה- כמו הטענות הפיקטיביות שהוא כתב את כל האלבום תוך שמונה שעות וחצי, או שהנגנים כלל לא ידעו לנגן לפני הקלטות האלבום והוא, ביפהארט, הוא זה שלימד אותם.

על Trout כבר נשפכו אלפי מילים והוא למעשה לא מרכז הפוסט הזה. זה היה האלבום הראשון של ביף ששמעתי. בגיל 18, עם ההיכרות שלי עם זאפה, שמעתי שיש את האיש הזה ביפהארט שהוציא אלבום שאי אפשר לשמוע. ידעתי שאני חייב לשמוע אותו. מאוד התלהבתי בזמנו, ואפילו כתבתי עליו ביקורת ב"שרת העיוור" (שהיא כל כך גרועה עד שאני לא נותן לה לינק, אם מישהו רוצה לראות כמה רע כתבתי לפני 15 שנה אז שיגגל את זה). אבל היום יש לי לא מעט הסתייגות מ-Trout. יש באלבום הזה המון המון קלאסיקות של ביפהארט, אבל הוא סובל ממה שאני מכנה מוגזמות יתר.

קודם כל- התוכן מוגזם. יש כאן באמת שירים שבהם חמישה נגנים מנגנים חמישה שירים שונים בתוך אותו שיר- זה באמת חומר קשה. בעיקר אני מתקשה להסתדר עם שתי הגיטרות של זוט הורן רולו והגיטריסט השני שקיבל את השם  Antennae Jimmy Semens (שזה, אם תהיתם, אפילו לא קרוב לשמו האמיתי)- הם נשמעות דומה מדי, ומעמיסות את המח בשלל תדרים גבוהים מתנגשים. דבר השני- האורך מוגזם, זה פשוט אלבום ארוך מאוד מאוד ויש בו הרבה קטעים שאפשר היה לקצץ.

ועכשיו הגענו לממתק של הפוסט, Lick My Decals Off Baby, הבייבי הגדול והאמיתי של ביף. חולפת שנה, Trout הופך מיד לקלאסיקה של ביזאריות, והלהקה משתנה שוב- ובצורה דרסטית שתכתיב את האלבום הבא. השינוי הכי מהותי הוא הדחתו של ג'ון פרנץ' כמעבד המוזיקלי של הלהקה, והחלפתו בביל הארקלרוד. פרנץ' למעשה פוטר מהלהקה זמנית ולפי האגדה נזרק ע"י ביף מחדר מדרגות. השינוי השני הוא עזיבתו של אנטנה ג'ימי סימנס, מה שהותיר את הארקלרוד כגיטריסט בודד, אם כי לדעתי אפשר בהחלט להחשיב את באסיסט הלהקה, מארק "רוקט מורטון" בוסטון, כגיטריסט לכל דבר, משבצת שאליה הוא בסופו של דבר נכנס באלבומים הבאים. ושינוי אחרון הוא הכנסתו של מתופף נוסף- ארט טריפ, פליט מוכשר במיוחד של המאת'רס של זאפה (המוזיקאי הראשון אך לא האחרון לעבור מזאפה אל ביפהארט). טריפ, אשף כלי ההקשה, ניגן גם מארימבה- ועל כן כינה אותו ביף "אד מארימבה".

ביף השתמש באותן שיטות הלחנה וניהול הלהקה, ויצא לו מוצר מוזיקלי דומה ל-Trout- אבל האח הצעיר הרבה יותר מוצלח מהאח הבכור. יש כמה סיבות למה אני אוהב את האלבום הזה בהרבה, אבל הסיבה הראשונה והכי חשובה היא- שזה פשוט אלבום שכיף לשמוע. בניגוד ל-Trout שהוא אלבום כבד ומסורבל ששוקל כמו מאה טון, Decals איכשהו נשמע הרבה יותר קליל. אני חושב שזה שילוב של שינויי ההרכב בלהקה- בעיקר המעבר משתי גיטרות לאחת, והתוספת של המארימבה החצופה של ארט טריפ- עם החומרים עצמם שהם איכשהו יותר מתחלקים בגרון, אולי בגלל שביף התמקצע קצת על הפסנתר והפיק דברים שנשמעים פחות אקראיים ויותר מלודיים, איכשהו.

את הכיף הזה אפשר להרגיש על השיר הראשון באלבום, שיר הנושא, שהוא גם אחד השירים הכי מבריקים שמישהו אי פעם כתב על סקס בעיניי. הלהקה פורצת ללא התראה במקצב מקרקש ומשקשק, שתוך עשר שניות, בבפיהארטיות אופיינית, נשבר לחלוטין וחותך למשהו אחר לגמרי, וביף פותח את הגרון בשורות הנפלאות האלה:

Rather then I wanna hold you hand

I wanna swallow you whole

And I'm gonna lick you everywhere it's pink

And everywhere you think

איזו בהמת סקס מופלאה! כמה ליבידו וכמה מוג'ו מושפרץ בארבע השורות האלה, והמג'יק באנד עצמה פשוט מנגנת סקסי. משם המסע שלנו רק מתחיל- עם Dr. Dark שהאינטרו שלו נשמע כאילו כל השירים באלבום מנוגנים סימולטנית (מישהו אגב עשה את זה עם Trout והעלה ליוטיוב, זה גאוני), עם I love you big dummy המטופש והמהנה כל כך עם המפוחית הכי עקומה בעולם, עם המטאטא שארט טריפ מנגן עליו בשיר The Buggy Boogie Woogie וביף צורח "I gotta keep sweeping and sweeping, and there's still too many feet"...., והמארימבה המדהימה הזו של ארט טריפ לכל אורך האלבום, והסיום עם השיר הכי בלתי ניתן לשמיעה של ביפהארט אי פעם, Flesh Gordon's Ape, שמורכב משלושה ערוצים- ערוץ אחד של הלהקה, ערוץ אחד של שירה, וערוץ שלישי שבו מחרטט ביפהארט על כמה סקסופונים בו זמנית- הקקופוניה הכי היסטרית שהוקלטה אי פעם.

