מריח מוזר, חלק ד': שלג צהוב וזבל קוסמי (פוסט אורח!!!)

את חודש זאפה, שמאוד מאוד נהניתי ממנו ואני מקווה שגם אתם, אני רוצה לסיים עם משהו קצת מיוחד שהייתי רוצה שיקרה יותר בבלוג אבל הנה הוא קורה לפחות בפעם הראשונה- פוסט אורח!!!1 מאת חברי היקר והמוכשר כמו שד, איש "קולומבוס" העשוי ללא חת, שי דיאמנט!!!!1 ובמילותיו של זאפה:

Shay, take it away!!

תחילה אציין כי אהבתי לפרנק זאפה התגבשה הרבה בזכות יוחאי לאחר שהוא וחברנו המשותף, רועי , הזמינו אותי לפני מספר שנים לקחת חלק בניסיון נועז להקים הרכב קאברים חד פעמי לשיריו של פרנקי בשם frank zappa memorial BBQ. עשינו עשרות חזרות, הופענו פעם אחת והיו לנו אפס גרופיות. לכן וודאי שעניתי בחיוב להזמנתו של יוחאי לתרום את חלקי בחודש הזאפה בבלוג שלו ועוד בוודאי כאשר הנני הראשון להתארח בו. אז במעין נימוס של אורחים הרשו לי להשתלב בקו שהחל יוחאי ולהמשיך מהנקודה בה הוא עצר, ישר אל תור הזהב של פרנק זאפה, או יותר נכון, תורם של אלבומי הזהב.

לאחר שקם מכסא הגלגלים ושב מהרפתקאות בארץ הג'אז, ייסד פרנק את גלגולו השלישי של הרכב הMothers, הגלגול המוכשר והמשוכלל ביותר עד כה. מעבר לנגנים מאלבומיו הקודמים שהמשיכו לעבוד איתו כמו ג'ורג' דיוק הקלידן ואיאן אנדרווד הנשפן, ההרכב כלל את הווקליסט ונגן הסקסופון  נפוליון מרפי ברוק(אשר יקבל ממני את פרס הווקליסט הטוב ביותר בהרכב האמהות לדורותיו), נגנית כלי ההקשה רות אנדרווד (אשתו של...), האחים לבית פאוולר- טום וברוס על בס וטרומבון בהתאמה ושורת מתופפים מתחלפת ביניהם אנסלי דונבר שניגן עם זאפה עוד מתחילת העשור ועד צ'סטר תומפסון שלאחר הmothers יהפך לממלא מקומו של פיל קולינס על מערכת התופים של ג'נסיס לאחר שיעבור אל קידמת הבמה. 

עם החבורה המהוללת הזאת ובעזרת עוד מבחר רחב של נגנים אורחים, הקליט זאפה ארבעה אלבומים מ73 עד 75. בראשון שביניהם, Overnite sensation, יצר זאפה סאונד שלא היה באף אחד מאלבומיו הקודמים. זאת הפקת אולפן מצוחצחת ומדויקת שנשמעת מיליון דולר. החומר באלבום הורכב משירי רוק, לכולם טקסטים,ניחוח של פופ וללא קטעים אינסטרומנטליים.אם בפוסט הראשון בסדרה כתב יוחאי על החומרים חסרי הפוטנציאל המסחרי, הרי שכאן זוהי האנטיתזה לאותם ימים. קולו של פרנק, שצנח בחצי אוקטאבה עקב הפציעה המדוברת שריתקה אותו לכסא הגלגלים ובנוסף גם ריסקה את גרוגרתו, היה הקול המרכזי וכמעט היחיד לאורך כל האלבום אשר לפעמים הורגש כאליו הובלט יתר על המידה יחסית לשאר הלהקה. אין צלילים משונים או הברות וולגריות, הכל מאופק ביתר המידה וההרגשה היא כאילו הילד התבגר. אולי קצת יותר מידי.

