חודש קרלה בליי, חלק ב': מדרגות נעות לגן עדן

חודש קרלה בליי בבלוג ממשיך להתגלגל. בפוסט הקודם דיברנו על תפקידה של קרלה כמעבדת באלבומו של צ'ארלי היידן Liberation music orchestra. ועכשיו נעבור לאלבום "אמיתי" של קרלה, או שאולי עליי לומר, ה-אלבום של קרלה. זו יצירת מופת מרהיבה ומדהימה; זה אינו "סתם" אלבום אלא הפקה גרדניוזית, הוליוודית אפילו, מאגנום אופוס במלוא מובן המילה. וזהו גם אחד האלבומים האהובים עליי ביותר, אלבום שהעולם נראה טיפ-טיפה יותר דל בלעדיו, וזהו אלבומה משנת 1971, Escalator over the hill.

EOTH, כפי שאקרא אלבום בקיצור, הוא פרי מוחם הקודח של קארלה כמלחינה ומעבדת, והמשורר פול היינס (Paul Haynes) שכתב את הטקסטים (וגם של בעלה של קרלה בזמנו, מייקל מנטלר, שסייע לה בהרמת הפרויקט). זהו כנראה האלבום הכי שאפתני, שלא לומר יומרני, שלא לומר לוקה בשגעון גדלות, בתולדות הג'אז. זה אלבום חוצה תרבותיות ואף חוצה יבשות, שמשתתפים בו עשרות נגנים וזמרים- ואיזה נגנים וזמרים! רשימה חלקית ביותר- ג'ק ברוס הגדול מ-Cream בשירה ובגיטרה באס, דון פרסטון מה-Mothers of invention של זאפה בשירה וסינטיסייזר, הזמרות שילה ג'ורדן וג'נט לי, הגיטריסט ג'ון מקלופלין, צ'ארלי היידן על באס, פול מוטיאן על תופים, וכמות עצומה של נגנים כלי נשיפה- סקסופוניסטים כמו גאטו בריירי, דיואי רדמן וג'ימי ליונס, חצוצרנים כמו מייקל מנטלר ודון צ'רי, אינספור נגני כלי נשיפה ממתכת, כמה נגנים הודיים, וכמות אדירה של חברים ומכרים בתפקידי קולות רקע. אם זה לא מספיק, מדובר גם באחד מאלבומי הג'אז הארוכים ביותר אי פעם- תקליט משולש, דבר שעוד לא נשמע כמוהו בזמנו.

מה שאני כל כך אוהב באלבום הזה הוא העובדה שהוא מעין מיקרוקוסמוס של כל הרוח המוזיקלית של סוף שנות השישים- תחילת שנות השבעים. הוא משלב בצורה מעוררת השתאות את הג'אז הכי מתקדם ומודרני של התקופה עם פיוז'ן, עם רוק מתקדם, עם פסיכדליה, עם אוונגרד ומוזיקה קונקרטית שמאוד אופייניים לסיקסטיז, בתוספת המון תיאטרליות קורט-ויילית-האנס-אייזלרית שזה בעצם הלחם וחמאה של קרלה, לכדי מדוזה מרובת ראשים ומפילה לסתות.

אז מהו בעצם האלבום הזה, Escalator over the hill? האלבום כל כך עשיר מצד אחד וכל כך מעורפל וחמקמק מצד שני, עד שהוא מתכחש לכל הגדרה ומסרב להיכנס בקלות למגירות שמבקרי מוסיקה אוהבים לקטלג בהם את מושא הביקורת שלהם. הגדרה יחסית סבירה של האלבום היא "אופרת ג'אז", שכן יש לו תמליל, מה שקרוי בעגה המקצועית של האופרות "ליברית", ובליברית הזה מוגדרות דמויות וכן איזה זמר שר את קולה של כל דמות, וכן איזה נגן מייצג את אותה דמות. אולם, הטקסט של פול היינס חידתי כל כך עד שאי אפשר לבנות ממנו עלילה ברורה. זה מתחיל בבית מלון משונה ומשם מפליג לכל מיני מקומות, כל מיני דיאלוגים בין דמויות, ומגיע אפילו עד הודו. אבל אני חושב שכמו ב-“Finigeans Wake” של ג'יימס ג'ויס, כל ניסיון להבין את העלילה הוא עקר מיסודו- היינס מנסה להעביר הלך רוח אניגמטי-פסיכדלי מסוים, וקרלה בנתה את הפסקול המושלם סביבו.