אני חייב רגע לתת עוד פוקוס לליריקה הביפהארטיסטית, כי היא מתלבשת על טכניקת ההלחנה הביפהארטיסטית כמו כפפה. בעקבות חזרתה למסך של "טווין פיקס" האהובה אני בסוג של בינג' בתוכי גוף היצירה של דיוויד לינץ' (מה שאולי יוביל לפוסט נפרד), ואני חושב שביף הוא סוג של מקבילה בעולם הרוק ללינץ'- או ההיפך; הסוריאליזם שלהם מאוד דומה בעיניי, ביחד עם תחושת חוסר החיבור שלפעמים גובלת ב"הכל הולך". והנה דוגמא אחת מני רבות מאוד, השיר הנפלא "The Clouds are full of wine":

The clouds are full of wine
Not whiskey or rye
‘n the sky is full of bluebrains,
Bluejays, mermaids
Bluebrains, bluejays, bluebirds, mermaids
bluejays, bluebirds, rainbows
‘n the night is full of rhinestones,
Pinecones, telephones
‘n the sky is full of rhinestones, pinecones, telephones
Wolfhowls, milkcows
Shadows to some hows
‘n the clouds are full of wine
Not whiskey or rye
‘n the sky is full of bluebrains,
Baboons, rhinos, fools ‘n buffoons
‘n my eyes are full of bloodbones,
Snowcones, serenaders ‘n sen-n-n-oritas
‘n so on…
Melodies that go on, go on,
Go on, go on, go on, go on,
Go off, go off, go off, go off

ויש כאן עוד המון שירים טובים ונפלאים, לא אתעכב עכשיו על כל אחד ואחד, אבל האמת שמי שעושה את האלבום לכל כך פאקינג טוב הם המאג'יק בנד עצמם, בהרכב הכי טוב שלהם לדעתי אי פעם. אין לי הסבר איך הצליח ביפהארט לארגן סביבו קבוצה כזו מוכשרת של אנשים, ולשכנע אותם לנגן את החומרים שלו, האיש שלא יכול היה ללמוד לנגן את הקומפוזיציות של עצמו. וזו אולי הגדולה האמיתית של ביפהארט, מעבר לכישרון, ליצירתיות, לדימיון ולכישרון הכתיבה והשירה- היכול להיות, בדרכו שלו העקומה והביזארית, מנהיג של הרכב. קצין שהכרתי פעם במילואים אמר לי שקצין טוב זה אחד שמשחק כל היום בפלפון, ומסביבו הכל מתקתק ועובד מאליו בלי שהוא יצטרך להגיד לחיילים שלו מילה. אני חושב שהאנלוגיה הזו נכונה גם עבור ביפהארט כמנהיג הרכב- אם הצלחת לרתום כשרונות נפלאים כאלה אתה באמת לא צריך לעשות הרבה יותר מזה.

ועכשיו נגיע אל הסוד הגדול ביותר של האיש- הוא פשוט ניהל בית ספר למוזיקה. וזה מתבטא הכי טוב דווקא בשלושת הקטעים שבהם ביפהארט שם את הקול שלו בצד. לכל אורך האלבום, ביפהארט שלקח על עצמו לראשונה את קרדיט המפיק (הימור שלי- זה קרדיט פיקטיבי, בטח מישהו מהלהקה הפיק את האלבום, לביפהארט אין מושג בדברים האלה של עבודת אולפן) דאג לשים את הקול שלו חזק מאוד במיקס- למעשה מאפיל על הלהקה. אבל בשלושה קטעים הוא סתם את הפה: בקטע הנפלא Peon יש רק דואט של ביל הארקלרוד ומארק בוסטון. מה שהם מנגנים פשוט מפיל לסתות, והתיאום ביניהם הוא כמו נפשות תאומות. קטע שני הוא סולו הגיטרה One Red Rose that I mean שמנגן הארקלרוד, שאני חושב עד היום שזו היצירה לגיטרה סולו הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. והשלישי זה הקטע שנתן לבלוג שלי את שמו, Japan in a dishpan, שבו מנגנת הלהקה כולה עם ערוץ סקסופון פסיכי במיוחד של ביף. שלושת הקטעים האלו מדגימים כמה טובה הייתה הלהקה הזו וכמה ייחודית הייתה היצירה של ביפהארט.

הקטע peon  בביצועם של לא אחרים מפלי וג'ון פרושיאנטה, מלהקה שאין צורך להציגה:

פינת הקידום העצמי חסר הבושה- עבדכם הנאמן (!!!!) מבצע את One Red Rose that I mean:

למי שבאמת רוצה להעמיק, אני מאוד מאוד ממליץ לחפור עוד- והנה הקרדום לחפור בו: הגרסאות האינסטרומנטליות לאלבום כולו, כלומר- אותם שירים בדיוק, בלי ערוצי השירה. חוויית ההאזנה לגרסאות האלו פשוט מדהימה- זה כמו לשמוע אלבום חדש לחלוטין. כמעט הייתי חוטא בחילול קודש ואומר שבשירים מסוימים הקול האדיר של ביפהארט כמעט מפריע לשמוע את המוזיקה שהלהקה מנגנת- פתאום אפשר לשמוע תפקידי גיטרה שלמים שהקול של ביף פשוט הסתיר אותם (שלא לדבר על אותו Flash Gordon's Ape- יש כאן אשכרה שיר קבור תחת ההריסות של הסקסופונים, מחכה שיחלצו אותו). אם לחברת התקליטים של ביפהארט היה טיפה שכל הם היו מוציאים את האלבום כאלבום כפול- הגרסה המקורית בתקליט אחד, הגרסאות האינסטרומנטליות בתקליט שני, אלו פשוט שני אלבומים נפרדים.

