סאב קוץ' מילגה

תתחיל עם השיר הזה.

-מייגן דרייפר, שורה אחרונה מהפרק Lady Lazarus, עונה חמישית של Mad Men

היום, 6 באפריל, אולי לא נשמע כמו איזה תאריך מרעיש במיוחד, אבל היום אנחנו מציינים לא פחות מחמישים שנה להקלטת שיר אחד מסוים של הביטלס. מיותר לציין שלא הייתי מקדיש פוסט שלם לציון חמישים שנה להקלטת שיר אחד מסוים של הביטלס, אם לא הייתי חושב שזה א. השיר האהוב עליי של הביטלס, ב. ככל הנראה השיר האהוב עליי בעולם בכלל, ג. לפי דעתי, השיר החשוב ביותר בתולדות הרוק ואולי בחצי השני של המאה העשרים כולה. מי שעשה את חישוב השנים, או ראה וזוכר את הסצנה האחרונה בפרק המדובר הזה של Mad Men שכמובן עוד אתייחס אליו, בוודאי כבר הבין שאני מדבר על השיר האחד והיחיד- Tomorrow Never Knows.

אפשר להתווכח עד המאה ה-30 אם הביטלס באמת כזו להקה חשובה וטובה (ובחייאת, אל תהיו היפסטרים מעצבנים או חובבי מוזיקה סנובים, ברור לכולם שכן), אם Revolver הוא האלבום הטוב ביותר שלהם, מי הביטל הכי שווה (אצלי זה ג'ורג', בגלל האהדה המובנית שלי לאנדרדוגים), איזו תקופת ביטלס הכי שווה, מה השיר הכי טוב של הביטלס, מה השיר הכי טוב ב-Revolver, מי המתופף הכי טוב בביטלס (לפי לנון, זה לא רינגו) ועוד מיליון ואחד ויכוחים אפשריים שאתם יכולים להמציא, אבל אני חושב שעל עובדה אחת אי אפשר לערער- אחרי Tomorrow Never Know (שמעכשיו אקרא לו לשם הקיצור TNK) שום דבר לא נשאר כמו שהיה, לנצח. זה השיר האחד ששינה את מהלך ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, ואני אביא לכך תימוכין...

קודם כל- למה זה שיר כל כך טוב? הסיבה הראשונה היא שזה הישג קבוצתי מושלם. זו הדוגמא הכי מובהקת למה זו להקה של ארבעה חברים שווים בתרומתם, ואם נוסיף גם את ג'ורג' מארטין זצ"ל אלו חמישה חברים שווים בתרומתם. תוציא אחד מהם והשיר מתפרק לחתיכות- לנון שכתב את השיר והביא את הקונספט ושר; מק'קרטני שמנגן כאן את כל הגיטרות (כן, גם את החשמליות ההפוכות, והוא אגב גם דפק את סולו הגיטרה המדהים ב-Taxman של האריסון שפותח את האלבום, כן כן) והגה את הרעיון הגאוני של השימוש ב-Tape Loops בהשראת שטוקהאוזן; האריסון שהביא את הסיטאר והטמבורה ובלעדיו הלהקה מעולם לא הייתה נכנסת לקטע ההודי (והמוזיקה ההודית לדורותיה חייבת להאריסון ולביטלס את הפרסום הרב לו זכתה בעולם); רינגו, שאפשר לצחוק על יכולות התיפוף שלו עד קץ הימים והוא יהיה הראשון שיסכים לבדיחות, אבל הוא עושה פה את אחד מתפקידי התופים הגדולים ביותר בהיסטוריה, חד וחלק, והוא הקדים את הדראם אנד בייס והג'אנגל בלא יודע כמה עשורים (וגם תרם את שם השיר ועל כך בהמשך); ומארטין, שהייתה לו הגדולה איכשהו להבין מה הביטלס רוצים ממנו ולהכין את המיקס המופרע והמושלם הזה.