רבים ממעריצי זאפה רואים באלבום זה כתקופה חיוורת שלו, ומניחים כי איננו הוקרץ מהחומר הזאפאי הנכון. אך למרות אופיו הפופי זאפה לא יכול שלא ליצור תיזמורים מרתקים ומורכבים שרק מוחו הקדחתני יכול להמציא.דוגמא לכך הוא השיר zombie woof בו מתארח ריקי לונצ'לטי בעל הקול הפרוע וגם טינה טרנר ששמה נמחק מהקרדיטים לפי דרישת הבעל אייק שלא רצה ששמה של אשתו יתקשר עם "החרא הזה". בין הגיטרות המדוסטרשות והלמות התופים נדחפים להם המשפטים העקומים של כלי הנשיפה בזמן שמעליהם מרחפים צלילי הוויברפון המסתוריים וכל אלה ביחד גורמים לך לרגע לחדד את אוזניך ולשאול "וואו, מה זה היה עכשיו?". זאפה כמו תמיד נמנע מלהגדיר ולתבנת (המצאתי מילה) את מה שהוא כותב. כן, יש פה רוק וקצת ג'אז ופאנק ועוד כל מיני כאלה אבל זה לא משנה. כמו שהוא ניסה להסביר זאת: אם תיקח שיר מהוואי ותלביש עליו גיטרות עם פאז ותחבוט על התופים הרי לך שיר רוק, אבל לא באמת כי זה פשוט שיר מהוואי שנשמע כמו שיר רוק אז מה זה משנה?!.

לא ברור מה פשר הקו המסחרי אשר עליו הילך זאפה באלבום הזה ובאחיו Apostrophe שבא בעקבותיו. יש האומרים כי מדובר בעניין כלכלי ועקב מחסור בכסף ניסה זאפה לברוא אווזי זהב שיביאו לו את המרשרשים, ואם כזה הוא העניין או לא הוא אכן זכה באלבומי זהב. Apostrophe המשיך את הקו של overnite אך עם עלילה משלו. גם כאן קולו של זאפה היה המרכזי והונח בקדמה לאורך כל האלבום. ממשיכים עם מבנה השירים הקצרים והטקסטים השנונים והמצחיקים החל מהסיפור על נאנוק האסקימואי והשלג הצהוב ועד לcosmic debris שצוחק על חשבונם של אנשי הניו-אייג'. יש לנו כאן גם קטע אינסטרומנטלי הנושא את שם האלבום, ג'אם יחד עם אורח מיוחד, ג'ק ברוס מcream שמפגין את נוכחותו ע"י נגינה אסרטיבית עם הפאז בס שלו. וגם את אחד השירים הכי לא זפאיים לדעתי ואם זאת אחד האהובים עלי, Uncle Remus אותו הלחין זאפה יחד עם ג'ורג' דיוק מתקשר עם trouble everyday מאלבום הבכורה freak out,שדיבר על בעיית הגזענות נגד השחורים בארה"ב ועל ההפרדה הגזעית וחוסר שוויון הזכויות. כאן זאפה כותב נגד השחורים שלדעתו וויתרו על מאבקם ויותר מתעסקים בגידול אפרו ובבגדים מחויטים ולא ממש אכפת להם שמגרשים אותם מהדשא בעזרת צינור ההשקיה כל עוד זה לא בחורף כשקר.