את מה שקרה אחרי Lick My Decals סיפרתי בפוסט קודם- ביף החליט לשנות את הכיוון ומתחיל מעבר לכיוון מאוד לא צפוי של בלוז-פופ, מקליט צמד אלבומים מצוין ואלבום אחד ממש לא מצוין, מה שגורם לכל המאג'יק בנד לקום וללכת כאיש אחד, ולהשאיר את הקפטן לראשונה בקריירה ללא להקה. על התוצאה של המהלך הזה, נקודת השפל הבלתי מעורערת בקריירה של הקפטן- בפוסט הבא. אבל ביפהארט עוד יקים להקה חדשה ועוד יחזור לסגנון הביפהארטיסטי- עם קריצה, גם על כך יהיה פוסט בהמשך.

חודש ביהפארט, חלק א': ח-ח-ח-ח-ח-ח-ח-ח-שמלללללללל

ואו, לא יצא לי לכתוב שום דבר פה חודשים על גבי חודשים. השנים עוברות ואני לא נעשה פנוי יותר, ליהפך. אבל לשם כך התכנסנו היום- השנים עוברות ואיתן גם השנה המיתולוגית 1967, שאנו חוגגים לה חמישים שנה בכל מיני אספקטים ואופנים. אני בוחר לציין אותה במשהו שלא עשיתי המון זמן בבלוג, וזה- להקדיש חודש שלם לאמן אחד, שמציין ממש החודש חמישים שנה לאלבום הבכורה שלו, נושא הפוסט הנוכחי. האמן הזה הוא אולי מבחינתי ה-אמן בה' הידיעה, וכמו שקורט קוביין מציין באנפלאגד של נירוונה שלדבלי הוא ה-Favorite performer שלו, יכול להיות שכאן מדובר ב-Favorite performer שלי, וזה המאסטרו הגדול דון ואן ולייט, 1941-2010. קפטיין ביהפארט, ילדים וילדות, קפטיין ביפהארט.

 ההערכה והאהבה שלי לאיש הזה רק גוברת עם השנים. אני נובר שוב ושוב בדיסקוגרפיה הענפה שלו ותמיד מוצא משהו חדש. בניגוד לאימאג' הציבורי של ביפהארט, לא הכל שם מוזר ואוונגרדי ולא מתקשר- יש לו אפילו אלבומי פופ, שכבר כתבתי עליהם בעבר. כך או אחרת, ביפהארט הוא מן האמנים האלה שיצרו משהו באמת מקורי- כל כך מקורי שאין לביפהארט ממשיכי דרך מוזיקליים ממשיים, אין לו חקיינים- כי אי אפשר לחקות אותו. הגישה שלו למוזיקה, המתודות הביזאריות שבהן ניהל את הלהקות שלו, היצירתיות הילדותית שלא יודעת גבולות, אין דברים כאלה בשום מקום.

כמו שסיפרתי בפוסט אורח לבלוג מטאל וחיות אחרות, ביפהראט הוא לא סתם  אמן אהוב, הוא גם סוג של מורה זן בשבילי. אדם שהולך עד הסוף עם החזון שלו גם אם הוא עצמו אינו יודע בדיוק מהו וכיצד לממש אותו. אדם שלא חושב מחוץ לקופסא אלא מזלזל בכל מושג הקופסא. אדם שלא נותן למגבלות טכניות טריוויאליות כמו זה שהוא לא יודע לקרוא תווים, לא למד להלחין ולא למד לנגן בשום כלי כדי ליצור את אחד מגופי היצירה הכי ייחודיים במאה העשרים כולה.

וגוף היצירה הנפלא הזה מתחיל ביוני 1967. אותו יוני 67' ידוע שבמהלכו הביטלס הרחיבו את התודעה הכללית עם סרג'נט פפר ומדינת ישראל הרחיבה את התודעה העצמית של הטריטוריה שלה. בחודש הזה יוצא אלבום הבכורה של ביפהארט והמג'יק בנד שלו, Safe as Milk. אני לא יודע מה אתם חושבים על ביפהארט, אבל מדובר באחד האלבומים הכי רעננים, חיוניים, מהנים וחדשניים שיצאו ב-67', והוא נגיש לכל אוזן לדעתי- אם כי הוא בהחלט נושא איתו את הזרעים שיהפכו, בזמן קצר, ליצירות האוונגרדיות שיותר מזוהות עם המותג "ביפהארט". הייתי אומר שבכל הקשור לאלבומי בכורה, מדובר באחד מאלבומי הבכורה הטובים ששמעתי בחיי.

ביהפארט השועל, המניפולטיבי, הדיקטטור הקטן, הצליח להרים הרכב חזק ביותר, עם סאונד שאני חושב שגם באזורי הפסיכדליה-בלוז של הסיקסטיז הוא מאוד ייחודי. האלבום הזה סימן את הסטנדרט של המג'יק בנד ברוב שנותיה- דואו של שתי גיטרות חשמליות עם סאונד וגישה מאוד דומים, שלפעמים גובלות בפרוטו-פאנק, באס חשמלי גמיש במיוחד, ובית הספר לתיפוף של המתופף ג'ון "דראמבו" פרנץ'. ואולי הדמות המרכזית באלבום אחרי ביהפראט היא ריי קודר, הגיטריסט הנודע, שביפהרט הצליח להשחיל ללהקה. קודר לא רק היה נער פלא בן 20 על הגיטרה, אלא הוא גם תמך בקפטיין בכל הקשור לעיבודים ולעבודה עם הלהקה והיה דה פקטו ה-Musical Director של האלבום- וגם זה הפך לסטנדרט, כשביפהארט תמיד נסמך על דמות מתוך הלהקה שתעשה בשבילו את עבודת העיבודים הסיזיפית.