סיבה שניה היא כמובן החדשנות האדירה של השיר. לא נראה לי שאפתיע אף אחד אם אומר ששנות השישים הם אולי הפיצוץ הגדול ביותר של חדשנות בתרבות המאה העשרים- מקולנוע ועד מוזיקה, ולא רק ברוק, ועדיין איכשהו TNK  הצליח להיות נקודת סינגולריות של חדשנות, כזו שמעמידה בצל כל מה שהיה לפניה וקובעת את הסטנדרט לגבי כל מה שיבוא אחריה. הליריקה המיסטית\פסיכודלית\רוחנית שגנבה בחופשיות מטימותי לירי שבעצמו גנב מספר המתים הטיבטי, השירה דרך מגבר ה-Leslie, הגיטרות ההפוכות, סימפולי ה-Tape Loops, המבנה המוזיקלי המושתת על אקורד אחד בהשראת ג'אז מודאלי מצד אחד ומוזיקה הודית מצד שני, הגרוב המרהיב של מק'קרטני ורינגו (שאני עצמי בחוצפתי סימפלתי לאחד הקטעים באלבום שלי, ובטח לא הייתי היחיד)...לא משנה כמה פעמים שמעתי את השיר הזה, תמיד בסוף שלו אני רוצה לשמוע אותו שוב, ואלו שלוש דקות שנשמעות עשירות כמו שלושים דקות. זה אולי שיר הפסיכדלי הראשון, הקראוטרוק הראשון, הדראם אנד בייס הראשון, האלקטרוני הראשון, ההיפ הופ הראשון...

לגבי הביטלס עצמם, השיר הוא השיא הגדול של האלבום הגדול Revolver שמתחיל את מה שאני אישית מחשיב כתקופה הכי טובה שלהם, קצת פחות משנתיים בין סתיו 1966 של הקלטות Revolver לסוף חורף 1968 עם הקלטת השירים שייכנסו לפסקול Yellow Submarine. היו הרבה חידושים ופריצות דרך ב-Revolver אבל השיר האחד הזה פתח עולם חדש מופלא, צבעוני, יצירתי, עשיר ברפרנסים תרבותיים והמון LSD, והכי חשוב- הביטלס עדיין יצרו כאן יחד. אחרי השיר הזה יבואו שירים פורצי דרך אחרים כמו Strawberry fields forever, יצירות מופלאות שממסמסות את המציאות כמו סרג'נט פפר כולו, ושירים שהם באמת Out There כמו It’s all too Much הסופר-דופר-אולטרא-פסיכדלי של האריסון מ-Yellow Submarine. אחר כך הגיע הביקור המפורסם אצל המהרישי בהודו שלמעשה התחיל את האינדיבידואליזציה של הביטלס, תקופה פחות Far Out שעליי אהובה פחות ,ואת הסוף שהגיע שנתיים אחר כך.

אבל אם החשיבות של השיר הייתה מוגבלת לקטלוג של הביטלס, הוא לא היה כזה חשוב. TNK פרץ דרך לא רק לביטלס, אלא גם לכל השאר. נכון שבמקביל היו פורצי דרך אחרים (מישהו אמר זאפה?) אבל, בנאדם, אלו היו הפאקינג ביטלס, שכבר אז היה ברור שהם אגדה מהלכת. ואם הביטלס מרשים לעצמם לפתוח את הראש כל כך רחב וללכת כל כך רחוק, אז כל השאר צריכים להתאמץ לפחות באותה מידה, אם לא יותר. כמו שכתבתי על לו ריד, שהכתיב לכל מי שבא אחריו מה זה אלטרנטיב, הביטלס הכתיבו לכל מי שבא אחריהם מה זה Counter-Culture, ובעצם המסר של השיר הוא- הכל אפשרי. תקשיבו לפיטר האמיל, אחד שיודע, כשהוא אומר: "אחרי זה, השערים נפתחו":

