‏הצגת רשומות עם תוויות 10's. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות 10's. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 23 בדצמבר 2017

עין תחת עין



2017 הייתה שנה מאוד עמוסה בארועים בשבילי, חלקם מאוד מרגשים ומשמחים וחלקם מאוד קשים ומלחיצים. מה שכן, זאת לא הייתה שנה ששמעתי בה הרבה מוזיקה. כן ניגנתי ויצרתי בה מוזיקה- שזה האלבום של Rukshin שיצא לאור סופסוף, וממש בקרוב ( סקופון) אני מוציא אלבום סולו נוסף- אבל לא היה לי פנאי או משאבים או כח לשמוע הרבה מוזיקה חדשה. מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע שאני לא עושה פה אף פעם סיכומי שנה בומבסטיים ואני תמיד מחוויר לעומת בלוגי מוזיקה אחרים שעושים רשימות של מיליארד השירים והאלבומים הטובים שיצאו השנה.

 מה שכן, בדרך כלל אני בוחר אלבום אחד שעשה לי את זה בצורה מיוחדת. האלבום הזה, לשנת 2017, הוא אלבום הבכורה של הרכב בשם Ex Eye. אם אתם אומרים לעצמכם עכשיו "מי?" אז זה כבר מצוין כי אני הולך להכיר לכם משהו חדש. קל מאוד לשמוע היום מוזיקה חדשה, אבל הרבה יותר קשה לשמוע מוזיקה מקורית. ומה ש-Ex Eye עושים הוא לא רק מקורי, אלא גם מדבר אליי בצורה מוחלטת.


את Ex Eye מוביל אחד המוזיקאים הכי מוכשרים ואהובים עליי בפלאנטה, קולין סטטסון. סטטסון הוא בעיקר סקסופוניסט ויש לו שתי התמחויות- האחת היא נגינה מחזורית, השניה היא שימוש בכלי מפחיד ומאיים למדי- סקסופון באס. סטטסון שימש כנגן אולפן של טום וויטס למשל, וגם הקליט אלבומי סולו מעיפי מח ומפילי לסת, אבל Ex Eye זה כבר ליגה אחרת לגמרי, כי מה שהם מנגנים הוא מין משהו קשה מאוד להגדרה, אבל אפשר לצמצם אותו לכדי וריאציה של מטאל אוונגרדי אקספרימנטלי עם הסקסופונים של סטטסון.

השילוב בין הסקסופונים הנמוכים ומוכי האובססיה של סטטסון ביחד עם סאונד המטאל\נויז\פוסט רוק\ הכנס עוד מיליון ז'אנרים והגדרות אחרות\ של שאר חברי ההרכב הוא מדהים. זה אינטנסיבי, חונק, מלחיץ, ובעיניי נפלא. משהו שבאמת בא מהמעמקים, ועם זאת מדובר במפלצת יפה במיוחד.


ולמה אני כל כך פאקינג אוהב את זה? כי הדבר הזה הוא בדיוק האנטיתזה של הגדרות וקיטלוגים. סקסופון בדרך כל מקוטלג ומשויך לג'אז. ג'אז פעם היה התגלמות החופש במוזיקה: גאונים כמו צ'ארלי פארקר וקולטריין הרשו לעצמם לכתוב את החוקים לעצמם, ואחר כך אנשים כמו אורנט קולמאן ואלברט איילר ריסקו את החוקים האלה לחלוטין. היום כבר יש דרך ברור איך "צריך" לנגן ג'אז, ואת זה לומדים באקדמיות למוזיקה למיניהן באופן כמעט מדעי ומתמטי, שאני מוצא חסר חיים ועניין לחלוטין. פעם ניהלתי שיחה קצרה בנושא עם אלברט בגר, שמלמד קצת באקדמיה למוזיקה בירושלים, והוא סיפר לי שהתלמידים שם לא מכירים בכלל ז'אנרים שלמים של ג'אז, כמו פרי ג'אז למשל.

אבל לנגן סקסופון באס בנשימה מחזורית ולשלב את זה בתוך להקת מטאל? בלי לצטט פראזות של צ'ארלי פארקר? את זה לא מלמדים בשום אקדמיה כלשהיא. אין שום "חוק" מוזיקלי שמתיר לעשות את זה. ושלא נחשוב חס וחלילה שמטאל זו כזו מוזיקה פתוחה ומשוחררת- בהחלט בהחלט לא! להקה בלי באסיסט?! עם סקסופון?!?! סליחה, מה זה? איפה זה יושב בתוך האלגוריתם של קיטלוג תתי-ז'אנרים של מטאל?! האם זה דום, סטונר, בלאק, דת' מטאל מלודי שוודי, או בכלל ג'אזקור, או מאת' רוק????? אהההה, האלגוריתמים קורסים לתוך עצמם!!!!


רבותי, ככה נשמעת מוזיקה מאתגרת, מקורית, מרתקת באמת, כזו שזורקת את כל ההנחות המוקדמות על מה זה מוזיקה, איך היא צריכה להיות ואיך צריך לנגן אותה. זה לא ג'אז וזה לא מטאל וזה לא צ'רקסים שמנגנים דאבסטפ- זה פשוט מה שזה. אני סופר מתחבר לזה כי  גם המוזיקה שאני רוצה לעשות, המוזיקה שאני מדמיין בעתיד, היא כזאת. חברים, לשיטתי זה הג'אז האמיתי, זו רוח הג'אז האמיתית- להתעדכן, לאתגר ולהתאתגר, לצאת מאזורי הנוחות על מנת שלא לחזור לעולם, להעז, לשנות, לנסות, גם אם להיכשל.