אחרי שנזרקו מחברת התקליטים A&M  בגלל שאחד המנהלים החליט שהמוזיקה הזו תשחית את נפשה העדינה של הבת שלו, מצאו את עצמם ביפהארט ולהקתו בלייבל הקטן Buddah Records, שם יצא האלבום האלבום עצמו, כמו אספקטים רבים בקריירה של ביפהארט, שרוי בהרבה מיסתורין- כמה שירים ביפהראט באמת כתב וכמה הוא "השאיל" מאמני בלוז אחרים? כמה הוא כתב וכמה חברי הלהקה האחרים, בראשם קודר, תרמו? ומיהו אותו הרב ברמן (Herb Bermann)  שמקבל קרדיט ככותב משני ברוב השירים, ושרק בשנת 2003 הוא "התגלה" לציבור בראיון? כמה נגני אולפן יש באלבום ואיפה הם מנגנים? ועוד ועוד ועוד. וגם זה עוד סטנדרט של ביפהארט- ערפול, מסתורין, ומיתולוגיה חצי-פיקטיבית שהוא עצמו יצר ועודד ושגובלת בשקרנות פתולוגית (כמו המיתוס שביפהארט כתב את כל Trout Mask Replica בבולמוס יצירה של שמונה שעות רצופות).

ביהפארט משתמש בתחבולות כדי לפתות אותנו להיכנס לעולם שלו. על פניו, אפשר לחשוב שהמג'יק בנד היא, בדומה לאימאג' השגוי שזאפה עשה לראשונה עם המאת'רס שלו, שזו "סתם" עוד להקת בלוז. טובה, אבל עוד אחת. הפתיחה של האלבום, עם "Sure 'nuff and yes I do" הנפלא וגיטרות הסלייד המתפתלות של קודר והגיטריסט השני, אלכס סיינט קלייר, הן כמו נחשים שעושים אהבה. אבל השיר הזה, עם ההשאלה\גניבה הברורה כל כך מ-"Rollin' and Tumblin'" של מאדי ווטרס, עלול לגרום לנו לחשוב שזה רק More of the same. יש גם עוד שירים כאלה כמו "Grown so Ugly" שהוא קאבר בלוז של רוברט פיט וויליאמס.

ביצוע לייב מקאן, 1968, בהרכב שונה:

אבל אז באות כמה אנומליות ברורות. הראשונה מתרחשת בשיר מספר 4, "Dropout Boogie". הגיטרות בדיסטורשן, ומה שהרבה יותר מפתיע- נראה שגם השירה של ביפהארט בדיסטורשן! גם כאן, ביפהארט מושפע מאוד- או יותר נכון לומר מאוד מאוד מאוד- מהאולין' וולף האגדי. אבל אף אחד לא חשב- או חלם- לשלב את השירה ההאולין' וולפית הזו עם הגאראז'-פרוטו-פאנק הזה שהמג'יק בנד מנגנים. ואם זה לא מספיק יש בשיר גם מארימבת באס (!). דברים נהיים עוד יותר מסובכים בשיר "Abba Zabba", עם מקצב מאוד לא שגרתי והרבה כלי הקשה. למה ביפהארט שר על חטיף שוקולד אמריקאי פופולארי? ולמה זה נשמע כל כך משונה וכל כך טוב?

קאבר של dropout boogie - בביצוע הפול, שאני ממש לא מעריץ שלהם אבל זה בהחלט ירגש חלק מהקוראים:

אבל שיא האנומליה זה אולי שיר הנושא האמיתי של האלבום, אחד השירים הכי מפורסמים שלו, "Electricity". כאן מוטיב השליליות האפל שכל כך הפחיד את המנהל של A&M  בולט באופן ברור. שירת הדיסטורשן חוזרת וביהפארט נואם-נוהם-מדקלם ונשמע כמו שאמאן בטראנס. דראמבו, אחד המתופפים הכי מקוריים בכל הסיקסטיז, עושה מקצב רדוף שדים וגאוני במיוחד, ומשום מקום, כמו בסרטי הבי מוביז הכי גרועים שזאפה וביפהארט ראו יחד בתור חברי ילדות, מגיח ת'רמין! האפקט של כל הדברים האלה יחד פשוט מפוצץ שכל. השיר הזה כל כך אינטנסיבי שאחריו צריך לנוח, והוא רמז ברור לבאות.

אותו שיר בהופעה על חוף הים בקאן:

אותו שיר- בביצוע סוניק יות'!

מה שכל כך יפה באלבום הזה הוא שבניגוד לאלבומים היותר כבדים של ביפהארט הוא מאוד כיפי ויש בו גם הרבה רוגע, כמו הפאוואר-באלאד "Call on Me", או הפסאודו-קאנטרי של "Yellow Brick Road", או הדו-וופ שנעשה בלי טיפה של ציניות ב-"I'm Glad" הנפלא, והסיום במיני-אפוס הפסיכדלי במידה "Autumn's Child".