כך שיותר קל לעכל את Escalator over the hill כיצירה מוסיקלית-מתמטית מורכבת ביותר, מעין סט של משוואות מוזיקליות מקוננות זו בתוך זו, מה שקרלה כינתה במושג (הבלתי מוסבר) Chronotrunsduction. קרלה למעשה בנתה מקומבינציות שונות של המוזיקאים לרשותה כמה וכמה הרכבים ולהקות, ובנתה מהקומבינציות האלו את המופע המופרע הזה שנקרא Escalator over the hill. כך למשל היא איגדה יחד את ג'ק ברוס, את מקלופלין, את המתופף פול מוטיאן ואת עצמה באורגן ויצרה הרכב ג'אז רוק קטן שזכה לכינוי Jack’s traveling band. להרכב אחר, שבו דון צ'רי מנגן עם כמה נגנים הודים וכלי מיתר, היא קראה ה-desert band. להרכב שבו היא, בעלה מייקל מנטלר ודון פרסטון יוצרים מוזיקה קונקרטית מכלי מקלדת וסינטיסייזרים ואפקטים, היא קראה Phantom music.  הקומבינציות האלו מאפשרות לה לברוא יקומים מוזיקליים שונים, ולערבב אותם, וזה מה שיוצר את הגלקסיה המוזיקלית המופלאה של Escalator over the hill. זה מה שגרם לאלבום להיות כל כך מסובך להקלטה ולהפקה; הוא הוקלט בכמה סשנים מפוזרים שנתפרשו על פני שלוש שנים (בזמן שאלבום ג'אז ממוצע לוקח אולי שלושה ימים להקלטה!).

כך מתקבל אלבום שמרגיש כמו קריירה מוזיקלית שלמה; אלבום שאפשר להאזין לו שנים רבות ותמיד לשמוע משהו חדש. בזמנו, אנשים לא ידעו מה לעשות עם המפלצת הזו. מבקרי ג'אז לא יכלו להתחיל אפילו מאיפה לנתח אותה, ומבקרי רוק בכלל לא רצו לגעת בה. לקח כמה שנים עד שהאלבום הזה קיבל הכרה והערכה. בעיניי מדובר באחד ההישגים האמנותיים הגדולים של המוזיקה במאה העשרים, אלבום שהוא הרבה יותר מרק "ג'אז" או "רוק" או "מוזיקה לתזמורת" ,אלבום שמתעלם לחלוטין מקונבנציות מוזיקליות ומהגדרות, ומתעלה מעל כל ניסיון לקיטלוג, כשבדיאלוג הזה בין עולמות מוזיקליים נוצר משהו חדש, עצום ומרהיב ביופיו.