לא במקרה, כשדון דרייפר מתלונן בפני אשתו השנייה מייגן על כך שהוא לא מחובר לצעירים ולא מבין את המהפכה התרבותית של הסיקסטיז, היא נותנת לו את Revolver, ולא סתם היא מורה לו להתחיל דווקא מ-TNK  שזה השיר האחרון באלבום ולא הראשון, יענו- תהפוך את כל מה שחשבת על הסיקסטיז על הראש. ולא סתם הוא, דינוזאור מתחילת שנות השישים ובן יותר מארבעים כשכל הסצנה הזו מתרחשת, מפסיק את השיר לפני הסוף- רק כדי שהשיר יחזור במלוא עוצמתו בקרדיטים של הפרק; אף אחד, גם לא דרייפר הכל יכול, יכול לעצור את המהפכה ש-TNK הצית במוחות ובלבבות. וזה בטוח היה שווה לשים את השיר בסצנת מפתח כזאת בסדרה- המפיקים שילמו רבע מיליון דולאר על השימוש בשיר.

אז זה הסיפור של השיר האחד שאני חושב שהוא החשוב והטוב ביותר שהוקלט בחמישים השנים האחרונות. רוצים קצת להעמיק? בואו תשמעו את סימפולי ה-Tape Loops שמרכיבים את השיר:

או את הרית'ם סקשן המופלא מק'קרטני את סטאר, מבודד משאר השיר:

או את הרגע שבו רינגו המציא את שם השיר, לחלוטין במקרה:

או את הטייק הראשון של השיר, שונה לגמרי מהתוצאה הסופית, מתוך האנתולוגיה של הביטלס:

או את המאש-אפ המצוין שמארטין עשה לשיר עם Within You Without You של האריסון:

או ביצוע של הנדריקס:

או ביצוע אדיר של 801, הלהקה החד פעמית של בריאן אינו:

או- וזו הפתעה די נעימה- של אואזיס, מכל הלהקות, עם ג'וני מאר בתפקיד אורח:

ולסיום- הגרסה של פסנתרן הג'אז הוותיק הרבי הנקוק עם דייב מת'יוס:

אז כבו את ה-Mind שלכם, תירגעו, וצופו במורד הזרם.

עדיין לא מאכזב

 

סבתי האהובה, יהודיה הונגריה בת 85, תמיד אומרת- שוויה שוויה. לקח לי שנים להבין שאלו מילים בערבית ולא בהונגרית. ואני אוהב שוויה שוויה, אני אוהב מאוד שלוקחים את הזמן ועובדים לאט. אחד הדברים שאני הכי אוהב במוזיקה הוא קטעים ארוכים. אני נורא אוהב להסתכל על תזמונים של שירים ולחפש שירים ארוכים: שבע דקות זה מגניב, שמונה דקות יותר טוב, תשע נשמע מספר מעניין, עשר זה יופי, רבע שעה זה כבר ממש מדליק , עשרים דקות, עשרים וחמש דקות...חצי שעה!! ואו, איזה מרגש. בפעם הראשונה שנתקלתי באסקטזה של קטעים ארוכים הייתה בגיל 10 בערך, כששמעתי את הקטע הסודי בסוף Nevermind של נירוונה, שכתבתי עליו פוסט בעבר. הקטע הזה היה באורך שבע דקות, הרבה יותר ממה שחשבתי שמותר. תארו לכם את תדהמתי כששמעתי את Atom Heart Mother של פינק פלויד, הלהקה שהדליקה אותי יותר מכל על קטעים ארוכים, שאורכו היה לא פחות מ-23 דקות! לא שמעתי שום דבר כזה עד אז (וגם התוכן של השיר היה לא סביר לחלוטין). מאז אני תמיד נמשך ומחפש את הקטעים הארוכים האלה. זה מין פטיש מוזר שלי, להסתכל על אורכים של קטעים בעטיפות דיסקים או תקליטים. ממש לאחרונה בואי הגדול הוציא סינגל מטורף לגמרי מאלבום חדש שעומד לצאת ממש בקרוב, ואורכו עשר דקות... אני יודע שזה קצת מצחיק אבל זה עושה לי את זה.