Safe As Milk גם עשוי לעילא ולעילא עם להקה מצוינת וזמר שנשמע ב-Top Form כבר באלבום הבכורה שלו (ובניגוד לאלבומים אחרים שבעיקר נעים סביב סופקן וורד, הוא ממש שר בכל הקטעים), גם כיפי להדהים, גם מוזר ומשוגע ואדג'י ומכיל את אותם אלמנטים שליליים שלא יכולים להימצא באלבום של אנשים "נורמליים", וגם כרטיס הכניסה המושלם לעולם של ביפהארט. בתוך שנה ביפהארט יקליט את Strictly Personal, אולי אלבומו הפסיכדלי ביותר, ובתוך שנתיים יתרחש סוויץ' מוחלט והלהקה, בהרכב קצת שונה, תקליט את Trout Mask Replica, אלבום שיצר ז'אנר מוזיקלי חדש- ביפהארטיזם. ועל כך (בערך)- בפוסט הבא.

לקראת סוואנס בישראל, חלק א': אני פחדן, תקע בי את הסכין שלך

  
כל אחד מחפש משהו גדול יותר ממנו. בהדרגה מצאתי את זה במוזיקה שלי, וזה הכי קרוב שהגעתי לאלוהים.

-מייקל ג'ירה, מאי 2015

לפני הכל- אני רוצה להגיד המון המון תודה לכל מי שברך על חזרת הבלוג לפעילות. קיבלתי חיבוק חם והמון תגובות חיוביות, וזה מאוד מחמם את הלב. המון תודה לכם חברים. האמת היא שאחת הסיבות שהתחשק לי לחזור לכתוב על מוזיקה היא ההופעה הממשמשת ובאה של אחת הלהקות האהובות עליי- סוואנס (Swans) של מייקל ג'ירה האגדי, שהולכים לפוצץ לי את העור התוף ולחדור לי אל נבכי הגולגולת ב-7 ליולי הבא עלינו לטובה. זה מצחיק אבל את סוואנס אני מכיר רק שנה בערך, ואפילו פעם כתבתי על שיר אחד של סוואנס פוסט בבלוג בלי להכיר אותם בכלל. בכל מקרה זו להקה שאני מאוהב בה לגמרי; יש בסאונד שלה משהו שאני מרגיש שחיפשתי שנים במוזיקה שאני שומע ואוהב. המקרה של סוואנס מאוד מרגש ומיוחד- להקה שחזרה לפעילות אחרי 14 שנות שתיקה , והחזרה שלה היא לא סתם קאמבק אלא אולי אם תרצו שיא מימוש הפוטנציאל שלה ושיא ההתפתחות שלה; היום היא מוציאה אולי את אלבומיה הטובים ביותר, וזה מתבטא גם בהערכה העצומה מקיר לקיר שהם זוכים מהמבקרים וגם מהחיבוק החם שהם מקבלים ממעריציהם (שלמעשה מממנים פיזית את הקלטות אלבומי הלהקה). לראייה, To be Kind, אלבומם האחרון והמעולה, הוא אלבומם הנמכר ביותר אי פעם.

סוואנס היא להקה באמת מרתקת, שעברה המון תהפוכות והתפתחויות עם השנים. אפשר לדבר בגדול על שלוש פאזות עיקריות (להקה תלת-פאזית, אם תרצו): הפאזה הראשונה, בין 1983 ל-1988, שבה קנתה הלהקה מוניטין כאחת הלהקות הרועשות והמאיימות ביותר בהיסטוריה; הפאזה השנייה, בין 1989 ועד להפסקת פעילות הלהקה ב-1996, שהתבטאה בסגנון שונה לחלוטין של ממש שירים שמצייתים לחוקי המלודיה וההרמוניה, תקופה הרבה יותר שקטה ומלודית שאני גם לא מכיר היטב וגם לא התחברתי אליה כלל (קול קורא למומחי סוואנס: אם מישהו מכם רוצה לכתוב על האלבומים של הפאזה הזו, צרו איתי קשר וכתבו פוסט אורח); וחידוש פעילות הלהקה ע"י ג'ירה, 2010 ועד היום, תקופה שכמובן אנו עדיין בשיאה משום שג'ירה הודיע שסוואנס הולכים להקליט אלבום חדש בספטמבר הקרוב. סוואנס המודרניים לוקחים את האלמנטים של התקופות הקודמות ולוקחים אותם לדרגה חדשה לגמרי, ואני נוטה להסכים עם הבלוגר משה לוי כשהוא כותב שההרכב הנוכחי של סוואנס הוא בין הטובים בהיסטוריה המוקלטת ושל ההופעות החיות. אני מאוהב לחלוטין בפאזה הראשונה והאחרונה; הן כמובן מאוד שונות, ואני הולך להקדיש לכל אחת מהן את הפוסטים הקרובים.

מה שעושה את סוואנס ללהקה כל כך גדולה, אז והיום, הוא שהמוזיקה שלהם היא חוויה רב חושית ולמעשה ממש פיזית. החזון של ג'ירה, איש שהתפרנס כבר מגיל 15 בעבודות פיזיות קשות כמו בניין או סבלות, איש שכבר כנער צעיר התנסה בכימיקלים מסוגים שונים ובחוויות גופניות מכאיבות כמו תאונות דרכים, הוא חזון של מוזיקה שמרגישים בגוף, שנכנסת לגוף. זו הסיבה לווליום האדיר של הלהקה, ג'ירה רוצה שתרגישו את המוזיקה בכל תא ותא וכך בעצם תהיו חלק ממנה, בין אם תרצו ובין אם לא (ויש סיפורים על הופעות שבהן סוואנס היו נועלים את הדלתות כדי שאנשים לא יברחו...). לכן זו מוזיקה טוטאלית, למאזין כמו גם למבצע. ג'ירה דורש מעצמו, מהנגנים ומהקהל התמסרות טוטאלית, מתוך צורך כמעט רוחני להתעלות כמעט דתית. ההופעות של הלהקה, ממה שאנשים מדווחים עם השנים וממה שרואים ביטיוב, והמוזיקה עצמה- בעיקר בתקופה המוקדמת שעליה אדבר- הכל מזכיר פולחן של כת. אני מאוד מצפה לחוויה הזו בעצמי.