בroxy and elsewhere  חוזר זאפה יחד עם האמהות אל אחת הזירות האהובות עליו, הבמה. זהו אלבום הופעה נוסף שלו, אך בניגוד לקודמים כאן מוותר זאפה על האותנטיות של החיות ומעביר את ההקלטות דרך עריכת אולפן שם הוא מכפיל חלק מהתפקידים ומצרף תפקידי שירה נוספים.בדרך זאת ימשיך לערוך הרבה מהחומרים שהקליט לאורך השנים על הבמות שעליהן הופיע, כמו שניתן לשמוע בסדרת הבוטלגים שלו שנקראת you can't do that on stage. רוב החומרים בroxy, פרט לשני קטעים, לא הופיעו בשום אלבום קודם ובניגוד לקו הדי "פשוט" של overnite ו-apostrohe, זאפה מנסה לאתגר את ההרכב שלו ולהוציא מהם את המיטב. הוא נותן לנפוליון את תפקיד הזמר המוביל       (כנראה בגלל חוסר מוטוריקה בסיסית של זאפה לנגן ולשיר ביחד). ומעבר לקטעי הנונסנס ההרכב מתמודד עם צמד הקטעים שנקרא  echidan's arf (of you)/don't you ever wash that thing? שהם בין הקומפוזיציות המורכבות ביותר שלו והכפיים להאזנה.

one size fit all הוא המשך ישיר לroxy בו מותח פרנק את יכולותיו  של הרכבו הנאמן. הקומפוזיציות מורכבות וזה אולי הדבר הכי קרוב שזאפה עשה לרוק מתקדם (רק בלי הפאתוס של הלהקות מהאי הבריטי). השירה מתחלקת שווה בין פרנק ,נפוליון וג'ורג' עם הופעת אורח של אחד מגיבוריו של זאפה, ג'וני גיטר ווטסון. זוהי ההופעה ה(כמעט)אחרונה של הmothers בגלגולם הנוכחי (חוץ מאלבום אחד בו ילוו את זאפה לצד ה"קפטן") ולמעשה זאפה לא יקים עוד הרכב תחת השם mothers (אולי תחת וריאציות על השם). 

\

עד כאן שייקה, שועל קרבות וותיק שכמוך...ועד כאן חודש זאפה ואולי כבר לא אכתוב על זאפה יותר בבלוג, הוא באמת קיבל הרבה מאוד במה- כראוי לו. בחודש הבא אפצח בחודש קונספט חדש, או לכל הפחות אנסה- אין לי בדיוק הרבה זמן פנוי בימים אלו, אני פחות או יותר כותב את הבלוג תוך כדי נסיעה יומיומית ברכבת (תודה לאל על הווי-פיי, על אף שהוא איטי למדי...) אז תודה לשייקה, תודה לכם על הקריאה, תודה לזאפה על שהוא זאפה,  ונתראה בשנה הבאה!

מריח מוזר, חלק ב': רוקדים את כריש הבוץ

We all came out to Montereax,

On the Lake Geneva shoreline

To make records with a mobile

We didn’t have much time

But frank zappa and the mothers

Were at the best place around

But some stupid with a flare gun

Burned the place to the ground.

Smoke on the water and fire in the sky

Smoke on the water….

את ה-Mothers  המקוריים זאפה פירק ב-1969, לטענתו משיקולים כספיים. זאפה כותב באוטוביוגרפיה שלו על מעמד משפיל שבו חזה בדיוק אלינגטון הגדול מתחנן לקצת מזומנים מהמנהל שלו, ולדבריו זה מה שדרבן אותו לפרק את החבילה. כך או אחרת, כבר בתוך שנה, פחות או יותר, זאפה מקים הרכב חדש תחת שם ה-Mothers. זה הרכב שונה לגמרי, ששם דגש בעיקר על שירים ותפקידים קוליים מורכבים. לא ברור לי מדוע אבל הלהקה של זאפה ב-1971-2 לא זוכה לתשומת לב המגיעה לה והיא לא מפורסמת כמו ההרכב משנות השישים, או גרסת 1973-1975 של ה-Mothers וגם לא כמו הרכבים מאוחרים יותר, ולא בצדק.  בהרכב כן השתתפו שני פליטים מה-Mothers האגדית שעסקתי בה בפוסט הקודם, איאן אנדרווד  ודון פרסטון (שני נגנים שזאפה מאוד העריך; האלבום Hot Rats הוא כמעט אלבום משותף של זאפה עם אנדרווד, שניגן שם כמות בלתי אנושית של אוברדאבים). אבל שתי הדמויות המרכזיות בהרכב, שני וירטואוזים מדהימים בתחומם, היו צמד הזמרים האוורד קיילן ומארק וולמן, הידועים גם בכינוי שזאפה הצמיד להם , פלו ואדי (Flo and Eddie).