בואו כמו שאתם, תשכחו מה שאתם יודעים או חשבתם על מוזיקה, ותחוו את זה. אם אתם בניו יורק, חפשו הופעה של Ex Eye, תלכו, כבו את הסמארטפונים שלכם ותתמסרו. ובינתיים אתם מוזמנים לשמוע את האלבום הנפלא הזה ולנסות לדמיין איך המוזיקה של העתיד תישמע. נתראה ב-2018, שהולכת להיות בשבילי שנה אפילו יותר סוערת מקודמתה. אני מקווה שתהיה בה עוד הרבה הרבה מוזיקה כמו זו של Ex Eye


יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

הפרצוף שלי גמור, הגוף שלי הלך




מה עוד אפשר לומר, לכתוב, לדבר על ניק קייב? מה עוד אפשר להוסיף על ערימות המילים שנשפכו אחרי שתי ההופעות בהיכל, שהיה לי את הכבוד והעונג להיות נוכח בראשונה מהשתיים? אולי רק זה, המובן מאליו: מדובר באחד האמנים הגדולים ביותר בארבעים השנים האחרונות ובכלל. אשף בכל תחום- כתיבה, הלחנה, ניהול להקה, ביצוע. פנומן. והכי אני אוהב אצלו את הבשלות ואת ההתמדה. פאק, הבנאדם בן שישים, נראה כמו בן ארבעים, נשמע כמו בן עשרים ויש לו פאשן ואנרגיות של ילד בן עשר. ועושה את זה כבר ארבעים שנה.

אני לא הולך לכתוב על ההופעה הזו- רבים וטובים כבר עשו זאת ומה כבר אני הקטן יכול לחדש. אבל אני כן אדבר על אחת הפאזות הכי מעניינות בקריירה הסופר מגוונת ועשירה של קייב, פאזה שמשום מה לא כל כך זוכרים. כי אחד הדברים שאני הכי אוהב שאמנים עושים הוא כשהם מנתקים את החוטים, עושים קצר ומניעים מחדש את המנוע של הקריירה שלהם בצורה הכי לא צפויה שיש, ואת זה קייב עשה בצורה הכי טובה שאפשר עם הרכב הבת של הבאד סידס, Grinderman.


את הקריירה המרהיבה של קייב אפשר לחלק לכמה שלבים ברורים. מתחילים עם The Boys Next Door  הפרהיסטורית וה-Birthday Party, בעצמה אחת הלהקות הכי טובות בהיסטוריה. ממשיכים באמצע האייטיז עד סופם, עם סדרה של אלבומים סולו מעולים, עוצמתיים, מקוריים, גולמיים ומלאי זעם ותשוקה. משם מתחילת עד אמצע הניינטיז עם אלבומים יותר עגולים ומופקים עם סאונד הרבה יותר מסחרי, שנחשבים קלאסיקות אבל קצת פחות טובים לטעמי באופן כללי מהאייטיז; משם מגיע שלב שאני, במה שהולך לעצבן המון אנשים, קורא לו "שלב הדשדוש"- אלבומי בלאדות שאותי בעיקר משעממים, עד אמצע הנוטיז פחות או יותר  (יש המון המון אנשים שמתים על האלבומים האלה. לא אני); ואז, התעוררות מחדש עם אלבום כפול מעולה, מה שמוביל אותנו עד היום- עם אלבומי מופת של הבאד סידס, עם פסקולים מצוינים ביחד עם יד ימינו של קייב, וורן אליס, ועם פרויקט הצד המופרע והבלתי צפוי והנפלא כל כך- הלוא הוא Grinderman.

Grinderman זו להקה שהיא קונספט גאוני, משום שזו לא באמת להקת בת ולא באמת הרכב צדדי. לכאורה היא נגזרת כמעט זהה של הבאד סידס- הלהקה מורכבת מקייב, וורן אליס כמובן שקייב לא עושה צעד אחד בלעדיו כבר עשור פלוס, באסיסט הבאד סידס מארטין פ. קייסי והפרקשניסט\מתופף שני של הבאד סידס, ג'ים סקלוונוס. אם תוסיפו להרכב הזה את המתופף תומאס ווילדר ואת הקלידן קונווי סאוואג' תקבלו בדיוק את הבאד סידס- מבחינת הפרסונאל.


אז מה בעצם ההבדל? שמיים וארץ. כי Grinderman היא למעשה להקה שהיא אלטר אגו של להקה אחרת. היא מה שהבאד סידס היו יכולים להיות ביקום מקביל. היא המיסטר הייד עבור הדוקטור ג'קיל של הבאד סידס. הם דארת' ויידר, הבאד סידס הם אובי ואן קנובי, וכן הלאה והלאה- הכניסו כאן כל מטאפורה אפשרית שנראית לכם. וכל זה בגלל  שקייב הרגיש שהוא חייב לעשות דבר כמו Grinderman כדי להיטען מחדש, להתנסות שוב, להתחדש. יותר מהכל, Grinderman היא מעיין הנעורים של הבאד סידס.

מעבר לזה, הבאד סידס הם הלהקה של קייב, אבל Grinderman זו כבר להקה אמיתית שלא "שייכת" בהגדרה לאף אחד. מה שאומר שלקייב יש פחות אחראיות והוא יכול להרשות לעצמו להתנסות בדברים שהמסגרת היותר מהודקת ומאופקת (יחסית) של הבאד סידס לא מאפשרות לו- למשל, לנגן גיטרה, אפילו שהוא גרוע בזה. או לנגן אורגן מחובר לדיסטורשן. ואולי הכי חשוב- לקחת את עצמו קצת פחות פאקינג ברצינות. השימוש בהרכב יותר מצומצם הוא בו זמנית יותר מינימליסטי אבל יותר פרוע ומשוחרר.