סוואנס של 1983-1987 הייתה להקה חד פעמית, וטוב שכך. אין עוד להקה כזו שעשתה פשוט טרור, על הבמה ובאולפן, פשוטו כמשמעו; אולי הלהקה היחידה שיכולה להתחרות בהם היא ה-Birthday Party המופתית (אגב, הקריירה של ניק קייב והבאד סידס קצת מזכירה את זו של ג'ירה וסוואנס- פאזה ראשונה מאוד אגרסיבית, פאזה שנייה הרבה יותר מלודית, פאזה שלישית שהיא מעין אינטגרציה או סיכום או טייק על השתיים הקודמות; וכמו סוואנס, אני מעדיף בעיקר את הפאזה הראשונה והאחרונה) אני חושב ששתי הלהקות האלו הן הלהקות שפיתחו את ז'אנר הפוסט-פאנק לשיאו (ללא שום דימיון בין השתיים). בארבע השנים האלו סוואנס פעילים ביותר. הם מקליטים לא פחות מחמישה אלבומי אולפן (אחד כפול), אי.פי. אחד ואלבום לייב אחד. אני בכוונה לא מדבר על האי.פי. הראשון שסוואנס מוציאים ב-1982, משום שהוא מאוד לא מייצג את הסגנון שלהם בהמשך.

יש שני אלמנטים מרכזיים במוזיקה של סוואנס מודל 1983-1987. הראשון הוא הקצב. ג'ירה וחברי סוואנס יצרו למעשה שירים שכמעט לא מכילים שני אלמנטים מאוד בסיסיים במוזיקה- מלודיה והרמוניה, אלא רק קוים ריתמיים רפטטיביים להכאיב. הגיטרות הרצחניות של נורמן ווסטברג והבאס האימתני של הבאסיסטים בלהקה (כולל ג'ירה עצמו מדי פעם) לא ניגנו שום דבר שנשמע כמו אקורדים או קווים מלודיים, רק גושים צורמניים של פידבק ודיסוננס ודיסטורשן מכוער-יפהפה. בתוספת התיפוף האגרסיבי להדהים, שאני לא חושב שיש לו איזשהו תקדים (בנקודות מסוימות היו ללהקה שני מתופפים, או מתופף ופרקשניסט שהיכה בלוחות מתכת עם שרשרת), מתקבלת להקה שלמעשה מנגנת אך ורק קצב- כבד להדהים, איטי כמו הנצח, רפטטיבי עד כדי טמטום, ובווליום מטורף, בלתי נתפס. במובן הזה, השירים של סוואנס הם אנטי-שירים, מופשטים ממלודיה שניתן לנגן, ולמעשה המאזין צורך אותם כחוויה פיזית לכל דבר. הלהקה הפשיטה וצמצמה את השירים עד לאבסורד, עד שלא ניתן כמעט בכלל להבדיל ביניהם (מה שגורם למידה לא מבוטלת של חדגוניות); תוסיפו לכך את העובדה שג'ירה וחבריו גם נטו לנגן אותם אחרת בהופעות ולשנות אותם לבלי היכר, כך שגרסאות האולפן נשמעות שונות לחלוטין מגרסאות הלייב, ותקבלו מצב של טרור מוזיקלי, כי המאזין לא בטוח מה הוא הולך לשמוע, אבל הוא יודע שזה הולך לכאוב. זה אולי הסאונד הכי פרימיטיבי, הכי אגרסיבי, הכי שבטי, והכי סאדיסטי שאיזושהי להקה הצליחה להשיג. חשוב לציין שהחל מ-1985, עם הצטרפותה של הווקליסטית והקלידנית ג'ארבו (Jarboe), שהייתה גם בת הזוג של ג'ירה להרבה שנים, הלהקה מתחילה לאט לאט לשלב מלודיות והרמוניות בשירים, וגם להוריד את הווליום; כנראה שבשלב מסוים גם ג'ירה התחיל לפחד מעצמו.

האלמנט השני הוא ג'ירה עצמו, והליריקה שלו. בחצי הראשון של הפאזה, עד 1985, ג'ירה לא שר; הוא פשוט מקיא החוצה את כל האיברים הפנימיים שלו. אני לא יודע ולא מבין עד היום איך הוא שרד את זה (אולי זה קשור לווידוי של ג'ירה, לפיו ניסה אסיד 300 פעם לפני גיל 14; האיש חזק בלי ספק, פיזית, מנטאלית ורוחנית). רמות האינטנסיביות שלו בלתי נתפסות. מ-1985 ג'ירה מוריד הילוך ומגלה לעולם שהוא יכול גם לשיר, בקול באריטון עמוק מאוד, כמו התאום המרושע של ג'וני קאש. כדי להשלים תמונת הטרור הסוואני, הליריקה של ג'ירה היא אחת המטרידות ביותר ברוק, וגורמת גם לאחד כמו ניק קייב להיראות כמו א.א. מילן. השירים מורכבים ממשפטים קצרים ולאקוניים, מעין הצהרות או פקודות, כמו סעיפים במסמך משפטי (עם אולי איזו השפעה מהפרוזה של סמואל בקט, שגם היא משופעת במשפטים לאקוניים כאלה) . ג'ירה שר על אבדן זהות, על אבדן תחושה, על ריקבון פנימי, על תיעוב עצמי, על השפלה, על יחסי סאדו מאזו, על השחתת גוף, על עינויים, על אלימות וכוחניות וגם על רצח ואונס. דימויי גוף חוזרים שוב ושוב בשירים- בשר, פנים, עור, איברי גוף קטועים או שצריך לקטוע אותם ולשרוף אותם. מה שנקרא- sugar, spice and everything nice.  