 הווארד קיילן ומארק וולמן

קיילן ו-וולמן לא היו טירונים בעסקי השואוביז כשזאפה פנה אליהם; הצמד היו הזמרים בהרכב המצליח The Turtles, שהתפרסם בזכות הלהיטים “Happy Together”, “You showed me” ועוד. אני חושב שלא אחטא לאמת אם אטען כי שני אלה היו הזמרים הטובים ביותר שזאפה אי פעם עבד איתם, ויותר מזה- שניים מגדולי זמרי הרוק אי פעם. זאפה עבד הרבה עם נגנים משובחים, אפילו על אנושיים- גיטריסטים, מתופפים, קלידנים, נשפנים- אבל שני אקרובטים ווקליים מופלאים כמו קיילן ו-וולמן לא היו לו מעולם. אין שום דבר בעולם ששני החבר'ה האלה לא יכלו לשיר, וזה לא שזאפה לא ניסה אותם- הוא נתן להם כמה מהתפקידים הווקליים המורכבים והמאתגרים ביותר ששמעתי מעודי. עם מנעד קולי מרהיב, טיימינג קומי מושלם, ותכונה נוספת לזכותם- לשניהם היו קולות כמעט זהים- קיילן ו-וולמן\ פלו ואדי היו שחקני המפתח בהרכב והסיבה העיקרית לשמיעתו. הצמד עבד כל כך טוב יחד שגם אחרי זאפה הם הוציאו אלבומים יחד וממשיכים לשיר ולהופיע יחד עד עצם היום הזה.

זאפה התחיל לעבוד עם פלו ואדי, עדיין בתור שחקני חיזוק ולא במסגרת הרכב אורגני, באלבום מ-1970 בשם Chunga’s Revenge (אחד מתוך ארבעה אלבומים שזאפה הוציא באותה שנה!). האלבום יצא במסגר תקופת דמדומים קצרה בין פירוק ה-Mothers  המקוריים להרכבת ה-Mothers החדשים. Chunga’s Revenge היה אלבום שהורכב מקצת שאריות מהקלטות האלבום Hot Rats, והקלטות ממה שיהיה ההרכב החדש של ה- ה-Mothers. למעשה בעת יציאת האלבום, ההרכב היה כבר מוכן, וזאפה החל בפרויקט הבא שלו- סרט עם הלהקה ובהשתתפותה, 200 Motels. Chunga’s Reveng הוגדר כ"פרומו" של הסרט. וולמן וקיילן לא יכלו, מסיבות חוזיות, לקבל קרדיט על השתתפותם באלבום, ולכן זאפה נתן להם את הכינוי הביפהארטי-משהו The Phlorescent Leech and Eddie, מה שיהפוך בשביל הקיצור לפלו ואדי. השירים בהשתתפותם של פלו ואדי מכתיבים את הכיוון של ההרכב- הרבה מאוד שירים שעוסקים בסקס, בעיקר מהצד המוזר שלו. Chunga’s Reveng אינו יצירת מופת בקטלוג של זאפה, אבל בתור אלבום מעבר יש לו בהחלט מה להציע.