ויש כאן כמה וכמה רגעי שיא מדהימים. הפתיחה התזמורתית המהממת שנפרשת על פני 13 דקות, שמכילה את מה שבעיניי הוא סולו הסקסופון הטוב ביותר ששמעתי בחיי, של הסקסופוניסט גאטו בריירי (מתחיל מדקה 7:30); שיר הנושא, ברטולט ברכט משתכר ב-Birdland; סולואי הגיטרה האדירים של ג'ון מקלופלין בכמה וכמה קטעים; קטעי ה-Phantom music  המפחידים והמהפנטים; השירה של קרלה עצמה, שבעצם בולטת באלבום פחות כנגנית ויותר כזמרת; רצף הקטעים לקראת סופו של האלבום, “A.I.R”, “Rawalpindi blues” ו-“End of Rawalpindi” שבהם הפסיכדליה שבאלבום מגיעה לשיאים; והסיום הכל כך מצמרר בקולו הרועם של ג'ק ברוס, אולי כוכב האלבום בעצם, שזועק “It’s again and again” לפני שהמקהלה של בליי וזמרות אחרות דועכת סופית ויוצאת ל-drone ארוך ארוך, שבתקליט המקורי למעשה נמשך עד אין סוף (המחט של הפטיפון נכנסת לחריץ מיוחד ועמוק שממנו היא לא יכולה לצאת, מה שגורם לכך שהתקליט למעשה מנגן ללא הפסקה) ובגרסאת הדיסק מתארך לכדי עשרים דקות.

בפוסט הבא נדון באלבום אחר לחלוטין של קרלה, אלבום שבאופן רשמי אינו נחשב אלבום שלה, ואולי אחד האלבומים הכי פחות מובנים ותמוהים שהוקלטו אי פעם. יש למה לחכות.

אירי, אוסטרי, אמריקאית וסקוטי נפגשים באלבום

במוזיקה הישראלית, אחד מחותמי ההיכר המובהקים ביותר של "איכות" הוא שירי משוררים מולחנים, או הלחנת טקסטים של סופרים. באופן מעניין, המוסד הזה כמעט ולא קיים במוזיקה דוברת אנגלית. יש כמה דוגמאות ספורות (למשל The Raven של לו ריד לפי אדגר אלן פו) אבל הקונספט הזה ממש לא נפוץ. קונספט הרבה פחות נפוץ הוא הלחנת טקסטים בקונטקסט של ג'אז, וזה בדיוק מה שמייקל מנטלר (Michael Matler), מלחין וחצוצרן ג'אז אוסטרי, עושה כבר כמה וכמה עשורים.

מייקל מנטלר

מנטלר עושה מה שקרוי Third Stream, שזה מין ניסיון לשלב בין מרכיבי ג'אז כמו שימוש בתזמור ג'אזי ואלתור, לבין הלחנה קלאסית פרופר. מה שעושה את מנטלר לייחודי ומרתק הוא שהוא לא מסתפק בכך אלא גם משלב ג'אז חופשי, אוונגרד, ואפילו רוק מתקדם, ולא בוחל בשיתופי פעולה עם מוזיקאים שהקשר שלהם לג'אז רופף ביותר כמו רוברט וויאט, מריאן פיית'פול או מתופף פינק פלויד ניק מייסון. ומה שעושה את מנטלר לעוד יותר מיוחד הוא השימוש שלו בטקסטים של סופרים מודרניים ביותר במוזיקה שלו. מנטלר לא כותב רק מוסיקה אינסטרומנטלית אלא גם מוסיקה שכוללת שירה ומתייחסת למילה הכתובה. חשוב לציין כי מנטלר לא כותב פזמונים בסטייל קול פורטר, אלא יותר כמו פורמט הלידר במוזיקה הקלאסית. כך למשל יצר מנטלר אלבום נפלא שמוקדש לשירי המשורר הקודר אדוארד גורי בשם The Hapless Child בהשתתפותו של רוברט וויאט, את  האלבום Silence שהוקדש לטקסטים של המחזאי הרלוד פינטר (גם בהשתתפות וויאט, קווין קוין ואחרים), השתתף באלבומים הנהדרים שאשתו באותה תקופה, הפסנתרנית והמלחינה המופלאה קרל הבליי (Carla Bley) עשתה עם טקסטים של משורר בשם פול היינס (אני חייב מתישהו לארוז את עצמי ולכתוב על יצירת המופת האגדית של בליי, Escalator Over the Hill) ועוד רבים. אבל נראה שאיש המילים שמנטלר אוהב הכי הרבה, ושמנטלר הקדיש לו הכי הרבה עבודות, הוא הסופר והמחזאי האירי הדגול סמואל בקט (Samuel Beckett).