לג'ירה יש גם טייק על כסף, בעלות, רכוש וקאפיטליזם, ועל שיר ספציפי אחד, Holy Money, שמשלב בגאוניות צרופה אימאג'ים של קאפיטליזם ושל יחסי מין בכפייה כתבתי בעבר; הוא שר שוב ושוב על הצורך להחזיק דברים, לשלוט בדברים, או בהיעדר תרגום עברי הולם, To Own. מוטיב חוזר נוסף בשירים הוא זהות מעורפלת של הדוברים בשיר ואפילו של השירים עצמם; לא רק שהשירים דומים זה לזה עד לחוסר היכולת להבדיל ביניהם, גם שמות השירים דומים מאוד (לדוגמא Time is money, Holy Money, Money is Flesh, Coward, Fool, Bastard, Thug וכו'). אני חושב שזו כתיבה מבריקה ובעיקר מאוד מאוד עצמתית (אני פחות אוהב את הליריקה של סוואנס דווקא היום, היא די שולית ביחס למוזיקה עצמה ונראה שגם ג'ירה פחות שם עליה דגש); לג'ירה יש מספיק אומץ לחקור את העומקים הכי אפלים של המצב האנושי. והיו גם ההופעות עצמן, תצוגת מופת של טרנסגרסיביות, שלפי האגדות נוגנו בווליום שגרם לאנשים להקיא, והיו גם תקריות אלימות בין ג'ירה למעריצים בקהל. כמו שאתם בוודאי מבינים, זו לא להקה לבעלי לב חלש, ולמען האמת גם בעלי לב חזק יתקשו לעמוד בסאונד המונוליטי והעצום שלה לאורך זמן, עד כדי כך שהלהקה עצמה לא עמדה בזה והייתה חייבת להתעדן ולהשתנות.

סוואנס מתחילים את המסע שלהם עם אלבום הבכורה, Filth, עם השיניים של ג'ירה על העטיפה. האלבום יוצא אחרי התבשלות מסוימת של הלהקה בסצנת הנו-וייב הקצרה והמרתקת של הלואר איסט סייד, שהצמחייה את הלהקות היותר פרועות של הפוסט-פאנק האמריקאי, כמו DNA ו-Mars. Filth הוא אלבום מצוין, אלבום בכורה בועט, רעב וכבר בנקודה המוקדמת הזו- מאוד מאוד אגרסיבי, עם הרכב חריג של שני מתופפים, שני באסיסטים כולל ג'ירה עצמו, ובאמצע הכל הגיטריסט נורמן ווסטברג בהופעת בכורה (ווסטברג, הסנצ'ו פאנשה של ג'ירה, ניגן מאז כמעט בכל האלבומים של סוואנס, עד היום). יש לו סאונד מעולה, אבל הגישה הסוואנסית שמאפיינת את התקופה עדיין לא בשלה; לכן הלהקה עדיין מזכירה בצליל שלה להקות נו-וויב אחרות. רוב השירים באלבום לא מנוגנים בקצב הסופר-איטי והכבד שהלהקה התפרסמה בו, ולשירים יש ממש גרוב, אפילו כייפי בדרכו המעוותת (אם שמים בצד את הנביחות של ג'ירה והפקודות האלימות שלו למאזין).  זה אלבום זועם ורועש אבל הוא הרבה פחות קשה והרבה פחות מפחיד ממה שיבוא אחר כך. אפשר היום להשיג את האלבום במהדורה שכולל קטעים לייב של סוואנס מ-1982 (באיכות לא מזהירה), וכן עם האוסף Body to body, job to job שכולל קטעים נדירים שונים ומשונים מ-1982-1983, כולל כאלה בהשתתפותו של אלמוני בשם ת'רסטון מור, שניגן באס בלהקה לזמן מאוד קצר.

הדבר האמיתי מגיע ב-1984, עם שחרור האלבום Cop והאי.פי. האגדי Young God. כאן כבר פיצח ג'ירה את הנוסחה- סגנון ההלחנה המאוד מינימליסטי של Filth חוזר על עצמו, אבל בקצב הרבה יותר איטי, ועם שימוש בחומרים מלודיים עוד יותר מצומצמים ואבסטרקטיים. זה הרבה יותר מטריד, והלהקה מנגנת בצורה כמעט אוטיסטית. הלהקה עבר להרכב יותר מצומצם, עם באסיסט אחד ומתופף אחד, אבל ביחד עם ג'ירה ו-ווסטברג הם מנגנים יותר רועש ויותר מטריד מפסטיבל מטאל שלם. הקצב האיטי והווליום הרב יוצרים את אווירת הפולחן השבטית שהיא ה-מאפיין של המוזיקה של סוואנס בתקופה הזו. ב-Cop כבר ברור שסוואנס נמצאים ב-zone שלהם, בקטע שלהם. Young God מכיל 4 שירים באורך כולל של קצת פחות מ-25 דקות, אבל רבים רואים בו את שיא הפאזה האגרסיבית של סוואנס, אולי בגלל שהוא קצר יחסית לאלבומים באורך מלא והוא יותר תמציתי וקצת יותר קל לצריכה, ואולי בגלל שיר הנושא שאני מצרף פה, שבו ג'ירה מתעלה על עצמו; נער אלמוני בשם קורט קוביין כלל אותו ברשימת 50 האלבומים שהוא הכי אוהב בעולם. אין הבדל גדול בינו ל-Cop, הוא קצת יותר חזק ורועש וקצת יותר מעוות. אלבום עם שיר בשם Raping a Slave הוא לא משהו שסביר שתשמעו בגלגל"צ. שני האלבומים האלה מעולים.