עוד משהו שעושה לי את זה זו מוזיקה מינימליסטית. בנעוריי הייתי דלוק על רוק מתקדם, חשבתי שיש משהו אלוהי בסולואי חליל באחת עשרה שמיניות ובקונטרפונקטים ובהרמוניות של ארבע קולות (זה עדיין נחמד אבל היום פחות מעניין). אם יש משהו שמאפיין להקות רוק מתקדם- ג'נסיס, יס, קרימזון, ועד הלהקות הממש כבדות כמו ג'נטל ג'יאנט וגריפון- זה המקסימליזם שלהן, כשהרבה פעמים המשקל\סולם\מקצב משתנים באופן דרסטי, לפעמים הרבה פעמים בתוך אותו קטע. להקה יוצאת דופן בתחום הזה, ואולי כרטיס הכניסה שלי לעולם המינימליזם, היא מאגמה של כריסטיאן ואנדר; ואנדר יצר מין מיקס מרשים ומקורי ביותר בין המאקסימליזם של הרוק המתקדם למינימליזם הקלאסי, עם שימוש אובססיבי בתבניות חוזרות ופיתוח שלו למימדים ואגנריאניים גדולים מהחיים. משם הגעתי ללהקות פוסט-פאנק כמו פאבליק אימאג' לימיטד ולהקות קראוט כמו פאוסט וקאן שגם הן משתמשות בחזרתיות תוך כדי פיתוח מינימלי אך עיקש (ולפעמי בלי פיתוח). בשלב מסוים קניתי מכשיר לופר והתחלתי לנגן מוזיקה כמו-מינימליסטית בעצמי. מאוחר יותר התחלתי לחקור את המיניליזם של טרי ריילי, פיליפ גלאס, סטיב רייך, מייקל ניימן (שהוא לא בדיוק מינימליסט אבל הוא כן התחיל משם), ארוו פארט (גם הוא לא מינימליסט "קלאסי") ואחרים, והיום אני נהנה לשמוע את המינימליזם המטאלי של Sunn o))), סוואנס, ארת' ו-Om.

אני לא מתכוון להתחיל פה סקירה על התפתחות המיניליזם וכו'. רק רוצה להתחיל לכתוב על זה קצת יותר לעומק. אני מאוד אוהב את השימוש בפיתוח איטי במוזיקה. היום אני חושב שזה הרבה יותר מעניין להתחיל מרעיון קטן ולפתח אותו לאט לאט, כמעט באופן בלתי נראה\נשמע, מאשר להפציץ את המאזין בקרקס של רעיונות. לא צריך יותר ממהלך מלודי או הרמוני מנצח וכובש. גם שני אקורדים יכולים להספיק, במקום שבעים. אני גם מאוד אוהב את רעיון השימוש בלופ כבסיס להלחנה ועיבוד. כאמור אני גם מאוד אוהב קטעים מוזיקליים ארוכים, ומכאן אפשר לצרף את היגד א' ואת היגד ב' ולומר- אני אוהב יצירות מינימליסטיות ארוכות. ויש יצירות מינימליסטיות שעושות את זה בצורה נפלאה. למרות שקצת כתבתי על מוזיקה מינימליסטית בעבר לא ממש הקדשתי לה עד עכשיו פוסטים מובהקים, ואני מתכוון בקרוב לכתוב כמה. בפוסט הנוכחי אני הולך להתמקד ביצירת מפתח אחת בקאנון המינימליסטי, וזו היצירה Jesus’ Blood Never Failed Me Yet של המלחין הבריטי גאווין ברייארס (Gavin Bryars).