סמואל בקט (תמונה מדהימה, לא?)

נראה שאת בקט, מגדולי הסופרים והמחזאים של המאה העשרים, אין כל כך צורך להציג; נראה שאת עולם האבסורד האפל, הקודר, המייאש והמצחיק של "מחכים לגודו", "סופמשחק" ומחזות אבסורד קלאסיים אחרים, כל אחד מכיר ולו במקצת. צד שפחות ידוע לציבור של בקט ויותר לדוקטורנטים לספרות (אותם אלה שמנסים לקרוא את Finnegans wake  של ג'ויס, שבקט הוא סוג של ממשיך דרך שלו והיה גם חניך שלו) הוא כתיבת רומנים; בקט כתב למשל את ה"טרילוגיה" המפורסמת שלו ("מולוי", "מלון מת", “The Unnamable”), ספרים שבהם לא ברור לעולם האם יש עלילה, מה קורה בה, מהן הדמויות והאם הן קיימות בכלל (אני מאוד ממליץ על הספרים האלה אבל הם בין הספרים הקשים ביותר שיצא לי לקרוא, בעיקר האחרון); זה נראה כאילו הטקסטים של בקט מתקיימים ביקום מקביל שאין בו את המימדים שיש ביקום שלנו (בעיקר לא את מימד הזמן, שנראה קפוא אצל בקט), וזה מה שכל כך מוצא חן בעיניי ביצירה שלו- היא לגמרי מתקיימת בעולם משלה עם חוקים פיזיקליים-ספרותיים ייחודיים. הדמויות של בקט- בהנחה שאפשר לקרוא להן כך- הן מין קול שמדבר בלי גוף, או בגוף מנוון ונרקב, ובלי ממשות ותוהה תמיד עד כמה הוא והמציאות כפי שהוא תופס אותה קיימים בכלל, ועד כמה הקיום הזה שווה משהו. משהו ששווה לומר הוא שבקט כתב את הספרים- במתכוון- בשפה שאינו בקיא בה ואינה שפת האם שלו, צרפתית, ורק מאוחר יותר תרגם אותם בעצמו לאנגלית, כדי ליצור פרוזה "חסרת סגנון".

אולי הטקסט הכי קיצוני של בקט, שלדעתי לא תורגם מעולם לעברית, הוא ספר שנקרא “How It Is”. בספר הזה, כמו בפרק האחרון של "יוליסס" של ג'ויס שבקט העריץ כל כך, אין שום סימני פיסוק והוא כתוב כולו בפסקאות לקוניות ובלתי תקינות דקדוקית, כמו טלגרמות; גיבור הספר, אם הוא קיים, זוחל בתוך בוץ בחשכה כשעל גבו שק עמוס קופסאות שימורים, כשרק הצליל של הנשפויותיו שלו נשמע, והוא מהרהר על "חייו". הטקסט הזה, קשה וסבוך כמו שהוא, הוא גם ספר מרגש ועצוב מאוד. תפיסת העולם של בקט, שנודע כמשפיע מאוד על הפילוסופיה האקיסטנציאליסטית, כל כך פסימית ועם זאת כל כך עמוקה (בניגוד למשל, לזו שמציג אסי דיין בימים אלו ב"ד"ר פומרנץ", סרט שאמנם יש לו רגעים אבל בגדול הוא שטחי וריקני). הספר עצמו קשה מאוד לקריאה, בקט חוזר שוב ושוב על אותם משפטים מינימליסטים ונוקשים המנוסחים בקצרנות אימתנית וברפיטטיביות אוטיסטית וקצת פסיכוטית, אבל האפקט שלו על הקורא גדול מאוד.