כאן מתחילים תהליכים מאוד איטיים של שינוי הדרגתי, עם צמד האלבומים Greed ו-Holy Money. השינוי הגדול הוא צירופה של ג'ארבו ללהקה, כקול נשי שיכניס קצת עדינות ויאזן את האלימות של ג'ירה. השינוי השני הוא הורדת מבוקרת ומאוד קלה של הווליום, בד בבד עם גיוון בכלים: פסנתר פה ושם, מפוחית שמבליחה פתאום, מכונות תופים וטייפ לופס למיניהם, ואפילו כלי נשיפה. הסאונד הוא פחות מטאליסטי ויותר אינדסטיריאל שכזה. הבדל נוסף ומשמעותי מאוד: יש קצת התחלה של מלודיות והרמוניות ניתנות לזיהוי. Fool, השיר הפותח את Greed ממש מורכב מאקורדים שאפשר לנגן על גיטרה ולזמזם...אבל ההבדל הגדול הוא שוב בכוהן הגדול ובאל דוצ'ה ג'ירה, שצורח הרבה פחות ולראשונה שר ממש. שני האלבומים מאוד דומים, עד כדי כך שאם אשמע שיר לא אוכל לזהות באיזה משני האלבומים הוא מופיע. שני האלבומים האלה טובים מאוד, אבל הם פחות מוצלחים מקודמיהם; הם פחות מבריקים, פחות סוחפים והרבה יותר מתישים. אולי אפילו הלהקה עצמה קצת מותשת. היום ניתן להשיג את הטרילוגיה וחצי שכוללת את Cop, Young God ואת שניהם בדיסק כפול אחד, וזה מאוד מומלץ. במקביל הלהקה מצלמת הופעה חיה שיוצאת בקלטת וידאו בשם A long hard screw, וההופעה גם יוצאת באלבום לייב שזוכה לשם המלבב Public castration is a good idea. זה אלבום חובה להשלמת החוויה, כי זה אולי סוואנס בקיצוניות הכי קיצונית שלהם; את האלבום הזה אפילו אני מפחד לשמוע מההתחלה ועד הסוף.

ב-1987 הלהקה מתחילה באמת להשתנות. ג'ארבו תופסת מקום יותר ויותר בולט ומקבלת יותר שירי סולו ויותר קולות, וג'ירה מתחיל להתעייף מהצורך והציפייה לזעזע אנשים שוב ושוב וגם מתחיל להתבאס מהתדמית הציבורית של הלהקה. האלבום הכפולChildren of God  הוא האחרון שמכיל את האלמנטים האגרסיביים-פרימיטיביים-רפטטיביים של התקופה המוקדמת, אבל הוא כבר מאוד שונה. קודם כל, קבלו סקופ- אתם יושבים?- יש פה כמה שירים שג'ירה שר ומנגן על גיטרה אקוסטית. אשכרה. יש פה הרבה יותר שירים- אולי כולם אפילו!- שאפשר לנגן ולזמזם. גם הקצב עלה סופסוף והשירים כבר לא איטיים כל כך. אבל העוצמה לא מתעדנת, אולי להיפך. כשאחד כמו ג'ירה שר שיר שקט, אחרי כל הווליום המטורף, זה אפילו עוד יותר חזק ומטלטל מהשירים הרועשים. ג'ירה ממשיך לשיר על הנושאים הוותיקים אבל יש כאן, כמו בשם האלבום, הרבה התייחסות לדת ולאל. זה גרם להרבה אנשים להרים גבה, האם ג'ירה מסתלבט או לא, אבל הוא התעקש שבאמת ניסה להתחבר לחוויה הדתית; לאמנות של ג'ירה יש אספקט ורגש דתי מאוד- תחזרו לציטוט של ג'ירה בתחילת הפוסט- ובקונטקסט הזה זה נשמע הגיוני לחלוטין. אמנם זה אלבום מעבר, אבל לדעתי זה אלבום מוצלח במיוחד והא באמת נחשב לאחד הטובים של הלהקה בכל הקריירה שלה; ג'ירה נשמע כמו מטיף אווגליסט מטורף, נביא בשער או סתם איזה משיח שקר. הלהקה אולי בהרכב הטוב ביותר שלה לתקופה הזו (גם ג'ירה הודה בכך), ההפקה עשירה (כולל לינדזי קופר הנפלאה, יוצאת Henry Cow, על אבוב!), התרומה של ג'ארבו מצוינת, השירים השקטים עובדים נפלא עם הרועשים והאלבום מגוון, מאוזן וקצת יותר ידידותי. הוא אפילו הצליח קצת מסחרית.

ההצלחה היחסית של האלבום במכירות גרמה להחתמת הלהקה בחברה גדולה, MCA ולראשונה- ולאחרונה- הוצמד לה מפיק חיצוני גדול, ביל לאסוול. באלבום הבא והיחיד שלאסוול הפיק, The Burning World, חיכתה למעריצים הפתעה מזעזעת- האלבום נקי לחלוטין מהאגרסיביות של סוואנס. האלבום הזה נחשב על ידי כל הנוגעים לדבר ככישלון, וג'ירה הגדיר את החתימה ב-MCA  כטעות הגדולה של חייו (כצפוי), אבל הוא כבר תחילת הפאזה הבאה של סוואנס, ועליה כאמור לא אדבר בפוסט הזה (ואני בהחלט מחכה למתנדב אמיץ שיכתוב עליה). נקפוץ איזה 25 שנה קדימה- סוואנס של היום בהחלט מבצעים שירים מהתקופה גם היום בהופעות, אם כי היום הם מנגנים מאוד שונה; הם לקחו את הרפטטיביות לכיוון אחר לחלוטין, ועל כך- חכו לפוסט.

המשך יבוא...