ברייארס אמנם עומד מאחורי היצירה הייחודית הזו, אבל היא קיימת בעולם בעצם בזכות מוזיקאי אחר, שיצר מהמינימליזם סגנון חדש. זהו בריאן אינו, אבי אבות האמביינט. אינו הוא מהמוזיקאים האהובים עליי (למרות שהוא עושה לי לאחרונה חיים מאוד קשים עם התבטאויות אנטי-ישראליות קשות במיוחד), וידוע כאחד הנגנים, המלחינים, המעבדים והמפיקים החשובים ביותר ברוק של ארבעים השנים האחרונות. מה שפחות ידוע לגבי אינו הוא שהוא גם הקים לייבל בשם Obscured Records. הלייבל, שהוקם ב-1975, יועד, כפי ששמו מרמז, ליצירות אוונגרדיות בעיקר משוליי המוזיקה המינימליסטית. הלייבל הוציא רק עשרה תקליטים אבל יש שם המון פנינים- קודם כל אלבום האמביינט הראשון של אינו, Discreet Music, וכן אלבום מעולה של המינימליסט הארולד באד, אלבום של מייקל ניימן, אלבום שצד אחד שלו מוקדש ליצירות של ג'ון קייג' (כולל שירה של רוברט וויאט וקרלה בליי, לא פחות), והאלבום הראשון שהלייבל הוציא הוא The Sinking Of the Titanic, שמוקדש לשתי יצירות ארוכות של ברייארס- האחת נושאת את שם האלבום, השנייה היא Jesus’ Blood. אינו טען שלמעשה הוא הקים את כל הלייבל כדי להוציא את האלבום של ברייארס.

אפשר להגדיר את היצירה של בראיירס כשילוב של מינימליזם עם Ready Made, שכן כל היצירה מתבססת על לופ של הקלטה שמקורה חיצוני ליצירה. סיפור שהיה כך היה- בשנת 1971 התגורר ברייארס בלונדון ועבד עם חבר על סרט תיעוד המתעד הומלסים ועניים בלונדון. בין השאר הם תיעדו גם שירים שהנוודים שרו לעצמם ברחוב, חלקם שיכורים, חלקם לא. את ברייארס התעניין בהקלטה של נווד אחד, דווקא לא שיכור, ששר שיר עם דתי שברייארס לא הכיר, הלא הוא Jesus’ Blood Never Failed me Yet.

אורכו של השיר הוא בדיוק חמש שורות ו-26 שניות בערך:

Jesus' blood never failed me yet

Never failed me yet

Jesus' blood never failed me yet

This one thing I know

For he loves me so

התיעוד הזה של הנווד נשאר על רצפת העריכה ולא נכנס לסרט, אבל ברייארס עדיין התעניין בהקלטה ולקח את הטייפ הביתה. ההקלטה הקטנה הזו של הנווד לא נתנה לברייארס מנוח. להפתעתו, הסתבר שהנווד היה מוזיקלי למדי- הוא שר בכוונון עם הפסנתר בביתו של ברייארס, והתגלה לו שהשיר יוצר מעין לופ מעניין. ברייארס כתב ליווי הרמוני לשיר של הנווד וגילה כי אורכו של הלופ הוא בדיוק 13 תיבות. את שאר הסיפור אני אשאיר לברייארס עצמו, בתרגום שלי:

לקחתי את הטייפ חזרה ללייקסטר, שם עבדתי במחלקת האמנויות, והעתקתי את הלופ לסליל מתמשך של טייפ. חשבתי אולי להוסיף לו ליווי תזמורתי. דלת חדר ההקלטה הייתה פתוחה לכיוון אחד מהסטודיואים הגדולים לציור והשארתי את הטייפ רץ, עם הדלת פתוחה, בזמן שהלכתי לשתות כוס קפה. כשחזרתי, החדר שבדרך כלל היה רועש וחי היה עכשיו שקט בצורה בלתי רגילה. האנשים זזו הרבה יותר לאט מהרגיל וכמה מהם ישבו לבד והתייפחו חרישית. הייתי מופתע, עד שהבנתי שהטייפ עדיין התנגן- הם היו המומים משירתו של האיש הזקן. זה שכנע אותי בכח הרגשי של המוזיקה ובאפשרויות של הוספת ליווי תזמורתי פשוט אך מתפתח בהדרגתיות, ליווי שמכבד את האצילות והאמונה הפשוטה של הנווד.

 

 הנה היצירה המקורית, שנת 1975 (רק אודיו, בלי ויזואל):

 כך זה נראה:

בהקלטה המקורית מתוך האלבום The Sinking of the Titanic, היצירה אורכת כמעט 26 דקות. זה מתחיל, כראוי למדיטציה מינימליסטית ברוח התקופה, בפייד אין מאוד איטי.  45 השניות הראשונות הן שקט מוחלט. קולו של הנווד המוקלט הוא הדבר הראשון שאנחנו שומעים, והוא הולך ומתגבר. במשך שלוש דקות וארבעים חמש השניות הראשונות, זה כל מה שאנחנו שומעים. הנווד נשמע מותש, עייף, אולי רעב, אבל גם אופטימי, חדור תקווה, מוקיר תודה על המעט שהחיים (וגי'זס) נתנו לו בכל זאת. רק אחרי ארבע דקות, במהלכם הלופ המוקלט של הנווד חזר על עצמו כשמונה פעמים, נכנסים לאט לאט כינורות שמנגנים את הליווי שכתב גאווין ברייארס. לאורך כמעט 4 דקות שמענו את הנווד שר לעצמו את השיר הקטן שלו שוב ושוב ולא הבנו בעצם למה; כניסת כלי המיתר מכניסה את הכל לקונטקסט והיא מאוד מרגשת. בערך בדקה 7:20 נכנסת לאט לאט הגיטרה האקוסטית של הגיטריסט דרק ביילי (Derek Bailey). מי שמכיר את ביילי יודע שהבנאדם הוא אבי אבות בגיטרה האוונגרדית בג'אז, הוא המקבילה של קולטריין לגיטרה אוונגרדית; למעריצים (המעטים) של ביילי, גיטריסט חשוב ביותר בתולדות הגיטרה המודרנית ואיש שאני אמור לכתוב עליו פוסט מתישהו, מחכה כאן הפתעה אדירה- הוא פשוט פורט את האקורדים ברוגע, וזו ההקלטה היחידה של ביילי שאני מכיר בה הוא מנגן "נורמלי". בינתיים המיתרים צוברים לאט לאט עוד כח ועוד אנרגיה.

ב-9:46 נכנסים לראשונה כלי נשיפה למיקס, עם כניסת חליל וקרן, כמעט בלתי מורגשים. ב-11:35 נראה שכלי הנשיפה מתחילה לתפוס יותר ויותר נוכחות. נראה שהיצירה מתחילה באמת. הכינורות, הקונטרבאס העמוק, כלי הנשיפה המתגברים, הגיטרה הקטנה הזו של ביילי, ומעל הכל- קולו העייף אך האופטימי, מלא החיים של הנווד, הכל מתחיל להתגבש למעין שמיכת פוך חמה ומלטפת סביב המאזין. ברייארס לאט לאט מוסיף עוד עיטורים וקישוטים קטנים, והתחושה היא שהיצירה מתחילה להתפתח סביב עצמה ובתוך עצמה ולא לאורך ציר זמן מסוים, כמו פראקטל, כמו פתית השלג של קוך, עם עוד ועוד פיתוחים מיקרוסקופיים ונאנוסקופיים מזעריים. הלופ של הנווד, 13 תיבות, בערך 26 שניות לכל מחזור, כל פעם נשמע קצת קצת קצת אחרת.

בתזמון 14:45 נכנס גם נבל ליצירה וכאן אני כמאזין כבר שבוי לחלוטין בתוך היצירה. כאן מתחיל היופי האמיתי שלה, היא סוף סוף נפתחת במלואה כמו פרח לוטוס מרהיב, כמו זריחה שעולה אט אט ואתה במרכזה. והקרנות האלה...והגיטרה...והמיתרים...איזה יופי. והשיא מבחינת הווליום מגיע בדקה 16-17. מכאן ואילך היצירה ממשיכה עוד ועוד. מדקה 18 ואילך כבר אין כל כך פיתוחים, תת ההכרה נפתחה כבר כמו מניפה במלואה ואני מרגיש כמו בתוך חלום, שמיכת הפוך דמוית הענן עוטפת אותי מכל כיוון וזה נפלא. ובדקה 21 הגענו לפסגה. יש מי שלא היה יוצא למסע הזה מלכתחילה ויש מי שלא היה שורד אותו אבל היה שווה לטפס עד לכאן כדי לראות את הנוף המוזיקלי הזה שברייארס הצליח ליצור מתוך יצירה כל כך פשוטה. מכאן ואילך יש פייד אאוט מאוד מאוד איטי עד דקה 24 לערך וברייארס משאיר את הכל לדקה אחרונה על אש מאוד קטנה, על ווליום כמעט בלתי נשמע, חלש להדהים, עד שהטייפים נגמרים והכל מתמוסס חזרה לשקט.

אני מאוד מאוד אוהב את היצירה הזו. יש מי שיגיד שהיא משעממת, דלה, אולי עצלנית. מה כל כך מיוחד בלנגן לופ של שיר ולהוסיף לו ליווי, ומה מצדיק לחזור עליה בערך 60 פעם לאורך יצירה. למה לעזאזל זה צריך להיות כל כך ארוך? האם לא ניתן היה להגיד אותו דבר בחצי או רבע או שמינית או שש עשרית מהאורך? אני חושב שלא. אני חושב שאורך הנשימה הגדול, החזרתיות הרבה, הם מה שגורמים לכל העסק- בסך הכל איש קטן ששר שיר קטן לעצמו בליווי תזמורת שוב ושוב- להפוך ליצירה הנפלאה שהוא. אם ברייארס היה בוחר יריעה צרה יותר עבור היצירה שלו, לא היה מתקבל האפקט ההיפנוטי של היצירה, לא הייתה נוצרת שמיכת הפוך החמה הזו, הפראקטל לא היה מתגבש לכדי שלמות. וזו אולי המהות של המינימליזם- תנו קצת זמן, חכו קצת ראבאק, תנו לעבוד, תנו לגדול, תנו לגדל משהו. היצירה הזו היא אחת הדוגמאות הכי מובהקות ליופי הטמון במוזיקה מבוססת לופים. אני מוצא את החזרה על השיר הקטן כובשת לחלוטין וממוססת את המאזין, ואפילו בני בן השנתיים שלא יודע מילה באנגלית זמזם אותה לעצמו אחרי שהשמעתי לו את הקטע (לא במלואו כמובן)....

לסיכום רק אגיד שברייארס, עד כמה שזה אולי יישמע תמוה, הרגיש שהיריעה לא הייתה רחבה מספיק (!) ושהיצירה קצרה מדי (!!). בסופו של דבר מגבלה טכנית- אורכו של צד ויניל- הגבילה את אורך היצירה. גם זו דרך להסתכל על דברים. ב-1993 הוא החליט להקליט את היצירה שוב והפעם באורך שהוא חשב שהוא המתאים- לא פחות מ-CD באורך מלא, 74 דקות! אודה שלא שמעתי את האלבום כולו ואני גם מעדיף שלא- הגרסה של 1975 היא מספיק מושלמת בשבילי. בכל מקרה, יש לאלבום ערך מוסף והוא בדמות אורח שנכנס לאלבום בעשרים הדקות האחרונות- מאסטרו טום וויטס בכבודו ובעצמו, שמצטרף לנווד המיתולוגי של שנת 1975 לדואט מאוד מעניין ומרגש. וויטס מוסיף למלודיה את הטוויסט הקאברטי-ברכטיאני האופייני לו ומוסיף עוד נדבך על היצירה, וכמובן מכניס הרבה גיוון. התזמור כאן הרבה יותר עשיר מההקלטה של 1975, עם יותר מיתרים וגם עוגב ולבסוף מקהלה שעוזרת לוויטס ולנווד הקטן מאחורה ומפנחת את היצירה לכדי אופרה חובקת עולם. המסר האוניברסלי הפשוט של הנווד נוגע באלוהי. נהדר.