בסרט 200 Motels אני מעדיף לא לעסוק, וגם לא בפסקול שלו, שהוא מישמש בין הקלטות אולפן של ההרכב החדש ומוזיקה לתזמורת, ומכאן שאינו מייצג. ה-Mothers של עידן פלו ואדי היו בראש ובראשונה להקה של הופעות חיות. שם הם זהרו באמת. מלבד פלו ואדי, דון פרסטון ואיאן אנדרווד שכבר צוינו, השתתפו בהרכב גם המתופף המבריק איינסלי דאנבר (בין השאר ניגן בכמה אלבומים של בואי) והבאסיסט ג'ים פונס, גם הוא חבר ה-Turtles שהוזעק להחליף את הבאסיסט המקורי של ההרכב, ג'ף סימנס, ובעיקר תרם קול נמוך מאד שהיה ניגוד מוצלח במיוחד לפלו ואדי. ההרכב כאמור שם דגש על שירה, דיאלוג קומי בין חברי הלהקה, אלתורים מילוליים רבים, תיאטרליות, ותוכן מאוד פרובוקטיבי. מילולית, עד עכשיו זאפה עסק בסאטירה ובנונסנס. החל מהרכב זה, זאפה החל לעסוק בהרבה סקס, על גבול הפורנוגרפי, ובהומור הפרשות. זה כמובן הביא עשה הרבה מאוד רעש ועשה את זאפה ידוע לשמצה, וזה קו שזאפה המשיך וחידד בהמשך הקריירה שלו. לדעתי האישית, העיסוק האובססיבי של זאפה בכל מה שקורה בגוף האנושי מקו המותניים ומטה היה בעיקר בעוכריו, משום שעד היום הדימוי הציבורי של זאפה בקרב הדיוטות הוא בעיקר השערוריות שקשורות אליו, ופחות המוזיקה הנפלאה.

זאפה הוציא בזמן אמת שני אלבומי הופעה מעולים שמתעדים את ההרכב כמו שהוא צריך להיות מתועד- על הבמה. הראשון היה Filmore East June 1971, סוג של אלבום לייב קונספט שמכיל ברובו קטעים שאין להם גרסה מוקלטת (תמיד אהבתי את תת הז'אנר הזה של אלבומי לייב שמבוצעים בהם שירים שאין להם גרסת אולפן). הקונספט היה "מאחורי הקלעים" של חיי הרוקנרול, ובעיקר- היחסים בין חברי להקת רוקנרול והגרופיות שלהן, נושא שזאפה משום מה היה אובססיבי לגביו. לזכותו של זאפה ייאמר שהפוקוס שלו היה תמיד הצד הקומי ביחסים האלה ופחות הפורנוגרפיה. האלבום מחזיק בעיקר בזכות הדינמיקה הנפלאה בין פלו ואדי, זאפה וג'ים פונס. בעיקר הורס הקטע בו קיילן בתפקיד עצמו מנסה לפתות את וולמן בתפקיד גרופית, אך וולמן מוכן\מוכנה לשכב רק אחרי שקיילן ישיר את ה"להיט" הגדול שלו, שהוא כמובן....”Happy together” של ה-Turtles. מלבד הקטעים הייחודיים להרכב הזה, יש כאן ביצועים מצוינים לקטעם ישנים יותר כמו “The Little house I used to live in” ו-“Willie the pimp”. וכמעט שכחתי את אחד הקטעים הכי ידועים של ההרכב הזה, “The Mud Shark” שעוסק באפיזודה מינית של חברי להקת Vanilla fudge עם גרופית, מצלמה, ו....דג (אבל את הסיפור הזה מספרים גם על לד זפלין).

האלבום השני אפילו טוב יותר מקודמו, וזהו Just Another Band from LA. כאן מבצעים חברי הלהקה, בוירטואוזיות קברטית מרשימה, יצירה בת 26 דקות בשם Billy the mountain  שהיא מרכז האלבום וההצהרה הכי מובהקת של ההרכב הזה. זו פארודיה על אופרות רוק\ יצירות קונספט למינהן, עתירות יומרה, שהיו מאוד אופייניות לאותה תקופה (לכל להקת רוק מתקדם שכיבדה את עצמה הייתה לפחות אחת כזו). הסיפור- הזוי ומופרך, סיפורו של הר (!) שקם לחיים ויוצא עם אשתו- עץ- לחופשה בעקבות קבלת תמלוגים מ"דוגמנות" עבור גלויות ותמונות נוף, זורע הרס ברחבי ארצות הברית, וגיבור על בשם סטודבייקר הוק מגויס למגר את ההר...כאן יוצאות לאור כל היכולות המוזיקליות והקומיות של ההרכב. חשוב לציין כי זו גרסא #ערוכה# של הביצועים המלאים של הקטע הזה שהיו מגיעים גם עד 50 דקות כולל סולואים. בנוסף יש באלבום שני ביצועים מופלאים לשירים ישנים של זאפה, “Call any vegetable” ו-“Dog breath” שעולים על המקור, ואת אחד השירים המופלאים- והכי שנויים במחלוקת- של זאפה בכלל, “Magdelena” שמתאר פנטזיות אסורות של גילוי עריות בין אב לבתו, נושא נפיץ במיוחד שגם הוא מטופל בצורה מאוד קומית.

בשנים האחרונות משפחתו של זאפה (חלאות תאבי בצע אם אתם שואלים אותי, בעיקר האלמנה גייל זאפה שתובעת את הצורה לכל מיני להקות קאברים של זאפה) משחררת בקצב סביר וקבוע הקלטות חיות מהקטלוג המהמם של זאפה, ובתוך זה שוחררה גם הקלטה של הופעה אגדית של ההרכב בקרנגי הול, שמתפרסת על פני ארבעה דיסקים (כולל מופע חימום). כדאי מאוד מאוד להשיג את הקופסא הזו משום שזהו ה"גביע הקדוש" בכל מה שקשור לגלגול הזה של ה-Mothers- כל הקטעים הכי טובים של ההרכב נמצאים שם, “Billy the mountain” מבוצע שם במשך 45 דקות, “King Kong” האגדי זוכה שם לביצוע מפנק של 30 דקות, והשיא מבחינתי הוא המיני-סוויטה “Divan” שמעולם לא הוקלטה על דיסק, אופרת רוק קטנה שמערבת את אלוהים בכבודו ובעצמו ואת הספה שלו וכמובן המון סקס ביזארי עם חזיר. לכבוד ביצוע “Divan” למדו חברי הלהקה קטעים בגרמנית, ופלו ואדי אולי שרים שם הכי טוב בכל הקדנציה שלהם עם זאפה. הזכר היחיד שנותר ל-“Divan” הוא קטע קצר שהפך לשיר הנודע והאהוב של זאפה “Sofa” שהופיע באלבום One size fits all, שיר שאני אוהב במיוחד בגלל שזאפה כתב את כולו בסולם דו מאז'ור, הסולם הכי פשוט בלי שום דיאזים ובמולים, ועדיין הוא עשה אותו מורכב, מעניין ומרגש.

 

ההרכב הזה הגיע לסוף דרכו בנסיבות די טראגיות, בעקבות שני אסונות שפקדו אותו בדצמבר 1971- הראשון היה הופעה בבקאזינו במונטריי שבה המועדון עלה באש עם כל הציוד של ההרכב, מה שתועד כמובן ב-“Smoke on the water” של דיפ פרפל. זאפה והלהקה שכרו ציוד חדש והלכו להופיע בתאטרון הריינבו בלונדון שם זאפה הותקף באלימות ע"י מעריץ מטורף, הופל מהבמה, שבר את רגליו ואף ריסק את קופסאת הקול. זה גרם לו לבלות את השנה הבאה בהחלמה ואז בכסא גלגלים. הוא חזר להופיע, אבל בהתנהגות דושבאגית- זאפאית קלאסית לא טרח ליידע את פלו ואדי וחברי ההרכב לגבי התוכניות שלו, ואחרי שנה שהם חיכו להחלמתו הוא פשוט המשיך הלאה. פלו ואדי עצמם אספו את שיירי נגני ההרכב ויצאו לדרך עצמאית, תוך שהם מקליטים כמה אלבומי סולו שזכו להערכת המבקרים. על השנה של זאפה בכסא גלגלים אדבר בפוסט הבא.