אבל אולי הדבר הכי בולט ב-Grinderman  הוא, שזו להקה סקסית להחריד. אם הבאד סידס היא להקה שקודם כל משפריצה דם- בין אם זה דם מטאפורי, מדם ליבו של קייב, או הדם של גיבורי השירים שהורגים ונהרגים בערימות כאילו זו מינימום עונה של "נארקוס"- Grinderman משפריצה זרע ויזע בכל מקום. לא רק השירים עוסקים בסקס, זו המוזיקה עצמה שסקסית בטירוף, והמוג'ו האדיר של קייב, שלפעמים נראה בלהקה הזו כמו פאלוס אנושי ענקי, בהחלט מוסיף לכל העניין. קייב הוא למעשה אמן בלוז בתחפושת, כל דבר שהוא עושה בעצם מבוסס על בלוז. אם בשנות השמונים הוא לקח את אלמנט המוות בבלוז ופחות או יותר בנה עליו את הקריירה שלו, כאן הוא לוקח את אלמנט הסקס של הבלוז ולוקח אותו לקיצון. במילים אחרות- אם אתם מתכננים איזה פולחן אורגיות על מנת לזבוח לבכחוס, זו הלהקה שאתם צריכים ברקע. זו להקה יותר שעירה, יותר מיוזעת, יותר מחורעת, יותר מכוערת, יותר מסריחה, יותר סליזית ויותר חרמנית מלהקת האם. זה קייב ושות' בגרסאת הdirty old man, אשמאים זקנים וחולי מין שכמותם. וזה פשוט פאן!

מוזיקלית, לפחות חמישים אחוז מהסאונד של הלהקה מושתת על וורן אליס, שמנגן כל מה שנשמע כמו גיטרה אבל איננו גיטרה- בוזוקי חשמלי, מנדולינה חשמלית, כינור מחושמל, לופים, אפקטים ומיליון ואחת שמונצים אחרים. עליו מוסיף קייב את הגיטרה המאוד לא מקצועית שלו ואת האורגן המחושמל, כשקייסי וסקלוונוס ממצקים את הכל בחטיבת קצב רוקנרולית בסיסית. אני מאוד מאוד אוהב את השימוש של אליס וקייב ברישול: הם לא מקפידים על הכיוון של הכלים ואליס עושה שימוש נרחב בלופים שאינם מסונכרנים עם הטמפו של השיר. זה יפהפה ומאוד מפתיע כל פעם מחדש, והם עושים את זה המון גם באלבומים של הבאס סידס (ב-Skeleton Tree המופתי, אחד האלבומים הכי גדולים בקריירה של קייב, הוא גם עושה שימוש בשירה שלא יושבת על הביט אלא מסביבו, לפעמים מקדימה אותו ולפעמים מאחרת, וזה ממש מדהים).


ב-2007 הפתיע קייב את העולם בהשקה של הלהקה ושל אלבום חדש שנשא את שמה. ראינו את קייב בכל מיני וריאציות ופוזיציות- אבל אף פעם לא עם גיטרה חשמלית (ועם שפם חדש ומכוער במיוחד). בניגוד להפקות המושקעות של הבאד סידס- שרק כמה שנים קודם לכן הוציאו אלבום כפול- אלבום הבכורה של Grinderman נשמע כאילו נכתב, עובד, הוקלט ומוקסס בתוך יומיים. קייב לא התנסה בסאונד גולמי כזה מאז ימי ה-Birthday Party. וזה נשמע אדיר- שומעים שארבעת המזדקנים האלה, כמו חבורת מילואימניקים ששכחו אותם באיזה טנק בנגב, פשוט מתפרעים בלי חשבון. אני מצרף גם קטעים בהופעות מתוכניות טלוויזיה- שימו לב לקייב ב-No Pussy Blues, אולי השיר הכי בולט של Grinderman בכלל, אולי השיר הכי גאוני שנכתב על תסכול מיני, תראו איך הוא ממש רוטט שם מרוב תשוקה:








ב-2010 הלהקה התכנסה להקלטת אלבום שני, שנקרא פשוט Grinderman 2. כאן, כמו שקייב אמר בעצמו, הלהקה כבר לקחה את עצמה יותר ברצינות. זה אלבום יותר מושקע מבחינת כתיבה עיבוד והפקה, ושומעים את זה- מדובר באחד האלבומים הכי טובים של קייב אי פעם. יש בו אלמנטים דומים של הסאונד המופרע של אלבום הבכורה, אבל הוא הרבה יותר מפותח והשירים הרבה יותר מתקדמים ופחות גולמיים, והרבה יותר פסיכדליה היישר מתוך הזקן הלא רחוץ של וורן אליס. רק החרמנות זהה פחות או יותר לאלבום הקודם. שימו לב לקליפ האולטרה-ביזארי ל-Heathen Child:







ב-2011, באמצע הופעה, קייב הודיע לקהל שהלהקה גמרה. "אולי נתראה בעוד עשר שנים, כשנהיה זקנים ומכוערים אפילו יותר". הוא טען שהלהקה השיגה את מה שנועדה עבורו. אבל אני חושב, שהוא השתיק את הלהקה מסיבה אחרת- היא נהייתה טובה מדי, יותר טובה אפילו מהבאד סידס. Dig Lazarus Dig, האלבום של הסידס שיצא בין שני האלבומים של Grinderman, הוא אלבום לא רע אבל הרבה פחות בולט ומרשים משני הגריינדרמנים האחרים. הגולם התחיל לקום על יוצרו ומיסטר הייד התחיל להשתלט על דוקטור ג'קיל, והדרך היחידה לסיים את הסכיזופרניה הזו הייתה לשים את Grinderman בצד.

אז יאללה, רק עוד שלוש שנים וקצת עד 2021, נחכה. לצערי נראה שקייב לא מתקדם בתחום הכיעור....


יום שני, 9 באוקטובר 2017

בין המבריק למטומטם




ממש לאחרונה הסתיימה (?) אחת האודיסיאות היותר יצירתיות, מקוריות, מתישות, מפרכות, משונות, מדהימות, מפוצצות מח, מטופשות, מגוחכות, הכל נכון וגם הרבה יותר מזה- הלא היא העונה השלישית של "טווין פיקס". בעקבותיה מצאתי את עצמי צולל בתוך האוקיאנוס הייחודי שנקרא המח של דיוויד לינץ'- כלומר היצירה שלו שהיא שיקוף MRI של המתחולל שם בפנים. אחד הדברים המפתיעים שגיליתי לגבי האיש, דבר שלא אמור להפתיע אף אחד שבאמת נבר ביצירה שלו: הוא גם מוזיקאי של ממש, אבל בעת ובעונה אחת כפי שהגדיר זאת בעצמו גם “Non Musician”.


לפני שניגש לעניין, אני רוצה לתת את שני הסנט שלי בנוגע ליוצר הייחודי הזה באופן כללי. אני חושב שהמוטיב הכי מרכזי בעבודה של לינץ', מה שמאפיין יותר מכל את הסגנון האישי שלו, מה שהביא לו מעריצים רבים שסוגדים לכל דבר שהוא מוציא וגם משמיצים רבים שרואים בו שרלטן בלתי נלאה, הוא התנועה על הציר בין המבריק למטומטם. סצנה של לינץ' יכולה להיות מבריקה ברמה מעוררת השתאות, אבל יכולה גם להיות מטופשת בצורה בלתי נסבלת, והיא יכולה להיות גם דבילית וגם גאונית בו-זמנית, שזה הכי מבלבל ואולי גם הכי מתגמל.

אם ניקח את הדוגמא הכי טרייה- טווין פיקס בעונתה השלישית, אולי הבייבי הכי גדול של לינץ' שביים את כל 18 הפרקים שלה, אפשר למצוא בה המון הברקות והמון טמטום והמון שילובים שלהם. כשקופר מדבר בחדר האדום עם עץ שמולבש עליו מעין איבר אנושי רוטט- ולעץ הזה, כמו לקופר עצמו, יש כפיל מרושע- זה גם מבריק אבל גם, הי, די מטומטם. זה בבת אחת עץ מדבר, ו....עץ מדבר. תחליטו אתם אם זה יותר מבריק או יותר מטומטם. ויש עוד המון דוגמאות כאלה: כשגורדון קול, הלוא הוא לינץ' עצמו (שאולי החזיר את כל הסדרה רק כדי לשחק את התפקיד הנהדר הזה שוב), מספר על "עוד אחד מחלומות מוניקה בלוצ'י" שלו בכיכובה של בלוצ'י בתפקיד עצמה- זה ממש מבריק, וגם קצת מטומטם. כשאודרי הורן ובעלה הגמד רבים במשך כמה סצנות שנמשכות מינימום עשר דקות ומתווכחים האם לצאת לחפש או לא לחפש איזו דמות בשם בילי שאודרי שוכבת איתה וכלל לא מופיעה בסדרה (אלו היו סצנות שממש סבלתי לצפות בהן)- זה ממש מטומטם, וגם קצת מבריק. מעריצי לינץ' מדגישים את ההברקות, שונאי לינץ' את הטמטום, אבל היופי הוא שאי אפשר באמת להפריד בין השניים.   

עכשיו נתמקד במה שלכבודו התכנסנו כאן- וזה, היצירה המוזיקלית של לינץ', כשהמוקד שלי הוא האלבום המצוין The Big Dream. אחד המאפיינים הסגנוניים המזוהים עם לינץ' הוא האספקט האודיטורי של הסרטים, מה שמתאפיין הן בבחירת המוזיקה שנלווית לסרטים, ולא פחות  מכך- בעיצוב הסאונד, תפקיד שבדרך כלל לינץ' עושה בעצמו. אם נחזור לטווין פיקס עונה 3, היא מאוד עשירה בסאונד- למשל, הצליל הזה של החשמל שיוצא משקעים, כמו אותו שקע שקופר יצא ממנו מהחדר האדום אל העולם האמיתי (עוד רגע מבריק ומטומטם בעת ובעונה אחת). בזמן שהעונה השלישית שודרה ביליתי כמה ימים במלון בפירנצה ואני מוכן להישבע שבחדר היה בדיוק רעש כזה משקעי החשמל!

במילים אחרות, ללינץ' יש אוזן וחוש לסאונד מרהיבים, ובכל מה שקשור לחוויה האודיטורית ביצירה שלו- הן פסקול והן סאונד- הוא שם דגש חשוב מאוד. אי אפשר היה למשל לפספס בעונה השלישית שבסוף כמעט כל פרק התארחו מוזיקאים מפורסמים יותר ופחות, כשהשיא היה בפרק אחד של הסדרה שכבר הפך לדעתי מיתולוגי- פרק 8- שבו, באמצע שום מקום, מבליחים ניין אינץ' ניילס ושרים באמצע הפרק שיר שלם. זה היה רגע אדיר, לא בגלל שאני מעריץ את הלהקה (אני לא), אלא בגלל שאני מעריץ את לינץ' שפשוט עושה מה שבא לו, ואם הוא רוצה לעצור את כל הסדרה בשביל לשים שיר של הרכב שהוא אוהב הוא פשוט יעשה את זה. ככה נראה חופש יצירתי ואומנותי מלא וזה ההישג הכי גדול של העונה השלישית ושל לינץ', לטוב ולרע.


וכאן סופסוף אני מגיע לאלבום הנהדר The Big Dream. זהו האלבום השלישי שלינץ' עשה- קדמו לו Crazy clown time ועוד כמה פרויקטים מוזיקליים שיתופיים. אף שהאלבום נחשב כאלבום סולו, לינץ' עשה את האלבום יחד עם מוזיקאי בשם דין הארלי. שניהם כתבו את כל השירים- למעט שיר אחד בולט של לא אחר מבוב דילן, ושניהם מנגנים בכל הכלים. כל מי שמכיר ולו בקצת את היצירה של לינץ' יודע עד כמה לחלומות יש בה מקום מרכזי. בין אם זה קופר וגורדון קול, או הסקסופוניסט מ-Lost Highway, או חלקים חשובים ביותר מ"מלהולנד דרייב" ואולי בעצם כל הסרט עצמו, אינספור דוגמאות אחרות- לינץ' שואב השראה עצומה מחלומות. למרות זאת, The Big Dream הוא דווקא אלבום שבאופן די מפתיע נעוץ חזק דווקא במוזיקה מאוד ארצית- בלוז. אבל כמו הטייק של ניק קייב והבאד סידס על בלוז ואמריקאנה באלבום המופת The Firstborn is dead,  אל תצפו פה לחיקויי בליינד למון ג'פרסון- זו בלוז כמו שלינץ' מבין ועושה אותו.


לינץ' והארלי יצרו כאן מין מיקס מאוד מעניין בין בלוז וסגנונות אמריקאנה וינטג'יים אחרים- רוקאבילי, בלאדות טיפשעשרה בסגנון שנות החמישים- עם אלקטרוניקה והפקה מאוד מודרנית. זה יוצר משהו שנע בין המאוד חדש למאוד ישן, רעיון שאני מאוד אוהב- למשל, העיצוב של גות'הם סיטי בקומיקס ובסרטי באטמן למשל, וגם מאוד מתאים ליצירה של לינץ', וגם לקונספט של מבריק מול מטומטם. מעבר לחומרים עצמם, יש אלמנט נוסף והוא השירה של לינץ', שמאוד מפתיעה לטובה: הקול המאנפף שלו איכשהו מתאים לערפל הבלוזי שהוא והארלי רקחו כאן.

מהפתיחה המהוססת של שיר הנושא, דרך הרוקאבילי המוחץ של שירים כמו “Star Dream Girl” ו-“Sun can’t be seen no more” שבו מתארח גם בנו של לינץ', ריילי, על גיטרה (ריילי גם מבליח באחת הלהקות שמנגנות בעונה השלישית של טווין פיקס), דרך בלאדות כמו “Cold wind blowin’” ו-“The line it curves” שממש מצמררות, והרוק העירוני הנוקשה של שירים כמו "Say it" ו-“We rolled Together”, לינץ' והארלי יוצרים אלבום דחוס מאוד, עמוס בדימויים, עם טאץ' אפל ומהפנט. אני מצאתי את עצמי נמשך ומתמכר אליו מאוד מהר, אל סאונד הגיטרות המשובח במיוחד, ובעיקר נמשך אל קול הסבתא המשוגעת של לינץ'.




ויש גם את הקאבר לדילן, לשיר “The ballad of Hollis Brown”, לא פחות. זה אחד השירים האהובים עלי ביותר של דילן ואפילו הקדשתי לו פעם פוסט שלם. באופן מעניין, לינץ' טען כי הקאבר אינו לביצוע של דילן, אלא דווקא לביצוע של נינה סימון לשיר. אני פחות ראיתי את הקשר, אבל גדול עלי להבין את המח של לינץ'. בכל מקרה מדובר בקאבר מצוין, כשהביצוע האוטיסטי משהו של לינץ' תפור על הטקסט המדמם והכואב של דילן.


לינץ' עשה את האלבום ב-2013, בגיל 67. אחרי כמעט 40 שנות קריירה, היום הוא הגיע למצב שבו הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו. כבר אמרנו- חופש אומנותי ויצירתי מלא. אם נחזור לציר המבריק\מטומטם, האלבום The Big Dream בהחלט יושב יותר על קצה ה"מבריק" בסקאלה הזו, עם מעט מאוד רגעים מטומטמים. מרשים מאוד שיוצר כלשהו, כל שכן לא מוזיקאי של ממש, עושה אלבום רענן כל כך בגיל 67, אבל זה הרי לינץ'. מה שהכי יפה בו הוא, שזה אלבום עם חזון ממש מגובש של סאונד כוונה אומנותית, ולא סתם אלבום של במאי שמנסה את כוחו במוזיקה. ואת האלבום הזה גם שונאי לינץ', אלה שאוהבים לשנוא אותו בגלל הטמטום, יוכלו לאהוב- בשל ה"מבריקות".


ואני חייב לסיים את הפוסט מאנקדוטה לינצ'יאנית שלא קשורה לאלבום בשום צורה ישירה. אני לא יודע למה זה קשור אבל משהו חזק ממני בכל זאת רוצה לספר את זה. בשנת 2006 סינמטק ירושלים ערך רטרוספקטיבה ללינץ', לרגל צאת סרטו Inland Empire. אתם יודעים, ארנבים מדברים וכל הג'אז הזה. היה לי את הכבוד לשהות עם לינץ' באותו חדר- הוא הוזמן לשאת דברים לפני הקרנת Wild at heart. הוא דיבר מוזר כהרגלו, עשה תנועות של קסם באצבעות הידיים והיה לא מובן. אני זוכר שהוא אמר שהמוטיבציה של הדמות של ניקולאס קייג' היא אלביס, והמוטיבציה של הדמות של לורה דרן היא מסטיק. ממש בסוף ההרצאה, מתרוממת מישהי מהקהל ואומרת לו את המשפט הבא: Mister Lynch, I want to suffer for you. התגובה הראשונה שלו הייתה What? היא חזרה על המשפט והוסיפה גם את המילה הצרפתית souffrir. מיותר לציין שכל הקהל כולל לינץ' היו בהלם. הוא שאל אותה You want to suffer for me? והיא חזרה על המשפט והמילה בצרפתית לפחות עוד כמה פעמים, כאילו כולנו נלכדנו באיזו סצנת לינץ' קלאסית. לבסוף היא ניגשה לפודיום שעליו הוא עמד, ונתנה לו איזה דיסק שכנראה היא הכינה, ובזה זה נגמר. ואז התחיל הסרט, וניקולאס קייג' כמו תמיד היה גרוע. מסך.







יום רביעי, 1 ביוני 2016

שמש Oׂ)))






זה לא שלא שמעתי מוזיקה קיצונית בחיי, אבל המוזיקה שלהם היא כמו מוצג של אסלה במוזיאון - נראה כאילו היא נועדה רק כדי לעורר שיחה ולא כדי להיות יצירה מוזיקלית אמיתית. עמדתי חצי שעה (מתוך הופעה של שעה) ושמעתי המהום של עשרות מגברים. זה עמוק? זה מינימליסטי? זה בולשיט? זה נחשב כמוזיקה? למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את זה?
-תגובה מאת אופיר סוויסה, מתוך הפוסט "האדמה תחת רגלינו"

עכשיו הגיע הזמן לפוסט שאני כבר מזמן רוצה לכתוב. כמו שכתבתי כאן קודם, בשנתיים האחרונות הטעם שלי נפתח ופתאום מצאתי את עצמי מקשיב להרבה יותר ווליום והרבה יותר דיסטורשן. מסעותיי בעולמות הדיסטורשן הביאו אותי למי שהם כנראה הכהנים הגדולים של התחום, השאמאנים של הפאז, הקפטנים של הנויז, הלוא הם Sunn O))). את שם הלהקה הוגים פשוט "סאן" אבל אני לא יכול להיפטר מההרגל הישן וקורא להם סאן או, שאף אחד לא יחשוב שאני מדבר על אריס סאן או משהו.


הבסיס של Sunn O))) הם הגיטריסטים סטיבן או'מאלי וגרג אנדרסון. כמו ב"רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", המחזה המדהים של טום סטופארד (ואחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים) שניהם כל כך דומים פיזית זה לזה ומנגנים בצורה כל כך דומה שאני לא בטוח אם הם לא מתבלבלים בין האחד לשני בעצמם. או'מאלי ואנדרסון אימצו את החדשנות של דילן קארלסון והאלבומים המוקדמים של להקת Earth, עליהם כתבתי כאן בהרחבה- הדרון מטאל, המבוסס נטו על סאונד ומינימליזם ובדרך כלל משולל תופים, כשהמקצב כל כך איטי- אם הוא קיים בכלל- שהמוזיקה מרגישה כמעט סטטית לחלוטין. Earth  כבר מזמן שינו סגנון ועברו הלאה, אבל Sunn O))) החליטו להמשיך בדיוק איפה ש-Earth הפסיקו- ולשכלל את הנוסחה עוד ועוד ועוד.

מפעל חייהם של או'מאלי ואנדרסון הוא מפלים אדירים ובלתי נגמרים של דיסטורשן ופידבק. קצת כמו קריימר שבפרק אהוב עליי במיוחד של "סיינפלד" ממשיך לנסוע באוטו כדי לראות כמה זמן אפשר להמשיך לנסוע אחרי שמד הדלק מגיע לאפס, או'מאלי ואנדרסון רוכבים על האקורדים האדירים והואגנריאניים שלהם עד שהם נגמרים- וזה לוקח המון זמן. הקטעים של Sunn O))) לרוב נעים סביב עשר עד עשרים דקות, וכולם מוקדשים לפולחן המקודש של הווליום והתדרים הנמוכים. צריך באמת באמת לאהוב סאונד עמוק של גיטרה מחושמלת כדי להעריך ולהתחבר למה שהם עושים. בכל זאת, מדובר בלהקה שנקראת על שם חברת מגברי גיטרות- והשם מחייב.


הבסיס של המוזיקה מאוד פשוט וסופר מינימליסטי, שלא לומר פרימיטיביסטי או סתם פרימיטיבי- האקורדים העצומים האלה. אבל מהר מאוד Sunn O))) הבינו שבכל זאת צריך גם קצת גיוון, ואת הגיוון הזה הם משיגים בזכות הרחבת היריעה- בין אם הרחבת ההרכב הבסיסי של Sunn O))) , או שיתופי פעולה עם אמנים אחרים לאלבומים משותפים. את ההרכב עצמו הם מגבים עם שותפים מזדמנים- כמו הווקאליסט הנהדר אטילה צ'יהאר שמתמחה בקולות נמוכים דמויי שדים מהשאול ומתבל גם בשירת גרון מונגולית, הגיטריסט\פרקשניסט\מולטי אינסטרומנטליסט\וואט-דה-פאק הנפלא אורן אמברצ'י, וטוס ניווניוזן (אין שום סיכוי בעולם שאני מבטא את זה נכון) שגם מוסיף סינטיסייזר מוג לחוויות הדרון. באלבומים שונים שלהם מתארח ארסנל מרשים של אורחים- מג'וליאן קופ הבלתי נלאה ועד טרומבוניסט הג'אז המפורסם ג'וליאן פריסטר, שמבוגר מאנשי Sunn O))) בארבעה עשורים. בנוסף, Sunn O))) גם חולקים אלבומים עם הרכבים אחרים- כמו Earth, הלהקה היפנית המשובחת Boris, האנסמבל הסקנדינבי Ulver, Nurse with Wound, ושיתוף הפעולה שבעצם בזכותו התחלתי לשמוע אותם עם אליל האוונגרד שלי, סקוט ווקר. על כמה מן האלבומים האלה אני אכתוב כאן.

אוסף שיתופי הפעולה המרשים והמגוון הזה מדגים יפה עד כמה המוזיקה של Sunn O))), שבמבט ראשון מרגישה כמו חומת בטון ועופרת בלתי חדירה ובלתי עבירה, היא בעצם מתקשרת, סוחפת וגם מרגשת. כי בעצם, Sunn O))) רק מתחפשים ללהקת מטאל- אבל הרוח היא בעצם רוח של ג'אז, במובן שזו מוזיקה נועזת, הרפתקנית מאוד, לא מקובעת על מבנים נוקשים, שהולכת רק קדימה ולא מסתכלת אחורה. חוסר היכולת להגדיר מה בדיוק Sunn O))) עושים היא בדיוק התכונה שמושכת אליה מאזינים שכלל לא שומעים מטאל בדרך כלל- אוהבי דרון, מוזיקה מינימליסטית, אמביינט, נויז וג'אז אוונגרדי (בכלל, אני חושב שחובבי מטאל הם ממש מיעוט בקרב מעריצי הלהקה).

תכונה נוספת שאני מאוד מאוד אוהב בלהקה הוא חוסר הפשרות המוחלט שלה. כמו כת של שני אנשים, כמו שני פאקירים, או'מאלי ואנדרסון החליטו שזה מה שהם עושים בחיים והם הולכים עם זה עד הסוף. בשביל לשמוע אותם צריך סבלנות של ברזל (בגלל האיטיות) ואוזניים עמידות במיוחד (בגלל הווליום). זה מפחיד, זה מאיים, זה רועש בטירוף, ולפי דיווחים הווליום בהופעות כל כך אסטרונומי עד שהטיח מתפורר מהתקרה. ואם זו לא אומנות אז אני לא יודע מה כן. ובפרפראזה על משפט מפורסם של מארק אי סמית' מה-Fall, אם זה או'מאלי, אנדרסון וסבתא שלך על בונגוס- זה Sunn O))).


אז כאן אני אסקור כמה אלבומים אהובים וטובים של ההרכב, כולל שיתופי פעולה מעניינים. האלבום הראשון והבסיסי ביותר הוא האלבום הראשון באורך מלא, Void. זה גם האלבום עם הכי פחות אורחים. זה הסאונד הכי בסיסי של Sunn O)))- או'מאלי ואנדרסון והגייזרים העצומים שהם מוציאים מהגיטרות ומהמגברים שלהם. זה כל כך מינימליסטי שאין לי עוד הרבה מה לתאר, מלבד שהאלבום מכיל באופן נדיר קאבר לשיר של מלווינס. אלבום יותר ורסטילי הוא Black One, שממשיך בסגנון קצת יותר אפל וגותי ומועשר באורחים רבים כמו אמברצ'י שהוזכר לעיל ו-ווקאליסטים שונים, שלפי עדות הלהקה אחד מהם הוכנס לארון מתים (!) וההקלטה נעשתה דרך העץ. אף אחד מהשניים הוא לא מאלבומיהם הגדולים באמת, אבל זו בלי ספק טבילת אש ראויה.






האלבום שנחשב נכון להיום למאסטרפיס הגדול- ובצדק- של Sunn O))) הוא האלבום Monoliths and Dimension מ-2009. כאן היריעה רחבה ביותר ומכילה את אטילה הבלתי נלאה, דילן קארלסון איש Earth, אמברצ'י, שני נגני טרומבון ובינהם פריסטר שהוזכר לעיל, מקהלה (!) ואנסמבל גדול של כלים קלאסיים- כלי מיתר, פסנתר, פעמונים ואפילו נבל. גם אם לא תאהבו שום דבר מהפוסט הזה אני מציע לנסות להתמקד באלבום הזה בכל זאת, כי הוא מראה עד כמה ניתן לפתח את הדרונים הבסיסיים של Sunn O))), שהם כמו מצע אורז עליו מוגשת ארוחת גורמה עשירה ביותר. הוא גם מראה כמה סאן או פתוחים ורחבי אופקים. מדהים במיוחד הוא הקטע האחרון, “Alice”, מחווה ממיסה במיוחד לאליס קולטריין הגדולה שאני כל כך אוהב- הסוף שלו, עם כלי הנשיפה הנמוכים ממתכת, הוא קתרזיס מזכך במיוחד ויכול לגרום גם לסלעים להזיל דמעה.




ויש גם אלבומי הופעה חיה. אני אודה שהאג'נדה שלי לכתיבת כל הפוסט הזה הוא שאני רוצה לראות את Sunn O))) בארץ (וזה כבר כמעט קרה ועל כך בהמשך), ואולי בעזרת הפוסט אצליח לעודד מודעות מסוימת שלבסוף תביא את הלהקה. מותר לבנאדם לחלום לא? בכל מקרה, קשה קצת לנבא איך תהיה הופעה של סאן או מבחינת מי יעלה לבמה בדיוק ומה הם בדיוק ינגנו (אין כל כך טעם לדבר על סט ליסט או שירים מוכרים כי בעצם אין ממש כאלה), אבל בטוח שזה יהיה מאוד רועש ושלא תראו הרבה כי סאן או מפוצצים את הבמה בערפל (וגם מכסים את הראש בגלימות נזירים). ממה שראיתי ביוטיוב ושמעתי מאנשים זו חוויה עוצמתית מאוד אבל ממש לא פשוטה. יש לפחות שני אלבומי הופעה מאוד מומלצים- Domkirke, הופעה בכנסייה בבלגיה שיש לה טון מאוד מיוחד בגלל הנוכחות של עוגב כנסייתי, והופעה נוספת שנקראת Agharti. בשתי ההופעות בולט מאוד הווקאליסט אטילה, שאם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שאהנה לשמוע ווקאליסט כזה הייתי אומר FUCK NO. הוא פשוט אדיר, דווקא בגלל שהוא מרעים בקולו אבל לא מגיע לצרחות היסטריות מעצבנות. הקטע השני מהאלבום Domkirke הפך לאלבום שלם בפני עצמו, Kannon שיצא בשנה שעברה, אלבום חלש יחסית. צירפתי גם צילום של הופעה מייצגת, עם אטילה וככל הנראה גם טוס שם על קלידים.







ועכשיו לשני שיתופי פעולה מצוינים. אלבום אחד הוא Alter עם הלהקה היפנית המצוינת Boris. בוריס גדלו, אפשר לומר, על Earth ו- Sunn O))) כך שהשילוב מאוד הגיוני. האלבום הזה בולט בגלל שיש לו אלמנט שלא נוכח בכלל באלבומים של Sunn O))) וזה תופים וכלי הקשה. זה אלבום מאוד רענן וחי, ובאתר הבאנדקמפ של סאן או הוא גם מכיל קטע מסיים ארוך של כמעט חצי שעה שבו מתאחדים Sunn O))) ובוריס עם דילן קארלסון מ-Earth לפגישת פסגה.




האלבום המשותף השני הוא Soused שיצא עם אחד הגיבורים שלי, סקוט ווקר. כמו במקרה של גטטצ'יו מקוריה ו-The Ex מהפוסט הקודם, גם כאן זה חיבור שנשמע מאוד משונה אבל אני חושב שהוא עובד יפה, אם כי צריך להודות שזה לא באמת אלבום משותף אלא יותר אלבום של ווקר ש- Sunn O))) מתארחים בו. ווקר כתב את כל השירים וגם אחראי על ההפקה, ו- Sunn O))) בעצם מחליפים בדרונים שלהם תפקידים שבדרך כלל תזמורת שלמה עושה באלבומים אחרים של ווקר. בכל מקרה זה אלבום מצוין, ובאופן מפתיע זה האלבום הכי קליט וקל לעיכול בכל הפוסט הזה.



נסיים במשהו למיטיבי לכת. ללהקה יש גם שני הרכבי בת, שנוצרו בעצם מכורח המציאות- הופעות שבהם או אנדרסון או או'מאלי לא יכולים להגיע ועל כן אלו לא הופעות של סאן או (והרי אמרנו שאם זה או'מאלי ואנדרסון וסבתא שלך וכו'). הרכב אחד נקרא Burioal Chaber Trio והוא מכיל את אנדרסון, אטילה ואמברצ'י, וההרכב השני נקרא Gravetemple והוא זהה למעט שאומ'אלי מחליף את אנדרסון. Gravetemple למעשה נולדו בישראל, כאשר סאן או באו להופיע כאן אבל אנדרסון לא יכול היה להגיע; ביולי 2006 או'מאלי, אטילה ואמברצ'י באו להופיע במועדון חדש וטרי בזמנו, לבונטין 7 שמו- ואז פרצה גם מלחמת לבנון השניה. השלושה עלו להופעה שתועדה באלבום limited edition שנקרא The Low Down. תשיגו אותו. מדובר באלבום מדהים, טרק אחד רציף של שעה של נויז ודרון שנע בין שקט מאוד מאוד ורועש מאוד מאוד, והוא פשוט מופתי מבחינת בניית הדינמיקה הסופר איטית. זה ראש אחר, שונה מסאן או, ולגמרי עומד בזכות עצמו. האלבום לא קיים ביוטיוב אבל אפשר למצוא אותו ברחבי המרשתת- ואני מציע לשמוע את השעה הזו ברצף, בלי לעשות שום דבר אחר תוך כדי. ביינתיים קבלו טעימה מהם בלייב.




ואני מסיים כאן ושוב מרים קול קורא- מפיקים צעירים ונמרצים, תביאו לנו את Sunn O))). השמיעה שלי תקינה מדי בזמן האחרון.