Alone in the mud yes

The dark yes

Sure yes

Panting yes

Someone hears me no

No one hears me no

Murmuring sometimes yes

When the panting stops yes

Not at other times no

In the mus yes

To the mud yes

My voice yes

Mine yes

No another’s yes

Mine alone yes

sure yes

When the panting stops yes

 On and off yes

A few words yes

A few scraps yes

That no one hears no

But less and less no answer

Less and less

קרלה בליי

ב-1974 מנטלר יצר את האלבום No Answer בהשתתפות בליי על פסנתר וקלידים, סולן "קרים" ג'ק ברוס- איש רב פעלים ומוזיקאי מוכשר עד כאב שמגיע לו פוסט נפרד, חבר רב שנים של מנטל רובליי וזמר מהמם- על השירה, וחצוצרן הפרי-ג'אז הדגול דון צ'רי שמדי פעם מבליח עם חצוצרת הכיס שלו. מנטלר עצמו לא מנגן אלא אחראי על ההלחנה והעיבודים. למרות הרקע הג'אזי של המשתתפים האלבום אינו ניתן להגדרה כג'אזי פרופר, אם כבר הוא נשמע כמו הלחמה בלתי ברורה בין ג'אז, רוק ומוזיקה אטונלית לפסנתר של שנברג. זה היה האלבום הראשון בו עסק מנטלר בטקסטים, והוא בחר לעבוד עם קטעים מתוך How It Is. הנוכחות של צ'רי קטנה מאוד, ולמעשה האלבום ברובו הוא דואט בין הפסנתר של בליי, שהוא רב הבעה ומאוד רבגוני, לשירה של ברוס, שבתחילת האלבום, קצת כמו הטקסט של בקט, מאוד נוקשה- בקטעים מסוימים הוא למעשה שר תו אחד לכל אורך הקטע, אך בחלקים אחרים, בעיקר אלו שבהם הוא שר עם אוברדאבים של עצמו- הוא דווקא מלא פאתוס ומדגים את היכולות המרשימות מאוד שלו, ברוס מעביר באופן מצמרר את הייאוש הקיומי של ה"דובר". מה שיפה באלבום המצוין הזה הוא השירות שהוא עושה לטקסטים של בקט- האלבום הרבה יותר "אכיל" מהטקסטים של בקט לבדם, והוא מצליח לספק תשתית מוזיקלית מצוינת ל"סיפור" שבקט מנסה להעביר.

ג'ק ברוס

Hard to believe too yes that I have a voice

Yes in me yes when the panting stops yes

Not at other times no and that I murmur yes

I yes in the dark yes in the mud yes

For nothing yes but it must be believed yes

אני לא יודע מה הייתה תגובתו של בקט לאלבום הזה ולניסיונות אחרים של מנטלר לתרגם את הטקסטים שלו למוזיקה (כמו למשל האלבום Many Have No Speech, בהשתתפות ברוס, וויאט ופיית'פול- איזה ליינאפ חלומי), אבל לדעתי התוצאה כאן היא יצירה מצוינת. קודם כל, עצם הרעיון לקחת טקסט כל כך מאתגר יכול להעביר צמרמורת בגבו של כל אדם שמנסה להלחין טקסט; שנית, מנטלר מאחד את הטקסטים עם המוזיקה שלו לכדי משהו שגדול מסכום חלקיו, וכמו שהספר של בקט מתקיים בעולם משלו, גם האלבום הזה לא ממש נשמע כמו שום דבר אחר. 

לסיום- הנה כמה ביצועים מדהימים לקטעים מהאלבום מתוך הופעה של מנטלר בפרנקפורט ב-1987,שימו לב להרכב החלומי שכולל לא פחות מברוס, ניק מייסון על תופים, דון פרסטון מאימהות ההמצאה של זאפה על קלידים, ג'ון גרייבס מהנרי קאו על הבאס וריק פרן על גיטרה: